״אנורה״, סקירה

הבמאי שון בייקר צמח מן הקולנוע אמריקאי הכי דל בתקציב או ביחס ציבור. דומה כי מסרט לסרט הוא צבר יותר קהל. אם את סרטיו המוקדמים כגון "נסיך ברודווי" (Prince of Broadway) כמעט אף אחד לא ראה בזמן אמת, "סטארלט" (Starlet) קיבל קצת תשומת בפסטיבלים, "טנג'רין" (Tangerine) הפך ללהיט בפסטיבלים, "פרויקט פלורידה" (The Florida Project) כבר היה נוכח בשיח של האוסקר ו"טיל אדום" (Red Rocket) הכניס אותו לראשונה בתחרות בפסטיבל קאן. "אנורה" (Anora), סרטו הארוך השמיני, מגיע להקרנות מסחריות בישראל אחרי שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, אבל זה לא רק דקל הזהב. למן הקרנת הבכורה שלו, עולם הביקורת, בעיקר מבקרים אמריקאים, הגדיר אותו כאחד מן  הטובים של השנה ואף כיצירת מופת. כעת, כאשר פרסים שונים לסיכום השנה מחולקים ומגיעות רשימות הבולטים של השנה, "אנורה" הוא השם שחוזר הכי הרבה פעמים.

מצד אחד, זהו הישג מרשים עבור בייקר, שחווה מן הסתם תקופה נהדרת בכל הקשור להכרה רחבה. מאידך, זה גם מייצר מערך ציפיות לא הוגן מן הסרט, שכמו כל סרט שמוכתר לסרט הגדול של הרגע, צפוי לאכזב רבים. אולי הם יצפו לחוויה מסוג אחר ממה שבייקר מנסה לעשות או מספק. לצורך איזון, אפשר לציין כי לא כולם אוהבים את הסרט (למרות ששמעתי לא מעט טענות על כך שזה סרט שכולם אוהבים). אצלנו כבר אפשר לקרוא את הטקסט השלילי של אורון שצפה בסרט בפסטיבל הסרטים ערבה. באופן כללי, אני יותר חיובי כלפי הקולנוע של בייקר בכלל וכלפי הסרט הזה בפרט, אבל גם סבור כי יש משהו מעט מוגזם בכתרים שנקשרים ל״אנורה״, בעיקר בגלל יצירת ציפיות לא הוגנת.

דומה כי יש משותף לאכזבה הפוטניצאלית מ"אנורה", לאכזבה שהייתה לחלק מן הקהל מ"יופי מסוכן" ו"אמיליה פרז". כלפי שלושת הסרטים שמעתי שהם לא נמנעים מקלישאות ולא "עמוקים" מספיק. זה נכון, אבל זה גם לא משהו הסרטים בהכרח ניסו לעשות, רק חלק ממערך ציפיות שנגרר יחד עם התואר ״הסרט המדובר של הרגע״. ייתכן והקולנוע של 2024 מכוון פחות לדיונים פילוסופיים או פסיכולוגיים מורכבים וסותרים לגבי הדמויות ויותר לחווית צפייה ייחודית, כל אחד משלושת הסרטים בדרכו. וזה שיש בהם קלישאות, לא בהכרח אומר שאין להם מה לומר. גם אם בהחלט ייתכן שהאמירה הייחודית היא לא המיטב שלהם.

המקרה של "אנורה" הוא בכל זאת מעט שונה, שכן חלק מחווית הצפייה היא הרובד הדרמטי, זה שגם מנסה להציג קצת יותר מורכבות ביחסים בין הדמויות, שכן הוא מגיע אל הקהל בהפתעה. הסרט מורכב משלושה חלקים שונים ודי ברורים, כאשר שני הראשונים שבהם הם סוגים אחרים של קומדיה, על סף הקומדיה הפרועה, והחלק האחרון מאט מעט את הקצב ולסצנות ספורות הטון הופך לדרמטי. מבלי לחשוף מה קורה ואיך, אני מניח שחלק גדול מן הרושם שמותיר הסרט עבור מעריציו הוא ההבנה בסיום שיש לסרט הילוך נוסף. עבור מי שלא מתחבר לסרט זה קורה מאוחר מדי וגם לא חף מבעיות או קלישאות. עבורי, השילוב בין החלקים עבד, גם אם לא כל הסרט זורם באותה רמה.

הקולנוע של בייקר משלב בין שתי מגמות: מבט על חיים בשולי החברה ובנייה של סיטואציות אבסורדיות. בשולי החברה, הוא תמיד מביט במידה מסוימת על אנשים שעבודתם קשורה בתעשיית המין (לפעמים חלקית), מה שגם מייצר סוג של ריחוק אידאולוגי בינו לבין חלק מן הזרם המרכזי. אני סבור כי הסרטים שלו אף פעם לא חד משמעיים לגבי היחס לתעשיית המין ואף כי בייקר מציג את העמדה הלא-תמיד מקובלת בקהילה הליברלית המתנגדת להפללה בתחום, הסרטים שלו מראים את המחיר, במינונים שונים. "אנורה" הוא לא רק הסרט שנראה הכי מתוקצב, אלא גם זה שנמצא במקום הכי גבוה עד כה בתעשיית המין, דרך דמותה של אנורה (מייקי מדיסון), שמכונה בעיקר "אני" (Annie). בגלל אילוצי השפה העברית הלא מנוקדת אני אתייחס אליה בשם המלא. אנורה עובדת כרקדנית אירוטית במועדון חשפנות במרכז במנהטן, היא יודעת להנות מן העבודה שלה וגם לתחמן לקוחות להוצאות גדולות. מעבר לריקודים, היא גם מוכנה לפגישות פרטיות מחוץ לשעות העבודה, שם היא מעניקה שירותים נוספים.

החלק הראשון של הסרט הוא סוג של וריאציה על "אישה יפה", כולל ציטוטים ישירים. במועדון הלילה, אנורה פגושת צעיר רוסי בשם וניה או איבן (מארק אילדשטיין), תלוי במידת הרשמיות. צעיר שמבקש רקדנית דוברת רוסית ואנורה סוג של עונה על התנאי. בגלל סבתה היא דיברה קצת רוסית בילדותה, אבל קשה לומר שהיא שולטת בשפה. המפגש במועדון מוביל לסדרה של מפגשים פרטיים, ודומה כי וניה הצעיר לא ממש מנוסה גם במין וגם במערכות יחסים הדורשת ממנו כל דבר פרט לכסף. יש לו די הרבה כסף, שכן הוא בן של אוליגרך ומצפה שאנשים יזהו את שמו כאשר הוא מוזכר.
מערכת היחסים בין וניה לאנורה מתקדמת בהתאם לרעב של וניה להנאות מזדמנות ונוצצות. לפרקים, אנורה היא סוג של צעצוע נוסף, עוד דבר שהכסף שלו קונה, לא רק למפגשים פרטיים אלא גם לנוכחות במסיבת מושקעת. עד לשלב בו הוא שכור אותה לשבוע שלם, שבוע בסיומו מגיע הרגע בו הקשר הופך לאגדה ומקשר עסקי הוא הופך לחתונה. עבור אנורה, וניה מציע גישה לעושר שהיא יכלה רק לדמיין, אבל דומה כי אם יש לה מחשבה לקשר רגשי איתו, היא רק נבנית בהדרגה, אולי במהלך השבוע בו היא מבלה איתו באופן בלעדי. התגובה הראשונה שלה להצעת הנישואין היא כבדיחה, אבל משם היא מבינה, או אולי רק חצי-מבינה, כי יש אופציה לחיים אחרים דרך השידוך הלא-שגרתי.

בכל מקרה, לא ממש מדובר בסיפור אהבה בשלב זה, אלא במבט על כמה מוזר המצב, כי אופציה של מציאת אושר/עושר דרך מפגש רומנטי יכולה להיראות ביזארית בחיים האמיתיים, מפגש בין שני אנשים מאוד שונים שחולקים שפה משותפת רק באופן חלקי. הרוסית שלה חלשה בהרבה מן הדרישה לרקדנית שמדברת רוסית, האנגלית שלו מעט טובה יותר אבל עדיין חלקית. יותר מכך, דומה כי הם פשוט רואים את העולם בצורה שונה, אף שמבדילות ביניהם רק שנים ספורות. וניה הוא במידה רבה עדיין ילד שנהנה להכיר את האדם הפשוט ואנשים שצריכים לעבוד, אבל לא מתאמץ בעצמו. אנורה חייה כמו מי שצופים בגוף שלה, צופה בעצמה לעבר הממון של הלקוחות כדבר נכסף וכעולם קסום יותר מהקיום שלה. הסרט מעביר אותה די מהר מצרכים פרקטיים כמו לקנות חלב לעולם בו על פניו היא יכולה לקבל כל רכוש חומרי בו היא תחפוץ. או לפחות, זה מה שהיא מבינה. לווניה יש את הכסף והקלילות שמושכת אותה, אבל ההבנה לא לגמרי שלמה. ייתכן וסצנת הצעת הנישואין, שעל פניו מביאה את שניהם לאותו מישור, כוללת אי הבנה מהותית יותר. אך המהות של אותה אי הבנה נתונה לפרשנות.

זהו רק חלקו הראשון של הסרט והיחיד עליו אני מפרט יחסית לפני אזהרת ספוילר. הוא מסתיים לפני נקודת האמצע והסרט שעוקב אחר באופיו. מבלי לחשוף יותר מדי, אציין כי הוא פועל בתת-הז'אנר של "יממה מטורפת אחת", בה יש לחץ תמידי וצורך בפעולה מהירה. החלק הזה של הסרט מתחיל נהדר ובשיא האבסורד, כולל סיקוונס בו בייקר, שגם עורך את סרטיו, מקצין מעט את השפה הקולנועית ומתקרב יותר לדמויות, בפרט לדמותה של אנורה. זה קורה בסצנה של כאוס מאורגן שמציג לנו עוד כמה דמויות חשובות, כגון טורוס (קארן קרגוליאן הארמני, המופיע בתפקידי משנה בכל סרטיו של בייקר), שדומה כי תפקידו הוא שמירה על סדר בחייו של וניה, וכן צעיר רוסי בשם איגור, המגולם בידי יורי בוריסוב (״תא מספר 6״, ״קפטן וולקנגוב ברח״), שמתפתח להיות אחד מן השחקנים הכי מרתקים בקולנוע העכשווי. בסרט זה הוא נעזר בהחלטה של בייקר להתמקד לפעמים בנוכחות שלו בסצנה, גם בשלבים בהם הוא לא מהותי לסיפור.

אני נהנתי מן החלק השני מעט יותר מן החלק הראשון, אך אפשר לציין את שני החלקים ניתן היה לקצר. בחלק השני יש תחושה של חזרה עצמית על סצנות מסוימות. האשמה בכך היא לא על בייקר כעורך, שכן כל סצנה דינמית בפני עצמה, אלא על בייקר כתסריטאי, או היעדר עורך תסריט או מפיק שידאג למשהו מהודק יותר. אולם, בסוף החלק השני יש שיא קומי נוסף עבורי ואחר כך כאמור, עוד פנייה לנתיב אחר. על הסיום של הסרט, שגרר כמה פרשנויות, אכתוב רק אחרי אזהרת הספוילר. לפני רק אומר שבעיניי, "אנורה" הוא לא הסרט הגדול של השנה ולא סרט בו הכל עובד. למען האמת ולהפתעתי, הצפייה השנייה בו הייתה מעט פחות אפקטיבית מהראשונה. אבל הוא עדיין סרט שמשהו בו נותר בי ומעבר לכך, שהוא סרט שבכמה סצנות נפרדות מאוד הצחיק אותי. טוש.

-ספוילרים מכאן-

אם יש סיפור אהבה שנרקם בסרט, הוא לא בין וניה ואנורה, אלא זה בין איגור לאנורה. אם כי גם סיפור זה הוא לא שגרתי ולפחות בפרק הזמן שמוצג בסרט, איגור הוא זה שספק מתאהב או חושב יותר בחיבה על אנורה, שמצידה בעיקר כועסת עליו. יש לה סיבות טובות, מאחר והמפגש ביניהם היה אלים. מבין שלושת הגברים שניסו לשלוט בה לצרכי ביטול הנישואים, הוא זה שנוגע בה פיזית, גם אם תחילה הוא מנסה להימנע מכך. בסופו של דבר ובסדרה של הסברים שונים, הוא אפילו קושר אותה, תוך רגשות אשם שהיו שם למן ההתחלה. רגשות אשם שגדלים בהמשך ומובילים לחיבה, או לפחות לכך שמבין כל הגברים שמבלים בערך יממה בחברתה של אנורה, הוא היחיד שמתחשב ברגשות שלה, או לומד לראות את הדברים גם דרך נקודת המבט שלה. בעוד גברים רבים מבטים על אנורה רק כעל גוף, המבט של איגור הוא על הסבל שלה אל מול הקיפוח של המשפחה העשירה שכלל לא רואה אותה. הוא מודע ליופי שלה, אבל אם הוא נמשך אליה זה קשור גם לתושייה ולתחושה שהיא תמיד פועלת.

שתי הדמויות הללו מגיעות מתרבויות שונות, אבל לפחות מבחינה מעמדית יש בניהם יותר שפה משותפת מאשר בין אנורה ווניה. במידה מסוימת, שניהם מצויים בעבודות בהם הגוף שלהם הוא סחורה: היא כרקדנית אירוטית (או יותר מזה) והוא כבריון להשכרה, אפילו לא חלק מהצוות הקבוע של טורוס. שניהם סוג של נקלעו לכאוס של משפחה חזקה שלא ממש רואה את האנשים שנרמסים תחתיה. ספק אם רוב הצופים בסרט יבחינו בכמות האנשים שייתכן ואיבדו את העבודה שלהם בשולי הנרטיב בו צפינו. אנורה רוצה להיות חלק מן המשפחה הזו. איגור, שמעט יותר בוגר ממנה וחוגג יום הולדת עגול בסוג-של טקס חניכה, מבין כי זו יותר קללה מברכה. לא מתוך התנגדות לכסף או צבירת ממון, אלא מתוך התנגדות להגזמה ולרמיסת האחר מתוך כוח. את אנורה איגור תופס תחילה כאישה קטנה פיזית, אבל הוא מבין מהר מאוד כי הנחישות שלו להיאבק בכל מצב אולי לא מנצחת אותו, אבל יש בה יסוד בלתי ניתן להכנעה.

זה עדיין לא סיפור אהבה, או אפילו סיפור של מערכת יחסים, כי אנורה עוד לא שם. כמו דמויות אחרות בסרטיו של בייקר, היא מצויה במצב בה היא לא יודעת כיצד ליצור קשרים קרובים שלא דרך מין. למעשה, היא מתמודדת עם הזולת דרך מין או אלימות במהלך החלק השני והכאוטי של הסרט. זו בין היתר הדרך שלה להתמודד עם דיימונד (לינדזי נורמינגטון), היריבה שלה במועדון. להבנתי, איגור נותן לאנורה חזרה את הטבעת שלה כאקט של חמלה כלפיה, או ככפרה. דומני כי בשלב הזה הוא לא מצפה מן הזעם שלה כלפיו לדעוך. אבל אנורה לא מבינה סוג כזה של אינטרקציה, גם אם היא לא תופסת את נתינת הטבעת כהצעת נישואין או כתשלום, האופציות הללו חולפות בראשה. היא לא יודעת איך להגיב ולא מסוגל להגיב במילים לנדיבות, אף כי בסצנות קודמות לא התביישה לדבר. דרך ההתקשרות שהיא מכירה היא מין.
אבל כאשר ייתכן והמין הופך למגע יותר אינטימי או מעורב, היא לא מוכנה או מסוגלת לשלב זה. אולי היא מבינה כי היא לא מסוגלת למערכת יחסים. כל מה שנותר לה הוא לבכות. אבל אולי בבכי הזה יש גם שחרור, הכרה במצב, הכנה לשינוי. אולי יש בו רק זעם על עצמה או על איגור. העצב בסיום לגבי מצבה אמור להיות ברור וחד כדימוי אחרון, מלווה בסאונד של מגבי המכונית נאבקים בשלג. הניואנסים של הרגע אמורים להיות פתוחים לפרשנות, או לפחות כך הם מתפקדים.