אימה לנשמה, נובמבר 2024 – "פחד אלוהים", MadS, Things Will Be Different, Azrael

חשבתי שיהיה לי שלל דל החודש, ואולי אלו מחשבות מתפזרות לקראת סיום השנה הבלתי נסלחת הזו. אבל מתוך ערימות של צפייה, חלקן איומות – אל תתקרבו ל"Apartment 7A", לא כי הוא פריקוול ל"תינוקה של רוזמרי", אלא כי הוא פריקוול חסר מעוף – התקבצו ארבעה סרטים טובים למדי למדור נובמבר של אימה לנשמה. כל אחד בסגנון שונה לגמרי, אחד בקולנוע ממש מהשבוע, שלושה עוסקים בצורה כזו או אחרת בשאלות קיומיות על ערכים או תפיסות עולם או אמונה וההשלכות שלהם על ההתנהלות שלנו. אחד אחר יותר ממוקד באיך מתנהלים כשהכל מסביב מתמוטט, שזו פחות או יותר אותה שאלה. כולם מציעים גישה מעניינת וקצת אחרת מבחינה קולנועית לטיפול בנושאים האלו, וזה בפני עצמו הופך אותם יחד למגמה משמחת.

פחד אלוהים
Heretic

אתחיל איתו כי הוא הרגע יצא לקולנוע גם בארץ. היכנשהו קצת אחרי האמצע הוא הלך לכיוון שפחות הערכתי, והרבה מהמתח והדינמיקה שהחזיקה אותי עד כה התפוגגו, יש בו משהו מרענן בהתנהלות, הוא מבוסס שנינויות מבדרות כשם שהן מצמררות, והוא בונה את חלקו הראשון כמעט אך ורק על שיחה בחלל סגור שאמור להיות נעים אבל הולך וסוגר גם עלינו, ולא רק על הדמויות שנקלעו לסיטואציה. ומה זה נקלעו, הן הגיעו לשם מרצונן המיסיונרי הפחות או יותר חופשי, כי בכל זאת, הן אמורות להיות נערות. מורמוניות. כן, הבסיס של הסרט שכתבו וביימו סקוט בק ובריאן וודס (שמצד אחד כתבו את התסריט ל"מקום שקט", ומצד שני כתבו גם את התסריט ל-"65" אותו גם ביימו) הוא איך שתי מורמוניות (סופי ת'אצ'ר וקלואי איסט המצוינות) מגיעות בדיוק כשמתחיל לרדת מבול מחוץ לבית מבודד, בתוך ערימה של שיחים על גבעה של אחד, מר ריד (יו גרנט, שכל כך נהנה להיות נבל לאחרונה).
השתיים מקוות להמיר אותו אל חיק המורמוניות, הוא מבטיח להן שאשתו ממש בחדר הסמוך מכינה להן פאי אוכמניות. הבית מואר בחמימות רכה, אם כי אפלולית משהו, והם מתיישבים ומתחילים לדבר. מהר מאוד השיחה גולשת למגוון מקומות שעדיין נמצאים בתחום התיאולוגי, אבל השאלות על אמונה הופכות להיות פחות "ספרו לי למה כדאי לי דווקא להאמין בגרסה שלכן לכל העניין הזה עם אלוהים", ויותר "אתן יודעות שחקרתי דתות המון שנים ובואו אאתגר אתכן רגע – מה הג'אנק פוד האהוב עליכן?"

הרבה משקל רובץ על הצוות, ועם כל אהבתי לתיאטרון מצולם, אני שמחה לבשר שיש פה מספיק שימוש בזוויות צילום, תנועות מצלמה, משחקים של אור וצל (הרבה צל) שמצדיקים את ההתרחשות הזו על מסך ולא על במה. כן כדאי להתרווח ולהתכונן לחילופי דברים שנונים, לפעמים מצחיקים עד כדי חרחור, לפעמים לא נוחים באופן תמוה, מעצם העובדה שמדובר בגבר מבוגר שמנסה לאתגר, או יותר נכון להרשים, שתי נערות צעירות ממנו בלא-מעט שנים. יש כאן כל מיני שכבות של תזוזה בכיסא. יש בו חלקים מוצלחים יותר (מונופול, תקליטים, תרבות פופולרית) וקטעים קצת מעייפים ומוצלחים פחות, בעיקר כשהוא נגרר למקומות מלודרמטיים. בגלל שזה קורה בשליש האחרון שלו, אני חושבת שבמקרה הזה אפשר ליהנות מספיק משני השלישים הראשונים ומחילופי הדברים והפיתולים השונים שהדמויות עושות אחת מול השנייה, ולסלוח על הסוף שהיה חיוור משהו.

ייאמר לזכותו שהוא לא צובע אף דמות באור מגוחך או מביך מדי. הנערות מקבלות הרבה שאלות וביקורת על האמונה שלהן, אבל הן לא מוצגות כמו פתיות מטופשות. ריד הוא אדם בלתי נסלח, אבל הוא גם לא סתם נבזי או סדיסטי לשם הנבזיות, לפחות רוב הזמן. מבחינתו יש לו הצדקות לכל מה שהוא עושה, ואפשר להאמין לו שהוא למד הרבה, או לפחות חושב שמבחינתו הוא למד הרבה וגם הוא, בסופו של דבר, מאמין בצדקת הדרך שלו וזו מכתיבה כל צעד שלו בסרט.

כמה הוא מפחיד: הוא יותר מבדר מאשר מפחיד, אבל הוא בהחלט מלחיץ. מדובר בסרט שמתגנב ולופת אותך לאט לאט, מהלך יפה עבורו כי זה גם מה שקורה לשתי הנערות. יש בו כמה רגעים ספציפיים לא נעימים לצפייה ואלימים, אבל הוא בעיקר מצטיין בבניית אווירה חונקת. הוא מצליח כך להתגבר רוב הזמן על כמה שהוא חשוך, מה שהיווה אתגר מבחינתי כי לפעמים היה כבר קצת קשה להתרכז.
כמה הוא לנשמה: הוא קצת, וזה יישמע מוזר, נהיה חמוד ורך מדי לקראת הסוף באופן שבו הוא מטפל בנושאים של שאלות קיומיות. הוא מניח לפנינו טיעונים שונים, לפעמים סותרים, וכל הזמן חוזר באופן אמין לסט הערכים, לאמונה של כל אחת מהדמויות ולאופן שבו הן מפרשות אותה. הוא מתחמק במתכוון ממתן תשובות חד משמעיות ומבקש לעורר בנו דיון על אידיאולוגיה (כך לפי הבמאים עצמם) ולהשאיר את הנושא שהוא מבקש מאיתנו לבחון פתוח להמשך שיחה. הוא מבקש לדבר על האופן שבו אנחנו מאפשרות לערכים שלנו, אלו שפיתחנו ואלו שהנחילו לנו, לנווט את ההחלטות שלנו ואת הדרך שבה נתנהל בחיים. זו שיחה גדולה ומלאת התבוננות פנימית לנהל. אבל הסרט מקפיד יותר על שנינויות ודימויים מבדרים, מאשר באמת לחפור לעומק כשם שהוא מתיימר. כן אפשר להוסיף ששתי השחקניות גדלו על חינוך מורמוני, מה שהתברר לבמאים רק אחרי שליהקו אותן. כך שיש פה עוד שכבה לפענוח, של שתי נשים צעירות שמייצגות עולם שהן כבר לא חלק ממנו, אבל גם לא סולדות ממנו באופן מובהק, לפחות מאיך שהן מדברות על המשפחה שלהן בראיונות.

MadS
זוועתון של לילה

לא מצאתי תרגום ברור לשם של הסרט שכתב, ביים והחליט שיצולם כולו בשוט אחד בלבד דיוויד מורו, מאנשי האקסטרים הצרפתי, אז קבלו מחווה שלי ל"שגעון של לילה" וזהו. הדיבור על הסרט הוא על הגימיק, עצם זה שמדובר באימה תזזיתית מרובת לוקיישנים והתרחשויות מלאות בתנועה מהירה, כולל נסיעה מבועתת ומבולבלת במיוחד במכונית – ומורו מספר בראיונות שכן, חד משמעית, לא רק שהכל צולם בשוט אחד, אלא שאפילו לא נעשו כאן עריכות בין השוטים השונים. הם צילמו את הסרט בחמישה ימים, ניסו לצלם אותו חמש פעמים מההתחלה עד הסוף. ביומיים הראשונים קרו שלל בעיות טכניות שהרסו את ההפקה, ובשלושת הימים הנוספים העניינים הלכו חלק יותר. הגרסה שאפשר לראות למי שיש מנוי Shudder מעבר לים, היא הצילום בשוט אחד ביום האחרון. חלק מהשחקנים והשחקניות לא צילמו סרט באורך מלא בעבר, אבל זה, בכנות, לא מורגש. כולם וכולן משחקים באופן אמין, בהתחלה בתור צעירים בלתי נסבלים בני 18 שלא ברור למה שיהיה לנו אכפת מהם – באופן מאוד אפקטיבי.

אנחנו פוגשים קודם כל את רומיין (מילטון ריש) שמבקר את הדילר שלו, מנסה איזה סם חדש, חוגג יום הולדת ונוסע ברחבי העיירה החצי כפרית חצי מפונפנת בה הוא גר. בדיוק כשמתחיל לעלות לו, הוא אוסף טרמפיסטית שנראית במצב לא טוב – כולל תחבושות ברמת אסטתיקה של מומיה. היא ברחה, לא ברור ממה או מה בדיוק עשו לה אבל היא לא מסוגלת לדבר, רק להביע קולות מצוקה, ולספק רשמקול שנותן לנו רמזים על הנעשה. מכאן דברים נהיים מוזרים, מעניינים, קצת נמרחים בשליש הראשון אבל הולכים ותוססים. רומיין מנסה בו זמנית להתנהל כרגיל: להחזיר את הרכב היקר מדי של אבא שלו שהוא לקח לסיבוב, ללכת עם חברים למסיבה, לג'נגל בין פרטנריות, כשהמציאות סביבו ואיך שהוא חווה אותה מתחילים להיות מוטלים בספק. לוקח זמן להבין אם מדובר בהשפעות של סמים, חרדה, משהו אחר או הכל יחד.

עד הסוף ההתרחשויות יגיעו לשיא של לחץ שאישית הייתי צריכה כמה נשימות עמוקות ונחמות אחריו. לא כי מה שראינו כל כך שונה, תזהו לאן הסיפור הזה הולך מקילומטרים, אלא שבגלל סגנון הצילום, האופן שבו הדברים מתרחשים והקרבה שלנו אליהם בצורה לכאורה טבעית, גורמת לכל להרגיש הרבה יותר קרוב, הרבה יותר מוחשי. והיות ואנחנו כבר חיים בסוג של זוועה למעלה משנה, יש משהו משחרר, אבל גם חונק בו זמנית, בצפייה בסרט שמציג קטסטרופה מתגלגלת ומתפתחת מהר המשפיעה על הסביבה. לצד ריש בולטות לוסיל גיום ולורי פאבי, וביחס לסרט שכולו מתרחש בלילה אחד בזמן אמת, העובדה שהוא הצליח לגרום לי לשנות את התחושות שלי לגבי חלק מהדמויות במהלכו, מסלידה כמעט משועממת לאמפתיה, לצד תחושה הולכת וגוברת של פאניקה כשהכל הולך ונהיה יותר ויותר כאוטי – ראויה לשבח. זה לא מה שהוא עושה או הסיפור שהוא מספר, זה איך שהוא בוחר לספר אותו – במי ובמה להתמקד ומתי, ובקצב שלו שלא מרפה לרגע. ובאופן מפתיע, הוא פחות חשוך מ"פחד אלוהים".

כמה הוא מפחיד: הוא מתחיל קצת סתמי, אבל יש בו כמה סצנות מבהילות, בטח אם יש לכם חשש מאנשים שפתאום מתנהגים לא ממש כמו עצמם. ומעבר לכך, הוא מייצר תחושות קשות של אין מוצא לקראת הסוף.
כמה הוא לנשמה: כמו שציינתי, מצד אחד הוא נתן לי לאוורר, והבנתי את זה רק בדיעבד, כל מיני לחצים. הוא מתאר בצורה חיצונית איך זה מרגיש כשהכל בפנים קורס. יש בו, מעבר להתרחשות עצמה שמבהילה, הדגשה של בדידות וחוסר אונים – תחושה שאין לנו על מי לסמוך, ובכל זאת רצון עז להמשיך ולזעוק לעזרה.

Things Will Be Different
עוד סיכוי

יש הצפה של סרטי לולאת זמן וחזרה בזמן באימה השנה. קצת מוקדם להסיק מסקנות אבל אולי זה לא מפתיע לאור הדשדוש המתמשך של הקיום שלנו ממגפה לשפל כלכלי למלחמות ובחירה במשטרים קיצוניים, הרגשה של תקיעות מרירה מחד, ושל מחשבות האם יכולנו לתקן משהו, לו היה ניתן להחזיר את הזמן לאחור. אם לציין כמה, יש את "זמן קטוע" שעלה לפני כמה שבועות בנטפליקס, ומקבל ביקורות גרועות דיין כדי שאדלג עליו, "Totally Killer", "Cado Lake", "Drive Back" שעוד לא הספקתי לדגום והסרט החדש של מייקל פלקר, בו נדון. הוא נמצא היכנשהו בין לולאת זמן למסע בזמן, כשהמרכז שלו הוא מערכת יחסים בין אח ואחות (אדם דיוויד ת'ומפסון וריילי דנדי) שכנראה לא גדלו בצורה הכי טובה בעולם, וכעת כשהם אמורים להיות מבוגרים אחראים, הם עושים מה שכל אח ואחות עושים כדי לפצות על זמן אבוד – מארגנים לעצמם קצת זמן איכות במחבוא שהוא מעין כיס זמן בעבר, אחרי שוד גדול. פשוט, הגיוני לגמרי ולא מסובך בכלל.

לא נכנסים איתנו לסיבות המלאות בגללן שניהם זקוקים לכסף, מעבר לכך שברור שהאחות בחובות, שיש לה עסק לנהל, וילדה קטנה. לא נכנסים איתנו גם לאופן שבו מישהו משכנע מישהי, גם אם היא אחותו, להתחבא לשבועיים בבית גדול שבתוכו יש אפשרות לחזור אחורה בזמן, והיא משתפת פעולה כאילו שהיה מדובר בנסיעה לעיר אחרת, ולא אחורה לתקופה לא ידועה. יש משהו לא מתאמץ וחם בדינמיקה בין שניהם, וזה מה שעובד בסרט שהיה יכול בקלות לבזבז המון זמן על הסברים. היות והמהות היא מערכת היחסים ביניהם, ולא עצם קיומו של הפורטל המוזר, זה אך מתבקש, וגם מזכיר בסגנון את הסרטים של ג'סטין בנסון ואארון מורהד – צמד החמד המוכשר והאהוב על אור ועליי, שיודעים ליצור סרטי אימה עצמאיים עם איכויות של ריאליזם מאגי חכם ואנושי ברמה שמצליחה לא לעייף, רק מעוררת רצון לתת לדמויות שלהם חיבוק. הדמיון לא מקרי. מייקל פלקר שכתב, ביים, הפיק וערך את הסרט הוא גם העורך בחלק מהסרטים שלהם (״האינסופי״, ״סינכרוניק״, ״משהו באדמה״).

אחרי שנותנים לנו לבלות קצת זמן במחיצתם של הגיבורים, להבין שיש להם הרבה פערים להשלים, ומשקעים להתגבר עליהם, מגיע הזמן לחזור לזמן שלהם. וכמובן שבדיוק אז – קורה עוד משהו שהולך להפריע להם לחזור הביתה, ושהבית אולי נמצא אחורה בזמן, אבל הם לא היחידים שיודעים עליו, ויש מי שמנסים להפעיל אותם מתוך אינטרסים, ולא ייתנו להם לחזור עד שלא יעשו מה שהם רוצים. שני השחקנים סוחבים את הסרט יפה על כתפיהם, בתור דמויות שמנסות לשמור על שפיות בתוך מצב עמום שהולך ונמתח, כשיש סביבם יותר מדי אי ודאות, והם כבר לא יודעים מה משברי המידע שנתנו להם נכון, והם מאבדים את עצמם בתוך תסכול שחוזר על עצמו. ובזמן שברור שהעמימות כאן מכוונת, בשלב מסוים היא מקשה על המשך החיבור לסרט וקצת מורחת אותו. היו יכולים לתת לנו יותר זוויות ויותר המחשות של מערכת היחסים של האח והאחות, ויש גם סצנה אחת לקראת הסוף שנראית פתאום הרבה יותר מלאכותית ולכן זרה ופחות משכנעת מיתר הסרט והאווירה שלו, אבל עם זאת – יש ב"עוד סיכוי" משהו שמפעיל רגשית, שמעורר הזדהות, נוגע ללב ואז מוחץ אותו. זו לא צפייה שמחה, אבל היא טובה.

כמה הוא מפחיד: אין בו כמעט שום אימה גופנית, וגם לא הרבה אלימות. הוא גם לא סרט של הקפצות. מה שמפחיד בו הוא הרעיון שמאחוריו, ובעיקר הרבה חוסר אונים.
כמה הוא לנשמה: ככל שאני חושבת עליו יותר, הסיום שלו, גם אם חפוז משהו, הופך עצוב יותר. זה שוב עניין של סגנון וצורה יותר מאשר של תוכן, כי ראינו סיפורים בנושא הזה שמתנהלים ככה, כולל פרק מצוין של דוקטור הו, אבל גם פה – העניין הוא לא בדיוק על מה מספרים לנו, אלא על מה בוחרים להתמקד. בדרך כלל בסרטים שבהם יש אפשרות לחזור אחורה בזמן, או שחוזרים אחורה פעם אחת ומתרחשים המון דברים בדרך הביתה, או שחוזרים המון פעמים אל אותה נקודה בזמן וכל פעם מנסים לעשות משהו אחר. כאן הבמאי עושה משהו שונה, והוא אומר לנו באמצעותו משהו על אשמה נגררת ומשקעים של ייסורי מצפון שמניעים אותנו וכמה קשה להשתחרר מהם.

Azrael
עזראל

בחלק מהאזכורים של הסרט הוא נקרא ״Azrael angel of death״, שזה כמו לחסוך לנו את החיפוש לגבי מה משמעות השם הנ"ל. אז כדי לייצר עניין אני יכולה לספר שכן, עזראל נחשב לפי ספר הזוהר ובאזכורים נוספים כמלאך המוות, לא בקטע מרושע, אלא מתוך זה שיש מי שצריך לעשות את העבודה הזו, כולל ניהול רישום של החיים והמתים. סוג של אחריות על מנהל האוכלוסין שלנו בין החיים למוות. זה גם השם של הדמות הראשית בסרט, אותה מגלמת סמרה וויבינג, והיא שייכת בו לקהילה אילמת שנשים מנהיגות אותה, שגרה ביער מתוך אמונה, אחרי אפוקליפסה כלשהי. דיבור, כל דיבור שהוא, הוא חטא. ומסיבה שלא ידועה לנו, כי גם כאן מדובר בעוד סרט שלא מאכיל אותנו בכפית למרבה החדווה, הקהילה שלה רודפת אחריה במטרה להקריב אותה למשהו. ככה זה בקהילות דתיות סגורות אחרי אפוקליפסה, תמיד יש מישהו, בדרך כלל מישהי, שצריך לחסל לטובת הכלל ואלוהים.

אפשר לדעת את שם הדמות בסרט שביים אי.אל. כץ ("ריגושים זולים" ועונה 4 של Channel Zero) לפי תסריט של סיימון בארט (״You're Next״ ו-״The Guest״). כלומר רק מהכתוביות אם אני זוכרת נכון, כי, אין בו כמעט דיבורים. הוא ברובו מישהי במנוסה, ומי שמנסים ללכוד אותה, כשבהדרגה מתבררים לנו המניעים שלהם, ומה הסכנות שאורבות לעזראל מבית ומבחוץ. מה שמרשים כאן הוא שמדובר בסרט קצר יחסית, כמעט שעה וחצי, אבל בלי דיבורים הוא יכול היה להיות משמים, או סתמי – והוא שום דבר מאלה. הוא מצטרף לכל שאר הסרטים במדור הפעם, שמצטיינים בסגנון שמחדש יותר מאשר בסיפור שמחדש, ובהתמקדות בנקודת מבט מסוימת שמאפשרת לראות התרחשויות שראינו כבר, בצורה קצת אחרת. יש בו די והותר תקשורת רלוונטית בין דמויות, וגם כמה דברים שמתגלים במהלך הדרך שהופכים אותו למרתק לצפייה. וויבינג מציגה יכולת הבעה מרהיבה, כך שבהיזכרות בסרט ההרגשה היא שסיפרו לנו סיפור, לא שראינו סרט שכמעט לא מוציאים בו מילה.

אני לא רוצה לספר יותר מדי, כי יש סיפור, אבל הוא די קטן, ועדיף לחוות אותו יחד עם הדמות. העיקר הוא לצפות בה מנסה לשרוד, ולנסות להבין למה מי שהיא השתייכה אליהן רואות בה כעת משהו שצריך לחסל, ומה התפקיד שהיא אמורה לשחק בתוך סט התפיסות המעודכנות לאחרי שהאנושות הגיעה לקצה שלה, והופשטה מתחכום טכנולוגי ומיכולת של שיחה מורכבת.

כמה הוא מפחיד: הוא הכי "קלאסי" מבין השלל החודש. יש בו משהו שאורב ביערות, אלימות, לפעמים ברוטאלית, דם ואכזריות. הוא גם כולל אסטתיקה של בוץ ביער, שאיננה מפחיד בפני עצמה, אבל יש בה משהו חלקלק ומטריד.
כמה הוא לנשמה: בזמן שהנרטיב שלו די פשוט וכך גם המבנה שלו, הוא מעלה שאלות גדולות – מה נחשב לטוב ומה לרע, שוב הנושא של איך אנחנו פונים לאמונה ולערכים מסוימים כדי להתמודד עם החיים, אבל מה הם גורמים לנו לעשות בשמם, ובכלל כיצד אנחנו מגיבות לתפקידים שכמו נועדו לנו. האם אנחנו מה שאומרים לנו שוב ושוב שאנחנו, האם יש בנו גרעין שהוא רק שלנו, ועד כמה הגורל שלנו נתון בידינו, עד כמה הוא קבוע מראש – ואיך נגיב בהתאם לכך. מה נעשה עם עצמנו, כשמאשימים אותנו בכך שהכל נורא ואיום. סך הכל, שום דבר שעובר לנו בראש בימים אלו, שום קשר שהוא.