אימה לנשמה, ינואר 2025: "נוכחות", "איש הזאב", "מעבר לגיהינום", Grave Torture

אין כמו לפתוח שנה חדשה, דף חלק ומרענן של צפייה בסרטים מבלי להתחשבן עם השנה שעברה ולגרור רשימות על גבי רשימות במסמכים דיגיטליים שונים בשלל פורמטים. שום המשך מסחרר של רדיפה אחרי זנב הצפייה של עצמך במעגלים, בין משהו ישן שרוצה להשלים, למלאי חדש אימה ובכלל, שממשיך להגיע. ומה עם כל סרטי הפסטיבלים שלא זמינים והיי הנה אחד או שניים מהם בדיסני פלוס, ולמה פתאום יש דברים בנטפליקס שחשבתי שאני אוהב אבל לכי תסמכי עליהם, ועכשיו להתחיל לברור רשמים על כל אחד ולהמר מה ירגש, מה יפחיד, מה ילהיב ומה מספיק מעניין כדי לספר עליו או להזהיר ממנו. מה פתאום, הכל פה רגוע על מי מנוחות. זה לא שיש משהו כמו ארבעה סרטי אימה, או נגיעות של סרטי אימה, ממש עכשיו בקולנוע, ועוד אי אלו זמינים אונליין. מנגד הפיתוי לצפות בפעם החמישית ב"יופי מסוכן" עדיין קיים. וזה לא שעליי להתמודד עם הרגשות המעורבים לעיבוד החדש של "נוספרטו". מה פתאום. שום דרמה כאן. 

ועם כל העושר הקולנועי, והעומס הרגשי, והמציאות ההזויה שלנו, קרה הפעם שמה שהתחיל כתחושת שאננות יהירה לגבי יבול הסרטים והפנאי שיש לכתוב עליהם, התברר כתעתוע נבזי של כשל בניהול זמן. והנה אנחנו כאן, תחילת פברואר, עם סרטי אימה לנשמה של ינואר. אגיע במהרה הפעם אל הסרטים עצמם, אבל כן אציין שהושק גיליון מספר 2 של כתב העת לענייני אימה "בו!", עם מגוון טקסטים על הז'אנר ועל החיים. במסכים הקטנים יחסית צצו "הנוסע השמיני: רומולוס" מחד, ו"נייט ביץ'" מאידך, שאיננו סרט אימה, אלא יותר סרט על האימה שבאמהות, עם כמה נגיעות עדינות מעולמות האסתטיקה של אימה גופנית. היו בו כמה דברים שהערכתי, אבל בעיקר יש לי בטן מלאה עליו, וזה נושא לפוסט אחר.

אפרופו נושא לפוסט אחר, גם ל״נוספרטו״ מגיע יחס משלו. אבל רק זכרו שהגרסה של אגרס עודנה מציגה בבתי הקולנוע בשעות ספורדיות. גם "חברה מושלמת" שאמור להתכתב עם הז'אנר מציג, ואשלים אותו בקרוב. ולגבי בתי הקולנוע, אתחיל עם המציגים שם ונמשיך לסטרימינג.

איש הזאב
Wolf Man

אין דבר מתסכל יותר מאשר להתאכזב מסרט שכל כך רצית לאהוב. לי וואנל עשה שני סרטים מעולים בשנים האחרונות. מאז שנהנה מתהילת "המסור" ו"הרוע שבפנים" לצד ג'יימס וואן שבדרך כלל ביים, העבודה שלו על "משודרג" שהיה סוג של סרט ונום לפני סרטי ונום, רק עם גישה פחות חמודה, כבר הראתה שהוא עומד בפני עצמו כיוצר וכבמאי ולא רק כחלק מצוות. וכשהוא כתב וביים את הגרסה החדשה לאחת מהמפלצות של יוניברסל, "בלתי נראה", עשה את הבלתי יאמן: סרט טוב גם אם רציני וכבד להחריד, שמשתמש במפלצת שניסו להחיות כיקום קולנועי ללא הצלחה. הסרט היה גם מפחיד, גם מרענן בטיפול שלו ברעיון של איך להראות מישהו בלתי נראה, וגם בחיבור של הדימוי המפלצתי לסוג נוסף של אימה מהחיים האמיתיים.
וכעת, מציג באקרנים הטיפול שלו בדמות של איש הזאב. ובזמן שאני לא טהרנית של יצורים מיתיים, ואוהבת ניסיונות לעשות איתם משהו חדש ואחר, הפעם השינויים לא עבדו עבורי. והם לא עבדו, כי האריזה הנרטיבית, תהליך השינוי והקצב שלו וגם ביסוס כמה ממערכות היחסים המרכזיות בסרט לא היו משכנעים דיים.

בגרסה הזו של סיפור על איש זאב, שוואנל ביים וכתב יחד עם קורבט טאק (לה הוא גם נשוי), יש לנו אב במשרה די מלאה (כריסטופר אבוט) שמבקש להיות הורה טוב יותר לבת שלו, בת הכמעט-עשרה (מטילדה פירת') מאשר אביו היה עבורו – כפי שמציגים לנו באקספוזיציה. ובזמן שהוא מתנהל בטרנינג ובסבלנות רבה רוב הזמן, אשתו ואם בתו (ג'וליה גארנר) לובשת חליפות. היא עיתונאית, והם כנראה הכירו בלימודי כתיבה או ספרות או משהו כזה, אבל מעבר לכך ולבת שהם חולקים לא ממש ברור מה הם עושים, או עשו אי פעם ביחד.
ועדיין, למרות הריחוק הנוכחי ביניהם, האב רוצה שינסו לבלות קצת זמן איכות יחד כמשפחה. ומה מתאים יותר לכך מאשר נסיעה לבית החווה המבודד שאביך המת השאיר, בתוך נוף מרהיב, אבל גם בתוך סביבה שבוודאות גדלת לתוכה באופן טראומתי, בידיעה שאבא שלך וגברים מסוקסים לובשי פלאנל נוספים תרים בה ונשמרים ממשהו מחריד ומסוכן שאורב בלילות? שום דבר, זה נשמע כמו כיף. וכך, המשפחה הלא משכנעת נוסעת אל היערות, ומה שצריך להשתבש – משתבש.

גם הפעם וואנל מבקש להיעזר בדימוי המפלצתי כדי לדון איתנו בפחדים נפוצים מהמציאות. אם ״בלתי נראה״ עסק בקושי להשתחרר מתחושת הרדיפה גם אחרי שנחלצת ממערכת יחסים מתעללת, והמחיש באופן מרהיב ומחריד את התחושה שמישהו כל הזמן שם, צופה בך, גם כשאת לא רואה אותו, כאן הוא מבקש לקחת אותנו למחוזות אחרים של תא זוגי, והפעם גם משפחתי, שהופך מסוכן. למען הדיון, והרצון להראות שינוי בקצב ובתזמון מסוים, הסרט מכופף את חוקי המיתוס: החל מהמשך שלוקח לשינוי להתרחש, איך הוא משפיע עליך, אפס התייחסות לרעיון המחזוריות, וכלה באיך שהוא נראה.
איש הזאב כאן מתרחק מספיק מהגרסה המוכרת שלו עבורנו, שיש בו משהו שמזכיר כבר סוג אחר של מפלצת. וזה יכול לעבור בשלום, אם העלילה מסביב והתפתחות הדמויות היו מצדיקות את השינויים. אבל למרות כמה סצנות מרתקות, בעיקר סביב השימוש בסאונד, צילום וצבע כדי להראות נקודות מבט שונות ותפיסות מתערערות, העלילה לא נעה בקצב שמשרת אותה. יש עיכובים ואז קפיצות קדימה, מתוך רצון כלשהו או אילוצי הפקה לגדר את הסרט בתוך מיעוט לוקיישנים או משך זמן, בזמן שהיה מעניין ואולי אפקטיבי יותר לראות את ההתמודדות לאורך זמן ובאופן יותר הדרגתי, ועל הדרך לתת לנו שהות עם הזוג והיחסים שלהם עם הבת ולהאמין להם יותר.

כמה הוא מפחיד: יש לו כמה רגעים, בהחלט. וגם עיצוב יצורים אפקטיבי, נקרא לזה, לצד אימה גופנית דוחה. אין עומס רגעים כאלו, אבל כשיש הם מורגשים היטב.
כמה הוא לנשמה: היה עוזר אם האב לא היה אומר לבת שלו משפט מלא אשמה עצמית שאמור להסביר את הסאבטקסט של כל תחושותיו וחששותיו, מהסוג המקריפ ששום הורה לא אמור להגיד לילדים שלו כי הוא שם עליהם יותר מדי משקל, הרבה לפני שדברים נהיים אפילו עוד יותר גרועים. היה עוזר עוד אילו האמא באמת הייתה נראית כאילו היא נאבקת בתפקידה ההורי, ולא רק אומרת שהיא לא יודעת איך להיות אמא, כי אולי יותר נחמד לה להיות עיתונאית במשרה מלאה. אם נתעלם מהחריקות, יש בסרט כמה רבדים של התבוננות במישהו אהוב שמאבד את עצמו ואותנו שאפשר לפרש בכמה דרכים, ולא רק כמשל נטול עידון על אלימות בין-דורית. יש לסרט נגיעות יפות של כאב בתוך הבלגן שהוא, אבל רובן נשארות כמו כוונות לא מפותחות עד הסוף. הטרנספורמציה למסך לא עובדת במלואה, סליחה.

נוכחות
Presence

סרט נוסף שזמין בקולנוע ממש עכשיו. סטיבן סודרברג ביים, ודיוויד קפ (עשרות סרטים  טובים יותר ופחות מ"המוות נאה לה" ועד "המומיה") כתב. זהו שיתוף פעולה נוסף של השניים אחרי "קימי", הפעם בעולמות של משהו שהוא סוג של רוח רפאים, או כמו בשם הסרט – נוכחות כלשהי. זה סרט יחסית קצר, 84 דקות בסך הכל, והוא מציג סיפור שעל פניו כבר ראינו אינספור פעמים. משפחה עוברת לבית חדש להם, והבת התיכוניסטית (קאלינג ליאנג), שבמקרה או שלא בדיוק מתאבלת על חברתה הכי טובה שמתה בפתאומיות, חשה שיש עוד משהו או מישהו איתם במבנה המרווח במצב טוב עם מראה עתיקה שכבר לא עושים כאלה היום.
דברים זזים, רוחות מנשבות כשהן לא אמורות, ובהדרגה שאר המשפחה, קודם כל האב האמפתי (כריס סאליבן), ואחריו האם הקרייריסטית (לוסי ליו) בקלישאה קשוחה גם פה, שמעדיפה באופן די ברור את בנה, ואפילו הוא, האח הבכור המוצלח אך מעיק (אדי מאדיי) – כולם מבינים שהאחות לא ממציאה, לא משוגעת, וצריך להבין איך להתמודד, להתנהל ולחיות כשהבית מרגיש רדוף ואולי לנסות ולהבין מה העניין. הטוויסט: כל ההתנהלות היא מנקודת המבט של הנוכחות המדוברת. כלומר, אנחנו כצופים וצופות יודעים הרבה לפני כולם שיש משהו בבית.

המשהו הזה בא לידי ביטוי בזוויות הצילום ותנועות המצלמה באופן שמצד אחד עושה קצת כאב ראש בהתחלה, ומצד שני הוא מאוד ברור ולפרקים אפילו מצליח להביע רגש ולהבהיר לנו מה הנוכחות חשה כלפי התנהלויות ודברים שנאמרים, מבלי שיראו לנו יותר מדי. זה טריק מדליק, כן, אבל האם הוא מחזיק? בשורה התחתונה, כן. יש כאן תחושה של מצלמה נסתרת, וגם אפשרות למסור לנו מידע רק כאשר הדמויות נמצאות בתוך הבית, כי מה שזה לא יהיה לא יוצא ממנו. זה כן יכול להתבונן עליהן מחלונות מדי פעם. אין המון משחק עם האפשרות הזו למסור ולהסתיר מידע. ההסתרה והגילוי יותר קשורים לכך שאנחנו צמודים לנקודת המבט המסוימת והיא רואה יותר ממה שהדמויות רואות, ובונה לנו מתח.

ההתמקדות היא בבית ובקטיעה של הרצף. העריכה של הסרט מתבצעת לא באופן קצבי שזורם באופן רגיל, אלא במקטעים, גם אם ליניאריים, שמרגישים קצת יותר שבורים. אלו עוזרים להבהיר שהמשפחה הזו רחוקה מלהיות מושלמת מצד אחד, ומייצרים סקרנות לאורך כל הסרט, אבל גם קצת חסר בו פיתוח קצת יותר לעומק של הדמויות. עם כל הכבוד לנוכחות, זו יצירה שחלק גדול מהזמן מרגישה יותר כמו דרמה משפחתית מאשר כמו סרט אימה, עד לרגעים מסוימים, ולכן היה נחמד אם הדמויות שלפעמים מעט מסומנות, היו מקבלות עוד נפח.

כמה הוא מפחיד: הוא לא מאוד מפחיד. הוא פועל בצורה מעניינת כשמתרחשים דברים שגורמים לנו לדאוג, אבל אלו לא תמיד או לאו דווקא קשורים ישירות בהתנהלות של הנוכחות עצמה. זה יותר סרט מותח מאשר סרט מבהיל.
כמה הוא לנשמה: חסר לו קצת יותר ביסוס של קשרים בין הדמויות, כי אם הזוג מלכתחילה מרגיש קצת קר, והילדים מלכתחילה מתנהלים כאילו הם לא סובלים זה את זו, פחות אכפת לנו ממערכת היחסים שלהם. הוא כן מציג נרטיב על שבריריותם של החיים ועל חשיבותה של משפחה אוהבת, גם אם שבורה משהו. אבל רוב הזמן נראה שהוא בעיקר פועל כתרגיל, ניסיון לספר לנו סיפור בצורה שתהפוך אותו למעניינת יותר. 

מעבר לגיהינום
Pandemonium

יוצר עם השם החד-מילתי קווארקס (Quarxx) כתב וביים את הסרט הצרפתי המהורהר והמבולגן הבא. צפיתי בו בלי לדעת עליו כלום מראש למעט שמו, ולכן חשבתי שכולו יהיה כמו השליש הראשון שלו, שעיקרו שני אנשים שמנסים להכיר בעובדה שהם הרגו זה את זה בתאונת דרכים והם מתים עכשיו, ובקרוב יעברו באחת משתי דלתות: זו שמובילה ככל הנראה לגן עדן ובוקעת ממנה מוזיקה פלאית, או זו שמובילה ככל הנראה לגיהינום, וממנה בוקעות זעקות לא נעימות במיוחד. בגלל שלוקח לשניהם, נתן (הוגו דילן) ודניאל (ארבן ביירקטראי), זמן להבין לקראת מה הם הולכים ולאן הם מיועדים ללכת, קל להניח שמדובר בסרט שעוסק בשאלות קיומיות ושזה כל מה שהולך לקרות בו. שהדלתות שם רק כדי לפתות, אבל אף אחד לא יעבור באף אחת מהן.

ובכן, יש מי שעובר בדלתות. ועוד איך. ומרגע שזה קורה, הסרט הופך להיות שונה לחלוטין, במידה שהוא נהיה סרט אנתולוגיה לזמן מה, או לפחות מציג לנו שני נרטיבים עגומים וקצרים יותר – שמתחילים נורא ונגמרים איום ונורא. בשלב הזה הוא מציג את המהלכים בחיים של דמויות שונות שהובילו אותן למקום שבו הן נמצאות. וזה טוב ויפה כרעיון, מפגש עם נשמות מעונות, אבל שני הסיפורים עצמם מצליחים להיות פשטניים וצפויים מצד אחד, אבל עם הגזמה בכמה שהם מבקשים להכביד עם הזוועה שבמעשים שקשורים אליהם, מצד שני. לאו דווקא זוועה גרפית, אלא כזו שאמורה להכביד על הנשמה. הם מציגים סיטואציות לא נעימות ברמה שמעמיסה עד לכדי מופרכות. ועם זאת, נשארים סימני שאלה לגבי האם כל מי שמופיעים בסיפורים האלו מצדיקים הגעה לגיהינום, או איזשהו עונש לאחר המוות.

החלק הזה לא לגמרי מתחבר לראשון, אבל הסרט משתנה שוב, והופך להיות המדריך לתושב החדש בגיהינום, עם יצורים ותאורה אדומה והכל. אין שום הבנה למה בעצם קיבלנו אתנחתה בין החלק הראשון לחלק השלישי שחוזר להתמקד בנתן, אחד משני האנשים שזה עתה מתו, בגורלו ובדרכו הקולנית למחות על הסבל האינסופי שמצפה לו. מה שמתרחש מסקרן, אבל המבנה שלו בעוכריו. הציפייה היא להתפתחות וליווי של דמות מרכזית אחת, מי שביססו לנו ככזו. אבל במקום שזה יקרה, הסרט לוקח הפסקה ארוכה מאוד ואז חוזר לכאוס מסוג אחר לגמרי.

התוצאה בעיקר מתאמצת ומעט מבלבלת כי השינוי הנרטיבי לא מרגיש כמו יחידה אחת, אלא כמו רעיונות שלא היה ברור איך לתפור יחד ולכן הם יוצאים מגובבים אלו על אלו, חלקם מרגישים שנכתבו ברגע האחרון ונדחפו לתסריט. לקראת הסוף פותחים לנו נושאים נוספים, שהם לבדם מספיקים כדי להוות קו עלילה של סרט נפרד, אבל הם רק מונחים כאן כמו קינוח לארוחה מרובת מנות עד להתפקע. 

כמה הוא מפחיד: יש ייצוגים חזותיים קשים, ובעיקר נושאים קשים של מוות במשפחה והתאכזרות. הוא מתנהל ברוגע יחסי בתוך כל זה, אבל הכל כמה זמן קורה משהו קשה לצפייה. ההרגשה היא שהוא כאן כדי להכביד. בדרך הוא יכול גם להבהיל, יותר ויותר לקראת הסוף שלו.
כמה הוא לנשמה: משהו בעשייה שלו מרגיש מודבק והקשר בין הסיפורים לבין סיפור המסגרת איתו בילינו זמן מה עד שהגענו לסיפורים של אחרים לא לגמרי ברור עד הסוף. הוא עוסק בין היתר בלקיחת אחריות, בחרטה, ובצורך החיוני בהתבוננות ובמודעות עצמית, שלא תמיד יש לנו – עד שנהיה מאוחר מדי. הוא גם מאתגר את התפיסה השמרנית של מי שנחשב שפשע וחטא בחייו, ומי שלא.

Grave Torture
עינוי לא מהעולם הזה

נחתום עם נטפליקס כי בדרך לגיהינום, עוצרים בבית קברות. הסרט האינדונזי הבא נמצא כאן תודות לאור, שהמליץ לי לדוג אותו מהשלל המבלבל בנטפליקס. אין לו שם בעברית, אז הענקתי לו אחד לא רשמי, וגם לא תמצאו אותו בממשק העברי. בכל אופן, ג'וקו אנוואר (״Impetigore״) ביים וכתב סרט שאפשר לקרוא את השם שלו באנגלית פשוטו כמשמעו, או במובן הרחב יותר. תלוי על מה תחשבו שהסרט מדבר. מה שבטוח, לוקח לו המון זמן להגיע לסצנות וסיטואציות משונות ומבהילות, ובכלל העלילה שלו מרגישה קצת תלושה – שילוב של חוסר היכרות עם התרבות האינדונזית ועם מה שנראה כמו כתיבה סבוכה שעוברת מדבר לדבר ומנסה לעשות יותר מדי. מה שעוד בטוח, הוא שכשהוא מגיע למחוזות מוזרים ומחרידים, גם הפעם הוא לא מתבייש להתפרע. זה קורה בעיקר לקראת הסוף, אבל יש גם שימוש יוצא דופן במכונת כביסה. כן כן.

הסרט עוקב אחרי חייהם העגומים משהו של סיטה (פרדינה מופטי) ועאדיל (רזה רהדיין), אחות ואחיה הגדול שמתייתמים מהוריהם בפיגוע של קדוש מעונה מטעם עצמו, מתגלגלים לבית יתומים שלא באמת מהווה מקום בטוח ובעיקר לא לנערים צעירים, מנסים לברוח, ולאחר מכן אנחנו פוגשים אותם שוב כאנשים בוגרים, כשכל הזמן נסיבות המוות של הוריהם לא מרפות מהם. הסיבה: דקות ספורות לפני הפיצוץ, נכנס אדם למאפייה שההורים ניהלו בקושי אך גם במסירות רבה. הוא שמע משהו באוזניות ונראה מבולבל או מהורהר. עאדיל הציע לו מים. בתמורה האיש אמר לו שהוא לא האמין, אבל מאז שהקליט אותם – הוא יודע שזה אמיתי. ושמסוכן בחוץ. הוא משאיר לאעדיל את הקלטת, יוצא – ומתפוצץ. בגלל צירוף מקרים אומלל, ההורים שניהם היו בחוץ ובטווח הפגיעה שלו כשזה קרה.

איפה האימה פה, מעבר לחוויה טראומטית שיושבת לנו על עצבים חשופים? כאן נכנס היקש תרבותי. לפי הסרט, מי שיחיו חיי חטא ללא אמונה, עם המוות קודם כל יסבלו מעינוי בקבר, להלן השם הישיר של הסרט. הגוף יעבור עינויים איומים וקשים, כי לא יצליחו לענות על השאלה שישאלו אותם מלאכים – "מי האלוהים שלכם". את זעקות השבר של עינויי קבר כאלו המתאבד חשב שהקליט, ופוצץ עצמו אחוז קנאות דתית, משוכנע שכך יזכה לחיים טובים בעולם הבא ולא לעינוי המדובר ואז לגיהינום. איך לרצוח חפים מפשע בדרך מתיישב עם זה, לא ברור.

מה שברור לסיטה הוא שהיא רוצה להוכיח שהוא טועה. ולכן היא מקדישה את זמנה ובערך את כל חייה – כולל בחירת העבודה שלה ושל עאדיל – כדי למצוא הזדמנות לנסות ולהקליט בעצמה קבר של מישהו שמת לאחרונה. ברגע שתצליח להפריך את עצם קיומו של סוג כזה של עינוי מהעולם הבא, היא תוכיח לכולם שהקנאות הדתית הרגה את ההורים שלה. לתכנית הזו היא גוררת את עאדיל שמשתף איתה פעולה. וככל שהיא חושבת שמצאה אדם מתאים, דברים מוזרים מתחילים להתרחש.

כמה הוא מפחיד: האמונה הזו קיימת, אם להסתמך על שרשור רדיט מכבד בנושא בעקבות הסרט (יש בו ספוילרים). זה בפני עצמו קצת מפחיד. התפיסה המוחשית כל כך של עינויי הגוף, לפני שאפשר להמשיך הלאה, ואז לסבול מעינויים נוספים. מעבר לכך – כשהסרט מנסה להבהיל, הוא מצליח. הוא אפקטיבי, הוא משחק בכמה טריטוריות של הפחדות, החל ממה שנראה כמו רוחות רפאים וכלה במכונת כביסה. וכשהוא רוצה ללכת למקומות אלימים מאוד, הוא הולך.
כמה הוא לנשמה: אפשר להתייחס לסרט רק מנקודת המבט של היחס לדת, ולחפש בו נקודות של שמרנות לעומת נקודות של ביקורת. אבל אם נחשוב עליו באופן יותר רחב, יש כאן שני אנשים שלא מסוגלים לשחרר, ושמתנהלים מתוך טראומות, ומרגישים רדופים כאשר הכל בחייהם סובב סביב מאורעות עבר ששברו את רוחם ומגדירים אותם גם עכשיו.