פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 6: שנת 1961

בשנתה השישית של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של האוסקר נפל דבר, אירוע חסר תקדים ממש – לראשונה מאז עבר הפרס למתכונת תחרותית של מועמדים ב-1956, נפקדו מהחמישייה הסופית שתי השליטות הבלתי מעורערות של הפרס. אחרי שצברו כל אחת חמישה פרסים (שלושה מיוחדים ושניים תחרותיים) ועוד שלוש מועמדויות, הושמטו גם איטליה וגם צרפת מהרשימה. לא לעולם חוסן.
אבל האמת היא שהפעם הבדיחה היא קצת על חשבון האקדמיה, כי דווקא במקרה הזה שלחו שתי המדינות סרטים מאת אוטרים ידועים שלא רק הפכו לקלאסיקות, אלא היו ממגדירי התקופה – צרפת עם "אשתקד במרינבד" של אלן רנה, ואיטליה עם "הלילה" של אנטוניוני. אלו נדחקו הצידה לטובת סרטים שאפשר לומר בקלות שלא נשארו בזיכרון יותר מדי, וכעת עלינו לברר אם אכן הגיע להם להיות שם.

האקדמיה תנסה לחפות על המעידה שנה לאחר מכן, ועל אף שחסמה בפני "אשתקד במרינבד" מועמדות לבינלאומי, הכניסה אותו דרך הדלת הראשית עם מועמדות לתסריט מקורי. גם בנוגע לאיטליה באותה שנה לא צריך להרגיש מאוד רע, מכיוון שהאקדמיה עשתה לה כבוד בקטגוריות הכלליות. "לה דולצ'ה ויטה", שיצא בארה"ב בשנה של איחור, היה מועמד לארבעה אוסקרים כולל בימוי, ואף זכה בפרס עיצוב התלבושות לסרט בשחור-לבן (שם הביס סרט זר אחר, "יוג'ימבו" היפני). אפילו יותר מזה, איטליה עשתה היסטוריה רצינית כאשר בזכות "שתי נשים" של ויטוריו דה סיקה, הפכה סופיה לורן לשחקנית הראשונה שזוכה על תפקיד שאיננו באנגלית. בנוסף, "גנרל דלה רוברה", שהגיע לארה"ב שלוש שנים אחרי הבכורה שלו בפסטיבל ונציה, נכח בקטגורית התסריט המקורי. אין ספק שהאקדמיה הייתה לגמרי על הגל האיטלקי.
כאן גם ראוי לציין מדינה שלא שלחה נציגות לסרט הבינלאומי אך עדיין קיבלה כמה מועמדויות. זוהי ברית המועצות, שהייתה מועמדת לתסריט המקורי ("בלדה לחייל") ומוזיקה למחזמר ("חובנשצ'ינה").
מדינות ששלחו נציגות ב-1961 אך לא הצליחו לשריין מועמדות הן ארגנטינה, אוסטריה, הודו, הפיליפינים, מערב גרמניה, מצרים ושווייץ.

כל חמשת המועמדים הסופיים של 1961 הגיעו ממדינות שכבר הופיעו ברשימת המועמדים בעבר, כשיוצאת הדופן הייתה שוודיה. זאת מכיוון שהיא היחידה שלא רק הייתה מועמדת, אלא זכתה. זה קרה ממש שנה לפני כן עם "מעיין הבתולים" של ברגמן, הזוכה הראשון שאיננו מאיטליה, צרפת או יפן (במסגרת הפרסים המיוחדים). המלכה המכהנת מהצפון חזרה להגן על הכתר יחד עם שר הצבא שלה ברגמן, ועל הדרך עשתה היסטוריה.

הטקס ה-34 של האוסקר נשלט על ידי "סיפור הפרברים", המחזמר העגום שזכה בעשרה פסלונים מנצנצים. לעומת הדכדוך הכללי של קטגורית הסרט (יחד עם "אדי פלסון", "משפטי נירנברג" ו"תותחי נווארון"), דווקא קטגורית הסרט הבינלאומי הייתה קלילה באופן יחסי עם שתי קומדיות, משהו שלא קרה מאז 1958. וכמו בשנה הקודמת, גם הפעם כל החמישייה היו סרטים בשחור-לבן.

מקסיקו – "האיש החשוב"

המועמדים

דנמרק – "הארי והמשרת" (Harry of Kammertjeneren / Harry and the Butler)

מועמדותה השלישית של דנמרק (אחרי "קיוויטוק" ו"הילד משני עולמות") היא אחת ההפתעות הגדולות מבחינתי. כמו כל צפייה בסרטים המועמדים, גם את זו התחלתי בסקרנות מהולה בחשש, במיוחד כשמדובר בסרט שמעולם לא שמעתי עליו מילה אחת. חשבתי שהבנתי את הכיוון שלו די על ההתחלה, ותהיתי האם אצטרך לבהות בקומדיית מעמדות לא מזיקה אך גם לא הכרחית. אבל כשהסרט נכנס למערכה השנייה משהו פתאום הקליק, ועברתי את כל הדקות שלאחר מכן בחדווה רבה. נאמר זאת כך, אני מאוד מופתע שלסרט הזה אין רימייק אמריקאי.

את הסרט ביים בנט כריסטנסן, על פי תסריט שכתב עם המחזאי והסופר לף פנדורו. הוא מספר על הארי, איש מבוגר ובודד עם לב גדול ומזג נעים, שמתפרנס מכמה עבודות תחזוקה, עיקרן שמירה על מגרש גרוטאות שם הוא גם חי בצריף רעוע. יום אחד הארי מגלה שהוא ירש סכום כסף נכבד מקרובת משפחה שאפילו לא ידע על קיומה, ויותר מהכסף שנפל בחיקו, הוא מתרגש מכך שמישהו זכר אותו, שמישהו חשב עליו. הארי מחליט שאת הכסף הוא ישקיע במשרת, מישהו שידאג לו, יטפל בו ויתייחס אליו יפה עד שהקצבה תסתיים. הוא בוחר בפאבריסיוס, משרת אולד-סקול שלוקח את עבודתו ברצינות רבה ומתגעגע לימים בהם למקצוע הזה היה כבוד ומשמעות. פאבריסיוס כמובן מזדעזע מהמצב אליו נקלע, אבל הוא חייב משכורת, ומשקיע בהארי מעל ומעבר. לאט לאט מגלה פאבריסיוס שהארי הוא בעצם ברכה, ומעריך את אורחות חייו ותפיסת עולמו, בזמן שגינוניו וידענותו של המשרת עוזרים גם לאנשים נוספים. ולכן, כאשר הכסף מסתיים והארי נאלץ לפטר את פאבריסיוס, מתקבצים כולם כדי להבין איך למנוע מזה לקרות.
בנקודת הזמן הזו נאלץ להיפרד מדנמרק אותה נפגוש רק עוד עשרים ושש שנים, עד שיביאו את הקאמבק הגדול של האייטיז. נתגעגע.

בהערת צד קטנטנה, אני חייב להתייחס לרגע של מצמצת-פספסת בסרט, אבל שאותי ממש תפס. זה קורה כאשר פאבריסיוס מצטרף אל הארי לפאב השכונתי והמרופט. שם הארי מכיר לו איש נוסף, מורה למשחק אם אני זוכר נכון, דמות שלא ראינו לפני ולא נראה אחרי. הסיבה שאני מזכיר את המפגש הזה הוא שכמה רגעים לאחר מכן, המצלמה מתעכבת על אותו מורה שנותן לפאבריסיוס מהצד השני של הפאב מבט מאוד מאוד מסוים. פאבריוסיוס מסתכל אליו ומחזיר לו בחיוך שבעיני אפשר לפרש רק באופן אחד. אלא אם משהו בקונטקסט חמק ממני, לדעתי זו הפעם הראשונה מתחילת ייסוד הקטגוריה הזו, שבה מופיע בסרט איזשהו רמז לזהות גאה של אחת הדמויות המרכזיות.
יפן – "אהבה נצחית" (Immortal Love / Bitter Spirit)

אחרי שלושה פרסים מיוחדים ומועמדות אחת ממש בשנתה הראשונה של הקטגוריה ("הנבל הבורמזי") חזרה יפן לאוסקר עם סרטו של קייסוקה קינושיטה, אחד הקולות הבולטים של הקולנוע היפני באותה תקופה, ולפי מה שהבנתי גם הבמאי הגיי הראשון המוצהר של המדינה. אם כי, למרבה הצער, אין נראטיב להט"בי בנציג היפני. כמו גם בהקשר של מה שהזכרתי בנציגות הדנית, האמת שאני מסוקרן מאוד מתי נראה סרט גאה בקטגוריה, אבל בטח ייקח זמן.
קינושיטה הגיע לאוסקר אחרי קריירה ארוכה וענפה, כאשר שנה לפני כן ביים את כנראה סרטו המוכר ביותר, "הבלדה על נראיימה", שנשלח בעצמו לאוסקר אך לא פרץ קדימה.

מועמדותה השנייה של יפן מבוססת על ספרו של שיצ'ירו פוקאזאווה, אפוס משפחתי המתפרס על פני ארבעה עשורים. הוא מתחיל בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, כאשר הייבי, בנו של בעל אדמות, חוזר מעוטר משדה הקרב אך גם עם פציעה רצינית ברגלו. כאשר הוא מגלה שסאדאקו, בתו של פועל אותה הוא רוצה לעצמו, מאוהבת בטאקאשי שעדיין נמצא בקרבות, הוא מחליט, איך נאמר, "לקחת אותה בכוח" ובכך להכריח אותה להינשא לו. לאחר שחוללה, סאדאקו מנסה להתאבד, אבל ניצלת בזמן, ונאלצת להביא לעולם את בנו הבכור של הייבי, תוצאה של האונס. כאשר טאקאשי חוזר הוא מציע לה לברוח אתו, אבל מתחרט ברגע האחרון כי הוא מאמין שהחיים הנוכחיים יהיו טובים יותר בשבילה. משם אנחנו מקפצים בזמן אל העשורים הבאים, וההתמודדות של סאדאקו עם החיים שנכפו עליה.

יפן – "אהבה נצחית"

מקסיקו – "האיש החשוב" (Animas Trujano – El Homber Importante / The Important Man)

קפצנו ליבשת השכנה, אבל חלק חשוב מיפן הגיע אתנו עד לנציגות המקסיקנית. זהו לא אחר מאשר טושירו מיפונה, ממש באותה שנה בה "יוג'ימבו" סחף את הקהל, וכבר נחשב לאחד השחקנים הגדולים של תקופתו. הפעם, עם זאת, מיפונה מגלם גבר מקסיקני, למרות שהדיאלוגים שלו דובבו לאחר מכן. זה קורה בסרטו של איסמאל רודריגז על פי ספרו של רוגליו באריגה ריבאס, שהיה חלק מפסטיבל ונציה.
מיפונה הוא אנימס טרוחאנו, שכל שאיפתו היא לקבל את התואר המכובד "מאייורדומו" שניתן במהלך החגיגות המקסיקניות ומעניק סמכויות רבות. הבעיה של אנימס היא שהוא אדם דוחה ונוראי, בעל בוגדני ואבא מתעלל, וכדי להשיג את הכבוד הנחשק הוא צריך לעשות כמה דברים מפוקפקים עוד יותר.
ספרד – "פלסידו" (Placido)

מועמדותה השנייה של ספרד לא יכולה להיות שונה יותר מזו שהקדימה אותה, "נקמה" מ-1958. אמנם שניהם עוסקים באנשים נמוכי מעמד, אבל אם הסרט הקודם היה דרמה כבדה ורבת פאתוס שמאמצת נושאים רציניים ביותר מרצח ועד אונס, זה החדשה היה ההפך הגמור – קומדיה קצרצרה ומהירה (על פני פחות משעה וחצי, זה נכון ל-1961, המועמד הקצר ביותר).
סרטו של לואיס גרסייה ברלאנגה, אחד מאבות הקולנוע הספרדי כך נאמר עליו, הגיע לאוסקר מפסטיבל קאן. זה בעצם סרט כריסמס, במרכזו פלאסידו, איש עני (שוב) שחייב להספיק לשלם חשבונות לבנק לפני הסגירה, והזמן הולך ואוזל. במקביל, בעיירתו נערך אירוע צדקה שבו נשות החברה הגבוהה מרימות איזושהי מכירה פומבית של עניים שיצטרפו לארוחת חג מפוארת בחברת כאלו עם כסף, ואיכשהו שני קווי העלילה מתחברים לכדי סאטירה חברתית בהילוך גבוה.

ספרד – "פלאסידו"

הזוכה

שוודיה – "מבעד לזכוכית האפלה" (Sasom I e Spegel / Through the Glass Darkly)

הניצחון הזה סימן כמה דברים משמעותיים. כבר עם מועמדותה השנייה, הצטרפה שוודיה לצרפת ואיטליה כמדינות להן יותר משני אוסקרים תחרותיים (צריך להזכיר שצרפת ואיטליה כבר פתחו פער בזכות הפרסים המיוחדים לפני כן), וכמוהן הצליחה לזכות שנתיים ברציפות. יותר מכך, אינגמר ברגמן חבר אל פדריקו פליני בתואר שנשמר רק לשניהם עד עצם היום הזה: אלו שני הבמאים היחידים שהצליחו לזכות שנתיים רצוף. פליני עם "לילות כביריה" ו"לה סטרדה", וברגמן עם "מעיין הבתולים" ו"מבעד לזכוכית האפלה". שניהם גם יזכו שוב בעשורים הבאים.

על תחילת הרומן בין ברגמן והאקדמיה הרחבתי בפרק הקודם אז אין צורך לעשות את זה שוב. לעניינו במקרה הספציפי הזה, "מעבד לזכוכית האפלה" הוא דרמה קאמרית מודרנית, המתרחשת על פני שתי יממות באי מרוחק, שם נמצאים ארבעה אנשים בחופשת קיץ. אלו הם דיויד (גונאר ביורנסטרד), סופר מוערך שהקדיש את חייו לכתיבה על פני זמן עם משפחתו; מינוס (לארס פאסגרד), בנו המתבגר של דיויד שמנסה למצוא את דרכו לאביו אך ללא הצלחה; קארין (הארייט אנדרסון), בתו הגדולה של דיויד, שלאחרונה השתחררה ממוסד לאחר התמוטטות נפשית, והיא חרדה לרגע שבו המחלה תחזור; ומרטין (מקס פון סידו), בעלה האוהב של קארין.
על פני השעות הספורות שלהם יחד יצטרכו כל אחד מהם להתמודד עם הבחירות שעשו אל מול משפחתם, וכאשר נראה שמצבה של קארין ממשיך להתדרדר, כל אחד מהם יעמוד מול חשבון נפש. ממש כמו שברגמן יודע לעשות הכי טוב. גם על הסרט הזה תוכלו לקרוא בהרחבה בפרויקט ברגמן של עופר ליברגל.

הסרט זכה בפרס בפסטיבל ברלין, צבר שתי מועמדויות לבאפט"א, וכיכב ברשימות סיכומי השנה של הנשיונל בורד אוף רוויו ומחברות הקולנוע. בנוסף, הוא עשה משהו שאף זוכה לא עשה לפניו, תוצאה של פריצה בתקנון האקדמיה – שנה לאחר שזכה באוסקר הבינלאומי, חזר אל הטקס והפעם כמועמד על תסריט מקורי (שם הפסיד לסרט בינלאומי אחר, "גירושים נוסח איטליה").

המרוץ ומי היה צריך לזכות

על אף ניצחונה הסמוך של שוודיה בזכות ברגמן, נראה לי שהיה די ברור שאנחנו בדרך לשידור חוזר ל-1960. בעיקר כי "מבעד לזכוכית האפלה" היה חלק ממה שהאקדמיה הוכיחה שנה אחרי שנה שהיא אוהבת במיוחד: סרטים אירופאים של אוטרים. בין פליני, טאטי וברגמן, הנטייה ללכת אל במאי מוכר ואהוד הייתה די ברורה.
מה שיוצא דופן בזכייה הזו, ממש כמו זו של "מעיין הבתולים", הוא שעד כה האוסקר לא הראה גיבוי חזק במיוחד לדרמות כבדות. למעשה, שתי הזכיות של ברגמן מאוד שונות מהסרטים היחסית-קלים-לעיכול שזכו עד כה. אבל, כמו שכתבתי בפרק הקודם, ברגמן היה כזה עניין גדול בסצנת הקולנוע העולמית באותה תקופה, שזה כנראה קיפץ בקלילות מעל כל המכשולים (אם בכלל היו).

כשזה מגיע לשאלה המביטה בדיעבד על הקטגוריה, מי היה צריך לזכות, אני מאמין שאנחנו מול המענה הבלתי ניתן לערעור ביותר עד כה. אם נאלצים להתעלם מההשמטה המבאסת של "אשתקד במרינבד" ו"הלילה", אפשר לומר בקלות רבה ש"מבעד לזכוכית האפלה" הוא קילומטרים משאר הסרטים שהיו מועמדים לצדו. רמת המשחק, הצילום של סוון ניקוויסט האגדי, המורכבויות הרבות שקיימות בכל שוט, בכל רפליקה, העוצמות של הקולנוע הברגמני, כולם מייצרים חוויה מטלטלת. על פני שעה וחצי הוא כל כך פוגע ומדויק, שאין בו דקה שאיננה מפעילה את העין ואת הלב. משפט הסיום שלו, שאולי אפשר להתווכח האם הוא בעצם הפאנץ' שהתמה המרכזית שהסרט היה זקוק לו, מעלה בי דמעות רק מהזיכרון.

את חיבתי הרבה למועמד דנמרק "הארי והמשרת" חשפתי מוקדם יותר, אבל עם כמה שזו נוכחות חיננית ומשמחת, הוא לא מחזיק מים לעומת המועמד השוודי. אם כי צריך להגיד מראש, להשוות בין השניים זו פעולה מוזרה למדי. זה כמו להשוות בין סיטקום לאופרה. שניהם פועלים על מקומות אחרים לגמרי, אבל שניהם יכולים להיות מעולים בתחום שלהם. "הארי והמשרת" הוא אחד הסרטים המתוקים והמרגשים שראיתי, אבל כשמעמידים אותו מול "מבעד לזכוכית האפלה" זה לא משחק.
הצבה של "אהבה נצחית" היפני אל מול השוודי קצת יותר מסתדרת, הרי שניהם סיפור על משפחה המתמודדת עם קשיים וטרגדיות. הוא לגמרי המקום השני שלי מבין חמשת המועמדים, אבל בעיני חלקים ממנו ללא ספק נפגמו בחלוף השנים, כאשר "מבעד לזכוכית האפלה" בעיני מרגיש כמו כזה שמתעלה מעל חוקי הזמן.

זה משאיר לנו התייחסות בנוגע לשני המועמדים האחרים, לגמרי במקרה שניהם דוברי ספרדית. ומה אגיד… שניהם דרשו ממני מאמץ לא פשוט, גם אם מסיבות אחרות.
אולי צריך להתחיל במשהו דווקא מנחם ומעודד: זהו הפרק השביעי של הפרויקט, כלומר עברנו כבר 35 סרטים, את רובם העולם כבר שכח. ועם זאת, להוציא את "גיבורים" הגרמני (1958) ו"הילד משני עולמות" הדני (1959), כולם היו סרטים טובים או לפחות מעניינים ברמה כזו או אחרת. זאת סטטיסטיקה די מדהימה שמעידה דברים לא רעים על האקדמיה האמריקאית. בתוך הקונטקסט הזה, אני חייב לומר ש"האיש החשוב" ממקסיקו הוא ללא ספק הצפייה המאתגרת ביותר שלי עד כה. בכל היקר לי, לא הצלחתי למצוא שום קשר בין אימג' לאימג', בין סצנה לסצנה. מופע של צווחות והיסטריה משונה שזרק אותי החוצה ללא הפוגה. ובכל פעם שלקחתי נשימה ואמרתי לעצמי, די, תתרכז, אתה יכול לעשות את זה, התגלה שאני פשוט לא מסוגל. בחיי שלא הצלחתי להחזיק עניין יותר משלוש דקות רצוף באירוע הזה.

עם זאת, לגבי "פלאסידו" הספרדי אני לוקח מעט מהאחריות. לא פעם ולא פעמיים מאוד התרשמתי מההתמודדות של לואיס גארסיה ברלנגה עם סצנות בשוטים ארוכים, עמוסי דמויות והתרחשות. יש משהו מאוד מרשים בבלוקינג והמיזנסצנה של הסרט. אבל בגלל שהקצב שלו כל כך מהיר ואקסטטי, היו פעמים שאפילו לא הצלחתי להספיק לקרוא את התרגום. יכול להיות שאם הייתי דובר ספרדית, או רואה את הסרט על מסך גדול, הייתי יכול לעקוב. מה שקרה בפועל הוא שבאיזשהו שלב הבנתי שאני לא הולך להדביק את הקצב, ופשוט נעצרתי מתנשף, נותן לסרט לפתוח פער ומבטיח לו שנפגש בסוף על קו הסיום. אני לא לגמרי יודע מה התרחש שם.

גם אם אני אוהב את "מעיין הבתולים" יותר, הזכייה של "מבעד לזכוכית האפלה" היא מבחינתי אחת המוצדקות של הקטגוריה עד כה בהתחשב במתחרים. זאת גם הפעם האחרונה שנדבר על שוודיה כזוכה לאיזה שני עשורים, אז טוב שההפוגה היא בתנאים משמחים. בפרק הבא הולכות להצטרף שתי מדינות שטרם הוזכרו, ובנוסף, סרט שאני מחכה לכתוב עליו כבר איזה חמש שנים.

שוודיה – "מבעד לזכוכית האפלה"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1961:
איטליה – 5 (מתוכן 2 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 5 (מתוכן 2 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
דנמרק – 3
יוגוסלביה – 2
יפן – 2 (+ 3 פרסים מיוחדים)
מקסיקו – 2
ספרד – 2
שוודיה – 2 (מתוכן 2 זכיות)
הודו – 1
הולנד – 1
נורבגיה – 1
הפרקים הקודמים:
1956
1957
1958
1959
1960