סרטים חדשים: ״כביש הסרגל״, ״5 בספטמבר״, ״עד שיצא עשן לבן״, ״עם הזרם״, ״המפעיל בשירות ה-CIA״, ״חברה מושלמת״, ״מעבר לגיהינום״, ״לא שותקים״, ״אין ארץ אחרת״

החודש הארוך הזה, לפחות בתחושה, מגיע אל סיומו בסוף השבוע עם המון סרטים חדשים. רובם המכריע שווה צפייה ומשנה את מאזן הכוחות בבתי הקולנוע המשוועים לסרטים שקל להמליץ עליהם, מה שרק נעשה נוח יותר עם היוודע המועמדים לאוסקר. על מחציתם כבר כתבנו והיד עוד נטויה, כאשר מן העבר השני יש להודות שלא הספקנו הרבה יותר מזה בשבוע החולף. רק המשך פרויקט האוסקר הבינלאומי וגם סוג-של הספד לדייויד לינץ׳. אפילו על מותו של זאב רווח עוד לא הספקנו לכתוב, אז במקום זאת אציין את המחוות הרבות שמתקיימות לזכרו בסינמטקים ובערוצי הסרטים. לשם דוגמה, בסינמטק חולון תוכלו לראות לא רק את הסרט התיעודי החדש של אלון גור אריה, ״ימים טובים: סיפורו של זאב רווח״, אלא גם שני סרטים שביים (״טיפת מזל״, ״רק היום״) ואת אחד הידועים בו כיכב (״צ׳רלי וחצי״). אל שמונת הסרטים שעולים בבתי הקולנוע אוסיף מועמד לאוסקר שהוא הכי קרוב לייצוג ישראלי השנה, גם אם היוצרים שלו ואולי חלק מהצופים לא היו רוצים לחשוב ככה.

כביש הסרגל – סרטה השני באורך מלא של מיה דרייפוס, סוף סוף כאן. כתבנו עליו כל-כך הרבה פעמים, מאז בכורתו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ממנה יצא מעוטר בציון לשבח, דרך תשע המועמדויות שלו לאופיר (אם זה היה תלוי רק בסריטה הוא היה מקבל יותר) ועד לסיכומי השנה שלנו. עכשיו הוא בבתי הקולנוע ותוכלו להכיר גם אתם ואתן את החוקרת דפנה, בגילומה המזהיר של טלי שרון. בלשית המשטרה מועברת מתל-אביב לעפולה, שם אין הרבה פשיעה או מיזוג אוויר תקין, ולכן מוטל עליה לאתר את בעליו של טלפון סלולרי שספק נגנב וספק נמצא נטוש באיזה שדה. בחושיה החדים ובחוסר הסימפטיה שלה לעצם קיומה, דפנה חושפת אט אט פרשת היעלמות של אישה הקשורה למשפחה החזקה של איזור עמק יזרעאל. יגאל נאור ושרה פון שוורצה מגלמים את ראש וראשת המשפחה, עידן עמדי הוא בנם שמהווה דמות של אום-פאטאל עבור הבלשית. עוד משתתפים גם דיקלה, בועז קונפורטי ואנסטסיה פיין ומבין אנשי הצוות המצוינים אפשר להזכיר את הצילום של עמית יסעור, אחת הסיבות בגינן נזכרתי בדייויד לינץ׳ בצפייה הראשונה והשנייה שלי. יציאת הסרט כעת, סמוך למותו באופן מקרי, ודאי תזכיר זאת לקהל נוסף. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

עד שיצא עשן לבן (Conclave) – המועמד לשמונה פרסי אוסקר היה חלק מהליין-אפ של פסטיבל חיפה, שם כתב עליו עופר. הבמאי הוא אדוארד ברגר (״במערב אין כל חדש״) ואת התסריט כתב פיטר סטורהן (״החפרפרת״) על-פי ספרו של רוברט האריס (״סופר צללים״), אבל אם תשאלו אותי ההשראות האמיתיות הן דן בראון מחד ו״ילדות רעות״ מאידך. או לפחות כך אני בוחר לראות את הסרט רב ההוד וההדר שחושף מספיק סודות ותככים בוותיקן בשביל כמה וכמה דרמות תיכון וספרי קונספירציה. רייף פיינס מגלם קרדינל שנפל בחלקו העול לארגן קונקלבה, טקס בחירת אפיפיור חדש משום שהנוכחי עולה להתייחד עם הבורא. סטנלי טוצ׳י, ג׳ון ליתגו ואחרים הם הקרדינלים החושקים בכס המלכות הקתולי, איזבלה רוסליני היא נזירה שאמורה על אירוחם בזמן הטקס המפרך ורב הימים של ההצבעות לראשות הכנסייה. אגב, אל תיזכרו בסרטו של נני מורטי מלפני יותר מעשור, ״יש לנו אפיפיור״, הסרט החדש לא ממש דומה לו.

5 בספטמבר (September 5) – עוד מועמד טרי לאוסקר, הפעם רק לפרס התסריט המקורי, הוא סרט שידבר ישירות אל הקהל הישראלי. זאת משום שההפקה הגרמנית-אמריקאית הזו שבה אל אירועי טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. בניגוד לסרטו של סטיבן ספילברג, ״מינכן״ מ-2005, שהתמקד בהשלכות האירוע (מבצע ״זעם האל״), סרטו של טים פלבאום השוויצרי נסוב כל כולו סביב היממה הגורלית שנתנה את שמה ליצירה. יתרה מזאת, ועל אף פלגים בארצות הברית שקוראים לסרט ״תעמולה ציונית״, הסרט לא עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא בחוטפים או אפילו בנחטפים. כל כולו מובא מנקודת המבט של צוות חדשות הספורט של רשת ABC האמריקאית, שהתכונן לסקר בוקר רגוע באולימפיאדה ומצא את עצמו בשידור חי חסר תקדים של סיקור פעולת טרור בזמן שהיא מתרחשת. ג׳ון מגארו הוא איש החדשות הצעיר בחדר הקונטרול, פיטר סארסגארד ובן צ׳פלין מביאים את הסמכות כוותיקים, לאוני בנש הגרמנייה שהבריקה ב״חדר המורים״ מצטרפת כאשת צוות מקומית.

עם הזרם (Flow) – מועמד נוסף לאוסקר משיב אותנו אל פסטיבל ירושלים, אז גם כתבתי עליו. מדובר בסרט האנימציה ונציג לטביה, שתי הקטגוריות אליהן הוא מועמד, החל את דרכו במסגרת משנית בפסטיבל קאן. משם כבש לבבות וזכה לכל מיני תיאורים, אחד הקולעים שבהם נשמע כמו עלבון אבל הוא לחלוטין מחמאה – דמיינו לגלם חתול שחרחר במעין משחק מחשב שמטרתו לשרוד באפוקליפסה של מים מציפים. כמובן שזה לא באמת משחק מחשב אלא סרט קולנוע נראטיבי אך נטול דיאלוגים ומלא רגעים מופשטים ומרהיבים, שאכן עוקב אחר חתלתול בעולם נטול בני אדם אבל מלא בשרידים שלהם. פני המים מתחיל לעלות וגיבורנו הפרוותי מחפש מסתור במקומות יותר ויותר גבוהים, עד אשר הוא מצטרף לסירה שטה. שם הוא מגלה קפיברה, שהיא הדבר החדש האהוב עליי ביותר בעולם, ואל תיבת נוח ונעים הזו מצטרפים בעלי חיים נוספים שלא אספיילר. ההרפתקאות שלהם מסעירות יותר מכל סרט מונפש אחר שראיתי השנה, כמעט כמו להגות את שם הבמאי, גינטס זילאבלודיס.

עם הזרם

חברה מושלמת (Companion) – מבול הסרטים המדוברים נמשך, הפעם עם כותר מהשנתון החדש הנוכחי. הוא מצטרף אל כמה וכמה סרטי אימה שהגיעו אלינו בתדירות שבועית בינואר, משהו שאולי לירון תרחיב עליו במדור שלה. חלק מהתקצירים של הסרט מכילים ספוילרים של החיים לעניות דעתי, אז אמנע מהם עד מאוד ואומר רק שמדובר במותחן פסיכולוגי המתמקד בזוג שיוצא לחופשה עם חברים, באחוזה של מיליארדר. הדברים משתבשים והזוג הראשי אינו בהכרח מי שתחשבו שהוא, ננסח זאת כך. מגלמים אותו ג׳ק קוויד שכבר אין צורך להציג וסופי תאצ׳ר, שלפני שבועות בודדים ניסתה לגנוב את הסרט ״פחד אלוהים״ מיו גרנט. כתב וביים דרו הנקוק, בסרטו הראשון באורך מלא אחרי שנים רבות בטלוויזיה, לצד עבודה עם להקת טניישס די מחד והמנחה ג׳ימי קימל מאידך. עוד בקאסט: הארווי גווילן, רופרט פרנד, לוקאס גייג' ומייגן סורי.

מעבר לגיהינום (Pandemonium) – סרט אימה שנשמע טהור אף יותר מזה שלעיל, תוצרת צרפת. ספציפית, אמן רב תחומי שמכנה את עצמו קווארקס (Quarxx) אבל אמא שלו קוראת לו אלכסנדר קלודן. השחקן הראשי הוא הוגו דילון, המגלם אדם שמקיץ בגיהנום לאחר שהוא מבין כי קיפח את חייו בתאונת דרכים. הסרט עוקב אחר מסעו אל מעמקי השאול, שנראה לפרקים כמו עולמנו שלנו ולפעמים כמו סרט אמנותי למדי, בעודו פוגש נשמות מעונות בדרך וחווה יחד איתן את הכאב שלהן ואת סיפורן. יש גם שדים שאינם מבשרים טובות, כך על פי הקדימון.

המפעיל בשירות ה-CIA (חבל שזה השם העברי, באנגלית זה Chief of Station) – הסרט שמאלץ אותי להרחיב דיבור בסוגריים כדי שלא תתבלגן השורה כולה. הכל בגלל התעקשות להמציא שם עברי חדש לגמרי שגם מכיל מילה באנגלית. מפקד התחנה (לשעבר) הוא אהרון אקהארט, סוכן עבר שלומד כי המוות של זוגתו (לטיסיה עידו), סוכנת שטח, היה עוד יותר מפוקפק מכפי שסבר תחילה. יחד עם אלכס פטיפר ואולגה קורילנקו הוא יוצא לחקור מי באמת אחראי לטרגדיה והאם הסוכנות מסתירה ממנו עוד דברים אפלים. ג׳סי וי ג׳ונסון (״בודיקה: המלכה הלוחמת״) ביים את תסריט הביכורים של ג׳ורג׳ מהאפיי.

לא שותקים (Unsilenced) – תמצאו אותו גם בשם ״לא שותקים- סיפור של אומץ״ אבל אני הלכתי עם מה שכתוב על הפוסטר הרשמי. מדובר בסרט מ-2021 שאולי יישמע לכם כמו סרטים אחרים שהוקרנו לרגע בישראל, אבל למיטב הבנתי זה לא המקרה. אולם, שוב מדובר בהפקה קנדית שעלילתה מתרחשת בסין, ועוקבת אחר המאבק של השלטונות בקבוצת פאלון גונג. ספציפית, סרטו של לאון לי שב אל 1999 ואל הרדיפה הממוסדת אחר סטודנטים בבייג׳ינג לאחר איסור על התרגול הרוחני. הם נעזרים בכתב אמריקאי כדי להשמיע את קול מחאתם ולזעוק נגד ההשתקה של ההתנגדות החרישית במעצמה הסינית. בקושי שרדתי את הטריילר שנראה מדובב באקראי וערוך ברישול, אז כולי תקווה שהסרט עצמו טוב יותר. על המסך תמצאו בין היתר את סאם טרמל, ג'יימס לי ואנסטסיה לין.

אין לי ארץ אחרת – נסיים עם מועמד אחרון לאוסקר להפעם, שלא תמצאו בבתי הקולנוע בישראל. עם זאת, ודאי שמעתם מאז פברואר 2024 ועד היום על הסרט הזה, שהחל את דרכו בפסטיבל ברלין וכעת הוא אחד מחמישיית הסרט התיעודי הטוב ביותר באקדמיה האמריקאית, עם פרסים רבים בין לבין. מדובר בהפקה נורווגית-פלסטינית, ללא כספי ציבור ישראליים, שנוצר בידי קולקטיב פלסטיני-ישראלי: באסל עדרה, יובל אברהם, רחל שור וחמדאן בלאל. שני הראשונים הם עיתונאים באתר שיחה מקומית, שם ורק שם תוכלו לצפות בסרט, ומופיעים מול המצלמה לאורכו. עדרה הוא בן לאקטיביסטים פלסטינים שכל חייו מוצגים כמאבק לחופש ולהכרה בעוולות. אברהם מצטרף אליו ואל פעילים נוספים בתיעוד של שנים את סביבת מסאפר יטא, מקבץ כפרים שאינם מוכרים בידי המדינה בדרום הר חברון. הם מתעדים את הצבא מפקח על פעולות הריסת מבנים לא חוקיים, מבלי שהמקומיים יוכלו לקבל היתרים כי המקום הוכרז כשטח אש מסיבות פוליטיות. בהמשך מתחילה גם אלימות מתנחלים שהולכת ומסלימה.