פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 26: שנת 1981

אם לשפוט לפי קטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של 1981, אווירת נכאים אפפה את הוליווד, או לפחות את מצביעי הפרס הזה ספציפית. מעבר לכך שחמשת המועמדים של השנה היו משוללים כל הומור, גם אלו שעסקו בפוליטי וגם אלו שעסקו באישי היו סרטים כבדים מאוד, מהורהרים-עד-עגומים. על פי הפריזמה הזו, החוויה האנושית מסביב לגלובוס הייתה רחוקה ממנחמת באותה תקופה.

גם הזוכה הבינלאומי בעצמו העיד על קו מחשבה קצת שונה. כבר כמעט עשור, מאז "הגן של פינצי קונטיני" האיטלקי, לא ראינו מנצח כל כך ביקורתי כלפי תהליכים חברתיים, אבל כזה שגם מוצג באופנים קולנועיים חמורי סבר. אמנם "שחור ולבן בצבעים" (76) ו"תוף הפח" (79) שרטטו תמונה לא מחמיאה של טבע אנושי, אבל העשייה שלהם הייתה קרקסית והם נטו לכיוון הפארסה. האמת היא ששני התיאורים האלה בהחלט יכולים להיות מוחלים על הזוכה של 1981, אבל באופן כללי הוא נקט בגישה הרבה יותר דרמטית.
לצדו של הזוכה, המועמדים כללו סרט נוסף שעסק באימת המשטר הנאצי, אחד הסרטים הכי פוליטיים שהיו מועמדים אי פעם, ושני סרטים קטנים יותר, שעוסקים באבלות ותנאי מחייה לא פשוטים.

בשאר האוסקר המצב היה קצת פחות עגום. את פרס הסרט הטוב באותה שנה ביותר לקח "מרכבות האש", דרמת ספורט שאמנם גם היא מתעסקת בפוליטיקה וגזענות (אם כי לא באופן מעמיק במיוחד), אבל בעיקר שיר הלל לרוח האנושית. הסרט הפוליטי האמיתי מבין חמשת מועמדי הסרט היה "אדומים", כשלמעשה, הסרט היחיד שהלך עם כל הכוח על הנאציזם הוא האסקפיסטי ביותר מכולם – "שודדי התיבה האבודה". השניים הנוספים היו סיפורים קטנים יותר, "אטלנטיק סיטי" ו"האגם המוזהב".
לעניינו, מה שהכי בולט באוסקר של 1981, הוא שזו השנה הראשונה מאז תחילת הפרויקט שבו אף סרט לא-דובר-אנגלית הועמד בקטגוריות הכלליות. כאילו עם מות הוליווד החדשה ותחילת עידן הבלוקאבסטרים, התעשייה האמריקאית התכנסה לתוך עצמה, לא מזמינה פנימה תרבויות רחוקות ממנה.

כמו בחמש השנים האחרונות, כל המדינות בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר היו כולן כאלה שכבר התקבלו בעבר למועדון המוזהב: איטליה, יפן, הונגריה, פולין ושווייץ. המדינות שהגישו נציגות אך לא נכללו בגמר היו אוסטריה, איסלנד, ארגנטינה, בלגיה, ברזיל (שנפסלה), זוכה השנה שעברה ברית המועצות, גרמניה המערבית ("לילי מרלן", הנציגות הראשונה של פאסבינדר, מבלי שידעו שעוד שנתיים הוא כבר לא יהיה בעולמנו), הולנד, טיוואן, יוגוסלביה, יוון, ישראל ("אלף נשיקות קטנות"), מצרים, מקסיקו, נורבגיה, ספרד, פינלנד, צ'כוסלובקיה, צרפת ("דיווה"), קנדה ושוודיה.

איטליה – "שלושה אחים"

המועמדים

איטליה – "שלושה אחים" (Tre Fratelli / Three Brothers)

פרנצ'סקו רוסי ("סלבאטורה ג'וליאנו") כבר היה אחד הבמאים המפורסמים מאיטליה בשלב הזה, עם פרסים משמעותיים משלושת הפסטיבלים הבינלאומיים הגדולים, אבל לאוסקר נשלח לראשונה רק השנה. זאת גם תהיה הפעם היחידה שלו. הצלם של הדרמה הקטנה הזו הוא פאסקולינו די סנטיס, שלפני כמה פרקים זכה למחמאות רבות ממני בזכות מועמד איטליה "יום מיוחד".

"שלושה אחים" מבוסס על כתביו של אנדריי פלטונוב הרוסי, ובו, לא במפתיע, שלושה אחים החוזרים לבית ילדותם הכפרי לאחר מות אימם. אלו הם רפאלה השופט מרומא, שתוהה האם לקחת על עצמו תיק שעלול לסכן את חייו ואת משפחתו; רוקו מנאפולי שהקדיש את חייו ליתומים ונערים עזובים אותם הוא מנסה להחזיר למסלול; וניקולה מטורינו, שנישואיו זה עתה הסתיימו והוא מגיע לבית עם בתו הקטנה. אני מאמין ששלוש הערים השונות גם הן מייצגות משהו, שלי כלא איטלקי קצת קשה לפענח (רומא כייצוג הפוליטיקה המסוכנת, נאפולי היא המקום בו אין תקווה לעתיד? מי שמכיר את טורינו, שיעלה מסקנות משלו). אנקדוטה משעשעת הוא שזה המועמד האיטלקי השני ברציפות העוסק בגברים שחוזרים הביתה אחרי תקופה ארוכה במקום אחר, אחרי "לשכוח את ונציה" ב-1979.
"שלושה אחים" הוקרן בפסטיבל קאן, וצבר אהדה רבה אצל האמריקאים עם פרס מטעם מבקרי בוסטון, הנשיונל בורד אוף רוויו, ומועמדויות מטעם אגודת המבקרים הלאומית ותא המבקרים של ניו יורק.

יפן – "נהר הבוץ" (Muddy River)

איש לא ידע זאת באותו הרגע, אבל המדינה שצברה עשר מועמדויות ב-26 שנים, עמדה בפני בצורת אוסקרים קיצונית – יעברו לא פחות מ-22 שנים עד המועמדות הבאה שלה. ובאופן די קוסמי, לירי אפילו אם רוצים להגזים, הסרט שסגר את הפרק הראשון במסלול האוסקר של יפן כאילו הונדס במיוחד בשביל זה.
לא רק ש"נהר הבוץ" היה המועמד הראשון של יפן בשחור-לבן מאז 1964, ולא רק שהוא נראה ומרגיש כמו הסרטים שהמדינה הגישה בשנות החמישים, אלא שהוא בעצמו מתרחש ב-1956 – השנה הראשונה בה הוענק פרס הסרט הבינלאומי במסגרת תחרותית. בדיעבד, זו הייתה נציגות מושלמת לסגירת מעגל די מהממת ליצרנית הקולנוע המופלאה הזו, שהאקדמיה עשתה לה עוול שנים על גבי שנים.

"נהר הבוץ" הוא סרט הביכורים של קוהיי אוגורי על פי תסריט של טרו מיאמוטו, והוא הקטן ביותר מבין כל מועמדי 1981. זהו סיפור של שיגאו, ילד קטן וחמוד מאוד, שהוריו מנהלים מסעדה צנועה על גדות הנהר. לילה גשום אחד הוא פוגש ילד אחר בן גילו, קיצ'י, שחי עם אחותו ואמו על סירה רעועה בגדה שממול, וברור שאורח חייהם ומצבם הכלכלי שונה בתכלית. דרך החברות עם קיצ'י, ועוד אירועים משפחתיים משלו, שיגאו רואה הרבה דברים שלא הכיר ולא ידע עליהם, כאלו שאפילו מתחילים להכביד עליו ולבלבל אותו. וזה הכי עלילה שאני יכול לסחוט מהסרט העדין והשברירי הזה.

יפן – "נהר הבוץ"

פולין – "איש הברזל" (Cztowiek z Zelaza / Man of Iron)

גם מפולין אנחנו עומדים להיפרד לזמן רב מאוד, אפילו יותר מזה של היפנים. הפעם הבאה שנתקל בה בפרויקט, אם נגיע לשם, תהיה רק ב-2007. עם זאת, גם המועמדות הזו וגם הבאה היא מאת אותו הבמאי, אנדז'יי ויידה, שב-1981 הכניס סרט שלישי מטעמו לאוסקר (אחרי "הארץ המובטחת" ו"העלמות מווילקו"). למרבה הצער הפעם לא מדובר בשיתוף פעולה שלו עם השחקן דניאל אולבריצ'סקי, אלא בסרט המשך של ויידה לעצמו. אל דאגה, יש לנו עוד מפגש עם אולבריצ'סקי – נכון לרגע זה שחקן הבית של פרויקט הסרט הבינלאומי – אז הכול בסדר. לא זמן לפרידות עכשיו.
"איש הברזל" עוסק במהפכן מ'צייק טומצ'יק, בנו של מתאוש בירקוז, גיבור "איש השיש" שביים ויידה ב-1977. שניהם מגולמים על ידי אותו השחקן, יז'י ראדזיוולוויץ. טומצ'יק בהחלט ממשיך את מורשת אביו כאשר הוא מארגן שביתת פועלים גדולה, וכמובן הופך לאויב הממשלה. מי שמוביל אותנו דרך סיפורו של טומצ'יק, בעבר ובהווה, הוא איש רדיו מתקרנף ואלכוהוליסט, ווינקל, שנשלח למצוא שלדים בארונו של טומצ'יק ולהכפיש את שמו.

הסיפור המעניין עם "איש הברזל" הוא שפולין הייתה אז, כמו רוב הזמן, תחת שלטון שלא מאוד אהב ביקורת ננסח זאת בעדינות, מה שהסרט הזה בהחלט מספק. עם זאת, בזכות תקופה קצרה של הורדת מגננות, ויידה הצליח להשלים את הסרט הזה, שהגיע עד למעמד דקל הזהב של פסטיבל קאן (פעם שלישית ברציפות שמנצח הריביירה מועמד לאוסקר הבינלאומי, אחרי "תוף הפח" ו"קגמושה").
מה שמוזר בכל העניין הוא שעל אף ההתנגדות של השלטון, הסרט בכל זאת נשלח כנציג פולין לאוסקר. אני בטוח שיש סיפור מרתק מאחורי האירוע הזה.

שווייץ – "הסירה מלאה" (Das Boot ist Voll / The Boat is Full)

זו מועמדותה השלישית של שוויץ, וגם אם לא צברה הרבה נוספות לאחריה, זו הפעם האחרונה שנדבר עליה כמפסידה. הפעמיים הבאות יהיו כשהיא תקרא לפודיום כדי לקחת אוסקר, ואז תיעלם כליל, לפחות נכון לשנת 2025.
"הסירה מלאה" הוא סרטו של הדוקומנטריסט-לרוב מרקוס אמהוף (סרטיו האחרונים הוקרנו בדוקאביב). הסרט מבוסס על פי ספרו של אלפרד א. הייסלר, שהתחקה אחר יהודים שנמלטו מטלפי הנאצים אל שווייץ, מדינה שהתחילה בטוב אבל באיזשהו שלב נגמרה לה הסובלנות. ב"הסירה מלאה" שישה נרדפים מצליחים לברוח מרכבת שכנראה תיקח אותם אל מותם – קשיש חובש כיפה, אישה צעירה שהופרדה מבעלה (יודית קרוגר, הזכורה מסצנת הפתיחה הבולבוסית של "תוף הפח"), נער מתבגר, שני ילדים קטנים, וחייל נאצי שערק. הם מתגלים באסם של בית הארחה כפרי בשווייץ על ידי מנהלת המקום, והיא מחליטה לעזור להם, למרות התנגדות בעלה (שאולי הוא כן ואולי הוא לא ההשראה לאבא האנושי מ"לוקה" הפיקסארי. לא נדע). בעקבות חוקי המדינה, השישה צריכים להעמיד פנים ולעטות זהויות אחרות על מנת שלא יוסגרו, אבל כאשר דבר היותם מתגלה בכפר, הסקרנות המקומית מאיימת על המשך הבריחה שלהם.
הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין, שם זכה באיזה חמישה פרסים, כולל פרס התסריט.

פולין – "איש הברזל"

הזוכה

הונגריה – "מפיסטו" (Mephisto)

שנתיים אחרי שגרמניה זכתה לראשונה בזכות סרט מבוסס ספר העוסק בתהליכיה המפחידים של גרמניה בשנות השלושים ("תוף הפח") – קרה בדיוק אותו הדבר להונגריה. לאחר שלוש מועמדויות (נפלאות), הונגריה הצטרפה לאיטליה, צרפת, שוודיה, ברית המועצות, וכן, גם אלג'יר וחוף השנהב, כמדינה זוכת אוסקר. הניצחון התאפשר בזכות סרטו של אישטבאן סאבו, שהיה מועמד שנה לפני כן על "התוודעות", אבל הפעם היה מדובר בהפקה אחרת לגמרי.

בתחילה היה ספרו של קאלוס מאן, שיצא לאור ב-1936, המתאר את עלייתו ונפילתו של שחקן תיאטרון גרמני שעוצם את עיניו אל מול התפשטות הנאציזם בגרמניה, יונק את הצלחתו מהשלטון, מפנה את גבו למוסר ולחבריו המתנגדים למשטר הרצחני והאפל, ומגלה רק מאוחר מדי שמפלצת רעבה אוכלת גם את צאצאיה. המוטיב שהביא לספר את שמו הוא כמובן המחזה "פאוסט" מאת גטה, על הדוקטור שמוכר את נשמתו לשטן מפיסטופלס.
מי שלא מאוד אהב את הספר היה בנו המאומץ של שחקן גרמני בשם גוסטף גרינדגנס, שבשנות השישים תבע את מאן בתואנה שהספר מבוסס על אביו והוא משחיר את שמו. בית המשפט קבע לטובת גרינדגנס, והספר נגנז עד תחילת הסבנטיז.

סאבו עיבד את הספר בשיתוף עם פטר דובאי, והרים הפקת ענק שמזכירה בהרבה דרכים את "קברט", ובה תמונה של החברה הגרמנית שצוללת למעמקים הנראית לנו דרך עולם התיאטרון. נקודת המבט שלנו היא הנדריק הופגן, גרמני צעיר שמתחיל את הסרט כיוצר תיאטרון ששואף להצלחה בכל דרך אפשרית, ממש בזמן שכוחות האופל של הנאצים מתחילים לפלוש לרחובות. הופגן אכן הופך לשחקן מפורסם, כשתומכיו הנלהבים ביותר הם חברי המפלגה הנאצית שרואים בו סמל גרמני לאומי. לא תעבור תקופת זמן ארוכה מדי עד הבחירות בהן עלה לשלטון אדולף היטלר, סכנה ברורה ומיידית לחופש ולמחשבה עצמאית. וכשחבריו ומשפחתו של הופגן מזועזעים ומוצאים לעצמם דרכים לברוח, או לנסות להקים מחאה, הוא עצמו מתרכז בעבודתו, ואפילו מתקדם מעלה בחסות הלאומנות הנאצית, מסרב להכיר במה שקורה סביבו.
את הדמות הראשית של הופגן גילם קלאוס מריה בראנדאור האוסטרי, בהופעה פיזית ואינטנסיבית למדי. מעבר לקריירה הבינלאומית של בראנדאור, שמו אולי מוכר לעוקבי פרויקט זוכי האוסקר שלי, כי ב-1985 קיבל מועמדות משנה (משונה להפליא) על הזוכה "זיכרונות מאפריקה".
"מפיסטו" הוקרן בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס התסריט. בארה"ב זכה בפרס הנשיונל בורד אוף רוויו.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

על פניו באמת קשה לראות מצב שבו יש זוכה אחר מלבד "מפיסטו", ללא ספק המפואר והמעוטר ביותר מבין המועמדים של 1981. לגבי המקום השני, אני מאמין שהוא היה "איש הברזל" מפולין, מאותן סיבות בדיוק: נושא חשוב, הפקה מורכבת, במאי מוכר ופרסים רבים לשמו. שניהם גם נותרו בתודעה כפסגת הקולנוע האירופאי של התקופה. בעיני, עם זאת, יש פער די גדול בין השניים.

"מפיסטו" הוא אחד הסרטים הכי מרשימים שנתקלתי בהם בפרויקט. אמנם קשה להגיד שהוא המעודן והמתוחכם ביותר (אם לחזור להשוואה ל"קברט", שם זה נעשה בצורה הרבה יותר מסתורית ומפתה), אבל על אף זאת, מדובר בקולנוע מדהים עם סטים מפוארים, צילום פסיכי של לאיוס קולטאי, ועריכה שמפרקת ומרכיבה מחדש את כל החוקים מאת ידיה של זוזה קשייקייני. ובעיקר, הרלוונטיות של הסרט הזה לפחות או יותר כל תקופה לאחריו מחרידה. זאת הייתה הצפייה הראשונה שלי ב"מפיסטו", ואני חייב לכתוב שזו זעזעה אותי עמוקות. בסצנה שבו אשתו של הופגן מגיעה נסערת עם החדשות על בחירת היטלר, והוא מנסה להרגיע אותה ש"עדיין יש אופוזיציה", "זה מה שהעם בחר" וש"דברים לא יכולים להתדרדר כל כך מהר" עברה בי צמרמורת שגרמה לי לחשוב על הרבה דברים, ולנסות גם להבין עם עצמי כל מיני תחושות שלא אשקר, קשה לי להישיר אליהן מבט. זאת צפייה חובה מוחלטת, וזוכה ראוי מאין כמוהו.

לעומתו, "איש הברזל" אמנם גם הוא שעתיים וחצי, נוגע בדברים שיש להם עדיין קשר ישיר לחיים שלנו (אולי אפילו יותר מתמיד), ועשייה מרשימה למדי, אבל הצפייה בו הייתה בשבילי די מענישה. אולי זה הנראטיב המפורק, אולי ההתמקדות שאני מצאתי מיותרת באיש התקשורת העלוב, אולי האג'נדות הברורות מדי של ויידה (שלא הפריעו לי ב"הארץ המבוטחת", המועמד הפולני שלו מ-1975), כנראה כולם יחד, אבל מבחינתי הזמן עצר במהלך הצפייה בו. הסרט הזה צועק את מה שהוא רוצה לומר בחמש הדקות הראשונות, ואז ממשיך באותו ווליום עד הדקה המאה וארבעים.
מה שכן מאוד מעניין לראות ב"איש הברזל" הוא את התהליך הטכני דווקא שעבר ויידה. סרטיו הראשונים לא היו מועמדים לאוסקר ולכן לא דנו בהם במהלך הפרויקט, אבל בין הסגנון שלו ב"אפר ופנינים" (האהוב עלי ביותר שלו), דרך "הארץ המובטחת", "העלמות מווילקו", וכעת "איש הברזל", מרתק לצפות בו מתעדכן עם העשורים והשוני הקולנועי שהם הביאו. אמנם רוב הבמאיות והבמאים מתעצבים בצד התקופות בהן הן עובדים, אבל לראות בזמן כל כך סמוך סרט של ויידה משנות השבעים ואז משנות השמונים, זה מרתק. האיש היה עם האצבע על הדופק, לרגע לא פחד משינויים ועשייה מתקדמת יותר. אנחנו נתקל בו שוב באלף החדש, ונראה איך זה מתגלגל שם.

הונגריה – "מפיסטו"

אז באמת אין דרך, או רצון, לערער על הניצחון של "מפיסטו", אבל לא הייתם שומעים אותי מקטר אם האוסקר היה מגיע סוף סוף אוסקר ליפן (למרות שהיא, כזכור, כלת שלושה אוסקרים מיוחדים לפני ייסוד הקטגוריה). "נהר הבוץ" הוא תגלית מדהימה שהגיעה אלי בזכות הפרויקט הזה. לא שמעתי על הסרט או על אוגורי הבמאי לפני כן, וזה בהחלט היה הפסד שלי.
"נהר הבוץ" איננו סרט קל מבחינת התכנים שלו, ובאמת שאם היו אומרים לי שהוא נעשה בשנות החמישים לא הייתי מתווכח, אבל הוא שווה כל דקה ממנו. סיפור כל כך קטנטן אבל עוצמתי על ילד שרואה עולם לראשונה, מתמודד עם רגשות שלא הכיר עד כה, ומבין שלפעמים הדברים הרבה יותר מורכבים ממה שידע. כל הופעות המשחק בסרט הזה יוצאות מגדר הרגיל – במיוחד של הילדים הפעוטים – והדמויות אנושיות ואמינות כאילו מדובר בסרט תיעודי. הצילום בשחור לבן גם הוא מרהיב, אבל לא כזה שתופס תשומת לב לעצמו, והכול כאילו יושב בדיוק, מוכוון רגש וחמלה, שכשהסוף מגיע באמת שקשה לזוז.

המועמדות השווייצרית גם היא טובה מאוד, אם כי פחות מהיפני וההונגרי. מה שאותי תפס במהלך הצפייה יותר מהכול הוא רמת המורכבויות והניגודיות בדמויות עצמן. בדרך כלל בסרטים שעוסקים בתוקפים וקורבנות, מדוכאים ומדכאים, יש איזו נטייה לשרטט קו בחול. ראינו את זה באופן מאוד ברור עם רוב סרטי תקופת הנאציזם האחרונים שצצו בקטגוריה הבינלאומית, במיוחד "המטרו האחרון" ו"מפיסטו" בהם יש חלוקה ברורה לטובים ורעים, אנושיים ומפלצות. "הסירה מלאה", אולי כי הגיעה מאת יוצר תיעודי אבל אולי לא, מציגה כל דמות בסרט כמשהו בעל יותר רבדים מזה, כשלעיתים מאוד מבלבל כצופה מי צריך לאהוב ומי לא. הסרט הזה לא הפך לקאנוני, או לפחות אני לא שמעתי עליו עד כה, אבל יש בו נראטיב מאוד מעניין, ומאוד כואב ואנושי, על זוועות התקופה ההיא. ועל אף שהוא ברובו מצומצם לוקיישנים, הוא מרגיש הרבה יותר גדול מזה, והסיום שלו מרסק.

לגבי נציג איטליה, "שלושה אחים", אני חייב להתייחס בהסתייגות רבה, כי יכול להיות, וזה קורה, שהוא ואני פשוט לא היינו על אותו הגל. יש דברים יפהפיים בסרט הזה, ללא ספק, אבל בתמונה הגדולה אני אתוודה שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני. במקרה של הסרט הזה, מה שבעיקר בלט לי הוא החוסר בקונפליקטים. אני לא בהכרח כותב את זה לרעתו, יש סרטים מדהימים שאינם עניין של רצון-ומעצור או אנטגוניסט-פרוטגוניסט, אבל ב"שלושה אחים" המחט פשוט לא זזה ולי היה קשה לדעת למה אני בעצם פה.
לא רק שבין הדמויות הראשיות אין מתח, הם מסתדרים נהדר אם הם בכלל באים במגע, אלא גם אין שום סיכונים בסרט הזה. ושוב, זה בהחלט לא חייב להעיד על תקלה או כישלון, אבל במקרה הזה פשוט נכנסתי למצב בהייה. שיחות ארוכות מאוד על אידיאולוגיה משפטית שקיימים רק כי לבמאי היה מה להגיד ולא כי זה מקדם אותנו לשום מקום, ואין כמעט שום פעולה שמובילה לפעולה אחרת. כאילו הכול אקראי ומפוהק. אז כאמור אני מסויג כי בהחלט יכול להיות שפספסתי משהו, יכול להיות שחטאתי ברמת ריכוז נמוכה, יכול להיות שהרעיון בסרט היה לראות את החיים של האנשים הרגילים האלו בצומת מרכזית בחייהם (שלדעתי גם לא היה מעניין מדי), ואנסתי על הסרט הזה משהו שהוא לא רצה להיות. כך או כך, אני לא עליתי על הרכבת הזו. גם קורה לפעמים.

בפרק הבא יש לנו מדינה שזוכה לראשונה, ואפילו מדינה שהצטרפה באופן חד פעמי לאוסקר. עם זאת, מדובר בחמישה סרטים שלא שמעתי עליהם מעולם, אז מסקרן לדעת האם מדובר בתגליות חדשות או במקרה ההפוך, סרטים שבצדק נעלמו.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1981:
איטליה – 20 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 20 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 9
גרמניה (מערב) – 7 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
רוסיה / ברית המועצות – 7 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
הונגריה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוגוסלביה – 5
ישראל – 5
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
שוויץ – 3
הולנד – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979
1980