פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 25: שנת 1980

עשור חדש מתרגש ובא אלינו, ולא סתם עשור, אלא כנראה ההזוי והמושמץ ביותר של המאה העשרים (לפחות מהבחינה התרבותית. היו בהחלט עשורים אפלים יותר, אפשר לומר בוודאות). ובכל זאת, כשסיימתי את האייטיז בפרויקט זוכי האוסקר, טענתי שהם קיבלו מוניטין גרוע משהגיע להם, לפחות בתחום פרסי הקולנוע המיינסטרים. ככזה, מאוד מעניין לראות כיצד ישתקף הדבר דרך הפריזמה הבינלאומית. אני בעיקר מקווה שהוא לא יהיה קשוח כמו שנות השבעים, ושאולי יהיה מסע מופלא ונהדר כמו של שנות השישים. לנערה מותר לחלום.

קצת רקע כללי, סתם בשביל להתמקם – בשנות השמונים מתה סופית הוליווד החדשה, והמפיקים לקחו חזרה את המושכות מהבמאים. בעקבות הצלחות "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים" וכישלון "שערי גן עדן", נכנסנו לעידן הבלוקבאסטרים, שבהוליווד אופיין במיקסום רווחים וחשיבה – לעיתים השערה – על רצונות הקהל הרבה לפני החזון האומנותי. זה בקווים מאוד גסים וכלליים כמובן. באוסקר, לב ליבה של התעשייה, זה יצר קרע די משמעותי. בזמן שהסרטים הפכו להיות גדולים ורועשים יותר, מוכוונים לקהל צעיר כמה שאפשר, האקדמיה יצרה ריאקציה ודבקה הרבה יותר בקולנוע שהיא האמינה שהוא הנכון והראוי, כלומר סרטי איכות למבוגרים, גם כאלו שלא בהכרח עשו חיל בקופות. כך לאט לאט נוצר פער בין ההצלחות הגדולות של השנה, לבין זוכי האוסקר. או במילים עממיות יותר: יא אללה, האוסקר הזה לא מבין כלום, מה קשור גנדי מנצח את אי.טי.?

בטקס ה-53, והראשון של העשור החדש והמתגשם לאטו, באוסקר הכללי ניצח "אנשים פשוטים" הנהדר את הביוגרפיות הקולנועיות "השור הזועם", "בתו של כורה הפחם" ו"איש הפיל", ואת העיבוד הספרותי היוקרתי "טס". שני הסרטים היחידים שאינם דוברי אנגלית שצצו בלוח המועמדויות (מחוץ לקטגורית הסרט הבינלאומי, כמובן) היו "הדוד מאמריקה" הצרפתי בפרס התסריט המעובד, ו"קגמושה: לוחם הצללים" היפני בקטגורית העיצוב האומנותי.
"קגמושה" הרוויח גם את מקומו בקטגוריה לשמה התכנסנו, שהוענקה בפעם ה-25 במסגרת תחרותית. אל יפן (היחידה שאינה אירופאית בחמישייה) הצטרפו צרפת, ברית המועצות, ספרד והונגריה. במה שאני מניח שהיה צירוף מקרים, שניים מתוך החמישה עסקו באנשים המסתתרים מאימת הנאצים. בנוסף, סרט אחד המשיך את קו הפדופיליה המשונה שהיה כנראה טרנדי ביותר באותם שנים, אחרי "הכינו את הממחטות" ו"תוף הפח".

המדינות שהגישו נציגות אך לא התקבלו לחמישייה היו אוסטריה, איטליה ("קפיצה בחשכה" של מרקו בלוקיו), איסלנד, ברזיל, גרמניה המזרחית, גרמניה המערבית, הודו, הולנד, יוגוסלביה, ישראל ("על חבל דק"), טיוואן, נורבגיה, פולין, פורטוגל (משיקה את מה שלימים יהיה השיא השלילי ביותר של הקטגוריה – המדינה שהגישה הכי הרבה פעמים מבלי לקבל מועמדות, נכון ל-2025), פינלנד, צ'כוסלובקיה, קולומביה, קמרון, קנדה, שוויץ ("כל אדם לעצמו" של גודאר) ושוודיה.

הונגריה – "התוודעות"

המועמדים

הונגריה – "התוודעות" (Bizalom / Confidence)

המוכר בבמאי הונגריה של התקופה, אישטבן סאבו, נשלח פעמיים לפני כן לאוסקר אך לא שריין מועמדות למדינתו. עם בוא האייטיז עשה זאת פעמיים ברציפות, ועם השנייה זכה. אבל זה לפרק הבא.
המועמדות הראשונה על שם סאבו הייתה "התוודעות", סרט שאת בכורתו עשה בפסטיבל ברלין שם זכה בפרס הבימוי. הוא נפתח באישה שיוצאת מבית הקולנוע בהונגריה של שלהי מלחמת העולם השנייה, ולא יודעת שכל חייה עומדים להשתנות. בדרך חזרה לביתה עוצר אותה חבר מחתרת ומדווח לה שהמשטר עומד לתפוס את בעלה, חבר מחתרת בעצמו, והיא חייבת לברוח. היא נלקחת לדירה חדשה, שם היא צריכה לחיות בזהות בדויה כזוגתו של חבר מחתרת אחר, גם הוא נמלט מהרשויות, ולשמור על הסוד מכל פנים – אפילו מהאנשים שמשכירים לה את הדירה, זוג מבוגר וחביב שעל הדרך גם תומכי נאציזם. מבלי יכולת ליצור קשר עם בעלה או בתה הקטנה, היא מנסה להסתגל לשגרה השקרית עם הגבר הזר אתו היא חולקת את המצב, אבל לאט לאט מפתחת אליו רגשות שמתגלים כהדדיים. הקשר ביניהם מתהדק כאשר לא רק אימת המלחמה מרחפת מעליהם, אלא גם הפחד ממה יקרה כאשר הדברים יחזרו למצבם הקודם.
מבין אנשי הצוות של הסרט, אני חושב שהמוכר ביותר מהם הוא הצלם לאיוס קולטאי, שהיה מועמד לאוסקר בתחילת האלף החדש על "מלנה", ולשמו רשומים גם "כשגבר אוהב אישה", "אהבה של גבר לאישה" (כן, אלו שני סרטים שונים מהניינטיז), "סיבה מוצדקת" ו"אגדת הפסנתרן" בין היתר.

יפן – "קגמושה: לוחם הצללים" (Kagamusha: The Shadow Warrior)

אין לי באמת מושג אם האוסקר מאוד חשוב ליפנים, אני מהמר שלא, אבל אם כן – 1980 הייתה כנראה מקור די גדול של תסכול בשביל המדינה, שכבר הייתה צריכה לזכות איזה שלוש פעמים בשלב הזה אבל תצטרך לחכות רק ל-2008. וגם אז לא בנסיבות מרנינות. אבל למה להקדים את המאוחר.
השנים האחרונות באוסקר הבינלאומי היו מלאות תהפוכות בשביל יפן. ב-1975 היא ראתה איך גדול במאיה, אקירה קוראסווה (שקיבל אוסקר בינלאומי מיוחד לפני ייסוד הקטגוריה), זוכה בפרס אבל בשביל מדינה אחרת – ברית המועצות עם "שומר היערות". זאת בזמן שהנציג שלה, "סאנדקן, בית זונות מספר 8" מפסיד. גורל שהיה מנת חלקם שכל נציגיה עד כה.
חמש שנים אחר כך ניסתה לעשות תיקון ושלחה את קוראסווה לאוסקר עם "קגמושה". וזה לא היה סתם איזה סרט, אלא הפקת ענק ולהיט קופתי, שקיבל גיבוי כלכלי משני הטיטאנים ההוליוודיים הגדולים ביותר של התקופה, ג'ורג' לוקאס ופרנסיס פורד קופולה. שניהם מעריצים עצומים של קוראסווה, שנכנסו להפקה אחרי האולפן היפני טוהו נקלע לקשיים (לכן זה, אם אינני טועה, המועמד הבינלאומי הראשון שגם רשום כהפקה משותפת עם ארה"ב). על פניו השילוב היה אמור להביא ניצחון מוחלט, אבל המדינה הפסידה שוב. לברית המועצות.
על כך נאמר, סובייטי מי שצוחק אחרון.

"קגמושה: לוחם הצללים" נחשב על ידי רבים כפסגת סרטי קוראסווה המאוחרים (אני עדיין במחנה "ראן", באופן אישי), אפוס מלחמתי מרהיב המתרחש במאה ה-16, בזמן קרבות מיקאטגהארה. שינגן, המנהיג הוותיק והנערץ של שבט טאקדה, נפצע בקרב וכנראה שסופו קרב, אך כדי לבלבל את האויב ולמנוע מהם את המידע, גנב זוטר שנידון למוות הופך להיות הכפיל שלו. האסטרטגיה הצבאית עוברת לבנו של שינגן, בזמן שהאויבים מתחילים להבין שמשהו איננו כשורה. מצוותו של שינגן הייתה להסתיר את המידע על מותו שלוש שנים, ובינתיים הקרבות הופכים לקשים וקרובים יותר. בינתיים, הכפיל מתחיל לבסס לעצמו עמדה בחצר המלכות, וצובר את חיבת האנשים, אך חוסר היכולת שלו להנהיג את הצבא מאיימת על המשך המלחמה.
"קגמושה: לוחם הצללים" הגיע לאוסקר לאחר שלקח את פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן (יחד עם "כל הג'אז הזה", שבעצמו היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר שנה לפני כן), הביא לקוראסווה את פרס הבימוי של הבאפט"א והיה מועמד לגלובוס הזהב.

ספרד – "הקן" (El Nido / The Nest)

הסרט הקטן והנשכח ביותר מבין נציגי 1980 הגיע מספרד, סרטו של חאיימה דה ארמינייאן, זה שב-1972 שבר את תקרת הזכוכית המגדרית של הקטגוריה הבינלאומית עם "גבירתי היקרה" הסוג-של-טרנסי.
על פי תסריט מקורי שלו, דה ארמינייאן מביא את סיפורו של דון אלחנדרו, אלמן חובב מוזיקה הגר בכפר קטן, שמגלה שביער אליו הוא יוצא לצוד מישהו משאיר לו מכתבים מסתוריים בסגנון חפש את המטמון. בעזרת חברו הכומר הוא מפענח את הסימנים, ומגלה שמאחוריהם עומדת ילדה בת 13, שבדיוק משתתפת בהצגת בית הספר המקומי שם היא מגלמת את ליידי מקבת' (הדימויים לא סופר מעודנים בסרט הזה). הילדה הזו הכירה את אשתו של דון אלחנדרו, שהייתה אוהבת לאסוף קינים של ציפורים, והיא למעשה בתו של קצין המשטרה המקומי, המאמין בחינוך נוקשה למדי. בין האלמן והילדה ניצת קשר שאפשר להתווכח על כמה הוא ראוי, ודון אלחנדרו יודע שאם יתגלה הדבר בכפר זה לא יעבור בשלום אבל צולל פנימה. המורה של הילדה מזהה את התהליכים, ומנסה לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי, למרות שיותר ויותר נדמה שמי ששולטת בעניינים היא בכלל הילדה שמתמרנת את סביבתה.
את דון אלחנדרו מגלם השחקן הארגנטינאי המוכר הקטור אלטריו (השחקן הראשי ממועמדות ארגנטינה "הפסקת אש" ובעתיד "הסיפור האמיתי" ו"הבן של הכלה"), והילדה היא אנה טורנט, שלפחות לי מוכרת כאישה בוגרת מסרטו הראשון של אחנדרו אמנבר, "תזה", ובדברי סריטה הוזכרה גם בזכות סרט האימה הנטפליקסי "ורוניקה".

ספרד – "הקן"

צרפת – "המטרו האחרון" (La Dernier Metro / The Last Metro)

ב-1980, חווה פרנסואה טריפו את אחת ההצלחות הקופתיות הגדולות שלו, אחרי שכבר נחשב לאחד המהפכנים הנפלאים של הקולנוע המודרני. לשמו נזקפו סרטים בלתי נשכחים ביניהם "ז'יל וג'ים", "400 המלקות" שהיה מועמד לפרס התסריט, המשכו "נשיקות גנובות" המועמד לסרט הבינלאומי, ו"לילה אמריקאי" שנכח הן בפרסי הבימוי והכתיבה ואף זכה בפרס הסרט הבינלאומי ממש כמה שנים לפני כן. כנראה שאף אחד לא חשב שהבמאי המהולל מתקרב לקיצו במהירות גבוהה מדי.
אחרי "המטרו האחרון", הזמנתו האחרונה לאוסקר, הספיק טריפו לביים שני סרטים והלך לעולמו בגיל המוקדם מדי להכעיס של 52. לכן זוהי פרידתו העצובה של הפרויקט ממנו ומהמורשת הגדולה שהותיר אחריו.

"המטרו האחרון" הוא אחד מסרטיו הידועים, גם אם הבורגניים והנינוחים ביותר, אותו כתב עם סוזן שיפמן וז'אן-קלוד גרומברג. במה שאני ראיתי כמחווה לסרטים האנטי-נאציים של פריץ לאנג משנות הארבעים, הסרט מתרחש כמעט כולו בתיאטרון שכונתי בצרפת הכבושה המעלה הצגה חדשה, בזמן שהמדינה הופכת למסוכנת יותר ויותר, ומשתפי הפעולה עם הנאצים תופסים עמדות כוח. מנהל המקום, הבמאי המוערך לוקאס סטיינר, נעלם והשאיר את התיאטרון בידיה של אשתו השחקנית מריון. אף אחד מלבדה לא יודע שבעלה למעשה לא ברח, אלא מסתתר במרתפי הבניין, מחכה שהאיום יוסר. כמו הפצצה מתחת לשולחן מתיאורית האירוניה הדרמטית של היצ'קוק, העבודה על המחזה הופכת להיות קשה יותר ויותר עם התהדקות טבעת החנק של הנאצים, והשגרה של העלאת מחזה מתערבבת בזו של ההיסטוריה.
בסרט מככבים הפלא קת'רין דנב (שבפרויקט נכחה עד כה במועמדים "טריסטאנה" ו"מטריות שרבורג"); ז'ראר דופרדייה, שנתיים אחרי נוכחותו שוברת הלבבות בזוכה הבינלאומי "הכינו את הממחטות" וכבר נראה מבוגר באיזה עשור; היינץ בנט ואנדרה פראול. על הצילום היה אמון זוכה האוסקר נסטור אלמנדרוס ("ימים ברקיע"), גם הוא מיודענו מהמועמד "הלילה שלי אצל מוד" והזוכה "כל החיים לפניו". המוזיקה הנפלאה היא של ז'ורז' דלרו.

הזוכה

ברית המועצות – "מוסקבה לא מאמינה בדמעות" (Moscow Does Not Believe in Tears)

הדבר שהכי משעשע אותי, והכי אנקדוטלי, בהקשר של הזכייה הזו היא כמה סובייטי יכול להיות שם של סרט. שנתיים אחרי הזוכה הצרפתי "הכינו את הממחטות", מגיע המנצח הסובייטי עם השם המנוגד לחלוטין, שלפי הבנתי רוכך באנגלי מהתרגום הישיר מרוסית, משהו כמו "תפסיק תתלונן ותתמודד עם הצרות שלך לבד, חתיכת רכיכה". אין ראוי מזה שהוא גם יהיה הזכייה האחרונה הרשומה על ברית המועצות לפני שתתפרק בתחילת הניינטיז. עוד נכונות לה שתי מועמדויות עד אז, ולכן נשמור את הפרידה לאחר כך.

בזכייתה השלישית והאחרונה, ברית המועצות בחסות האולפן מוספילם, הגישה משהו קצת אחר משאר סרטי האוסקר שלהם עד כה – סיפור מצומצם יחסית, שגם אם ארוך למדי (אך הקצר ביותר שהועמד לאוסקר מטעמם) לא מדובר בדרמה תקופתית נוצצת או הפקה מסובכת למדי. סרטו של הבמאי-שחקן ולדימיר מנשוב, על פי תסריט של ולנטין צ'רניק, מתחיל בשלהי שנות החמישים, עם שלוש סטודנטיות ממעמד נמוך, שמחכות לעתידן שכבר יגיע, עדיף עם איזה בעל מיוחס שידאג להן. לחלקן זה לא כל כך ילך כפי שהן היו רוצות. חלקו השני של הסרט מתרכז בקאטרינה, שנכנסה להיריון לא רצוי וכעת מגדלת את בתה, לאחר שהתגברה על הקלפים הגרועים שקיבלה והפכה למנהלת מפעל. כשגבר חדש ומקסים נכנס לחייה, נראה שהיא סוף סוף יכולה לקצור את פירות העבודה הקשה, אבל אז אבי בתה המתנער מאחריות חוזר גם הוא ומאיים לערער את הסדר הקיים.
"מוסקבה לא מאמינה בדמעות" הוקרן בפסטיבל ברלין, ומאז הפך לאחד הסרטים הסובייטים המוערכים והאהובים ביותר אי פעם. בהקשר שלנו, מעניין להזכיר שהוא היה לזוכה הראשון שכולו נראטיב נשי, בלי גברים בתפקידים ראשיים, מאז – קבלו את זה – "לילות כביריה". זה היה 23 שנים לפני.

צרפת – "המטרו האחרון"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כמובן שקשה לומר מה היה הלך הרוח בהוליווד של 1980, אבל מהסתכלות עכשווית, זה נראה מאוד מוזר ש"קגמושה" הפסיד. לא רק התמיכה וההערצה האמריקאית לקוראסווה הייתה אמורה לדחוף אותו לזכייה, אלא שיש לנו את המידע למה שיקרה חמש שנים לאחר מכן – כאשר "ראן" יביא לו מועמדות לפרס הבימוי ואתו פרס על מפעל חיים. אמנם קוראסווה עצמו זכה לפני כמה שנים בפרס הבינלאומי כנציג ברית המועצות, אבל אני לא בטוח אם מצביעי האקדמיה סופרים את זה. בנוסף, זכייה של "קגמושה" על הקולנוע המרהיב שלו (שכאמור הביא לו מועמדות על עיצוב אומנותי, ובהחלט הגיעו לו כמה נוספות), מסתדרת לא רע עם הזוכים האחרונים והמרשימים ויזואלית "תוף הפח", "הכינו את הממחטות", "כל החיים לפניו", "שחור לבן בצבעים" וכמובן "שומר היערות". לזה אפשר לזרוק פנימה את הזכייה בדקל הזהב וניצחון של קוראסווה בבאפט"א. המועמדות לפרס העיצוב האומנותי גם היא הוכיחה תמיכה של האקדמיה, ממש כמו שקרה עם "מלחמה ושלום".
ואלי בכלל דווקא הצרפתי היה הטוען לכתר, מי יודע, אבל במה שנראה כמו טוויסט מפתיע למדי, הסובייטים זכו.

שני הסרטים האלו, "קגמושה" ו"מוסקבה לא מאמינה בדמעות", שונים בתכלית זה מזה. היפני הוא הפקת ענק עמוסת ניצבים, דם אש ותמרות עשן. הסובייטי הוא סיפור קטן שבמרכזו אישה אחת, ואמנם יש בו אלמנט תקופתי, אבל הוא בדציבלים נמוכים בהרבה. עם זאת, שניהם היו זוכים ראויים בהחלט שמאוד קשה לערער עליהם. אני בכלל הייתי מצביע לסרט אחר, אבל נדבר על הגדולים קודם.
אף אחד לא צריך אותי כדי לתאר את גדולתו של קוראסווה ואת הקולנוע המפואר שלו, שיכול לצלול עמוק אל נפש האדם ואז, לעיתים באותה סצנה, להקיף ממלכה שלמה. בדירוג קטנוני אני אוהב יותר את "שומר היערות", אבל זה לא באמת רלוונטי לשיח הזה. כצופה עם עיניים מערביות אתוודה שהיה לי לעיתים קשה לעקוב אחרי המתרחש בסרט יפני שעוסק בכפילים, אבל גם אם איבדתי קלות את דרכי במהלך שלוש השעות של הסרט, קוראסווה ידע היטב מתי לתפוס אותי בחזרה ולהזכיר לי מי המאסטר.

אתוודה שהיו גם רגעים במהלך השעתיים וחצי של "מוסקבה לא מאמינה בדמעות" בהם העניין שלי נחת, במיוחד אל תוך השעה השנייה, אבל גם במקרה הזה היה מדובר במעידות חסרות משמעות אל מול סרט נפלא באופן מיוחד. אני מאמין שאיבוד הריכוז שלי נבע בעיקר מכך שלסרט בעצמו לוקח זמן עד שהוא נסגר על הנראטיב המרכזי שלו, ובחלקים מאוחרים יותר זה מדגיש את חולשותיו.
הסרט נפתח כשהוא מתרכז בשתיים מהצעירות, עם אחת נוספת שהיא בתפקיד משני יותר. מכיוון שהשחקניות נהדרות, נוצרים הזדהות ועניין בשתיהן, אבל בחלק השני של הסרט אחת מהן ננטשת כמעט לחלוטין, וקווי העלילה שלה לא מגיעים לכדי מימוש. המקום שבו זה קצת תסכל אותי היה ברבע השעה האחרונה של הסרט (לא אכנס לפרטים מספיילרים), בהם הרבה אחרי שקאטרינה הייתה היחידה במרכז הנראטיב, משהו מתרחש שמחזיר פנימה את כל דמויות המשנה, והסרט פשוט מזנק עשר דרגות מעלה. הסיום של הסרט כל כך נפלא, מצחיק, מרגש, כתוב מדהים ובעיקר משוחק נהדר, בעיקר בגלל שחוזרת הדינמיקה בין החברות ובני זוגם, ותהיתי למה לא היה יותר מזה. היה כל כך כיף אם היו יותר סצנות משותפות לכולם והסרט היה משקיע גם זמן בהם. אולי זה משהו שירד בעריכה, אין לי מושג. כך או כך, סרט נהדר, ואם אתם כמוני פיתחתם חיבה מוזרה במיוחד לאסתטיקה הסובייטית של שנות השבעים, בכלל תעופו.

זה הזמן כנראה לחשוף את האהוב עלי מבין החמישייה, אם כי שוב, אין בי תלונות על הזוכה הרשמי. הזוכה שלי, וגם התגלית הכי גדולה מהליין-אפ הזה, היה "התוודעות" ההונגרי, מדינה שעד כה לפחות עשתה פלאות באוסקר באופנים שכבר התבטאתי בהם בעבר. זוהי המועמדות הרביעית של ההונגרים, והם לא פספסו פעם אחת. פעמיים נתתי להם את המקום השני ("הילדים מרחוב פאל", "שעשועי חתולים") ופעמיים בעיני הם היו צריכים לקחת את כל הקופה ("הונגרים" והנוכחי).
"התוודעות" הוא מסוג הסרטים האלו שלא באמת קורה בהם הרבה, אין שם תפניות גדולות או סצנות בהן המחט קופצת יותר מדי. זה סרט קטן וצפוף, אבל איכשהו בפנים נמצא קולנוע בלתי נשכח. מצפייה בודדת, אני מאמין שחלק משמעותי מזה הוא המיזנסצנה של סאבו הבמאי וקולטאי הצלם. לא כל הסרט מתרחש בחללים פנימיים, אבל אלו לא נופלים ביופי שלהם מאלו שבחוץ. למשל, סצנת חג המולד עם הארוחה הדלה והעצבות שנמצאת בכל פינה ("אף אחד לא יודע מתי יגיע חג המולד האחרון שלו") היא מהיפות שראיתי לאחרונה.
למרות שאיננו ארוך, "התוודעות" היה יכול להיות מתיש למדי בגלל שהדינמיקה בין שתי הדמויות היא צעד קדימה שניים אחורה, אבל הבימוי יחד עם השחקנים הראשיים אילדיקו בנשאגי ופטר אנדוראי (שניהם גם יופיעו בסרט הבא של סאבו, "מפיסטו" זוכה האוסקר), גורם ל"התוודעות" להיות מצמית בערך מהדקה הראשונה ועד האחרונה.

ברית המועצות – "מוסקבה לא מאמינה בדמעות"

בנוגע לסרט אימת הנאצים השני של הרשימה, מועמד צרפת "המטרו האחרון", גם יש הרבה מה להלל. הוא בוודאי אחד הסרטים הצרפתים המוערכים של התקופה, ואחד המוכרים של טריפו. אני באופן אישי נמשך, בעיקר במסגרות כאלו, לסרטים שמנסים משהו קצת שונה, בוחנים גבולות של נראטיב או מבע, ולכן "המטרו האחרון" קצת מוסט הצידה ביחס לאחרים. אבל זה לרגע לא לוקח מכך שהוא סרט מצוין, שטריפו בונה עולם קטן ומרהיב לצפייה שלרגע לא משעמם. "המטרו האחרון" הוא ללא ספק הסרט המיומן והמלוטש ביותר מהקטגוריה של 1980, וזה עומד לזכותו ולחובתו, מכיוון שהוא גם זה שלוקח את הסיכונים הקטנים ביותר.
מבין שלוש מועמדויותיו של טריפו בקטגורית הסרט הבינלאומי, הוא מבחינתי ניצב בדיוק באמצע – בין הניסיון שכשל עם "נשיקות גנובות" וההרפתקה שהצליחה עם קצפת ודובדבנים ב"לילה אמריקאי". גם אם זו פרידה מטריפו, לפחות מדובר באקורד סיום ראוי ביותר לבמאי הזה – למרות שזה איננו מהסרטים המאפיינים ביותר של הקולנוע שלו. ובכלל, שעתיים וקצת להסתכל על קת'רין דנב זו בכלל מתנה שצריך להעריך.

המועמד החמישי של 1980, אותו שמרתי לסוף, הוא בפער מאוד רציני החלש ביותר. ממש לא בליגה של ארבעת הסרטים לצדו. אני מתחיל לחשוב שאולי משהו במערכת היחסים של ספרד ושלי השתבשה, כי מבחינתי כבר שלוש פעמים ברציפות הנציג שלה הוא זה שהכי מרתיע אותי, אחרי "תשוקה אפלה", "אמא בת מאה" וכעת "הקן".
מבחינת עשייה "הקן" בסדר גמור. שום דבר יוצא דופן, אבל גם לא כזה שמעלה תהיות מה הוא עושה בתחרות קולנועית. הבעיה היא כמובן הנראטיב שלו, כזה שאולי היה מעניין בתחילת האייטיז, אבל כיום נע בין קרינג' לבין אנטגוניזם מוחלט. אז רק כדי להניח את הבסיס, אין לי שום בעיה עקרונית עם סרט שבוחן התאהבות בין גבר מבוגר לילדה קטנה. יותר מזה, מאוד מעניין בעיני לבחון את הנושא הזה דווקא דרך גבר נורמטיבי, לא איזה פסיכופט או אדם עם אישיות מעורערת. דון אלחנדרו של "הקן" הוא איש נחמד (לכל מי שאיננו עוזרת הבית שלו), חכם ויציב, שפשוט מצא את עצמו בסיטואציה בעייתית מאוד. זה ניסיון נדיר ובהחלט דורש אומץ. הבעיה שלי היא אחרת, אך כפולה: גם כמות הקלישאות בסרט הזה עצומה ("מעולם לא הרגשתי חי יותר" אומר דון אלחנדרו, בלי שבאמת ראינו אותו נהנה במיוחד), וגם שהתסריט והבימוי הופכים את הילדה הקטנה לזו שבאה להפיל בפח גבר מבוגר. באמת שאין עלילות שנואות עלי יותר מזה בשלב הזה של חיי. וכן, אני לא בטוח אם זה שחור ולבן, אני מאמין שהסרט מנסה מדי פעם לבדוק מי האחראי העיקרי למערכת היחסים הלא טובה הזו בין ילדה בת 13 ואיש שנכנס לעשור השישי שלו. אבל בזמן שהוא, כאמור, מעולם לא הרגיש חי יותר, הסרט מפתח חשדנות לילדה, מראה איך היא מגלה את הדרכים להתל בדון אלחנדרו ולשחק בו, ולו המסכן אין שום יכולת לעמוד במניפולציות שלה. היא ילדה בת 13, כן?
משהו בסגנון הישיר והלא מתחכם של דה ארמניאן אולי לא מנרמל את זה באמת, אבל גם מסתבך כשהוא שואף להעניק לכך משמעות מורכבת במיוחד. או במילים אחרות, הסרט הזה הוא פנטזיה של גבר מבוגר יותר מכל דבר אחר, או כך אני חוויתי את זה.

וכך נפתח העשור החדש שלנו, מי ייתן ונעבור אותו בשלום. בפרק הבא כאמור הונגריה מצטרפת לרשימת הזוכות, הבמאי הפולני החביב על הקטגוריה חוזר בפעם השלישית, ואיטליה שבה אחרי שנה הפסקה לפני שהיא נעלמת שוב לכמה שנים טובות.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1980:
איטליה – 19 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 20 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 9 (+ 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 9
גרמניה (מערב) – 7 (מתוכן זכייה אחת)
רוסיה / ברית המועצות – 7 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
פולין – 6
יוגוסלביה – 5
ישראל – 5
הונגריה – 4
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
הולנד – 2
שוויץ – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים: