2024 בהחלט הייתה שנה. נראה לנו שזה הכי אפשרי להתחייב ברמת האיפיון והסיכום שניתן לומר עליה. אפילו לנו, שכתיבה היא חלק מאוד קריטי ביומיום שלנו, קשה באמת לתאר אותה או אפילו לבחור איך להתייחס אליה. זאת הייתה (ובכוכבית נוסיף שבהחלט עודנה), שנה של ייאוש גדול, של פחדים מסוג שלא הכרנו עד כה במציאות שמחוץ למסך, של התגברות ועוצמה שקשה להאמין כמה היא עדיין קיימת באנשים, ובמרחק מאוד גדול בסדר החשיבות – שנה ששינתה את סריטה בכל מיני דרכים, חלקם טובים יותר ולגבי חלקם עוד נצטרך קצת זמן לפענח.

אבל מה שאי אפשר לערער עליו הוא שלפחות באופן רשמי 2024 מסתיימת, ואנחנו נצמדים למה שקצת עושה לנו סדר בכאוס ומסכמים אותה בדרך היחידה שאנחנו יודעים – הקולנוע. ואיזה קולנוע היה פה.
כמו תמיד, כל ארבעת כותבי סריטה הכינו שתי עשיריות שונות: אחת של הסרטים שהופצו בקולנוע באופן מסחרי, והשנייה של אלו שצצו במסגרות אלטרנטיביות, בין פסטיבלים בארץ ובחו"ל, סטרימינג והקרנות מיוחדות. בנוסף, כל אחד שילב אותם לעשירייה אולטימטיבית.
העשיריות מופיעות יחדיו, אבל כל אחד (ואחת) מאתנו בחרו אותם באופן עצמאי על פי סך השיקולים ש-2024 עצבה לנו. אלו הסרטים שבחרנו לנעוץ בזיכרון שלנו, שעשו לנו את השנה, שנתנו לנו כמה רגעים של בריחה והתמודדות, לעיתים במקביל. הנה מתחילים.

הסרטים הטובים ביותר של 2024

-הלא מופצים-

10. "זרע התאנה הקדושה" – The Seed of the Sacred Fig
גרמניה, בימוי: מוחמד ראסולוף
ציפיתי למסר נגד משטר מדכא ולדרמה משפחתית, המותחן האפקטיבי לפרקים זה בונוס.

9. "הסיפור של סולימאן" – L'histoire de Souleymane / Souleymane's Story
צרפת, בימוי: בוריס לז'קין
לא הניסיון היחיד לגרסה מודרנית של "גונבי האופניים" בשילוב עם המצב הגיאו-פוליטי הנוכחי במאה ה-21. אבל לעשות את זה היטב זה קשה, עד לסצנת סיום שמקפיצה את הסרט לפחות מדרגה אחת.

8. "פסקול המהפכה" – Soundtrack to a Coup d'Etat
בלגיה, בימוי: יוהאן גרימנופרז
סרט מסה שאולי חוטא בהצגה בוטה של ההיסטוריה דרך פרספקטיבה של צד אחד, המתנגד להשפעה המערבית על אפריקה בכלל וקונגו בפרט. אבל הוא עושה זאת בצורה סוחפת עם לא מעט טענות טובות.

7. "אפריל" – April
גיאורגיה, בימוי: דאה קולומבגאשווילי
סצנות ארוכות המתארות סיטואציות איומות, מבט ארוך על מזג האוויר וסביבה כפרית מרוחקת. זה היה יכול להיות קלישאה של סרט פסטיבלים, או אפילו פארודיה, לולא זה היה עשוי כל כך טוב.
דיווח מפסטיבל ונציה

6. "בירד" – Bird
אנגליה, בימוי: אנדריאה ארנולד
ארנולד שוב עוסקת במתבגרת עם מצב משפחתי בעייתי ושוב מכניסה למצב עגום גם שפע של אור ורגעי הנאה. עם צוות שחקנים שכל אחד מהם נותן הופעה מוזרה בדרך שונה אך מתאימה לסרט, הוא עף כציפור ביותר מדרך אחת.

5. "נערי ניקל" – Nickel Boys
ארה"ב, בימוי: ראמל רוס
רבים ניסו לספר סרט שלם דרך נקודת מבט של גיבור. לפנינו מקרה נדיר שהצליח.

4. "דור רומנטי" – Caught by the Tide
סין, בימוי: ז'יה ז'אנג-קה
סיפור של קשר לא ממומש בשלושה חלקים, כל אחד מהם נגיש יותר מקודמו, לא במחיר של היעדר מקוריות או אפקטיביות.

3. "זיכרונות של חילזון" – Memoir of a Snail
אנגליה, בימוי: אדם אליוט
הבובות של אדם אליוט מבטאות מבוכה חברתית בצורה הטהורה ביותר, סרט בו כל סצנה יכולה ברגע נתון לשבור את הלב. או להצחיק.

2. "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" – All We Imagine as Light
הודו, בימוי: פאיאל קפאדיה
תיאור של כאב אוניברסלי בתוך סביבה ייחודית מאוד ואז בתוך סביבה אחרת. סרט שמרגיש כמו תיאור כן של נס.

1. "הברוטליסט" – The Brutalist
ארה"ב, בימוי: בריידי קורביי
אפוס עתיר מימדים שגם מייצר אינטימיות וקרבה לגיבור שהוא הכי ברוטלי וגם הכי עדין ופגיע שיכול להיות. קולנוע שמציב לעצמו אתגרים ועומד בהם היטב.
דיווח מפסטיבל ונציה

-המופצים-

10. "חדר המורים" – Der Lehrerzimmer / The Teachers' Lounge
גרמניה, בימוי: אילקר צ'טאק
סרטו של צ'טאק משלב בין הנוכחות של מעקב אחר הזולת, דילמת של הוראה, מפגש בין מהגרים, והתחושה שאין מוצא או פתרון שאיננו עלול לגרום נזק לאחר. הוא גם עובד היטב כסרט מתח וכדרמה על דמות שמנסה לעשות את המעשה הנכון, אבל אולי ממקום, או במקום, הלא נכון.

9. "יופי מסוכן" – The Substance
צרפת, בימוי: קארולי פארג'ה
רחוק מלהיות מעמיק או אחיד ברמתו, ויש בו חלקים רבים שהם די בנאליים. אבל רגעי השיא של הסרט, ובעיקר המפגש שלו עם הקהל, סוג של מגדירים את השנה הקולנועית הזו.

8. "העבריינים" –  Los Delincuentes / The Delinquents
ארגנטינה, בימוי: רודריגו מורנו
לא נתנו מספיק כבוד לסרט הארגנטינאי הזה, שקצת קשה לדעת איך לתאר אותו ומאיפה לאכול אותו: סוג של סרט שוד מדוקדק שמקבל תפנית לטובת הרהור על החיים בסביבה כפרית לעומת העיר. או שזו רק קומדיה על גברים שרוצים סקס.
סקירת מתמודדי האוסקר הבינלאומי

7. "מתחרים" – Challengers
ארה"ב, בימוי: לוקה גוואדניניו
הדימוי של טניס כקרב וגם כיצירה משותפת בסרט שלא ממציא מחדש את המשולש הרומנטי, אבל מזריק לו אנגריה בכמות שהייתה עלולה לגרור השעיה מסבב ה-ATP.
סקירה

6. "אזור העניין" –  The Zone of Interest
אנגליה, בימוי: ג'ונתן גלייזר
התחרה על מקום ברשימה עם "הרוע אינו קיים". אבל אנחנו ב-2024, תיאור יבש לכאורה של רוע אנושי (עם עוד רבדים בצד), מרגיש מתאים.
ניתוח

5. "החייל הנעלם"
ישראל, בימוי: דני רוזנברג
הסרט חזה לא את המלחמה מול עזה שנראית שונה מן המצב המתואר בו, אלא את המצב הנפשי של המדינה. מצב בו כל דבר מרגיש דחוף, בו המלחמה היא בכל מפגש בעורף. בו העבר העדין הוא זיכרון שחומק בריקוד. מצב בו בריחה היא האופציה היחידה, אבל יש רק מבוי סתום.
סקירה

4. "אנורה" – Anora
ארה"ב, בימוי: שון בייקר
זה לא המשיח של הקולנוע, זה ילד שובב מאוד, אבל אותי הטירוף הזה הצחיק (כנראה הסרט המצחיק של השנה) וגם ריגש.
סקירה

3. "עלי שלכת" – Fallen Leaves
פינלנד, בימוי: אקי קאוריסמקי
צריך להלל יותר את המינימליזם האפקטיבי של אקי קאוריסמאקי, כאן בשיא המזכיר את ימיו הגדולים: מצחיק מאוד ומתמצת את החוויה האנושית דרך דמויות שנראות חריגות, אבל הן מהות הסבל והתקווה.

2. "אנטומיה של נפילה" – Anatomie d'une Cute / Anatomy of a Fall
צרפת, בימוי: ז'וסטין טרייה
ככל שחולף הזמן, הסרט הזה מרגיש שלם יותר. סרט על חיים לצד אדם אחר, חיים לצד תעמולה, המגבלות של כל מערכת משפט. וגם כלב טוב.

1. "על עשבים יבשים" – About Dry Grasses
טורקיה, בימוי: נורי בילג' ג'יילן
בעצם הרוב המכריע  של העשירייה הזו הוא בחינה מחדש של סרטי 2023 שהופצו באיחור. דבר מהם לא הדהד יתר כמו הרצף המופלא שמתחיל מהרגע שהגיבור כאן מגיע לארוחת ערב בבית של מורה שציפתה (או שלא) גם לאורח אחר. זה מאתגר, מחווה ומתפרש כל פעם בדרך אחרת, נותר רענן ופרובוקטיבי.
מפסטיבל הקולנוע ירושלים

העשירייה האולטימטיבית של עופר

-הלא מופצים-

10. "רבל רידג׳" – Rebel Ridge
ארה"ב, בימוי: ג'רמי סולנייה
פעם בשנה בערך מגיע סרט על גבריות שגם אני, עם כל הדרישות הגבוהות וההשגות המרובות, נהנה ממנו הנאה שלמה. ארון פייר בתפקיד סוג של רמבו, המשורר-פילוסוף לא פחות מהחייל המצולק נפשית. ג׳רמי סולנייה בתור הבמאי שלא מפסיק לפרק ז׳אנרים לגורמים. סחתיין על נטפליקס שעדיין מהמרים עליו, השתלם.

9. "כשהאור נשבר" – When the Light Breaks
איסלנד, בימוי: רונאר רונארסון
התגנבות מפתיעה, לפחות עבורי, אל העשירייה. שמעתי מעט מדי על סרטו של רונאר רונארסון האיסלנדי, מאז קאן ועד שהשלמתי אותו בפסטיבל הסרטים ערבה. נגלה מולי סרט עדין כמו לב שנשבר, מואר כמו לב אוהב ובעיקר מלא תוגה עצורה. אח חורג של ״הפילגש״ הישראלי.
מפסטיבל הסרטים ערבה

8. "דור רומנטי" – Caught by the Tide
סין, בימוי: ז'יה ז'אנג-קה
לא הבנתי עד הסוף את השם העברי שנבחר בפסטיבל ירושלים לסרטו של ז׳יה ז׳אנג-קה. גם את הסרט לא הבנתי, חלקים גדולים מהזמן, אבל הייתי מהופנט למתרחש מהפריים הראשון ועד האחרון. תענוג היה לפענח אותו לאחר הצפייה, בשיחות עם מי שהתעלפו כמוני מהצופן המופלא.
המלצות פסטיבל הקולנוע ירושלים

7. "כביש הסרגל"
ישראל, בימוי: מיה דרייפוס
כבר שנתיים בערך שאני רוצה לחלוק את אהבתי למותחן הבילוש העפולאי של מיה דרייפוס, עם טלי שרון בתפקיד הדמות שתמיד הייתה חסרה ב״טווין פיקס״ בלי שידענו. היכללותו של הסרט בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ובפרסי אופיר היא הזדמנות ראשונה, ובתקווה לא אחרונה, להלל את האיכויות הרבות מספור שלו.

6. "עם הזרם" – Flow
לטביה, בימוי: גינטס זילבאלודיס
אם ראיתי סרט אנימציה טוב מזה השנה, כנראה שהוא נסחף עם הזרם. הבמאי הלטבי גינטס זילבאלודיס ניצח על הפקה כלל-אירופית שנראית בהתחלה כמו משחק מחשב על חתול שמנסה לשרוד באפוקליפסה רטובה, ומתגלה כמשל מרגש על כוחן של אחווה ורעות בעתות מצוקה. מזמן לא הזדהיתי כל-כך עם דמות קולנועית כמו עם קפיבארה מונפשת.
דיווח מפסטיבל הקולנוע ירושלים

5. "רוחות רפאים" – Les Phatoms / Ghost Trail
צרפת, בימוי: ג'ונתן מילה
התבאסתי כשגיליתי שהסרט הזה לא יהיה בפסטיבל חיפה, שמחתי מאוד למצוא אותו בתוכניה של ירושלים. עבודת ביכורים יוצאת מגדר הרגיל מאת ג'ונתן מילה, והשימוש הכי מרשים של בניית עולם שלם בסאונד השנה בקולנוע. אדם בסה בוהה בקיר ומאזין להקלטה זה קולנוע טהור.
המלצות פסטיבל הקולנוע ירושלים

4. "הסיפור של סולימאן" – L'histoire de Souleymane / Souleymane's Story
צרפת, בימוי: בוריס לז'קין
אור סיפר כל-כך יפה על הקרנת סרטו של בוריס לוז׳קין במסגרת ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן, שאין לי איך להתחרות אלא רק להצטרף ולהגיד שהתמזל מזלי להיות שם בעצמי. סרט שמוקרן בצדק בכל פסטיבל קולנוע בארץ ובעולם, חידוש בז׳אנר הכבר-שחוק של סרטי פליטים, וסיקוונס סיום לפנתיאון.
המלצות פסטיבל הקולנוע ירושלים

3. "הדונם של סבתא"
ישראל, בימוי: אלעד אורנשטיין וירמי שיק בלום
ההקרנה הכי בלתי נשכחת שהייתי בה השנה, ללא תחרות. יום אחרון של דוקאביב, אין לי כרטיס, אבל ירמי שיק בלום (הבמאי יחד עם אלעד אורנשטיין) מסתכל בי ונזכר שכתבתי פעם על סרט הסטודנטים שלו בחיבה. לפתע אני במקום הכי שווה בסינמטק 1, האולם שואג בצחוק בכל בדיחה על שכול וכישלון, המציאות המבעיתה מפלחת את הלב ברגעי הסיום, והאוויר בחוץ פתאום שונה.
סקירה

2. "הסבר לכל דבר" – Explanation for Everything
הונגריה, בימוי: גאבורי רייס
מתישהו בפרידה שלו מתל-אביב לטובת ירושלים, ישבתי עם אור (וחבריו) ושמעתי על סרטים שהוא ראה לפניי וחושב שאני אוהב. על הסרט ההונגרי הוא התעקש במיוחד וגרם לי לזכור את שמו, גם של הבמאי גאבור רייס. כמה שהוא צדק, כמה שהסרט הזה בשבילי: בתבונה ובתובנות, בריבוי הפרספקטיבות, בהצגת הצדדים הכי מכוערים ונצלניים של דעות פוליטיות ולאומיות כתחליף לזהות אישית ואנושית.

1. "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" – All We Imagine as Light
הודו, בימוי: פאיאל קפאדיה
הסרט הזה חי לי בתוך הנשמה מאז פסטיבל קאן. מצטנף באיזו פינה, לא תובע מקום, אבל גדל ככל שאני נזכר בעוד חלקים ממנו. קולנוע של ניואנסים, תנודות הלבבות המוצגות כנגד שאון העיר ואז השקט של חופי הים, שמציף את מה ששקע בנפש של הגיבורות. פאיאל קפאדיה הייתה צריכה לקחת שני דקלים מוזהבים מבחינתי, אבל גם מקום שני בפסטיבל קאן בסרט השני שלה זה חתיכת הישג.
המלצות פסטיבל הקולנוע ירושלים

-המופצים-

10. "הקול בראש" – Inside Out 2
ארה"ב, בימוי: קלסי מן
משבצת הפתיחה שלי מוקדשת שוב לסרט השנתי של פיקסאר. מאוד לא התחברתי לרוב המוחלט של תוצרי האולפנים ההוליוודיים השנה, כפי שתראו בהמשך, אבל סיקוולים צריך לדעת לעשות. אין ספק שכמו ״צעצוע של סיפור 4״ אין שום צורך בסרט הזה, אבל אין להכחיש עד כמה התרגשתי ממנו.

9. "אמיליה פרז" – Emilia Perez
צרפת, בימוי: ז'אק אודיאר
מצד אחד, הסרט האוברייטד של השנה (סלינה גומז היא חלק מהפרס שניתן לו בקאן, הבה נזכור). מצד אחר, אני בצד האוהב והוא ראוי לשיפולי הרשימה. הבימוי של ז׳אק אודיאר כל-כך טוטאלי עד כי הוא מחפה על כל פגם ומהדק יחדיו את חלקי היצירה המבורדקת. זואי סלדניה הוציאה ממני קולות שלא ידעתי שאני יכול להשמיע, בשתי ההקרנות בהן נכחתי. וכן, נו, שאולי ואירנה.

8. "עיד"
ישראל, בימוי: יוסף אבו-מדיעם
סליחה לכל מי שצרחתי לו או לה באוזן בטקס הסיום של פסטיבל ירושלים, כשזכה סרט הביכורים של יוסף אבו-מדיעם. יש לי תחושה שאם הוא היה בטורקית או שפה אירו-אסייאתית כלשהי, היינו רואים אותו ברשימות של כל מבקרי הקולנוע בישראל. אצלי הוא בפנים גם בערבית-בדואית, ניב ששאדי מרעי המדהים למד במיוחד לתפקיד.

7. "המתמחה" – The Apprentice
קנדה-דנמרק, בימוי: עלי אבסי
דונלד טראמפ אמנם צוחק אחרון, אבל זה לא אומר שאי אפשר להנות בדרך. מעריציו, אם יהיו מוכנים לצפות, יגלו גרסה אנושית להדהים של הצ׳יטו הגדול בעולם, כפי שמגלם אותו סבסטיאן סטן המפתיע (עבורי). שונאיו אולי ישמחו לגלות שאת כל הטריקים שלו למד מנחש צפע ארסי הרבה יותר, (קנדל) רוי כהן.

6. "חדר המורים" – Der Lehrerzimmer / The Teachers' Lounge
גרמניה, בימוי: אליקר צ'אטק
על ריבוי סרטי המורים ובתי הספר כתבנו בשאר הסיכומים, אז רק אומר שמבחינתי המצטיין הוא בכלל ״על עשבים יבשים״. אבל הסרט של ג׳יילן הוא הכי 2023 בעיניי (קאן וירושלים) ולא צפיתי בו השנה שוב. לעומת זאת, את סרטו של אילקר צ'טאק (גרמני ממוצא טורקי, בחיי שאני לא עושה דווקא לג׳יילן) בהחלט ראיתי שוב מאז הצפייה בחיפה 2023 ואני רק מעריך ומתפעל ממנו יותר. לאוני בנש היא תגלית.

5. "החייל הנעלם"
ישראל, בימוי: דני רוזנברג
התאפקתי כמעט שנה וחצי עם הסרט הזה, שנחווה אחרת לגמרי בשתי הצפיות שלי בו: לקטורה לפסטיבל חיפה באוקטובר 2023 ואז שוב לפני הפצה באוקטובר 2024. בין לבין כולנו חיים באיזה לימבו שאפילו סיפור על חייל חטוף וישראל מופגזת לא יכול להתחרות בו, אבל הצפייה מזעזעת את אמות הסיפים. הבמאי דני רוזנברג הספיק לצלם מאז את ״על כלבים ואנשים״, איתו אתאפק עוד שנה.

4. "לונגלגס" – Longlegs
ארה"ב, בימוי: אוז פרקינס
לא תמיד אני מתכוון להיות שנוי במחלוקת, אולי לפעמים. אבל משהו בסרטו של אוז פרקינס לכד אותי למן הפריים הראשון, לכן נאלצתי לנבוח כדי להשתיק על מי שישבו מאחורי בהקרנת העיתונאים. הסרט עשה את העבודה עבורי בשאר הדקות, מיסמר את העיניים למסך או הקפיץ והבהיל את הקהל. אני מבין שהמערכה האחרונה שנואה, אך עליי היא האהובה מכל מה שראיתי השנה.

3. "מסכנים שכאלה" – Poor Things
אנגליה, בימוי: יורגוס לנתימוס
בשנה שעברה, השארתי את המקום הראשון פנוי ליורגוס. רצה הגורל ולא הספקתי לראותו ב-2023 כמו חצי עולם, ולכן הוא מקבל את מקומו בפודיום לפי לוח ההפצה הישראלי. אפשר לדבר על הבימוי הווירטואוזי, העיצוב והתלבושות שלא ראיתי כמותם, אבל צריך לדבר רק על אמה סטון. ההופעה הכי מרהיבה של שחקנית במאה הנוכחית.

2. "ימים מושלמים" – Perfect Days
יפן, בימוי: וים ונדרס
כמה אני אוהב שמאסטרים ותיקים, כאלו שכבר ויתרתי עליהם מזמן, פתאום חוזרים לשיאם בגיל מתקדם. סרטי בומרים רבים ראינו השנה, מעטים מהם הצדיקו את ההשקעה. את הסרט הכי יפני של הבמאי הגרמני הייתי אמור לראות בשבעה באוקטובר בפסטיבל חיפה הקודם, וזו עוד סיבה לדמוע חרישית יחד עם הגיבור בסיום כל צפייה מזככת עוד יותר מקודמתה.

1. "יופי מסוכן" – The Substance
צרפת, בימוי: קוראלי פארז'ה
מאוד קשה לי להתייחס לסרט הזה בשמו העברי, מאז נודע שההפצה שלו בישראל הייתה עוד יותר בעייתית. מאוד קל לי להצביע על החוויה הכי מסעירה, בטח ברמה הגופנית, בכל אחת מן הצפיות בסרטה של פארז׳ה. התגובות המבטלות רק מחזקות את אהבתי ליצירה שהיא שיר כאב בוטה (לא שטחי) על שנאה עצמית ושיפוטיות חברתית. שזה רוב מה שחוויתי השנה, אז למה לא בקולנוע.

העשירייה האולטימטיבית של אורון

-הלא מופצים-

10. Exhuma
דרום קוריאה, בימוי: ז'אנג זאיי היון
הסרט השישי הכי מצליח מסחרית של דרום קוריאה בכל הזמנים הוא סרט אימה על חבורה של סוכנים או חוקרים פרטיים של ענייני רוחות ושדים ושאר ירקות, שמתארגנים לחפור גוויות ושלדים מקבריהם כדי להבין מה מפריע להם לעבור לעולם הבא בשקט. קבר של סב משפחה עם עבר בעייתי ומסתורי במיוחד מסבך את כולם, ואותנו, בעלילה מהפנטת שזזה בין קצב מהורהר לטקסים מרהיבים לבין פרצי אלימות מחרידים.

9. "רבל רידג'" – Rebel Ridge
ארה"ב, בימוי: ג'רמי סולנייה
הבמאי של "חדר מנוחה" ועוד דברים מופלאים וכואבים עשה סרט אקשן ונקמה, בלי שפיכות דמים. עם אמירה נוקבת, מתח וסיפור שיחרפן אותנו כי הוא אמין כשם שהוא מרתיח את הדם על אי הצדק שבו. וכמה טוב שלפעמים יוצאים גם דברים כאלו מבאר הבינוניות שהיא נטפליקס.

8. "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם" – Do not Expect Too Much from the End of the World
רומניה, בימוי: ראדו ג'ודה
לא ראיתי דבר כזה. מהבמאי שהביא לנו את הסאטירה החריפה והנבזית "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" שלא הניח לי מאז הצפייה, הגיע סרט של שעות בנסיעה ברכב עם מישהי שמייצרת אלטר אגו של כל מה שרקוב באנושות כדי להתמודד, עם סוודר פייטים שמזמן צריך כביסה אבל עודנו נוצץ, ועם כל כך הרבה דברים דפוקים שלא נותר לנו אלא לצחוק.

7. Stopmotion
בריטניה, בימוי: רוברט מורגן
זה לא סרט מושלם, אבל הוא קצת מה שקיוויתי בזמנו ש"תורשתי" יהיה ולא היה. יש כאן הידרדרות נפשית של אמנית סטופ מושן, אחרי שאמא שלה, אמנית מוערכת בתחום שהנחתה אותה איך להמשיך את העבודה שלה כשהידיים שלה כבר לא תפקדו, נכנסת לקומה. יחסי הורה וילדה פוצעים, פגיעה עצמית ואמנות מבעיתה.
אימה לנשמה

6. "עוד סיכוי" – Things Will Be Different
ארה"ב, בימוי: מייקל פלקר
היו אי אלו מופעים של לולאות של חזרה בזמן השנה, חלקם הגדול בסרטי אימה. הסרט שמתנהל חצי מהזמן כמו דרמה משפחתית עם מתח מפעפע של עבר לא פתור בין אח ואחות הוא בעל הגישה הכי מקורית שראיתי. במקום להתמקד בניסיונות השונים, הוא נמשך על פני תקופת זמן אחת, ומוביל באופן מלחיץ אל כל מה שעומד להשתבש. עד שהוא מגיע לסיום, היה לי אכפת מספיק כדי שהוא יישאר איתי.
אימה לנשמה

5. "אמבט השטן" – The Devil's Bath
אוסטריה, בימוי: ורוניקה פרנץ וסברין פיאלה
זה אינו סרט על אמבטיה רדופה. זה כן סרט שמבוסס על התרחשויות אמיתיות מהעבר, כזה שבו נשים שביקשו את נפשן למות הבינו שהדרך הכי נכונה לעשות את זה, כדי לא לדון עצמן לחיים שאחרי בגיהינום, היא לרצוח מישהו אחר – ולהתוודות, כך שהכנסייה תוציא אותך להורג. ומי האוכלוסייה הכי חסרת ישע שזמינה לנשים? ובכן. צפייה מצמררת שלא ניתן להתנתק ממנה.
אימה לנשמה

4. "גודזילה מינוס אחת" – Godzilla Minus One
יפן, בימוי: טקאשי ימזאקי
סרטי גודזילה קיימים כל כך הרבה זמן. והנה, הצליחו לעשות אחד (ולזכות באוסקר על אפקטים) שבו המפלצת היא עניין שולי במידת מה, אם כי עדיין מרשימה, והלב שלו הוא בכלל אנטי-מלחמתי. זה סרט על ערבות הדדית אזרחית, על פוסט טראומה, על אשמת שורדים ועל הזכות לחיים.

3. "עזראל" – Azrael
ארה"ב-אסטוניה, בימוי: אי. אל. כץ
סרט אימה אילם כמעט לחלוטין, ובכל זאת ברור לגמרי ואף מלחיץ. סמארה וויבינג היא ליהוק מושלם לדמות שלא יכולה לדבר בעולם פוסט אפוקליפטי בו כת כלשהי חושבת שדיבור הוא חטא. ברמה של חבלה במיתרי הקול. הפנים מלאות ההבעה והניואנסים שלה מיטיבות להנגיש לנו עלילה שבה הקהילה שלך מתהפכת עלייך, ואת חייבת לברוח ולברוח ולברוח, או שתהפכי לדבר שהן חושבות שאת הולכת להיות.
אימה לנשמה

2. "זוועתון של לילה" – MadS
צרפת, בימוי: דיוויד מורו
התחלתי אדישה ויצאתי מסוחררת, מבוהלת, ומתרשמת. זה עוד סרט על אנשים צעירים ועל התפרצות של משהו ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו, עניינים שמידרדרים מהר לכדי קטסטרופה בקנה מידה אפי. והצעירים אפילו לא נסבלים יותר מדי. אבל המחויבות לצילום הסרט כולו בשוט אחד – ההיצמדות לדמות אחת ואז מעבר אל דמות אחרת כמו תשומת הלב שלנו באמצע כאוס אסוני – הופכת אותו מצפייה סתמית לצפייה של משהו אחר לגמרי.
אימה לנשמה

1. Love Lies Bleeding
ארה"ב, בימוי: רוז גלאס
חשבתי שזה יהיה סרט על הרצון לצאת לחופשי מכבלי משפחה שהיא גם משפחת פשע וגם חונקת בכללי. צדקתי, אבל יש כאן עוד רבדים, על זהות, על גוף ותפיסת היופי שלנו, על אלימות, על דחפים, על מלחמה ועל כניעה, על הפסד ועל ניצחון ועל קווים שמיטשטשים ביניהם. ואד האריס אחד עם השיער הארוך הכי נורא שאי פעם קרה.

-המופצים-

10. "אזור העניין" – Zone of Interest
אנגליה, בימוי: ג'ונתן גלייזר
כמה זעם העלה כאן (ומעבר) הסרט זוכה האוסקר על החיים הפסטורליים לפתחו של מחנה השמדה. הוא קולנוע מרהיב ולא נעים, לא נוח, שמוסגר עם נאום הזכייה של גלייזר כיצירה שמעזה, בחוצפתה הגדולה, לדרוש מאיתנו הצופות והצופים להתבונן באחד הדברים הכי איומים שהאנושות עשתה כמשהו ללמוד ממנו, ולהגיד "לא עוד" בשביל עוד עמים חוץ מזה שלנו. כל שוט מוקפד בינות לערוגות והפרגולות מעורר בחילה. כל סאונד מעורר חלחלה, ומלמעלה – עשן.
מאמר

9. "מרשעת" – Wicked
ארצות הברית, ג'ון מ. צ'ו
אז מתברר שיש לי השנה שני מיוזיקלס בעשיריות. אני. לא ניתן להתעלם מההצלחה המסחרית ומהאירוע הזה. זה עיבוד קולנועי למחזמר המצליח כבר שני עשורים, מעשייה האפלה שמבקשת להציג לנו את הסיפור האמיתי של המכשפה המרשעת מהקוסם מארץ עוץ – שמבוסס על ספר שנים לפני שקיבלנו הצפת סיפורי "הרעה לא באמת רעה, הציגו לכם גרסה שגויה". יש כאן הילולה לעיניים, גם אם צעקנית, קריאה קורעת לב להתנגד גם במחיר נורא ואיום של בידוד וסימון שלך כבוגדת, ועבודה קשה שניכרת בגוף של השחקניות הראשיות. עוד נמשיך לדבר עליו.

8. "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם" – Furiosa: a Mad Max Saga
אוסטרליה, בימוי: ג'ורג' מילר
זה לא סרט האקשן שהיינו רוצים, אבל זה סרט האקשן שג'ורג' מילר החליט שאנחנו צריכות. נערה שמייצגת את הרעננות, את המים הזכים בעולם שהתייבש, והדרך שלה – הלוך וחזור, אל עבר מסלול שמנסה לגזול ממנה כל פיסת חמלה שיש בה, מול נבל שמעורר בכי של שגעון אבלות כשם שהוא מעורר גיחוך. חזון של יוצר שממשיך, וכמה לא מובן מאליו שהוא ממשיך.
סקירה

7. "לונגלגס" – Longlegs
ארה"ב, בימוי: אוזגוד פרקינס
בשיחה למהדורה המודפסת של מגזין האימה Fangoria, ניקולס קייג', שמגלם את הדבר שהוא הפחד עצמו כאן, העלה את סיפורו המשפחתי של פרקינס, הבן של אנתוני פרקינס ("פסיכו") שחי חיי משפחה לצד ארון גדול. פרקינס אמר שהסרטים שלו הם על המשפחה שלו, על סודות ושקרים שהורים אומרים כדי לשמור על הטף. קייג' הוסיף שהוא ביסס את הדמות של לונגלגס על אמא שלו. מה צריך עוד.
סקירה

6. "יופי מסוכן" – The Substance
צרפת, בימוי: קוראלי פארז'ה
בעודי מקלידה, בדיוק ראיתי את האגדה המעוותת על החברה המעוותת בה אנו חיות (וחיים) בפעם השלישית. היו כמה סרטים שהם אירוע השנה, וזה אחד שאני מוכנה לצפות בו עם אנשים שעוד לא ראו אותו שוב ושוב ושוב, כדי ליהנות מהתגובה שלהם למתחולל על המסך. לדמי מור ככוכבת דועכת שאם היא חסרת סיכוי לשמר את הזוהר שלה או לפחות להתפתח ולהזדקן בכבוד, מה נגיד אנחנו אזובי הקיר נטולי הגלאם. כל הקאמפ, כל האימה הגופנית, כל המחוות לסרטי אימה ואפס איפוק או עידון עם מסר שמכה בך כמו פולקע של עוף בראש.

5. "מסכנים כאלה" – Poor Things
אירלנד, בימוי: יורגוס לנתימוס
אז מתברר שמייד אחרי הצפייה הכרזתי קבל עם ולטרבוקסד שזה סרט השנה. כמה טקסטים שלי ושל אחרים אחר כך וקצת שככה ההתלהבות שלי, ועומעמה עם הזנות השמחה מדי של דמותה של אמה סטון. עם המיניות המתפרצת אני חיה בשלום – וזה נושא לטקסט ארוך נוסף, אז אזכר בהתלהבות שהסרט הוציא ממני באולם עם כמה שהוא מרהיב ורוב הזמן משמח. סרט של לנתימוס. משמח.
סקירה

4. "אל תוציא מילה" – Speak No Evil
ארה"ב, בימוי: ג'יימס ווטקינס
סרט האימה על מה שנימוסים וחוסר שביעות רצון כללי מעצמך יגרמו לך לעשות נמצא כאן כי הוא עשה את הבלתי אפשרי. זה עיבוד מחדש, בקושי שנתיים אחרי סרט כבד (ומכעיס) שזכה להערכה מרובה. והוא מעז ומצליח מצד אחד להקליל אותו, ומצד שני לא להפוך אותו לבדיחה מגוחכת, אלא לבדיחה שחורה, שנונה לפרקים ומלאת רגעים שמאפשרים או להרים גבה, או לצחוק בהזדהות, או למחוא כפיים, כן מחאתי כפיים. כמה פעמים. וגם צעקתי על המסך בקול. איזו תצוגת משחק ותסריט מטופשת בכוונה, אכזרית להחריד ומהנה.
סקירה

3. "המתאבקים" – The Iron Claw
ארה"ב, בימוי: שון דרקין
אחרי שהסרטים של דרקין נגעו בי רק באופן חלקי, כאלו שהאווירה שלהם לא התיישבה בעיני כמו שצריך עם הסיפור שתמיד היה קצת לוקה, קצת חסר, הגיעה פיסת חיים שוברת ומאחת לב. הוא היה צריך סיפור אמיתי כל כך מופרך וכואב שהשמיטו ממנו כמה חלקים כדי שהוא יעבור מסך מבחינה נרטיבית וכדי שלא נבכה יותר מדי. הלוואי שזאק אפרון יקבל הערכה ועוד תפקידים "רציניים", אם ירצה, מעכשיו.
סקירה

2. "רווק מספר 3" – Woman of the Hour
ארה"ב, בימוי: אנה קנדריק
התסריטאי איאן מקדונלד אמר בשיחה בפודקאסט Colours of the Dark שהמטרה שלו הייתה לא לכתוב עוד סרט שמייצר היקסמות מרוצח סדרתי, אלא להראות גם את הסביבה, התרבות והאווירה שבה הוא פעל ושגשג. קנדריק מביימת לראשונה ומשחקת היטב, ביצירה עוכרת שלווה, חכמה ומפתיעה.

1. "אמיליה פרז" – Emilia Perez
צרפת, בימוי: ז'אק אודיאר
מה הסרט הזה עשה לי: לא ידעתי שאני נכנסת למיוזיקל, וקח את זה "ג'וקר טירוף בשניים", נהניתי מכל רגע. העלילה מתפתלת סביב עצמה וסביב הדמויות תוך כדי רגעי שירה וריקוד ושינוי מגדרי ושינוי זהות ודיון חכם ואפילו רגיש (עם מארק איווניר!) על האופן שבו שינוי פיזי משפיע על שינוי במצב הנפשי והרגשי. זה סרט קווירי עם שחקנית ראשית מופלאה וזה סרט על מדינה קוברת יושביה וזה סרט על חברות וזה סרט על אהבה, כל מיני דרכים אליה וממנה. ומה עוד הוא עשה לי: לאורך כולו התפעלתי מהשחקנית שיודעת לשיר ולרקוד וכה מוקפדת ולא הבנתי שאני רואה את זואי סלדניה. וכן גם השירים של סלינה גומז היו ממש בסדר.

העשירייה האולטימטיבית של לירון

השנה יהיה לנו שינוי קטן בעשיריות של אור, כי בהחלטה של הרגע האחרון הוא ביקש להסיר את רשימת הלא-מופצים שלו. לא דרמה גדולה בשום צורה, אבל רצינו לקחת רגע ולהסביר מדוע.
סיבה משמעותית ראשונה היא כי חלק מהסרטים הלא מופצים האהובים עליו ביותר מחכים לזמנם בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2025, וזה לא הזמן לחשוף אותם; ומאדך גם יהיה לא כן לעשות עשירייה בלעדיהם. בנוסף, חשוב לנו לשמור על האינטגריטי בעשיריות של סריטה, ולמנוע ספקולציות שאולי אנחנו מוטים לאיזשהו אירוע קולנוע כזה או אחר.
ייתכן ובשנה הבאה אור יחזור למתכונת הרגילה, אבל את זה ימים יגידו. מה שכן, העשיריות המלאות של אור הועברו למערכת לטובת "סיכום הסיכומים" שמייצר את העשירייה הסריטתית המוחלטת (שמתפרסמת תמיד ביום האחרון של השנה), וגם תמיד אפשר להתעדכן בלטרבוקסד שלו למי שמעוניין.

-המופצים-

10. "אנורה" – Anora
ארה"ב, בימוי: שון בייקר
ספרתי חמישה סרטים מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן שהייתי נותן להם את דקל הזהב לפני שון בייקר, אבל הנראטיב של יוצר שעושה רק מה שהוא יודע ומטפס לפסגה הוא אחד המרגשים של השנה. וחוץ מזה, איגור.

9. "הנוסע השמיני: רומולוס" – Alien: Romulus
ארה"ב, בימוי: פדה אלוורז
בקלות מוחלטת הבלוקבאסטר הטוב ביותר של השנה, נקודת אור שהקלה עלי קיץ אחרי שלם של תוצרים ממוסחרים שהיו כולם בזבוז זמן. לא העלתי על דעתי שיש עוד מה לעשות עם המפלצת הגלקטית שנהרסה אחרי שנים של סרטים גרועים, והנה הגיע אלוורז להראות שתמיד יש תקווה.

8. "חדר המורים" – Der Lehrerzimmer / The Teachers' Lounge
גרמניה, בימוי: אילקר צ'טאק
דרמת מקום עבודה שהופכת למותחן שמתגלה בכלל כאלגוריה לחברה שמשתבשת בעקבות פחד ושכרון כוח (מוכר מאיפשהו) היא משהו שהגיע בדיוק בזמן בפסטיבל חיפה הקודם, שנייה וחצי לפני סוף העולם.
מפסטיבל הסרטים חיפה

7. "נוספרטו" – Nosferatu
ארה"ב, בימוי: רוברט אגרס
מה עוד יש לומר על הערפד העתיק שכבר לא אמרו מאות פעמים בעבר? לבמאי של "המכשפה" התשובה, עם טייק מבריק ששואל האם הרוע המוחלט שרודף אותנו הוא למעשה בעצם האחריות והאשמה שלנו.

6. "הרוע אינו קיים" – Evil Does Not Exist
יפן, בימוי: ריוסוקה המגוצ'י
אם יש משהו שאנחנו חווים כבר שנתיים הוא שבהחלט יש רוע, ואני חושב שהמגוצ'י יודע את זה. זה עוד נדבך בסרט מתעתע על טבע, האדם וטבע האדם שהרבה יותר אנשים צריכים לראות.

5. "מתחרים" – Challengers
ארה"ב, בימוי: לוקה גוואדניניו
הסרט היחיד אי פעם שהצטערתי שאיננו בתלת ממד. אבל מעבר לזה, מדובר בפחות או יותר כל נושא שאני אובססיבי אליו בקולנוע, אז אני קהל די קשוח, ואיזה מדהים שגוואדניניו איכשהו לא הפיל את הכדור לשנייה (סליחה).

4. "נשארים לחג" – The Holdovers
ארה"ב, בימוי: אלכסנדר פיין
כל הרביעייה הראשונה שלי היא סרטי אוסקר 2023 שהגיעו בתחילת השנה אחרי שכבר כיכבו ברשימת הלא מופצים של השנה שעברה, רק בסדר קצת שונה (כי הזמן עושה את שלו). עכשיו אני כבר בטוח שאפשר ברגוע להכריז על הסרט הזה כקלאסיקת כריסמס.

3. "אנטומיה של נפילה" – Anatomie d'une Cute / Anatomy of a Fall
צרפת, בימוי: ז'וסטין טרייה
עברה שנה וחצי מאז בכורתו הישראלית בפסטיבל ירושלים, ועדיין נדמה שלא נגמרו השבחים לומר על היציאה הבלתי הגיונית הזו, מופת של כתיבה, משחק, ובעצם די של הכול.

2. "מסכנים שכאלה" – Poor Things
אנגליה, בימוי: יורגוס לנתימוס
המקום הראשון בלא-מופצים של השנה שעברה נאלץ לפנות את מקומו כי וואלה, הרבה דברים קרו פה מאז החורף הקודם, וגם אצלי השתנו הרבה דברים. אולי זה איננו סרט שכל הדברים פה עובדים היטב (מארק ראפלו אסון) אבל כל מה שכן נישא מעל השאר. וגם, הזכייה של אמה סטון היא אחד מרגעי החיים שלי.

1. "ימים מושלמים" – Perfect Days
יפן, בימוי: וים ונדרס
יש מעט סרטים שאתה יכול לומר בוודאות ששינו את חייך, ואת רובם תזהה שנים רבות אחרי שראית אותם. סרטו של ונדרס גרם לי להרגיש קצת שונה מהרגע שיצאתי מההקרנה, ולא עבר יום אחד בו לא חשבתי עליו. הוא גם הביא כנראה לסקירה הכי טובה שכתבתי אי פעם, לימים יסתבר שאולי אפילו סוג של חצי פרידה שלי עוד לפני שהיה לי מושג מה 2024 מתכננת לי – אז תודה לו גם על זה.
סקירה

52 סרטים מרכיבים את העשיריות של סריטה לשנת 2024, 26 מופצים ו-26 לא מופצים. זה כנראה המספר הכי גדול ומגוון של קולנוע שהיה לנו אי פעם. מתוך הלא מופצים רק 16 הוקרנו או שודרו בישראל באיזושהי קונסטלציה. לחלקם גם מתוכננת הפצה מסחרית בהמשך השנה הבאה. מתוך ה-12 הנותרים, חלקם יוקרנו בפסטיבלים במהלך 2025, וייתכן שעוד כמה מהם לפלטפורמות ביתיות כאלו ואחרות, אז אנחנו מציעים לכם לפקוח עיניים ולזקוף אוזניים (ולקרוא סריטה, כמובן) כדי לדעת מי נגד מי. בכל מקרה, שמרו את הסרטים האלו בצד כהמלצה ליום שבו יצוצו.

מבחינת כניסות וקריאות, 2024 הייתה השנה השנייה הכי טובה שלנו אי פעם, אז אנחנו רוצים להגיד תודה מקרב לב על שאתם ואתן חוזרים וחוזרות. אנחנו יודעים שלפעמים הממשק לא הכי ידידותי, אבל בתקווה שזה ישתנה. תודה עצומה שאתם תומכים בכתיבה עצמאית על קולנוע, ונותנים לנו את הכוח לעוד שנה. אמן תהיה טובה מהקודמת.