סיכום 2024: אימה לנשמה

עד כה לא היה סיכום שנתי אישי אחד שלי בסריטה שהיה באותו פורמט כמו זה שקדם לו. בזמן שהחברים שלי לאתר האהוב מצאו פה ושם מבנה שעובד – מגמות, מצעדי רגעים, הפסדים וניצחונות, לא הצלחתי להיסגר על משהו קבוע. המכנה המשותף היה, אם אחפש אותו, מה לחץ לי על הכפתורים בקולנוע השנה. ועם התקדמות השנים הבלתי-פוסקת, כשאני בעיצומה של תקופה שבה הזמן מצד אחד שועט קדימה במהירות מבהילה, ובאותה נשימה נעתקת יש פחות ופחות ממנו לנצל בכל רגע נתון, מצאתי את עצמי רודפת אחרי סרטי אימה. הם מנחמים אותי, הם חלק מעולם שהערכים שלו ברורים לי, הם מפעילים לי את הלב, הנשמה והמוח כשהם טובים באופן שמעורר איזו תקווה לגבי יצירתיות וערכיות.

לכן, לכבוד הוא לי לנסות השנה לעשות פה בבת אחת את הדברים הבאים: סיכום שנתי אישי, שהוא סיכום אימה, שהוא סיכום אימה לנשמה – הפינה החודשית שהתחלתי השנה, כי אי אפשר שלא יהיה לנו כאן בסריטה מיקוד בז'אנר האהוב אחרי המדור של אור שהראה לי איך אפשר, וכדאי, וכמה זה משמח, ובעברית. נחלק את הסיכום כך: מגמה בולטת והשתפכות זריזה עליה, עם אזכור הסרטים שקשורים בה. כמה סרטים שלא נכנסו לפינה השנה, אבל שווה לשים אליהם לב. ולקינוח – חמישיות אהובות באימה של כולנו. גם את עצמי הגבלתי לחמש בלבד, כי כשתראו את הסרטים הטובים ביותר שלנו ל-2024 יש שם גם ככה כל כך הרבה אימה, שהעדפתי לצמצם פה.

למעשה היו שתי מגמות בולטות השנה, אחת קשורה לניסיונות של מסע בזמן, או בעיקר חזרה שוב ושוב על אותה תקופת זמן כדי לנסות לתקן משהו. זו לא הפעם הראשונה שיש לנו סרטים כאלה בז'אנר. "מז"ל טוב" וההמשך שלו הם דוגמאות עדכניות יחסית, אבל הכמות השנה עם טפטוף משלהי שנה שעברה בולטת. ספרתי לפחות ארבעה כאלו, או חמישה אם נחשיב את ״Totally Killer״.
ביקורות פושרות למדי קיבל סרט דומה לו בשם ״Time Cut״ שזמין לנו בנטפליקס, ומודה שלא הגעתי אליו, כי הוא לא היה מושך במיוחד. הגיבורה שלו חוזרת אחורה לאותו התיכון, כשאחותה החורגת שנרצחה לפני שהכירה אותה עוד הייתה בחיים – בשאיפה לתפוס את הרוצח לפני שהכל ישתבש. ״Lake Cado״ מחכה לי ואשוב לדווח. גם בו יש עניין משפחתי שסובב סביב אגם שמאפשר לחזור בזמן ולשבש את החיים ולצד עוד אי אלו סרטים בתת הז׳אנר בלט "עוד סיכוי", בו שוב יש עניין של יחסי משפחה, בין אח ואחות שגדלו לא משהו – וכעת כמבוגרים הם משובשים מספיק כדי להיתקע בזמן יחד. זה סרט שמתמקד בהתנהלות בתוך לולאת זמן ארוכה, מתוך תקווה שלא הכל אבוד, כשמיום ליום המצב הולך ונהיה עמום יותר, קשה יותר – ומוביל לפיצוץ חיצוני ופנימי.

גם הניסיון לשנות משהו דרך חזרה בזמן וגם המגמה הבולטת יותר עליה ארחיב מייד מתכנסות לנושא אחד של תקיעות, רצון למרוד, למחות בקולי קולות ואיברי גוף ודם ודמעות נגד מה שנראה או שאמרו לנו שקבוע מראש. השנה הזו הייתה דיון מתמשך בניסיון להתנגד, באפשרות של שינוי, אם היא בכלל קיימת בכלל – ובמה שקורה למי שמנסים ובעיקר מנסות לבחון את הכבלים החברתיים, המשפחתיים או האישיים שמנסים לקבע אותנו, ואיך הם כולם קשורים זה בזה בסבך שלפעמים קשה עד בלתי אפשרי להתיר בלי לפגוע בנו פגיעה קשה:.

האויב הכי מחריד שלי הוא אני – או לפחות, כך אמרו לי 

אות משמיים: הסימן הראשון

זה תיאור ארוך למגמה, וחשבתי לחלק אותה לסרטים שמתמקדים בעיוותי גוף וכאלו שבהם ההסללה אל גורל אכזר של הדמות הראשית קשורה להתנהגות או לתכונות פנימיות ופחות מוחצנת בגוף. אבל, באימה כמו באימה, הפנים והחוץ מתערבלים ולפעמים מערבבים לנו קרביים עם שדיים או עם עיניים והתנהגות עם המופע החיצוני שלה. והשנה הזו הייתה במובנים רבים איומה והופכת מעיים. לא רק כאן, לא רק בעזה. הקצנה בתפיסות פוליטיות ברחבי המערב, עוד לא באמת התאוששות כלכלית עולמית מהמגיפה שהייתה פה, אקלים שמזכיר לנו שהכל עולה באש או נמס או גם וגם, בגללנו, מלחמות. חימוש. ותהליכים מתישים שקשה לראות את סופם, ואיך נצא מצידם השני, אלו מאיתנו שיצליחו לצאת, ובאיזו מידה יש לנו השפעה על מה שמתחולל ונעשה לנו ולאחרים. לפעמים בשמנו. אולי לא מפתיע שספרתי לפחות שבעה סרטים שבהם מישהי (ומישהו אחד, נגיע אליו מיד) מנסה לפעול נגד הגורל שהוסללה אליו, כשזה נראה כמו מצב בלתי אפשרי. 

התברכנו בשני סרטי נזירות טובים שדומים בעלילה שלהם ובהתנגדות של הגיבורה שלהם לייעוד שלה. גם ב"טהורה" וגם ב"אות משמיים: הסימן הראשון" שמפליא להתמודד עם היותו פריקוול לסרט קרוב למושלם, הנזירה והנזירה-לעתיד מבינות שמשהו מטריד קורה בכנסייה, ושהגוף שלהן אמור לשחק תפקיד מרכזי שקשור להגדרות של טוב ורע. כל אחת מהן מתנגדת בדרכה, ובשני המקרים, בצורה איומה יותר או פחות, יש תינוקות שעלולים לשלם מחיר. יש כאן שאלה של שליטה, בתפקיד שלנו בעולם, בשימוש בגוף שלנו כשדה קרב פוליטי, ביטוי שתבעה האמנית ברברה קרוגר עוד ב-1989 בהקשר של מאבק הנשים לקבל, נו, אמצעי מניעה. יש כאן גם רבדים של הגדרה עצמית ומשבר זהות ואמונה כמובן, ובכלל שאלה חוזרת של מי אנחנו – מה סך החלקים שמרכיבים את סט הערכים והתפיסות שמפעילות אותנו וכמה חזק יושבים נושאים שהאכילו בנו אותם בכפית מגיל אפס ללא הרף.

בסרטים כמו "Little Bites" ,"Love Lies Bleeding" ו-"לונגלגס" יש קשר משפחתי שמשפיע על הצורך במרד, או בניסיון של הגיבורות לבקש לעצמן נרטיב אחר. ובכל אחד מהם יש גם אלמנט של הסתרה של סוד, בושה, רצון לשמור על משהו חבוי כדי למנוע מדברים לצאת משליטה – אלא שהתסיסה של הלא ידוע עד הסוף מתפוצצת בכל מקרה, ואז, או אז צריך לנסות ולהחליט אם נשאר פה במה למרוד, או שזה היה קרב אבוד מלכתחילה ומוטב להיכנע. זו התלבטות קיימת בין אם מדובר בשייכות למשפחת פשע שמרעילה את לקיחת ההחלטות שלך כשם שחברה שלך מרעילה את הגוף שלה כדי להתחזק, בין אם זו הקרבה עצמית לטובת משהו שעלול לבלוע אותך ואת הבת שלך אם לא תעמדו מולו יחד וגם תביטו בעצמכן, או אם את מבינה שכל מה שחשבת עלייך ועל אמא שלך ועל האדם שגדלת להיות עד עכשיו הוא הרבה, הרבה, הרבה יותר גרוע ממה שאת והקהל העזתם לדמיין.

יש כמה סרטים עם התנהלות מייאשת, או מייאשת חלקית בהקשר הזה. בהם, לא משנה כמה הדמויות ינסו להתמרד, אפשר לקרוא אותם כיצירות שבהן הן נדונו "להישאר" או "להיכנס" לתפקיד אליו ייעדה אותן הסביבה. ואצל חלקן, זו אפילו לא בדיוק או לא רק הסביבה, אלא משהו אישי, הפנמה עצמית של כאב או הרס כל כך מהותי שאי אפשר להתחמק ממנו. אי אפשר לצאת מעצמנו ב"A Different Man" שאיכשהו מצליח להיות לא פוגעני ונצלני כלפי אנשים עם תסמונת שמעמיסה על פניהם גידולים. הגיבור שלו מצליח להשתנות תודות לעזרים חיצוניים ולהיראות כמו סבסטיאן סטן, אבל הוא לא מסוגל לשחרר את הניצול שחווה, ועצם הרעיון שהוא יכול היה להעז להיות בטוח יותר, שמח יותר, גם ב"גרסתו הקודמת" – שם אותו על מסלול ודאי להתמוטטות. זה גם לא בדיוק סרט אימה – אבל אי הנוחות והאלימות שבו כן מכניסה אותו אל הז'אנר מבחינתי.
גם ב"סמייל 2" יש לנו גיבורה שהדבר שהיא מתמודדת מולו יודע עד כמה היא שבורה מבפנים, כך שאין לה כמעט שום סיכוי מלכתחילה. וב"יופי מסוכן" הכללים התרבותיים בתוכם הגיבורה מתנהלת כל כך לא הוגנים מלכתחילה שקשה לראות איך היא יכולה לצאת בשלום בלי לשבור אותם – אין פלא שהיא מידרדרת לתיעוב ופגיעה עצמית – ומהר. יש בכל אלו ניתוק – מהמציאות, מעצמנו. תגובה אכזרית במיוחד לטראומה שלא מרפה.

ואם בכל זאת להכניס קצת חיוביות לתחושה הכוללת שכוחות פנימיים וחיצוניים כופים עלינו תזוזה רק כדי שנרגיש שנשארנו במקום או נלך לאיבוד בתוך נפש מסויטת, בסרטים כמו "עזראל" או "צאי מזה" הקאמפי יש קצה של אופטימיות. באחד אישה בורחת בשקט, ובורחת ובורחת ובורחת עד שהיא מבינה שאין לה אלא לעמוד מול הקהילה שלה שרוצה לחסל אותה, ושיכול להיות שיש לה תפקיד והוא נורא אבל אולי לא כזה נורא בשבילה. זה לא בהכרח מסר אופטימי, אבל זה בהחלט משל שגורם לעצור ולחשוב. ובשני, טוב, ההתעללות חוזרת על עצמה, אבל כשהגיבורה מבינה את סדר הגודל של הסבל, את החזרתיות שלו ובתוכו סוג של לעג שהעבירו אותה ואת החברות שסביבה, היא מוצאת את הדרך שלה לפעול, לכאורה באותם כללים רק לכופף אותם למרותה. זה לא השינוי שהיינו רוצות אולי, אבל בשני המקרים זו שיחה על הישרדות, וזה לא מעט. בהקשר הזה גם האופן שבו שתי הגיבורות של סרטי הנזירות מתנהלות מתחבר להתנגדות עיקשת שלא מוכנה לקבל את הכללים שנכפו עליה, ולא משנה כמה הם מגיעים מגבוה.

לונגלגס

שבעה סרטים שלא כתבתי עליהם השנה אבל שווים הצצה

Humanist Vampire Seeking Consenting Suicidal Person – קומדיית אימה שחורה מקנדה של אריאן לואיז סיזה. ערפדית מלאת חמלה ששותה רק דם שהמשפחה שלה צדה בשבילה חייבת להתקדם ולהתקיים בזכות עצמה. היא פוגשת בחור שלא רוצה לחיות יותר. ואיכשהו, זה מצחיק, זה נוגע ללב וזה אופטימי.

The Blackening – עוד קומדיית אימה, מארצות הבית, של טים סטורי וטרייסי אוליבר. מדובר בנספח מלפני שנה אבל חבל שיתפספס. חברים מתכנסים לפגישת מחזור בבקתה בה הם מוצאים משחק לוח גזעני להחריד שמטיל עליהם משימות שאמורות להוכיח מי מהם "יותר שחור". אם הם לא עונים על השאלות ועומדים במשימות בזמן הקצוב בכל פעם, הם גם מתחילים להירצח. המסר החברתי והפוליטי עובר היטב בתוך המון הומור שחור. 

Exhuma – דרמת אימה ומתח נוארית של ג'אנג ג'יי היון שמרגישה כמו ספין אוף של מחלקת החקירות מהלבוי, אם היה להם סניף פעיל בדרום קוריאה. שלדים מוצאים מקברים, סודות נחשפים, כוחות אפלים מאיימים, והחוקרים הולכים ומסתבכים. השלמתי אותה החודש, ולכן היא מוזכרת רק כאן.

Red Rooms – לא הכנסתי את הסרט המטריד של פסקל פלנטה מקנדה כי, למען האמת, לא הייתי בטוחה איך לאכול אותו. וזה לבד סימן שמדובר בסרט שהגיע לו להיכנס לסיקורים החודשיים. הוא עוקב אחרי דוגמנית שמתעניינת באובססיביות במשפט שמתנהל נגד חשוד ברציחות של נערות, כולל הגעה עקבית לבית המשפט. הסיבה לעניין שלה לא לגמרי ברורה, וזה חלק ממה שמטריד בסרט, לצד עיסוק במסחר בחומרי סנאף שהחשוד ברצח השאיר אחריו ברשת. לא מראים לנו שום דבר מהדברים האיומים בהם הוא מואשם, אבל מתעסקים בהם ברמה מבחילה.

The Vourdalak (הערפד) – סרט האימה של אדריאן בו מצרפת על הערפד שקדם לדרקולה בספרות יציג פעמיים בפסטיבל חיפה, ב-3.1 וב-11.1 ומדובר בצפייה משונה, מרתקת, שהיא לפעמים מצחיקה ולפעמים מחרידה. יש כאן משפחה סבוכה, הבדלי מעמדות ובובה – ויותר מזה לא תשמעו ממני עד אחרי הצפייה. שלכם.

סרטי האימה שלנו – חלקנו הוספנו משפט, חלקנו רק דירגנו

פחד אלוהים

החמישייה של אור סיגולי:

5. אודיטי – הבמאי של "קאוויאט" חוזר ומוכיח שהוא אולי מלך האווירה וההקפצות של האימה (בטח בהשוואה לקטסטרופה שהיא "סמייל 2")

4. לייט נייט עם השטן –כמה הרבה עם כל כך מעט. זה סרט שלא הרבה מצאו מרשים במיוחד, אבל אני הערכתי כל דבר שקורה בו.

3. אות משמיים: הסימן הראשון – הפתעה גדולה במיוחד מסרט שלא היה אמור להיות טוב בכלל, אבל בזכות במאית חכמה הצליח להיות הרבה יותר מסתם סחיטת מותג.

2. הנוסע השמיני: רומולוס – אולי יותר אקשן מאימה, אבל הוא כל כך הצטיין בשני התחומים שהוא חייב להיות בטופ.

1. נוספרטו – כל מה שרציתי ולא העזתי לקוות. האגרס הכי טוב מאז "המכשפה" ועם לא מעט קווים משיקים ונהדרים.

החמישייה של עופר

5. I Saw the TV Glow – במשך קצת יותר משעה די הבנתי את ההתלהבות מארצות הבית, אבל החלק המסיים סוג של חושף רדידות ביצירה כולה. עדיין, יש בה שפע של יופי וסיקוונס אחד שממש אהבתי. 

4. פחד אלוהים – האמת שהפחד, או המערכה השלישית בה הוא במרכז, הוא הצד הפחות מוצלח בסרט. אבל הוא סביר ומה שלפניו – מוצלח.

3. נוספרטו – מצד אחד, לא הייתי צריך עוד גרסה לסיפור הזה. מצד שני, כל דבר כאן מבוצע היטב לדעתי.

2. Rumours – סרט של גאי מאדין (עם אוון וגאלן ג’ונסון), אז אך טבעי שהוא מוזר. אבל הוא מוזר בדרך חדשה, עם עימות בין טראש אימה לקייט בלאנשט ועוד שחקנים מוכרים.

1. יופי מסוכן – לא הכל בו עובד או אימה, אבל המפגש בין אימה גופנית יפהפיה וגם דוחה לבין קהל ישראלי הוא מרגעי השיא של השנה.

החמישייה של אורון 

5. ביטלג'וס ביטלג'וס 

4. פחד אלוהים

3. לונלגס 

2. הנערה עם המחט

1. דה סאבסטנס

החמישייה שלי, לירון סיני:

5. זוועתון של לילה

4. עזראל

3. לונגלגס

2. אל תוציא מילה

1. יופי מסוכן

עד כאן השנה, עם 19 אלף מילים שכתבתי על אימה לנשמה – לא כולל הסיכום הזה. הלוואי שהמגמה של שנה הבאה תהיה, איך לומר, כזו שתשקף מגמות שיחממו לנו קצת את הלב ולא רק יכווצו או ירסקו אותו.