פסטיבל חיפה 2024/25: המלצות ואזהרות

יום חג מגיע לכרמל! אמנם לא בחג סוכות כפי שהתרגלנו, אבל כן לקראת סוף חנוכה וממש ברגע האחרון על מנת להיחשב (גם) בשנת התקציב 2024. מהדורת הפסטיבל ה-40 של חיפה תיראה אחרת, חורפית מן הרגיל וגם במצב שונה בשנה הקולנועית בכלל. אבל אחרי השנה הקשה שעבר כל האזור וחיפה בפרט, הגעה לפסטיבל שמתקיים בסופו של דבר נראית כמו דבר שיש לחגוג, גם בפוסט המסורתי עם המלצות לסרטים, בתקווה לכמה שיותר אולמות מלאים.
למעשה, גם בגלל הדחייה לסוף השנה ותחילת השנה הבאה, כתבנו כבר על כמות גדולה מאוד מן הסרטים. הרבה מן ההמלצות הגדולות יותר מסתתרות כאן, בשלל הפוסטים המחולקים לפי המסגרות השונות, עליהם כתבתי וכתבו גם אחרים. לאחר מכן אוסיף עוד סרטים שטרם נכתב עליהם בסריטה ויוקרנו בפסטיבל הקולנוע חיפה בין ה-31.12 וה-11.1 שהוא כבר 2025, בעצם.

פסטיבל הקולנוע היהודי: לקראת הפסטיבל שנערך במקביל בירושלים, כתבתי על "5 בספטמבר", "כאב אמיתי" ו"ריפנשטאל".
פסטיבל סרטים בערבה: לקראת הפסטיבל שהתקיים בדרום, כתבתי על "בירד" ו"שמבהאלה", בעוד אורון סקר את "סחורה יקרה מכל".
פסטיבל קאן: אורון פקד את הפסטיבל הצרפתי ודיווח משם על שני סרטים שיהיו בחיפה: "המערכה השנייה" ו"יהלום פרוע".
פסטיבל ונציה: בכמה דיווחים שונים מהשנה, כתבתי על "אם תביע משאלה", "אני עדיין כאן", "הברוטילסט" ו"למה מלחמה". בנוסף, כבר בשנה שעברה כתבתי על "הערפד", אז כחלק מגל סרטי הערפדים.
פסטיבל הקולנוע ירושלים: חוזרים לפסטיבל גדול שני בישראל ומסיבות טובות, "יצירה אחרונה"  "כלב שחור", ו"הסיפור של סולימאן". הטקסטים מירושלים שלי ושל אורון.

עוד תוצאה של קירבה לסוף השנה היא שיצא לי לראות הרבה מאוד מן התכניה של הפסטיבל, כולל הסרטים שהוזכרו לעיל וכולל עוד כמות גדולה של סרטי התוכניה, על חלקם יכתב בבלוג גם בהמשך. זה גם מאפשר לי להתמקד יותר בהמלצות, אבל שימו לב לתיאור הסרטים, שכן אצלנו גם המלצה יכולה להיות אזהרה. תלוי בזהות הצופה והעדפות שלו.

Better Man: סיפורו של רובי וויליאמס

אנו חיים בתקופה של אינפלציה של סרטים ביוגרפיים אודות מוזיקאים. לרוב התוצאה די מסתכלת ולא ברור האם יש משהו חדש בעוד סיפור חיים של זמר פופ. הדבר נכון גם לגבי סיפור חייו של רובי וויליאמס, שחלקים ממנו נראים כמו העתק-הדבק מסרטים ביוגרפיים אחרים, גם אם זה יח״צ ציני לנושאים עמם הוא התמודד, כמו עליות וירידות ביחסים עם אב שחשף אותו לעולם הבידור אבל גם נטש, ובגדול לא היה מודל לחיקוי, או התמכרות לסמים. אפשר להגיד כי ליהוקו ללהקת בנים בה הוא היא דמות משנית, ואז יציאה ממנה והפיכה לכוכב גדול בהרבה, אולי הכוכב הכי גדול בבריטניה ואירופה בסוף שנות התשעים (בלי הכרה בארה"ב), היא דבר שייחודי רק לו. אבל זה לא מספיק על מנת לעשות סרט מעניין.

אז וויליאמס ו/או במאי הסרט, מייקל גרייסי, חשבו על גימיק: אנו נראה את וויליאמס כפי שהוא רואה את עצמו, כסוג של קוף אנושי. במהלך הסרט אנו רואים אותו מתקשר עם העולם מגולם בידי קוף שנוצר באפקטים דיגיטליים וזה…עובד בצורה נהדרת, לפחות מבחינה טכנית. זה נכון בעיקר לגבי האפקטים והשילוב שלהם בנרטיב השגרתי. זה עובד גם בגלל שהרקע של גרייסי בבימוי קטעים מוזיקליים, רקע שבא לידי ביטוי בכמה נאמברים מרשימים שמבוצעים היטב. אבל זה עדיין ביצוע יעיל וטוב מאוד לסיפור שלא בטוח שיעניין, זמר שלפחות עבורי כמות השירים הטובים שלו היא די מוגבלת. בסופו של דבר, הסרט נותר עמוק בקלישאות, גם עם הוא מרענן אותן דרך גימיק ועשייה טובה. למי שרוצה סרט מוזיקלי שמבוים טוב אבל כתוב לא באותה רמה, זה בהחלט עשוי להספיק, אפילו עם יש רתיעה מהקוף. אבל דומני כי צריך חיבה מסוימת לוויליאמס על מנת להנות באמת.

Saturday Night

בפסטיבל חיפה השנה מוצגים שני סרטים אמריקאים בולטים המתרחשים מאחורי הקלעים של ערוץ טלוויזיה בשידור חי ובשנות השבעים. על "5 בספטמבר" הרציני יותר והרלוונטי לישראל כתבתי לקראת פסטיבל הקולנוע היהודי ולצידו מוקרן הסרט הזה, על מאחורי הקלעים של שידור הטלוויזיה הראשון של תכנית המערכונים המיתולוגית (עבור אמריקאים) – ״סאטרדיי נייט לייב״. היא החלה להיות משודרת בשנת 1975 וממשיכה עד עצם היום הזה, מגלה לעולם שורה ארוכה של כוכבי קולנוע עתידים שהחלו כחברי פאנל קבועים, בעוד כוכבים מבוססים מתגאים באפשרות להנחות פרק. הבמאי ג'ייסון רייטמן, שאביו איוון עבד עם לא מעט שחקנים שהחלו את דרכם בתכנית, מביים את מאחורי הקלעים של הפרק הראשון כסרט קצבי המתרחש בזמן אמת, בשעה וחצי שקדמו לשידור הראשון.

רייטמן דוחס לא מעט לתוך השעה החצי הזו, תוך נאמנות לרוח הכאוס שהתכנית נהנית לשווק את עצמה כמייצגת שלה. למרות שיש הסגות על מידת החתרנות שאכן יש בה. הסרט מערבב מיתוסים ודברים שקרו במציאות, רובם מן הסתם לאורך תקופה ארוכה ומציב אתגרים שהיו ולא היו, בדרך למערכונים האיקוניים, שנראים ברובם דרך חזרות של הרגע האחרון. כל זה נותר די שטחי ולפרקים מאולץ, אבל ייתכן וזה הסרט הכי מהנה שרייטמן עשה מזה זמן, או בכלל אם מסייגים שותפות של דיאבלו קודי בתסריט, אותו רייטמן כתב הפעם עם גיל קאנן.

הסיבה העיקרית להנאה היא צוות השחקנים בראשות גבריאל לבל (״הפייבלמנים״) שמגלם את לורן מייקלס, שמוכר כיום כבוס הכל-יכול של התכנית אבל כאן מוצג כאלמוני עם חוצפה ותנודות בביטחון. לצידו בולטת גם רייצ'ל סנוט בתור תסריטאית שנשואה למייקלס ומתלבטת לגבי השם שלה בקרדיטים, ווילם דפו וג'יי.קיי. סימונס בתור נציגי הדור המבוגר, מאט ווד בתור ג'ון בלושי וניקולס בראון בתפקיד כפול בתור ג'ים הנסון ואנדי קאופמן. אתם מוזמנים לגלות עוד שפע של שמות מוכשרים שקיפחתי ברשימה הקצרה הזו. אולי דווקא חוסר ההיכרות הישראלי עם המיתולוגיה של התכנית יאפשר הורדת ציפיות הכרחית, כי קולנוע גדול או תובנות על קומדיה אין פה. רק עשייה קצבית עטופה בחיבה נוסטלגית לחומר הגלם ולהופעה מול קהל.

ארמנד
Armand

אחר צהריים בבית ספר יסודי אי שם בנורווגיה. מורה צעירה בכיתה א' נערכת על מנת להסביר להורים תקרית שהתרחשה בין הילדים שלהם, בניסיון ללבן את העניינים, לפעול לפי הפרוטוקול וגם לצמצם את גודל הסקנדל האפשרי. לכיתה מגיעים זוג הורים של אחד הילדים ואמא של ארמנד, הילד האחר. כל ההורים מכירים אחד את השני טוב. ייתכן שהרבה יותר מזה לא כדאי לדעת לפני הצפייה, מעבר לשני הפרטים הבאים: 1. הסרט הוא דרמת מתח של ממש, על כל המשתמע מכך, הן כדרמה על דמויות מורכבות והן על מתח. 2. זה מתחיל ממקום אפל למדי שנראה אפל יותר כי מדובר בילדים בגיל הרך, יכול להיות לא פשוט להתמודד עם זה. מעבר לכך, שאלת האמינות של הדברים שנאמרים מוטלת בספק מדי פעם במהלך הסרט עם תגליות של קשרים שונים בעבר ובהווה, ומערכות יחסים שהדינמיקה ביניהן לא יכולה להיות פשוטה.

זהו סרטו הראשון של הנפו-נכד (של ליב אולמן ואינגמר ברגמן) הלפדן אולמן טונדל והוא זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן. הסרט ממשיך גל של סרטים המתמודדים עם תכנים אפלים בבתי ספר יסודיים וסוג של מביא אותו לשיא מבחינת אמירות מזעזעות כבר בשלב מוקדם, אבל אז בחינה מדוקדקת יותר של הדברים ונקודות המבט, בחיי ילדים ובוגרים בו זמנית. יש מקומות בהם הסרט נאבד מעט בניסיונות לדימויים סימבוליים או כניסה לתודעה של הדמויות, אבל רוב הזמן הוא שומר על עשייה אינטסיבית ורבת רבדים בתוך חלל קטן, כיאה למורשת המשפחתית אבל עם סגנון שונה לחלוטין של כתיבה ובעזרת צוות שחקנים מוצלח בראשות רנאטה ריינסב, בתפקיד שונה לחלוטין מזה שהתפרסמה בו ב"האדם הגרוע בעולם".

ארנסט קול: לאבד ולמצוא
Ernest Cole: Lost and Found

כמה שנים אחרי שיצר בין היתר דיוקן של הסופר האפריקאי-אמריקאי ג'יימס בולדווין ("אני לא הכושי שלכם"), ראול פק מייצר מעין סרט משלים, על צלם הסטילס (שגם עשה קולנוע, אם כי הסרט לא מתמקד בכך) ארנסט קול, הצלם השחור הראשון שעבד כצלם חדשות פרילנס בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, ומי שתיאר את הקיפוח הגזעי שם ומאוחר יותר גם בארה"ב אליה עבר כפליט, בטרם נטש את המקצוע לשנים ארוכות. בעזרת קולו של לאקית' סטנפילד וגם כתבים וצילומים שקול הותיר מאחור, נוצר סיפור שהוא לא רק האדם שתיעד את ההיסטוריה, אלא המציאות ההיסטוריה הקשה שאיכשהו הוא הצליח להיפלט מתוכה, גם אם רק חלקית.

סיפורו של קול הוא סיפורו של אמן שורד, שהאמנות שלו היא על התפר שבין ביטוי אמנותי מתוך השפל האנושי ודיווח חדשותי פורץ דרך. ניתן לקרוא את הסרט כתיאור של אומץ וקיפוח בעבר הפוליטי, אבל ניתן גם לחשוב עליו לגבי התקפיד שעיתונאות ואמנות יכולה למלא בימינו, למרות ההבדלים בין התקופות המצבים הפוליטיים, לצד קווי דמיון, בין היתר בקושי שקיים לדמויות מן השוליים ומרקע מקופח להשתלב ולקבל הכרה לא רק על השונות שלהם, אלא גם על הכישרון שלהם. סרטו של פק מאבד מעט מכוחו כאשר הוא דן בגורל הארכיון של ארנסט קול שנמצא בשוודיה ונעשה ניסיון להחזיר אותו לחיק משפחתו, אבל זה חלק מן הסיפור שכן אותו ארכיון שהתגלה בבנק הוא חומר גלם נהדר עבור שהסרט, שכל עוד המוקד שלו הוא האדם שלב התיעוד, הוא מרתק וחשוב.

באנג באנג
Bang Bang

מבין כל הסרטים האמריקאים המשתתפים בפסטיבל, סרטו של וינסנט גראשאו הוא היחיד עליו טרם שמעתי כלל לפני שהופיע כחלק מן התכניה של הפסטיבל. צפייה בסרט הבהירה לי גם למה הוא לא הפך למדובר יותר וגם למה טוב שאנשי הפסטיבל שמו עליו את היד – הסרט הוא מסע מוזר לתוך עולם של אנטי-גיבור שמעורר חלחלה קיצונית אבל גם אנושית, סרט אגרוף שמצד אחד נע סביב הכללים והקלישאות של הז'אנר ומצד שני שובר למקומות מוזרים והזויים, שזה גם דבר שקורה לפעמים בסרטי אגרוף.

טים בלייק נלסון הוא תמיד שחקן שידע להעביר אנשים בשיא עליבותם וכזה הוא בתור מתאגרף העבר ברנארד רוזיסקי, שכונה "באנג באנג" – בעבר ספורטאי בעל תהילה לרמה שאנשים עדיין זוכרים את השם שלו, בהווה עני מרוד שמתמודד עם שדים מפעם וכמעט מבצע פשע אלים מאוד. חלק מן השדים של עברו קשורים למשפחתו שהקשר ממנה נותק, אך בנסיבות לא צפויות בתו מבקשת ממנו להשגיח על נכדו המתבגר אותו הוא כמעט ולא הכיר. היא עושה זאת מחוסר ברירה, הוא לא האיש שהייתם רוצים שנער יהיה בקרבתו.

המפגש עם הנער מאיר את המתאגרף הוותיק לחיים: הוא רואה את הפוטנציאל של הנכד להצליח בזירה ועושה מאמצים על מנת שהנכד ימשיך את המורשת המשפחתית, גם אם הנכד עצמו לא כל כך רוצה והדבר בהחלט יכול לסבך את החיים שלו, או של כל הסובבים. שד אחר הנוכח בסרט הוא היריב של רוזיסקי מימי התהילה בספורט, שהפך לאחד מן האנשים העשירים באזור, רץ לראשות העיר ועדיין מעורב גם באגרוף המקומי. סוג של יריב נצחי בעיניי הגיבור, אבל גם כזה שאולי רואה בו חבר. בתוך הסבך הזה, הסרט לעתים מקצין קלישאות ולעתים חותר נגדן. מבנה העלילה מוזר למדי, אבל הוא בסופו של דבר מאפשר לדמויות להרגיש אמיתיות וכנות. לפחות עד למקומות בהם הסר מתפרע לחלוטין, כמו קשיש פצוע שקופץ לקרב מול אלוף צעיר.

הבריחה
The Outrun

לו פסטיבל חיפה היה מתקיים במועדו המקורי בחג הסוכות, ייתכן והיה נכתב על סרט זה שהוא צפוי להביא מועמדות נוספת לאוסקר לשחקנית סירשה רונן; אולם עם ההתקרבות לזמן ההצבעה וחשיפת המועמדים, דומה כי הסיכויים שלה למועמדות הפכו לקלושים או לכל הפחות לרחוקים מלהיות ודאיים. מה שכנראה יפגיע בסיכויים של הסרט להגיע לקהל גדול, אבל לדעתי יועיל לצפייה נקייה יותר בסרט כיצירת אמנות ולא כמשהו שצריך לשקול עבור פרסים.
אמנם הסרט נסוב כולו סביב הדמות שרונן מגלמת, והיא נהדרת בתפקיד, אבל לבו של הסרט הוא מבט חומל על הדמות והחיים – לא רק תצוגה של הפגנת כישורים בתפקיד שעל הנייר הוא אכן טיפוסי לפרסים: אישה שמתמודדת עם בעיות של התמכרות, בסרט שקופץ בין הניסיון להתחיל מחדש את חייה דרך חיבור לטבע באיי אורקני בצפון סקוטלנד, לבין רגעי המסיבה והשפל של ההתמכרות בלונדון.

יש בסרט משהו עדין, גם כאשר הוא קופץ בקצב בין תקופות בעריכה מהירה הטיפוסית לעבודה של הבמאית נורה פינגשייט ("מחוץ למערכת"), דבר שנובע מחומר הגלם. כלומר, הספר שכתבה איימי ליפטרוט על החוויה האישית שלה: גם התמכרות, אבל גם אהבה לטבע ולמדע. רונן מצידה טובה ואמינה ברגעי ההתמכרות והשפל, אבל טובה אף יותר ברגעים השקטים, בהם היא מקשיבה לסביבה. דומה גם כי הסרט מעדיף בסופו של דבר את רגעי הבנייה מחדש של החיים מאשר רגעים סנסציוניים וזו נקודה לזכותו, גם אם כי גורמת לכך שהוא חוויה יותר מהורהרת ופחות בלתי נשכחת. זה לא אחד מן הסרטים הכי טובים של השנה או הפסטיבל, ויש משהו מעט מפוספס בחלקים בלונדון. אבל בתור סרט קטן הוא עושה את העבודה היטב ואפשר לאהוב להעריך את המשחק של רונן גם בלי השיח על הפרסים.

הדיירת
The Antique

הקולנוע הגיאורגי העכשווי מציג כמה במאיות שמייצרות קולנוע מרתק סביב הפוליטיקה הסבוכה שבבלקן. רוסודאן גלוז'ידזה היא ללא ספק אחת מהן, כאשר בסרטה השני היא עוסקת בפרשת מעצרים וגירוש המוני של גיאורגים מרוסיה בשנת 2006, כחלק מצבירת הכוח והוויתור על מאפיינים דמוקרטיים של משטר פוטין. אם בסרטה הראשון, "בתים של אחרים", גלוז'ידזה פנתה לכיוון פיוטי, כאן היא משלבת את הדרמה הפוליטית עם קומדיה, אולי אפילו סוג של קומדיות סקרובול בה יש משהו יותר אפל מרומנטי. אבל אל תחשבו שהקצב האיטי נעדר לגמרי מן היצירה. במשך פרק זמן די ארוך, הסרט הוא סוג של קומדיה פרועה תחת סמי הרדמה, או טירוף שנמסר בקצב איטי עד שכמעט לא מבחינים בו.

עלילת הסרט מציגה שני קווים שמצלבים מסיבות עסקיות, שהופכות פרטיות. גיבורת הסרט, מדיאה, היא לא דיירת כמו שטוען השם העברי, אלא מי שמסכימה לקנות דירה, תחת התנאי שבעל הדירה הקודם ימשיך לגור בה עד מותו (שלא צפוי להיות בעוד זמן רב). לאותו בעל דירה, שמוכר את הדירה אבל ממשיך לגור בה, יש שורה לא קטנה של תנאים, כולל לגבי הכנסת מבקרים. בקו עלילה אחר, לאדו הוא מבריח של סחורות עתיקות מגיאורגיה לסנט פטרבורג, שם הסחורה מובאת לסוג של מחסן שמנוהל בידי אישה. היא משגיחה על המקום דרך מצלמות אבטחה, בעוד מדיאה היא לפרקים העובדת בפועל במקום.

הסרט עוסק בסוגיות של שליטה וכוח בתוך מערכות יחסים, שלבי חיזור, ויחיד מול מדינה בכמה דרכים. כולל מקומות בהם הגיבורים החיוביים נראים כמטרידנים או אנטגוניסטים מעוררי סימפטיה. הסרט נבחר לייצג את גיאורגיה בתחרות האוסקר ולא עלה לרשימה המקוצרת, גם מכיוון שיש בו משהו לא נוצץ במתכוון, והנושאים הפוליטיים שנוכחים בו מחלחלים בהדרגה מתחת לפני השטח. או אולי הסרט כולו עצמו מחלחל, מתחת למראית עין של קצב איטי.

המופע האחרון
The Last Showgirl

סרטה של ג'יה קופולה (עוד נכדה של) מעורר תשומת לב בעיקר סביב ההופעה של פמלה אנדרסון בתפקיד הראשי, בסוג של קאמבק או הכרה ראשונה למעשה בכישרון שלה בתפקיד דרמטי, כולל מועמדות לפרס גלובוס הזהב. בעוד רבים משבחים את המשחק שלה, עבור אחרים הוא ממש לא עובד, או אמין. אני איפשהו באמצע: אנדרסון מביאה לתפקיד קול עדין ושברירי במיוחד, וגם את המטען הקשור לדמותה כסמל מין בשנות התשעים, ששב לאחרונה לתודעה דרך סדרה שנעשתה בניגוד לרצונה, המגוללת קלטת אינטימית שלה שדלפה לרשת בתחילת עידן דליפה של דברים לרשת, וסרט תגובה מצידה. היא לא ממש מבריקה ומדי פעם נופלת בגלל העדר מגוון כשחקנית, בעיקר בסרט שמציב מולה לפרקים את ג'יימי לי קרטיס. אבל יש לפחות שתי סצנות בסרט בהן היא ממש נוגעת ללב וקופולה מנצלת היטב את הכישורים ואת המגבלות של אנדרסון בתור שחקנית.

הסרט עוסק ברקדנית שמופיעה עשורים רבים במופע בורלסק קלאסי בלאס וגאס. היא ניצבת בפני שתי בעיות: הטעם האמנותי של קהל המבקרים בווגאס השתנה, ומופע חשפנות שמעמיד פנים שהוא בטעם טוב כבר לא רלוונטי. שנית, היא ממש לא בגיל שמתאים להופיע במופע הזה ונדחקת לשולי הבמה, בלי להודות ממש עד כמה היא רחוקה מהעבר המוצלח יותר והספק-מפואר שלה. גם אם כפי שהיא לומדת מחברתה שעזבה את המופע לטובת עבודה בקזינו, בווגאס המראה החיצוני יכול למכור/להיות בסיס להטרדות מיניות גם בגיל מתקדם.
אתגר רגשי נוסף בו היא נמצאת היא ביקור של הבת שלה, שעל גידולה היא ויתרה במידה רבה לטובת המופע. האם מנסה להתקרב ולהתגאות בעבודה שלה, הבת לא בדיוק מבינה מדוע, ויש תהום שקשה לגשר עליה. גם כאשר הבת לא יודעת פרטים נוספים על חייה, למשל הזהות של אביה הביולוגי.

"המופע האחרון" מציע שלל של רגעים אנושים קטנים ומרגשים, אבל הוא קצת נופל בחיבור שלהם ובמבנה העלילתי. כולל תחושה שהסרט קוטע כמה קווי עלילה באמצע, או סצנות שחשובות חסרות בגלל העדר ימי צילום. בניגוד לסרטים של הסב המפורסם של ג'יה קופולה, יש בו גם משהו מעט מצטנע מדי, כמו הדמות המובילה אותו. הוא גם מפסיד תשומת לב לסרטים כמו "אנורה" ו"יופי מסוכן", שכל אחד מהם הוא סוג של גרסה מוקצנת של ההיבטים העולים בסרט זה. יש בו משהו שקט כמו טון הקול של הכוכבת שלו, כמעט סוג של אנטי-תזה לסרטים אחרים המככבים בעונת הפרסים. כך שיש משהו מרענן בסרט, גם אם הוא רחוק מלהיות יצירה שלמה.

המסדר
The Order

רוב סרטיו של הבמאי ג'סטין קורזל מבוססים על אירועים היסטוריים אלימים בתולדות אוסטרליה. בסרטו הנוכחי, הוא עובר לארה"ב, לפרשה שכיום היא לא מאוד ידועה, אף שהיא מאוד רלוונטית להווה וכוללת בין היתר לידה של ספר משפיע בתנועת העליונות הלבנה, שנוכחת מאוד באמריקה של ימינו, כולל לכאורה קשרים על עם הממשל.

בראשית שנות השמונים, שורה של מקרי שוד מתרחשים בצפון מערב ארה"ב. טרי האסק (ג'וד לאו) הוא סוכן FBI אשר מעלה את תיאוריה שהפשעים קשורים לתא של תנועות עליונות לבנה הפועל סביב חווה באזור, ומתכנן מלחמה של ממש בעזרת הממון שמושג דרך השוד. הבעיה היא שרוב הסביבה, כולל המשטרה באזור בו הוא מוצב, די אוהדת את האידאולגיה הגזענית. או לפחות בעלת קשרים עליה, כולל השוטר הצעיר שמצטרף לחקירה (טיי שרידן). בעיה נוספת היא שיש לו יריב של ממש בראש הארגון הדי-צבאי שהוא מבקש להרשיע, כולל מנהיג שלא רק נעקב אלא גם עוקב בעצמו (ניקולס הולט). כקונטרה אידאולוגית, בסרט משולבים קטעי רדיו של שדר יהודי בשם אלן ברג (מארק מארון, שמגלם היטב דמות היסטורית ועדיין משחק גם את עצמו), שמתווכח בתוכניתו עם גזענים ולכן הארגון הגזעני שם אותו כמטרה.

אף כי יש בסרט מקום גם לדמויות הנשיות, זה בעיקר סרט על עימות בין גברים המעמידים פני קשיחות מן העבר, אבל יש בהם פגיעות גם כאשר הם פועלים בצורה אלימה. ג'וד לאו, למשל נראה כמו גרסה של ג'ין הקמן של שנות השבעים והניגוד בינו לבין הולט, שחווה שנת שיא בקריירה, מתדלק היטב את הסרט. אפילו שהשניים כמעט ולא חולקים סצנות משותפות ביחד. לצד זאת, כמו תמיד בקריירה של קורזל, התוצאה לא אחידה ברמתה. במקרה הזה, קטעי הדרמה טובים יותר מחלק מקטעי הפעולה השאפתניים, אף כי יש גם כמה סיקוונסים טובים למדי בתחום זה. הנושא המעניין וצוות השחקנים הופכים אותו לאחד מן הסרטים היותר טובים של הבמאי.

הסייף
Pierce

סרט הביכורים של נליסיה לואו הטאיוונית משלב בין כמה מוטיבים שמופיעים בעוד סרטים בפוסט המלצות זה, למשל מקרי אלימות וסכנה בקרב ילדים, או סרט ספורט ובו בן משפחה בעייתי מאמן בן משפחה אחר ולא כולם מרוצים מזה. ג'יה הוא נער המתאמן בסייף, מקצוע בו עסק אחיו הגדול החזור לפתע לחייו אחרי היעדרות בנסיבות טרגיות ולמורת רוחה של האם, שסבורה כי האח הגדול הוא יותר משפעה שלילית. ג'יה עצמו, כמו גם הקהל הצופה בסרט, לא ממש בטוח והבמאית משחקת על המתח הזה לאורך כל היצירה. האם זה סיפור של הזדמנות שנייה דרך בנייה של קשר בין אחים, או גרסת הסייף של "חייבים לדבר על קווין", רק עם דגש על יחסים בין הצעירים, בעוד דמות האם מצויה ברקע.

לואו נעה בין רגעים של פיוט לבין בניית מתח טיפוסית לסרט ספורט, שהוא ספק סרט פשע, רק שייתכן ואף דמות לא מבינה באמת את טיב היחסים וטיב הסכנות לאלימות שיש באירועים. זה בהחלט קולנוע שמעז לא פעם לתקוף דרך סגנון הבימוי שמבליט את עצמו, באופן שהוא לעתים מוגזם או קלישאתי ולעתים מקורי ותוסס. זו עדיין לא יצירה שלמה, אבל לואו מסתמנת ככישרון שחובבי הקולנוע האסייתי ירצו לבדוק, בסרט זה וגם בעתיד.

זכרונות של חילזון
Memoir of a Snail

עברו 15 שנים מאז הפיצ'ר הקודם של אדם אליוט (״מרי ומקס״) וההמתנה הארוכה, הנובעת מהקושי הרב של יצירת סרט בסטופ-מושן, בלי גיבוי של אולפן גדול, בהחלט השתלמה. אליוט שב לייצר אנימציה למבוגרים שמתסכלת בהומור על חוסר שייכות והסתגלות לחברה, וגם שורה ארוכה של נושאים אפלים שזוכים ליחס אמין ומורכב ממה שנראה תחילה כל זה בסרט בו כל מה שנראה כאילו בדיחה ברגע או אמירה אגבית מקבלות לפתע פיתוח, בדרך כלל כזה שהולך למקום מלא בכאב. אך מאופן ההתמודדות של אליוט והדמויות שלו עם הקשיים ניתן בסופו של דבר לשאוב אופטימיות.

זהו סיפורה של גרייס, בחורה מופנמת שאוספת חלזונות וגם אולי נראית קצת כמו אחת בעצמה. לאחר מוות של חברה קרובה, היא משחררת חילזון ומתחילה לספר לחיה שזכתה בחופש את סיפור חייה, החל מן השלב שלפני הילדות, אותה היא חלקה עם אח אוהב ואב לא שלא תמיד מתפקד. לגרייס לועגים בבית ספר ואחיה מנסה לגונן אליה, אבל גם לו יש צרות, בין אם עקב החיבה שלו לאש ובין אם כך שגם הוא חש זרות בחברה, וזה שהבנות נמשכות אליו אולי רק מסבך את המצב. המצב מסתבך ממילא עם ההגעה לגיל ההתבגרות ומאוחר יותר בחיים הבוגרים, שכוללים הרבה מבוכה, אבל גם מציאת חברות ותושייה.

זה אחד מן הסרטים הכי עצובים של השנה, אבל בדרכו גם אחד מן המצחיקים ביותר. סרט שמספיק הרבה מאוד עלילה מבלי לוותר על מציאת מקומות לקולנוע לירי יותר, עם השקעה בפרטים ובעיצוב האמנותי. אין כאן ניסיונות לרגעי "איך לעזאזל הוא עשה את זה" כמו ברוב סרטי הסטופ-מושן באורך מלא שנעשים לאחרונה, אבל בהחלט יש תחושה של "איך לעזאזל הוא כתב את זה". זוהי יצירה אישית מאוד וגם מתגמלת ועבורי זה סרט האנימציה שהכי שאהבתי השנה, משמע אחד מן הסרטים הגדולים של השנה בכלל. רק אל תחשבו שהוא מתאים לילדים, בטח לא ילדים קטנים.

זרע התאנה הקדושה
The Seed of the Sacred Fig

סרט הפתיחה של הפסטיבל היה הופך לאחד מן המדוברים של השנה גם בלי הכותרת "סרט איראני פותח את פסטיבל חיפה". כותרת לא מדויקת, משום שטכנית הסרט אינו איראני ואף מייצג את גרמניה באוסקר הבינלאומי. רוצה לומר, הוא מרתק לצפייה בפני עצמו, גם בלי סיפור ההפקה המטורף שלו: במאי הסרט, מוחמד ראסולוף, הוא אחד מאנשי הקולנוע האיראנים שהעולם מחה על המעצר שלו בידי השלטונות. כמו את סרטיו הקודמים, דוגמת "אין רשע בעולם", גם סרט זה צולם בסתר, כולל כמה סיקוונסים ואתרי צילום שקשה להבין כיצד צולמו בסתר, לצד שימוש טוב במגבלות בחלקים אחרים. זהו בהחלט סרט מחאה נגד המשטר באיראן וכל משטר המשתמש בשחיתות ובמערכת המשפט הלא-עצמאית, מפחיד את האזרחים באמצעות כוח ומקפח את החלשים בחברה, במקרה של הסרט הזה בעיקר נשים.

אבל זה לא רק סרט פוליטי. זוהי גם דרמה משפחתית שעוברת בהדרגה להיות סרט מתח. הסיפור מתחיל כאשר אב המשפחה, העובד בבית משפט בטהרן, מקבל קידום ונמצא על סף מינוי לשופט. הוא מבין כי נאמנות למערכת פירושה עיגול פינות ובגידה באני-מאמין שלו לגבי משפט הגון. בבית, אשתו גאה בתפקיד והוא לראשונה חושף בפני בנותיו, בגיל של אוניברסיטה ותיכון, מה באמת המקצוע שלו – תוך הבהרה כי הדבר יכול לסכן גם אותן. לבנות יש תפיסה משל עצמן לגבי המצב הפוליטי ועזרה לחברה שלהן תדרוש הכרעות מצידן. הכרעות יידרשו מצד צדדים רבים במשפחה לגבי מה הדבר הנכון לעשות, על רקע מחאת החיג'אב שהסעירה את איראן לפני שנים ספורות.

הסרט בונה עולם עשיר ובהיר, כולל הבנה לכל הדמויות במשפחה שהופכת למייצגת של החברה כולה. צוות השחקנים נהדר וראסולוף מתגלה כאן כבמאי מתח לא פחות מוכשר משהוא במאי דרמה. גם אם יש רגעים בסרט בהם חשים את מגבלות הצילום בסתר, או מקומות בהם החיבור בין החלקים השונים לוקה בחסר ביצירה שהיא לא קצרה, אבל יש בה כמה דילוגים על אירועים בולטים. לפעמים בצורה אפקטיבית למדי ולעתים באופן שמרגיש שמשהו חסר. אבל התוצאה הסופית עובדת היטב, הן כעדות למצב הפוליטי והן כמותחן מרהיב.

טרילוגיה אילמת
Silent Trilogy

אחרי "תא מספר 6" הנהדר ועתיר הדיאלוגים, הבמאי הפיני יוהו קוסמאנן משנה כיוון לחלוטין ומגיש שעה של קולנוע אילם, שלמעט כמה בדיחות עם רגישות מודרנית פה ושם, ניתן היה לדמיין שהם נעשו לפני מאה שנה ויותר. התוצאה היא שלושה סרטים שבהדרגה הופכים לקצרים יותר ומטורפים יותר והיא בהחלט מעלה חיוך על הפנים, לפחות למי שרגיל לצפייה מדי פעם בסרטים אילמים. קוסמאנן מפגין את המיטב הטכניקות שנעשו בהם שימוש בתקופה ההיא של הקולנוע, כפי שהוא משלב בין סוגים שונים של קומדיה ולפרקים מעט מדע בדיוני. קצת כפי שעשו מדע בדיוני בעשור הראשון לקיומו של הקולנוע, אבל עם גוון של אירוניה.

הסרט הראשון בשלישיה, "מטילה והאישה היפה" הוא עבורי היחיד בו הקומדיה קיבלה איזון מפן דרמטי רגשי, על אדם שחי בשולי החברה ונדחק גם משם, בעודו לא מצליח אפילו למכור את כל רכושו, בסרט שהוא הארוך ביותר בקבוצה. הסרט השני, "מוכרי המשקאות", עיבוד לסרט פיני אבוד, שובר יותר לכיוון הסלפסטיק אף כי גם אותו ניתן לקרוא כטרגדיה. הסרט המסיים, "כוכב רחוק" הוא כנראה זה שדחף את השיבוץ של היצירה במסגרת הלילות הפרועים של חיפה, אם כי יש לציין שזה קולנוע מוזר שרחוק מאוד מאימה. למרות הניסיוני הצורני, אולי בגלל הארוך זה מרגיש כמו הסרט הפחות שאפנתי של קוסמאנן עד כה, אבל הוא שב ומוכיח שהוא מבין קולנוע מכל סוג שהוא.

כלת ההר
Vermiglio

סרטה של מאורה דלפרו ("בשם האם") הוא מסוג הסרטים שלא נראה כאילו שיהפכו לגורפי פרסים סדרתיים. על פניו הוא צנוע בנרטיב שלו, שמועבר בשקט ודרך תיאור של שגרה. רבים מן השינויים שבהחלט קורים נמסרים לקהל בקצב איטי ותוך צורך להשלים מידע ולבנות דמויות דרך רמזים. אבל החל מפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס השני בחשיבותו (בין היתר), דומה כי יותר ויותר אנשים מתקשים להתעלם מן הסרט הזה, בגלל שרמת הביצוע גבוהה מאוד. זה לא סגנון קולנוע שחדש בפסטיבילים, אבל דלפרו מספרת סיפור דרך רמיזות כמו מאסטרית, הנעזרת בנופים של האלפים האיטלקיים ובצוות שחקנים שידוע להעביר הרבה מאוד בסגנון משחק מופנם.

העלילה מתחילה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, מתרחשת בכפר קטן בצפון איטליה ומתמקדת במורה המקומי ובמשפחה מרובת הילדים שהוא מגדל, כאשר כמה מהם גם לומדים בכיתתו. הסרט מתחיל אחרי שהוא קיבל החלטה לעזור להסתיר חייל סיציליאני שערק מן הצבא. בהדרגה, גם החייל הופך לתלמיד והחניכה שלו מחברת עם התשוקה של המורה גם לחינוך ערכי ולגם להבאת תרבות מורכבת יותר לאורח החיים המסורתי. בנוסף, הנוכחות הזרה מעוררת גם אופציה רומנטית עם אחת מבנותיו המבוגרת יותר, בעוד גם לאחיות שלה יש קווי העלילה הקשורים גם לכישרון ללמוד, וגם לבחינה של מערכות יחסים מחוץ לבית המבודד והצפוף.

כאמור, לפרקים נדמה שלא הרבה קורה עד שמתגלה שקרה הרבה מאוד. זה לא סגנון שכל אחד מתחבר אליו, אבל עבור צופים עם מעט סבלנות ורצון לחבר בין הנקודות, הסרט יספק חוויה מעשירה למדי. גם עבור מי שמתקשה עם סרטים אמנותיים מדי הסרט הזה לא בהכרח ישעמם, ואולי יפתיע וירגש מדי פעם. יש בו לא מעט רגעים שיכולים להיות ממסי לב, כמעט משום מקום, גם עבור מי שלא יתחבר לרגעים אחרים מסוג זה, גם אם אפילו חלק מן הצופים שיהיו מרותקים כל הסרט לא ישמו לב לייחוד שלהם.

עד שיצא עשן לבן
Conclave

תהליך בחירת האפיפיור כבר היווה בסיס לסרט עלילתי, "יש לנו אפיפיור" של נני מורטי. הסרט הנוכחי, עיבוד לספרו של רוברט האריס, מציע גישה מעט יותר רצינית לנושא ובעיקר לתככים פוליטיים ופשרות סודיות וגלויות שמאפיינות כל מערכת בחירות, כולל זו שעל פניו מבטא את רצון האל דרך קרדינלים קתוליים שמתכנסים על מנת לבחור אפיפיור חדש, זמן קצר אחרי מותו של הקודם. התסריטאי פיטר סטרוהאן והבמאי אדוארד ברגר (״במערב אין כל חדש״), משתמשים בספר כנקודת מוצא לדרמה קיצבית על אמונה ופוליטיקה, עם נקודת השקה וסתירה מובנית.

הסתירה הכי גדולה בלב הסרט היא הפער בין היוצרים לבין הכנסייה הקתולית בפועל, גם בתקופה בה מוביל אותה אפיפיור פתוח יחסית. היוצרים מייצגים את הוליווד הליברלית, גם אם הם לא בדיוק אנשי הוליווד עצמה, רק יוצרים בסגנון ההוליוודי ועם אותם ערכים. קצת קשה לשלב דיון על מעמד האישה במנגנון פוליטי-דתי שקיפוח נשים הוא חלק אינטגרלי מן המבנה שלו. לזכותו של הסרט, הוא בהחלט מצליח לתת מקום לנשים ולעיסוק בגורלן מבלי שזה ייראה תלוש מדי, כי ללהק את איזבלה רוסליני יכול לייצר אפקט כזה, גם אם ברוב הסצנות תפקידה הוא להביט.

הגברים בסרט מקבלים דיאלוגים הרבה יותר עמוסים ושנונים לפרקים, על אמונה ועל היכולת של הכנסייה להיות קצת פחות שמרנית אבל עדיין לשרת את הקתוליות. מי שמוביל אותם הוא רייף פיינס בתפקיד הקרדינל שנבחר להנחות את תהליך הבחירה ומוצא גם את שמו ברשימת המועמדים, למרות שהוא עצמו חשב לפרוש בעקבות ספקות באמונה. הוא נהדר, כמו גם סטנלי טוצ'י וג'ון ליתגו בתור שני מועמדים אפשריים לתפקיד האפיפיור וקרלוס דיאז האלמוני יחסית, עם תפקיד שמתגלה כמהותי למהלכים הלא-תמיד אמינים של הסרט עתיר התפניות. למעשה, הסרט מוותר ביודעין על אמינות לטובת סיפור סמלי שמייצג את ערכי היוצרים יותר מאת ערכי הכנסייה, אך בצורה שיש בה מידה מסוימת של כבוד ואפילו רוחניות.

הצפי של הסרט להיות מועמד לפרסי אוסקר רבים עלול לייצר סביבו מערך ציפיות לא נכון, שכן אין בו שום דבר פורץ דרך והוא רחוק מעיסוק מורכב בנושאים שעולים ממנו. יש בו אנשי מקצוע שעושים את עבודתם היטב (אם כי לפחות עבורי זה לא שיא הקריירה של אף אחד מהשמות המוכרים) ברקע של עולם שלכאורה לרוב לא נחשף לקהל שאינו בלב הכנסייה. עם זאת, פרט לסרט של מורטי שכבר הזכרתי אפשר לציין גם את הסדרה "האפיפיור הצעיר", כמי שבסופו של דבר היה לה טייק יותר מעניין על הנושאים הללו, גם אם פיצלה את הקהל, סוג של במתכוון. "עד שיצא עשן לבן" מקבל הכרה גם בגלל שהוא נציג של זרם המרכזי של הקולנוע למבוגרים, או מה שהיה פעם זרם מרכזי והיום הוא כמעט נכחד.

עיניים זרות
Stranger Eyes

סרטו של הבמאי הסינגפורי יאו סיוו הואה הוא מותחן המתחיל מאב צעיר מביט בקטעי וידאו ישנים בהם צילם את בתו הקטנה, בחיפוש אחר רמזים לסיבות לחטיפתה. אבל המבט שלו מקבל אימות ממבט אחר, כאשר אדם אנונימי מתחיל לשלוח לו ובת זוגו קלטות המתעדות אותם. המשטרה חוקרת את שליחת הקלטות והקשר המסתמן לחטיפה, וגם ההורים יוצאים למסע בעקבות האמת. המסעות לא בהכרח מובילים לאותם מקומות וגם פרטים חדשים על הזוגיות והמשפחה זזים במהלך הסרט, שמדי פעם קופץ בין זמנים ובעיקר בין נקודות מבט.

העיניים הזרות שבכותרת הם גם עיניים אנושיות, אבל גם טכנולוגיות או העיניים של המצלמות שהתיעוד שלהן מעמיד דברים שונים בהקשר אחר. אבל הסרט הוא יותר מהרהור על מעקבים ושליטה דרך מבט נוסח "חלון אחורי", שכן הוא עמוס למדי גם בתפניות בעלילה ולדעתי גם בסגנון. אפשר גם שהמחשבה שלי על "כביש אבוד" של דיוויד לינץ' היא לא לגמרי מקרית, בסרט בו אף אחד לא תמים לגמרי. אבל גם האשמה היא לא בהכרח האשמה כפי שהיא נראית לעיניים חיצוניות, ולא התחלתי אפילו להיכנס לכמות הדמויות שיש בסרט, חלקן אפילו הופכות לראשיות בשלב מסוים.

כל זה יצר עבורי עומס יתר במהלך הצפייה, אבל יש לציין שזו הייתה צפייה סמוכה לסיום של פסטיבל קולנוע עמוס בסרטים ועמוס רגשית, פסטיבל ונציה השנה. לצד העומס, יש בסרט לא מעט חשיבה קולנועית שנעה בין הפרוע למחושב, באופן שלפעמים אולי מקריב עומק לטובת עוד תפנית, אבל לא ניתן לייחס לו רדידות בשום שלב. הנושא של מבט אנושי על זרים ומוכרים, וטכנולוגית הצילום כדבר המהווה חדירה לפרטיות, כבר נידון רבות – אבל עדין לא מוצה. העומס העירוני של סינגפור מתאים היטב לנושא, שהוא ממש לא היחיד שעולה בסרט הגדוש הזה. גודש שניתן ללכת בו לאיבוד, אבל גם ניתן לבודד ממנו רכיבים רבים ומגוונים ואז להנות מהם.

שלושה ימים עם אבא
Three Days of Fish

נסיים עם סרט שעבורי הוא בסופו של דבר יותר אזהרה מהמלצה. סרטו של פטר הוחנדורן, שהכותרת הלועזית שלו מוצלחת וייחודית יותר מן העברית, עוסקת במפגש בין אב ובן אשר לא רגילים לתקשר יותר מדי. האב, שחי מזה זמן רב בפורטוגל, שב להולנד לכמה ימים עבור בדיקות רפואיות שגרתיות ומפגש עם הבן, אבל מתחיל לחשוב שאולי כדאי לקבל את הטיפול הרפואי במדינה בה הוא גר, מה שיהפוך את הביקור עתיר הדגים הזה לאחרון. שני הגברים מתקרבים לאט ונותרים מרוחקים, כאשר האב גם מנסה לשוב לקשרי עבר ולומד דברים, לפרקים מפתיעים וכאובים על אנשים שהכיר.

הצילום בשחור לבן, היחסים בין האב והבן והשימוש בהומור יבש, הזכירו לי את "נברסקה" של אלכסנדר פיין. זו השוואה שסרטו של הוחנדורן אולי כיוון אליה, אבל גם מהדהדת את מה שחסר בו: גיבוש ולכידות עלילתית. אין בהכרח בעיה עם קולנוע בנוי פרגמנטים, אבל צריך להיות גורם מאחד בקצב ובאופי הסצנות. או אולי אחוז יותר גבוה של דיוק בהומור, או מקוריות באופן בו הגברים מבינים כי הם אוהבים זה את זה. זה לא שהסרט נטול רגעים מצחיקים או מרגשים, אבל זה דורש מן הצופה די הרבה עבודה ועבור תובנות לא כל כך ייחודיות, דרך סגנון שלא כולם יתחברו אליו. ייתכן וחלק מן הקוראים יתחברו יותר ממני.