אוסקר 2024/25: כל המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

לרגע חשבנו שזה לא יקרה השנה. לא המירוץ לפרס הסרט הבינלאומי באוסקר, אלא הסקירה של כל המתמודדים ב"סריטה". אור סיגולי, מי שהכין את הסקירות הללו בעבר במיומנות ואהבה, מצוי בניגוד עניינים מסוים ולכן לא יכול לבצע את הסקירה המקיפה בעצמו. בינתיים, הדדליין לרישום הסרטים כבר חלף ב-2 באוקטובר. מאחר ועלתה דרישה בפנינו לסקר את הסרטים, אני עושה זאת כעת ובמקום חלוקה נוחה לפרקים, בפוסט אחד ארוך ומרוכז של כל 86 המתמודדים שהוכרזו.

העניין הוא, שזו כנראה לא הרשימה המלאה סופית. לוקח זמן עד שהאקדמיה האמריקאית מפרסמת באופן רשמי את הרשימה, אחרי בדיקת התקנון, אז גם לומדים איזה מדינות שלחו סרט בלי להוציא הודעה לתקשורת, או הודעה שהגיעה לאתרים דוברי אנגלית. כשתהיה רשימה רשמית חברי האקדמיה עם זמן פנוי יצפו בסרטים על מנת לצמצם לרשימה המקוצרת של 15 סרטים, שתפורסם ב-17 לדצמבר, מה שקרוי הרשימה המקוצרת (שורטליסט). מתוכה ייבחרו לבסוף חמשת המועמדים – ורק אז ניתן יהיה לקרוא להם מועמדים.

מניסיון העבר, יש כמה מדינות ששלחו נציג אבל לא הוציאו הודעה לתקשורת ויש כמה סרטים שיפסלו מסיבות שונות: פספוס מועד הרישום, היעדר הקרנה במדינת המקור בתאריכי היעד, מידת השייכות של הסרט למדינה שלקחה עליו בעלות, או אחוז הדיאלוגים באנגלית בסרט (כל שפה אחרת מותרת, בלי קשר לזהות השפה הרשמית של המדינה השולחת). אעדכן את הפוסט בהמשך עם הרשימה הסופית תהיה שונה. למעשה, ל-86 הסרטים עליהם כבר הוכרז הוספתי עוד סרט אחד, שהמדינה שהוא יכול לייצג לא הכריזה רשמית אם היא שלחה בכלל סרט. אבל הנוכחות שלו בעולם הפסטיבלים מרמזת שייתכן וזה המצב.

אז הנה הסרטים שהם אופציה לרשימה המקוצרת של 15 סרטים שתוכרז בדצמבר, כאשר על כמה סרטים כבר כתבנו ויש לנו קישורים לתת. במקרים אחרים, המידע על הסרטים הוא מתקצרים וביקורות שמצאתי באינטרנט, כאשר על כל סרט בדקתי ביותר ממקור אחד. למרות זאת, טעויות וחוסר דיוקים הם כנראה חלק בלתי נמנע מן הפוסט. לא מעט מן הסרטים הוכרזו כחלק מן התוכנייה של פסטיבל חיפה המתוכנן, אלא שהוא לא יתקיים בחג סוכות כפי שהיה אמור אלא בסיום חג חנוכה ובשבוע העוקב, כלומר ביום האחרון של 2024 ובחלק הראשון של ינואר. אולי חלק מן הסרטים שהיו צפויים להיות בו כבר יצאו לקולנוע בארץ קודם לכן ואז התכניה תשתנה, זאת בתקווה שנדע ימים שקטים בהרבה והפסטיבל אכן יתקיים. מעבר לכך, כמובן שאני מקווה גם למועמדות לישראל. הערכה שלי לגבי הסיכויים של ישראל וגם הימורים כושלים מראש לגבי זהות ה-15, בהמשך. הסדר הוא לפי סדר הא"ב הלועזי של המדינות, מטעמי נוחות בכתיבת הפוסט.

״קרוב אלי״, נציג ישראל

אלבניה – טיפת מים (Waterdrop)

סרטו של רוברט בודינה עוסק במנהלת בעיירה שחיה עוברים טלטלה כאשר בנה המתבגר מעורב בפרשית אונס. במקביל, אולי גם פרויקט גדול עליו היא עובדת עם ראש העיר נמצא בסכנה והיא צריכה לבחון את המוסריות בכמה תחומים בחייה. נושא בעל פוטנציאל דרמטי מעניין, בסרט שצפוי להיות מוקרן בפסטיבל הסרטים של ורשה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: עם כל הכבוד שיש לוורשה, הסרט לא ממש הוקרן בפסטיבלים הגדולים או עורר באז כלשהו מחוץ למולדתו, אז זה נראה קלוש.

אלג'יריה – אלג'יר (Algiers)

המדינה הצפון-אפריקאית בטח מחרימה את ישראל, אז זה מעודד לגלות שהם עשו סרט תיעודי על הלהקה של גבריאל בלחסן ואביב גדג'. סליחה, כמובן שהשם מתייחס לעיר הבירה של המדינה, שכבר הייתה רקע לכמה סרטי מתח ופשע. זה גם המקרה בסרטו הארוך הראשון של חאקיב טאלב-בנדיאב שכתב וביים. בעלילה, פסיכיאטר מצטרף לשוטר בחקירה של מקרה חטיפה של ילדה שמסעיר את העיר וגם מעורר שדים מן העבר. הסרט ערך את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל פליקרס רוד איילנד, שם הוא זכה בפרס הגדול בקטגוריות הסרט העלילתי. זה אמנם לא פסטיבל ידוע במיוחד, אבל עדיין פרס ראשון בפסטיבל שנערך בארה"ב.
סיכוי לרשימה המקוצרת: דומה לסיכוי שנראה את הסרט בהקרנה רשמית בישראל, אולי קצת יותר גבוה. כלומר לא.

ארגנטינה – הג'וקי/הירגו את הג'וקי (Kill the Jockey/ El jockey)

והנה הגענו לסרט שכבר ראיתי – בפסטיבל ונציה השנה, שם התחרה בתחרות הרשמית ויצא בלי פרס וגם בלי שכתבתי עליו. גם כי התקשיתי להחליט איזה מהשמות שלו לתרגם וגם משום שאני עדיין לא בטוח מה דעתי על סרטו של לואיס אורטגה, סוג של קומדית פשע רוחנית עם טון מאוד מוזר שלא בהכרח קל להתחבר אליו. אפשר להגיד שזה משהו בין אקי קאוריסמקי לאלחנדרו חודורובסקי עם מעבר לסרט להטב"קי, אבל זה סוג של שילוב של אילנות גבוהים מדי ולא כזה שעושה חסד עם הסרט.
העלילה עוסקת בג'וקי מבטיח ודי אדיש למקצוע שלו, ממומן בידי גנגסטר ומנהל זוגיות עם ג'וקית של אותו מממן, אבל הוא בעיקר שקוע בסמים. אחרי מספר אירועים, הוא מוצא את עצמו פצוע וגם נרדף בידי המעסיק שלו, אבל גם עובר סוג של מטמורפוזה שמחייה מחדש את הקשר שלו לבת הזוג.אם כי היא כבר במקום אחר ודי קשה לי לתאר מה באמת קורה בלי להרוס את הסרט, שכן זה מוזר מאוד, מפתיע, ונאמן לסוג של הגיון פנימי.
סיכוי לרשימה המקוצרת: קיים אך קלוש, קשה לי לראות את האקדמיה מתחברת.

ארמניה – יאשה וליאוניד ברז'נייב (Yasha and Leonid Brezhnev)

נציג ארמניה ערך את הבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל בארצו וגרף שם פרסים והערכה, אך פסטיבלים בינלאומיים אין לא. סרטו של אדגר בגדסריאן כן יכול לעורר עניין סביב הנושא: פועל ותיק שהיה בעבר ציר במפלגה הקומוניסטית מגלה שהפנסיה שלו נמוכה ושהאידאולוגיה בה האמין במשך כל חייו נהפכה ללא מקובלת. הוא מתחיל לנהל שיחות עם מנהיגים קומוניסטים מעבר, דוגמת נשיא ברית המועצות לשעבר שמופיע בכותרת, אבל לא רק. בני המשפחה שלו לא מרוצים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: קטן מאוד, אין גורמים שמרמזים על אפשרות.

אוסטריה – אמבט השטן (The Devil's Bath)

אוסטריה, די כרגיל, הייתה אחת מן הראשונות שבחרה את הנציג שלה. היא עשתה זאת עם סרט שכבר הציג בארץ בפסטיבל ירושלים וכבר יש לנו טקסט של לירון עליו מ"אימה לנשמה". שם תוכלו לקרוא יותר על הסרט. אפשר להצדיע לאוסטריה על שליחת סרט ז'אנר די קיצוני, שביימו ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה, צמד שמייצר סרטים מטרידים ביחד כבר עשור בערך.
סיכוי לרשימה המקוצרת: צמד הבמאים מספיק ידוע כך שהיו חברי האקדמיה שימשיכו לצפות בסרט גם אחרי הסצנות הלא קלות לצפייה שיש בו, אז רחוק מהתחתית מבחינת הסיכויים, אבל זה עדיין לא נראה מבטיח מדי.

בנגלדש – המתאבק (The Wrestler)

מן המדינה השמינית הכי מאוכלסת בעולם מגיע הסרט הזה, שהוא לא רימייק לסרט של ארונופסקי וגם לא העיבוד המיוחל לשיר של סיימון וגרפונקל. במקום זאת, זהו סיפור של דייג מבוגר שכבר לא מצליח לכלכל את עצמו דרך מכירת דגים, אז הוא מנסה להפוך לאלוף המחוזי בהיאבקות. הסרט ערך את הבכורה שלו בפסטיבל בוסאן בשנה שעברה וזכה במשותף בפרס הראשון. הבמאי, איקבל ה. צ'אודהורי הוא בנגלי-קנדי, בפועל הוא חי בקנדה ומביים בעיקר בבנגלדש.
סיכוי לרשימה המקוצרת: פרס בבוסאן זה לא משהו שצריך לזלזל בו וייתכן שהסרט סוחט דמעות. הייתי אמור שהסיכוי נמוך עד אפשרי.

בלגיה – ג'ולי שותקת (Julie Keeps Quiet)

סרט הביכורים של לאונרדו ואן דיל ערך את הבכורה בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן, יצא מהפסטיבל עם פרסים מחברי שיפוט לא רשמיים ונבחר לנציג של בלגיה. ג'ולי היא שחקנית מבטיחה באקדמיה לטניס ויש לה מערכת יחסים שנראית קרובה עם המאמן שלה. כאשר המאמן הופך לחשוד בהתנהגות בעייתית מאוד ושחקני האקדמיה נדרשים לדבר בחקירה לגביו, דומה שהיא שותקת. לפי הביקורת, הדינמקה של הסרט לגבי טניס ויחסי מגדר וכוח מורכבת אף יותר מן התקציר הזה, מה שהוא אולי סוג של גרסה קודרת וריאליסטית יותר של "מתחרים".
סיכוי לרשימה המקוצרת: ביקורות טובות רומזת כי סיכוי בהחלט יש, אך זה לא אחד מן הסרטים המדוברים של השנה.

״אמבט השטן״, נציג אוסטריה

בוליביה – בידי העם (Own Hand)

התרגום הלא הישיר הוא שלי, מתוך מחשבה על הבנת המשמעות העיקרית של הסרט. כמה צעירים בג'ונגל בבוליביה מואשמים בגניבה של משאית ועומדים לעבור לינץ' במשפט עממי זועם. עורך דין ואביו של אחד הצעירים מנסים לעצור את ההתרחשות, במותחן שמסופר מכמה נקודות מבט ועוסק בבעייה האמתית של משפטי שדה ולניצ'ים ברחבי בוליביה. רודריגו פאטינו ביים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה נמוך למדי.

בוסניה והרצגובניה – הקיץ המאוחר שלי (My Late Summer)

בשנת 2001 דניס טנוביץ' ביים את "שטח הפקר" וזכה, קצת במפתיע אבל בצדק, בפרס האוסקר הבינלאומי עבור המדינה שאז עדיין הייתה צעירה ונקראה רק בוסניה בשמה הרשמי. מאז הוא המשיך להיות נוכח בסצנות הפסטיבלים, אבל נדמה לי שלא היה לו להיט שזכה לאותה כמות קהל או הערכה. הנה הוא שב לייצג את בוסניה, הפעם עם סרט שמתרחש בקרואטיה הסמוכה. למרות השם הוא כנראה לא גרסה אישית לקולנוע של יאסוז'ירו אוזו. אישה נוסעת לאי קטן במטרה לגלות יותר מהאמת לגבי הוריה ומבינה כי התחקיר ייקח יותר זמן מהצפוי, מה שגורם להישאר במקום, להתקרב לראש העיר ובעיקר לסופר בריטי נשוי.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הבמאי כבר קיבל את הפרס שלו, לא יהיה שחזור.

ברזיל – אני עדיין כאן (I'm Still Here)

עוד סרט שכבר כתבנו עליו, הפעם אני התייחסתי בחיבה אחרי הבכורה בפסטיבל ונציה, שם זכה הסרט בפרס התסריט. מבקרים אחרים היו אף הרבה יותר נלהבים ממני. עוד פרטים בלינק ובמקרה זה, מדובר בבחירה צפויה למדי, סרט על נושא פוליטי טעון מן העבר, שמרגיש רלוונטי גם להווה ונעשה על ידי במאי מוכר שגם עבד בארה"ב.
סיכוי לרשימה המקוצרת: שילוב של נושא חשוב ובמאי שהתעשייה האמריקאית מכירה מעלה מאוד את הסיכויים, מה גם שמדובר בסרט טוב. ביום בהיר במיוחד ניתן לראות גם מועמדות לשחקנית פרננדה טורס, אבל כנראה שזו קטגוריה עמוסה מדי השנה ויש מועמדת עם סיכויים טובים יותר גם בקרב הסרטים הבינלאומיים, ראו בהמשך הפוסט. אבל לגבי סרט בינלאומי, זה אחד מן הסרטים שצפוי לעבור לפחות שלב אחד.

בולגריה – ניצחון (Triumph)

בבולגריה לא לוקחים סיכונים והולכים על ניצחון מההתחלה. ההתחלה של הסרט הייתה בפסטיבל טורונטו השנה וזהו סרט נוסף של צמד במאים, קריסטינה גרוזבה ופטר וולכנוב. אבל מה שמוכר את הסרט הוא לא במאים, אלא הקאסט. או ליתר דיוק, המועמדת לאוסקר מריה בקלובה שגם נמנית עם המפיקים. הסרט הוא סאטירה המתרחשת בתקופה מתוחה של אי סדר אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, כוח צבאי יוצא במשימה סודית בכפר קטן. אבל מי שמוביל זו מדיום והם חופרים בור במטרה למצוא חפץ שהותירו חייזרים, ואולי יש לו כוח גדול שיעזור לשים את בולגריה על המפה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: מצד אחד, שחקנית שאמריקאים מכירים וגם היחס של הביקורת מטורונטו נוטה לחיובי. מצד שני, נשמע רחוק מאזור הנוחות של מצביעי האקדמיה. אופציה להפתעה, אבל לא הייתי בונה על זה יותר מדי.

קמבודיה – פגישות עם פול פוט (Rendez-vous avec Pol Pot)

קמבודיה שולחת סרט שביים ריתי פאן, בדרך כלל אין לה הרבה ברירות אחרות – או שהוא מביים, או שהוא מעורב בהפקה. הבמאי שלרוב מבריק בסרטים תיעודיים הוא גם במאי עלילתי לפרקים, כמו בסרט הזה שמחבר בין צרפת בה הוא חי בגלות ארוכה למדינה ממנה הוא בא לטראומה שלו משלטון ה"קמר רוז׳", דרך הסיפור של שלושה עיתונאים צרפתיים המוזמנים לנהל ראיון עם הדיקטטור הרצחני מהכותרת. אירן ז'קוב משחקת בסרט בין הפרויקטים של עמוס גיתאי, והסרט ערך את הבכורה בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות.
סיכוי לרשימה המקוצרת: פאן היה מועמד בעבר והנושא חשוב, כך שאין לבטל את הסרט לחלוטין, אבל דומה כי הסיכויים לא גבוהים הפעם.

קמרון – קיסמט (Kismet)

לפי IMDB הסרט הזה עדיין לא יצא בשום מקום, אבל יש לקוות כי לפחות הוקרן במולדתו ולכן לא יפסל. גיברות הסרט היא אישה נוצריה שמתאהבת בגבר מוסלמי והיא לא מתכוונת לוותר על האהבה שלה. היא אף מנסה שתהיה קשר בין שתי הדתות, אף כי הסביבה הופכת למאיימת. זהו סרטו החמישי של נגאנג רומנאוס ניטש.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא נראה סביר.

קנדה – שפה אוניברסלית (Universal Language)

הבמאי הקנדי היצירתי עם הנטיה למוזרות מתיו רנקין ("המאה העשרים") יצר וגם משחק בקומדיה סוריאליסטית עם מגע אישי שמשלבת כמה סיפורים המתרחשים בין טהרן לבין ויניפג. הבמאי עצמו מגלם גבר שמתפטר מעבודתו בחלק דובר הצרפתית של קנדה ונוסע לוויניפג (שם מדברים אנגלית) לבקר את אמו. יש גם מדריך תיירים בפרסית באותה עיר וגם שני אנשים שמוצאים כסף בגוש קרח ומנסים לשחרר אותו. הסרט הוקרן בשבוע הבמאים של פסטיבל קאן ויצא משם עם פרס חביב הקהל, זכה בפרס גם במלבורן וגם בפרס התגלית הקנדית בפסטיבל טורונטו. זה נחמד לגלות שהם מגלים במאים אחרי סריטה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה כמו סרט אהוד למדי מן השכנה של ארה"ב, כך שמצבו טוב.

״שפה אוניברסלית״, נציג קנדה

צ'ילה – חיים במקבילים (In Her Place)

בשנה שעברה, "הזיכרון הנצחי" הצ'ילאני היה מועמד לאוסקר, אבל לא בקטגוריית הסרט הבינלאומי אלא כסרט תיעודי באורך מלא. כעת הבמאית שלו, מייטה אלברדי, אחרי כמה סרטים תיעודים מצליחים ("החפרפרת"), עוברת לקולנוע עלילתי עם עיבוד לסיפור אמיתי משנות החמישים שעוסק גם במעמד האישה. או ליתר דיוק, סיפור המתרחש ברקע סיפור אמיתי. קלדנית בבית המשפט נקשרת לסיפורה של סופרת מצליחה שהרגה את המאהב שלה בבית מלון יוקרתי. המפגש עם האישה מעורר כמיהה לחיים של הסופרת, שמבחוץ נראה שהם כללו לא רק יותר רווחה כלכלית, אלא גם אפשרות לחיי יצירה ופנאי מהלחץ של חיי המשפחה. הסרט ערך את הבכורה שלו לא מזמן בפסטיבל סן סבסטיאן וההפצה שלו היא בנטפליקס, שם אתם כבר יכולים לצפות בו כעת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לנטפליקס יש עוד סרטים במירוץ השנה, לפחות אחד בכיר יותר (בהמשך הפוסט), אבל כל סרט עם תמיכה שלהם צריך לקחת בחשבון. מה גם שזו במאית מועמדת לאוסקר, עיסוק במקום האישה בחברה, ושילוב של פרשת פשע אמתי וסופרת מוערכת, אם כי בעיקר בעולם הלטינו-אמריקאי. סיכויים לא רעים עד טובים, אפילו טובים מאוד.

סין – טביעתה של הליסבון מארו (The Sinking of the Lisbon Maru)

תעשית הקולנוע הכי גדולה ומצליחה בעולם, שמפיקה כמה הפקות ענק מדי שנה, הלכה הפעם לכיוון שונה לחלוטין ובחרה לשלוח סרט תיעודי, סרטו הראשון של פאנג לי, מפיק בדרך כלל. הסירה ליסבון מארו שבכותרת היא סירה יפנית שהוטבעה במהלך מלחמת העולם השנייה בידי הכוחות האמריקאים, מבלי שהם יודעים כי הספינה למעשה העבירה שבויים, רובם בריטים, מסין ליפן. מאות מן השבויים ניצלו וזכו לעזרה מידי סינים, רק על מנת ליפול קורבן לטבח יפני שהיה קטלני לא פחות מהטביעה עצמה. הסרט חוקר את המקרה ההיסטורי מצד כל הארצות המעורבות ואת הבכורה העולמית שלו הוא ערך בבריטניה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זו בהחלט בחירה מפתיעה, אבל כזו שתוכל לרגש חברי אקדמיה עם מקדם המכירות של מלחמת העולם השנייה. עדיין, רחוק מלהיות פייבוריט.

קולומביה – לה סופרימה (La Suprema)

יש כותרות שנשמעות טוב יותר כשלא מתרגמים אותן. נערה חובבת אגרוף החיה בכפר שלא מחובר לחשמל, מנסה לשכנע את אנשי הכפר למצוא דרך לשדר במקום בשידור חי קרב על אליפות העולם באגרוף, בו יתחרה דוד שלה, עמו היא לא בקשר. הסרט החל את דרכו בעולם הפסטיבלים בטורונטו לפני שנה. סרטו של פיליפה הולגין.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה שאין סביב הסרט יותר מדי התלהבות, כך הסיכויים לא גבוהים.

קוסטה ריקה – זיכרונות של גוף בוער (Memories of a Burning Body)

המדינה ממרכז אמריקה שלחה את סרטה הארוך השני של אנטולה סודסאסי, שערך את הבכורה שלו בפסטיבל ברלין, אמנם במסגרת המשנה "פנורמה" אבל הוא יצא ממנה עם פרס חביב הקהל. הסרט הוא מבוסס על ראיונות תיעודיים עם שלוש נשים סביב גיל 70, המדברות על הזיכרונות המיניים שלהן, שגדלו וחיו בתקופה בה כל שיחה על מיניות בכלל ומיניות נשית בפרט היא טאבו. אבל את המרואיינות עצמן לא רואים. במקום זאת, ברובד החזותי יש סצנות מבוימות עם שחקניות.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הסרט נשמע מסקרן, הסיכויים שלנו נראים נמוכים.

קרואטיה – ערב יפהפה, יום יפהפה (Beautiful Evening, Beautiful Day)

הבמאית הקרואטית איבונה ג'וקה זכתה בהרבה פרסים, בעיקר על סרטים קצרים וגם על הפיצ'ר הקודם שלה ״You Carry Me״. אבל היא גם מפיקה שותפה ב"בריכת האינסוף" של ברנדון קרוננברג, מה שדי הפתיע אותי. לכן זה גם קצת מוזר או מעורר חשש שהסרט החדש שלה טרם הציג בפסטיבל בינלאומי עד כמה שהצלחתי לברר, רק יצא למסכים בקרואטיה, אולי לצורך כשירות.
הכותרת נראית כמו ניסיון לשנות את הזמנים בשיר מפורסם מתוך "אוקלהומה", אבל הסרט ההיסטורי עוסק בקבוצה של חברים המצטרפים למפלגה הקומוניסטית בזמן ההתנגדות למשטר הנאצי, הופכים לאמנים ידועים יחסית ביוגוסלביה שאחרי המלחמה, אבל הביקורת שלהם על המדינה בה הם חיים מעוררת אי נחת בממשל, מה שמוביל לרדיפה על רקע נטייה מינית.
סיכוי לרשימה המקוצרת: התקציר מסמן וי על הרבה נושאים פוליטיים שהאקדמיה צפויה לחבב, אבל בלי נוכחות בפסטיבלים הסיכויים נראים די נמוכים, גם אם זה אפשרי.

צ'כיה – גלים  (Waves)

מישהו הזמין עוד סרט שמתרחש בתקופה הקומוניסטית במזרח אירופה? ב-1968, צ'כוסלובקיה חוותה את "האביב של פראג", תקופה של חופש יחסי, שהסתיימה בפלישה סובייטית שדיכאה את החופש. הסרט הזה מציע הצצה לסיפור דרך סיפורה של תחנת רדיו ועובד צעיר שנקלע לדילמות של נאמנות לערכי העיתונאות, משפחה, אנשים שהוא מכיר וההכרח של משטר שקובע את הדעה ואת התקשורת והוא ייצטרך להקריב לפחות חלק מהדברים הקרובים ביותר לליבו. יז'י מאדי, שהחל את דרכו כשחקן, חותם על הסרט שהוא הסרט השלישי שלו והוא נראה כמו הפקה יקרה במונחים מקומיים. הבכורה הייתה בזירה הביתית בקרלובי וארי ושם הסרט זכה בפרס חביב הקהל.
סיכוי לרשימה המקוצרת: ביום בהיר ניתן לראות מועמדות, אבל זו תהיה הפתעה.

דנמרק – הנערה עם המחט (The Girl with the Needle)

דנמרק פנו לסרט מן התחרות בפסטיבל קאן השנה, בבימוי מקס פון הורן, במאי יליד שוודיה שנודד באירופה בעבודתו ובסרט הזה עוסק במקרה אמתי שקרה בדנמרק בשנת 1919. יותר מזה אתם אולי לא רוצים לדעת, זה עלול להרוס את הסרט וגם יותר מזה. יש לנו כבר טקסט של אורון על הסרט והוא מאוד אהב.
סיכוי לרשימה המקוצרת: מסקרן. אם להמר, כנראה שלא בגלל נושא אפל מדי עבור האקדמיה, מאידך עושה רושם שקשה להתעלם מן הסרט והמעריצים שלו עשויים לתת לו סיכוי.

״הנערה עם המחט״, נציג דנמרק

הרפובליקה הדומניקנית – אירה: רק לנשום (Aire: Just Breathe)

לא הייתי מהמר שדווקא המדינה מהאיים הקריביים תשלח לתחרות סרט מדע בדיוני המתרחש בפוסט אפוקליפסה, אבל זה המצב. אחרי שמלחמה הביולוגית כמעט הכחידה את המין האנושי, מדענית מנסה להיעזר בתוכנת בינה מלאכותית על מנת לייצר עתיד כלשהו לבני אדם, כאשר היא פוגשת במבקר עם עבר מסתורי שאולי כולל פתרון וסודות אפלים. סרטה של לטיציה טונוס החל את דרכו בתחרות בפסטיבל רוטרדם השנה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זה יכול להיות אדיר אם כן, אבל עושה רושם שזה לא יכול להיות.

אקוודור – מאוחרי הערפל (Behind the Mist)

גם לסבסטיאן קורדרו, הבמאי של נציג אורוגוואי, יש מדע בדיוני ברוזמה (״דו"ח אירופה״), אבל החדש שלו הוא תיעודי – אם כי תיעודי בתלת מימד. בשנת 1999 איבן ווליג'ו היה לאקוודורי הראשון שמטפס על האוורסט. באותה שנה, סיבסיטאן קורדרו הציג לראשונה סרט בפסטיבל ונציה. לכן ווליג'ו הזמין את הבמאי להתלוות אליו במסע נוסף לנפאל, בדרך הם גם מדברים על מה שדומה ושונה בחיים שלהם ועוד שלל סוגיות פילוסופיות בעודם מצויים בטיפוס מאתגר ומסוכן.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא נראה לי.

מצרים – טיסה 404 (Flight 404)

פרט לספק-מאמצים לתיווך בעסקה ישראלית-פלסטינית, מצרים בחרה לשלוח את סרטו של חאני חאליפה שפונה לקהל המוסלמי וכבר הוקרן בלא מעט מדינות מוסלמיות פרט למולדתו וגם הופץ כבר בצורה מצומצמת בארה"ב. גיבורת הסרט עומדת לנסוע למכה לצורך עליה לרגל, אבל קודם לכן אמא שלה זקוקה לניתוח דחוף, מה שמצריך את הגיבורה להשיג הרבה כסף בזמן קצר וגם לפגוש מכרים לא נעימים מן העבר. מונה זאקי מככבת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: כנראה שלא הפעם.

אסטוניה – שמונה מבטים על אגם ביווה (Eight Views of Lake Biwa)

נציג אסטוניה מביט על אגם ביפן בהשראת מסורת של ציור המקום בסדרה של שמונה ציורים. אבל העלילה עוסקת נערות בשתי נערות אסטונית המדברות על אגם ביפן, או ונזכרות/מספרות על האהבה הראשונה שלהן באסטוניה, אבל משהו במבט משתנה והסיפור הוא על התמודדות לא רק עם רגשות אהבה מוקדמים, אלא עם אובדן. זה לפחות התקציר הרשמי. מה שקורה בפועל כנראה שונה מאוד ואולי אפל יותר סרטו השמיני של הבמאי מרקו ראט ערך את הבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל רוטרדם.
סיכוי לרשימה המקוצרת: קטן למדי.

פינלד – זמן משפחתי (Family Time)

הסרט הזה מסתובב בעולם כבר מאז פסטיבל ברלין 2023, צובר לא מעט פסטיבלים ופרסים משניים בטרם ערך את הבכורה במולדתו בזמן שמספיק להתמודדות בשנה זו. הסרט שביימה תיה קובו הוא סרט חג מולד ומציג קבוצה גדולה של דמויות בארוחת חג משפחתית, עם כמה סיפורים קטנים החושפים מתחים ובעיות בסרט קומי-דרמטי.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא מזהיר, אך קיים.

צרפת – אמיליה פרז (Emilia Pérez)

הנה, הגענו ל״המשך הפוסט״, כפי שהובטח בשני סרטים קודמים. לצרפת, כמו תמיד, היו כמה אופציות של סרטים מעוטרים ומוערכים עם אופציה למועמדויות לא רק בסרט הבינלאומי. בניגוד להרגלם, יכול להיות שהשנה הם הלכו עם הסרט בעל הסיכויים הטובים ביותר, למרות שזה לא נראה ככה בהכרח מן הז'אנר. זהו סרט מוזיקלי בו עורכת דין נקראת לעזור לראש משפחת פשע מקסיקנית, שרוצה לבצע ניתוח להתאמה מגדרית כי הוא הסתיר את הזהות הנשית שלו מהסביבה, שלא תקבל את השינוי בהבנה, אני מניח. התגובות מקאן היו ברובן חיוביות והשחקניות קלרה סופיה גסקון, זואי סלדנה, סלינה גומז ואדריאנה פז חלקו בניהם את פרס השחקנית בפסטיבל, מה שהותיר בחוץ את מארק איווניר הישראלי שגם נמצא בקאסט, בסיקוונס שמתרחש בתל אביב. בנוסף, הסרט קיבל את פרס חבר השופטים והמשיך להראות נוכחות בפסטיבלים אחרים. נטפליקס רכשו את זכויות ההפצה בארה"ב, בארץ נראה אותו בבתי הקולנוע ובתקווה שכבר בפסטיבל חיפה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הסרט הזה כרגע מכוון גם לקטגוריות גבוהות יותר, כמו הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית ראשית שם גסקון יכולה לעשות היסטוריה כמועמדת טרנסית, וקטגוריות שחקנית המשנה שם בונים על מועמדות כפולה. בספק כמה מזה יקרה, אבל מעבר לשלב הבא של ה-15? אם חברי האקדמיה המבוגרים יפספסו את זה, זה יגרור הרבה זעם ברשתות החברתיות. האמת היא שהשלב הקרוב הוא השלב המסוכן עבור הסרט. אני מניח שהוא כן יתברג ל-15 ואז יהיה אחד מן המועמדים הבכירים לזכייה בקטגוריות הסרט הבינלאומי.

״אמיליה פרז״, נציג צרפת

גיאורגיה – הדיירת (The Antique)

השם העברי, השונה מאוד מן השם המקורי, הוא השם בו הסרט צפוי להיות מוקרן בפסטיבל חיפה. בפסטיבל ונציה החולף הוא הוקרן במסגרת שבוע הבמאים בעוד "אפריל" של במאית גיאורגית אחרת הוקרן בתחרות הרשמית. שני הסרטים נוגעים בנושאים פוליטיים שמוסיפים להם נקודות זכות כאופציה. לאחר צפייה בשניהם, דומני כי הגיאורגים הלכו עם הסרט הנגיש יותר וגם היותר נפיץ פוליטית. הבמאית רוסודאן גלוז'ידזה (״בתים של אחרים״) כתבה את התסריט ביחד עם תסריטאי נוסף שצריך (או צריכה) להישאר אנונימי/ת מחשש לביטחון האישי. הסרט מתרחש על רקע גירוש גיאורגים מרוסיה בשנת 2006 ודי מדהים שהוא צולם בסנט פטרבורג – כי זה לא עבר חלק. העלילה עוסקת באישה גיאורגית שעובדת בחנות עתיקות בעיר ומסכימה לקנות דירה עם תנאי ייחודי: בעל הדירה הקשיש יוסיף לחיות בה כדייר עד מותו. מבחינתו, דומה כי לפחות בחודש הראשון, יש הגיון בכותרת העברית. זוהי רק ההתחלה בסרט עליו אני מקווה להרחיב ממש בקרוב, לקראת פסטיבל חיפה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זוהי בחירה נכונה פוליטית והסרט אפקטיבי מאוד בחלקו האחרון, אבל הוא די לוקח את הזמן שלו עד הגעה לנושא עליו מוכרז בפתיחה, והוא צריך לקוות כי חברי אקדמיה יישארו עד הסוף. בשל כך, הסיכויים שלו קיימים אבל לא גבוהים.

גרמניה – זרע התאנה הקדושה (The Seed of the Sacred Fig)

מוחמד ראסולוף (״אין רשע בעולם״) הוא אחד מן הבמאים המדוברים בעולם בשנים האחרונות. בעיקר משום שהוא נשלח למאסר מספר פעמים בידי המשטר במולדתו האיראנית ואת סרטיו, שמבקרים אלמנטים של המשטר, הוא מביים בסתר. סביב הקרנת הסרט הנוכחי בפסטיבל קאן הוא הצליח לברוח מאירן. הסרט התקבל באהדה ביקורתית די גורפת ויצא מפסטיבל קאן עם פרס מיוחד מחבר השופטים, פרס המבקרים של איגוד פיפרסקי ועוד מספר פרסים. בארץ, הוא מתכונן להיות סרט הפתיחה של פסטיבל הסרטים בחיפה. גרמניה, ממנה הגיע רוב המימון, קפצה על ההזדמנת לשלוח את הסרט שמתרחש באירן ודובר פרסית מטעמה. הסרט עוסק בשופט איראני שמקבל קידום, אבל הנשים במשפחה שלו מגלות הבנה למחאה על היחס לנשים במדינה, מה שמייצר מתיחות קשה בתוך הבית.
סיכוי לרשימה המקוצרת: עד כמה שדברים יכולים להיות בטוחים בקטגוריה הזו, הוא בטוח בפנים ואחד מן המועמדים לזכייה לצד "אמיליה פרז".

יוון – רוצחת (Murderess)

דרמה מאחורי הקלעים: יותר מ-20 סרטים יוונים הגישו בקשה לנציגות עבור נציגות המדינה וכמה אנשים כבר החלו לצפות בלינקים לסרטים במחשבה שהם בועדה שתבחר. אלא שאז שר התרבות פסל חלק מהם, מה שיצר מהומה וטענות לאפליה על רקע פוליטי. משרד התרבות האשים עובד שרצה לחסוך זמן והחל לשלוח את הסרטים לחברי ועדה פוטנציאלים, בלי להסביר להם כי הוועדה למעשה טרם נבחרה. זה לא בדיוק הרגיע את הרוחות ורוב הסרטים פרשו מן התחרות כמחאה. פרט לסרט אחד, הוא הסרט הזה, פיצ'ר ראשון לאווה נאתנה, מעצבת תלבושת ומעצבת אמנותית שעברה לכיסא הבמאית. אבל מעבר לשערוריה, לא מדובר בסרט זניח: מפסטיבל סלוניקי הוא יצא עם שישה פרסים, כולל חביב הקהל ופרס הביקורת, מה שמלמד על משיכה לסוגים שונים של טעמים. הסרט מתרחש באי מבודד בסביבות ראשית המאה ה-20 ועוסק במאבק של אישה מול אם דומיננטית והציפיות של החברה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: קטן.

האיטי – חטיפות בע"מ ( Kidnapping Inc.)

קומדיית מתח על זוג חוטפים בתשלום שמגלים כי משימה פשוטה מסבכת אותם בקונספירציה שמגיעה על למקומות הכי גבוהים. זהו נציג המדינה שחולקת אי עם הרפובליקה הדומיניקנית, אי שכנראה שם לעצמו מטרה לבחון את הסבלנות של חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע ז'אנרי מעט פרוע. זהו סרטו השני של ברונו מוראל, שהופק בשיתוף פעולה עם קנדה ומקבל תגובות טובות בפסטיבלים המוקדשים לסרטי ז'אנר. לעומת זאת, מבקרים אמריקאים בולטים בכתבי עת ואתרים משפיעים בהוליווד פחות אהבו את הסרט.
סיכוי לרשימה המקוצרת: קטן. רגע, את זה כתבתי על יוון. אז יותר קטן.

הונג קונג – דמדומי לוחמים: מאחורי חומה (Twilight of the Warriors: Walled In)

הטריטוריה שמנסה לשמור על זהות אוטונומית בסין שלחה סרט מן הז'אנר שפרסם את הקולנוע שלה בעולם: סרט אמנויות לחימה על רקע עולם הפשע, בו אדם שברח מסין היבשתית מוצא את עצמו נאלץ לברוח מאנשי פשע המחפשים אחריו על רקע קרבות מחתרתיים, או משהו. לא התעמקתי בעלילה וזה נראה כמו משהו שיותר כיף לצפות בו מאשר להבין מה בדיוק קורה. הסרט נמצא בפיתוח מאז ראשית שנות האלפיים בשלב מסוים נועד להיות שיתוף פעולה של שתי אגדות קולנוע: ג'ון וו וג'וני טו, שהיו אמורים לביים ביחד. מאז החליף ידיים והבמאי לבסוף הוא סוי צ'אנג (״לימבו״) שזה לא גם לא רע. הסרט הפך להונג-קונגי הכי מצליח קופתית במולדתו, הוקרן בהקרנת חצות בפסטיבל קאן, ומאז נודד בין פסטיבלי ז'אנר לצד פסטיבלי קולנוע בכלל.
סיכוי לרשימה המקוצרת: סיכוי נהדר להפוך לסרט פולחן בארה"ב, סיכוי הרבה פחות גדול שהאקדמיה תתחבר. אולי הבאז סביב הסרט יעניק לו הזדמנות.

הונגריה – זמלוויס (Semmelweis)

לאיוש קולטאי נודע בעיקר כצלם אגדי, משתף פעולה קבוע של אישטבן סאבו בסרטים הן בהונגריה והן בהוליווד. קולטאי גם מועמד לאוסקר על הצילום של "מלנה" ועבד גם בסרטים שביימו ג'ודי פוסטר ואלברט ברוקס. באמצעי העשור הראשון למאה ה-21 הוא עבר לביים עם "ללא גורל" ו"ערב" ודי פרש מצילום. אז עבר יותר מעשור עד ששב לצלם סרט אחד עבור סאבו וכעת הוא שב לביים וגם לייצג את מולדתו. זהו סרט ביוגרפי על איגנץ זמלווייס, רופא הונגרי (או אוסטרו-הונגרי שבזמן התגלית שלו עבד בווינה) שבמהלך חקר מגפה שהרגה נשים אחרי לידה גילה את הצורך ברחיצת ידיים לפני טיפול בחולים. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זו סוג של מהפכה ברפואה שהצילה חיים רבים לאורך השנים. הסרט סחף את פרסי הקולנוע ההונגרי, אבל לא עורר תשומת לב יותר מדי גדולה מחוץ למולדתו.
סיכוי לרשימה המקוצרת: חשוב לרחוץ ידיים עם סבון וגם לייבש את הידיים. למרות שהבמאי הוא דמות שחברי אקדמיה מכירים, גם אם מהעבר, הסיכויים נראים לא מבטיחים במיוחד.

איסלנד – מגע (Touch)

הבמאי האיסלנדי הראשון שפרץ לתודעה בינלאומית במאה ה-21, ממש בתחילתה, הוא בלתזר קורמקור. מאז, המעמד של תעשית הסרטים באיסלנד עלה וקורמקור עצמו נדד כמה פעמים בין המולדת להוליווד, כאשר הסרט הנוכחי הוא הפעם החמישית בה הוא מייצג את איסלנד באוסקר הבינלאומי, כולל פעם אחת בשורטליסט עם "מצולות". בתור במאי שמרגיש בבית גם בדרמה וגם בסרטי פעולה, הפעם הוא בצד של הדרמה. גבר מבוגר שלומד כי דינמציה מתחילה להתפתח אצלו, יוצא למסע לפגוש אהובה מלפני עשורים רבים, כל עוד הוא עוד זוכר אותה. הוא נוסע ללונדון, שם הוא פגש אותה בסוף שנות הששים, כאשר בתור ילד פרחים קומוניסט הוא פרש מלימודים ועבד לעבור במסעדה יפנית. המסע ייקח אותו גם ליפן ויאפשר לסרט לא רק להראות אוכל יפני, אלא לשלב שירי הייקו ועוד כמה דברים שיעוררו עניין בקהל, לצד מלודרמה אפקטיבית. למשל, בעיה נוספת עליה צריך להתגבר הגיבור בגילו המבוגר – מגפת הקורונה בדיוק מתפרצת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: אף פעם אין לזלזל בבמאי שעבד בהוליווד ובטח מכיר כמה חברי אקדמיה, גם בהיעדר נוכחות בפסטיבלים גדולים. זה סרט שמבקרים יאהבו אך לא יתלהבו, אבל חברי אקדמיה יכולים ליפול שדודים.

״זרע התאנה הקדושה״, נציג גרמניה

הודו – נשות לאפאטה ( Laapataa Ladies)

הודו כנראה רוצה להשתתף במירוץ לאוסקר הבינלאומי, אבל לא בהכרח לזכות. "כל מה שאנו מדמיינים כאור" יצא מפסטיבל קאן עם ביקורת נלהבות וכאחד מן הסרטים הכי מוערכים של השנה. ההודים המתינו לראות האם הצרפתים יקחו אותו כנציג שלהם, וכאשר גילו שהוא פנוי – החליטו כמובן לבחור בסרט אחר. אמנם בלהיט קופתי מקומי שגם הופץ מסחרית בארה"ב, ועוד לפני כן היה בשנה שעברה בפסטיבל טורונטו, אבל בסרט שהוא יותר קומדיה פופולרית מזוכה פרסים בינלאומיים. העלילה: סוג של קומדיה של טעויות, על שתי נשים ברכבת בדרך לחתונה הולכת לאיבוד.
סיכוי לרשימה המקוצרת: אנשים ירצו אולי לראות מה הסרט שנבחר במקום הפייבוריט וזה נראה כמו סרט שמי שהתחבר אליו מאוד אוהב, אבל קומדיות צריכות לעבוד קשה יותר באוסקר ולכן אני סבור שהסיכויים לא גבוהים.

אינדונזיה – נשות האי רוטי (Women from Rote Island)

אינדונזיה דומה להודו לא רק בשם באנגלית, אלא גם בנשים בכותרת הסרט. הנשים הן בעיקר ממשפחה אחת המתמודדת עם מות האב – אחת מן הבנות צריכה לשוב מעבודה בחו"ל לצורך ההלוויה והחזרה שלה למקום מעוררת שדים מטראומות והתעללות מינית באי ומחוצה לו. הסרט מצולם בסגנון הריאליזם הפופולרי של מצלמת כתף הקרובה לאירועים, שמשקפים מצוקה חברתית גדולה. סרט הביכורים של ג'רימיאס נאינגוין כבמאי החל את דרכו בפסטיבל בוסאן בשנה שעברה, אבל גם קיבל הקרנה מיוחדת בשולי פסטיבל קאן השנה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא מופרך לחלוטין.

אירן – בזרועות העץ (In the Arms of the Tree)

אירן הייתה כבר מקום התרחשות מלא או חלקי של שני סרטים של מדינות אחרות, אבל היא גם מצאה סרט של במאי שהממשל מסכים שייצג אותם בעולם, אחרי הצלחה גדולה בפסטיבל שנערך בטהרן. זוג שנשוי במשך 12 שנה חווה משבר, שמטלטל את העולם הבטוח והשליו של הילדים. השחקן בבק לוטפי חאג'יפשה ביים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה לי שיש מקום למקסימום שני סרטים דוברי פרסית השנה, אולי רק אחד. בכל מקרה, סרט זה לא אמור להיות אחד מהם.

עיראק – מסי מבגדד (Baghdad Messi)

לכל מי שחולם להפוך את הסרט הקצר שלו לפיצ'ר – לפעמים הסבלנות משתלמת. במקרה של סרטו של שאהים עומר חליפה, עברו 11 שנה מאז הסרט הקצר עד שהסרט הארוך הושלם. מזל שמסי נותר פחות או יותר הכדורגלן הידוע בעולם. ילד בן 11 רוצה להפוך להיות המסי של עיראק, אבל הוא מאבד את רגלו בפיגוע התאבדות. הוא נחוש להשלים את החלום שלו בכל זאת, בדרך כלשהי. זה שיתוף פעולה בין הבמאי לבין קובי ואן שריינברג האירופאי, שעובד איתו כתסריטאי ומפיק גם על פרויקטים אחרים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה כמו סיפור מעורר השראה ודמעות, כך שאפשרי, גם אם זה רחוק מלהיות סרט מדובר.

אירלנד – ניקאפ (Kneecap)

בתור מדינה דוברת אנגלית, אירלנד לא בזבזה זמן והכריזה על הנציג שלה פחות או יותר ברגע האפשרי הראשון. הסרט עוסק בלהקת היפ-הופ אמתית ששמה כשם הסרט וחבריה באים מבלפסט, שזה אגב לא ברפובליקת אירלנד אלא בצפון אירלנד, כלומר בריטניה, וזה לא מקרי. הסרט עוסק במאבק של אירים קתולים בבריטים, גם בימינו, דרך מאבק בשפה – לדבר בשפה האירית כהתרסה נגד השליט הזר. הסרט מערבב מציאות עם  בדיה, על בסיס חייה של הלהקה. אבל זה ממש לא דוקודרמה, יותר כמו מיוזקל פרוע, צעיר ומרדני ברוחו. הסרט החל את דרכו בפסטיבל סנדאנס שם קיבל את אחד מפרסי חביב הקהל, המשיך לנוע בארה"ב לפסטיבל SXSW, טרייבקה ואז להפצה מסחרית. בעיה אפשרית היא שהמאבק בין השפות הוא גם בנרטיב של הסרט, כלומר יש בו לא מעט דיאלוגים באנגלית. אבל השירים באירית, והם צריכים להיחשב כחלק מן המלל ביצירה מסוג זה. הם שצריכים להכריע סופית שיותר מ-50 אחוז מן המילים הן לא באנגלית.
סיכוי לרשימה המקוצרת: על פניו, יש לו מספיק אוהדים בארה"ב, השאלה היא עד כמה חברי האקדמיה עם פנאי להצבעה בקטגוריה, שבממוצע הם מבוגרים יותר, יתחברו לסרט היפ-הופ שממש יוצא נגד בריטניה, שהיא המדינה של חלקם. אם כי יש משהו שבסרט שמרגיש יותר חמוד מאשר איך שהוא מציג את עצמו.

ישראל – קרוב אלי

כרגיל, ישראל שולחת את זוכה פרס אופיר, שהשנה גם זכה בפרס בפסטיבל טרייבקה, הפרס הראשון של המסגרת בה הוצג. על סרטה של תום נשר כבר כתבתי בפסטיבל ירושלים והוא מציג כעת בבתי הקולנוע.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הלוואי. סרטים פחות טובים כבר זכו במועמדות. אבל במצב הפוליטי הנוכחי, עושה רושם שמועמדות לישראל היא דבר שהוא כמעט בגדר בלתי אפשרי, אפילו לא מעבר לשלב ה-15. אם סרט ממש ירגש מספיק מצביעים, אז אולי, ושוב – הלוואי.

איטליה – כלת ההר (Vermiglio)

כנראה הפספוס הכי גדול שלי בפסטיבל ונציה האחרון היה לוותר סמוך לרגע האחרון על כרטיס לסרטה של מאורה דלפרו (״בשם האם״), רק על מנת לגלות שהוא מקבל תגובות נלהבות בדרך לזכייה בפרס הגדול של חבר השופטים. בפסטיבל הסרטים חיפה אמורה להיות לי הזדמנות להשלים את הסרט, ומכאן שמו העברי. הוא מתרחש בכפר קטן באלפים בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר חייל שעורק מן המלחמה נכנס לביתו של מורה מקומי ומתחיל לפתח קשר עם הבת שלו. הדברים משפיעים על הסביבה כולה. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.
סיכוי לרשימה המקוצרת: עושה רושם שהסיכויים טובים.

יפן – ענן (Cloud)

עוד אחד מן הכרטיסים הכי מבוקשים בפסטיבל ונציה החולף היה למותחן הזה של קיושי קורוסאווה. אני פספסתי אותו ומאז שמעתי בעיקר דברים חיוביים, אם כי דומה כי זה פונה בעיקר לקהל צעיר יותר או חובבי סרטי ז'אנר. יפן שלחה כמובן בעבר הרבה פעמים את קורוסאווה בתור הנציג שלה, אבל בניגוד לאקירה, קיושי עובד בעיקר בסרטי ז'אנר שהם לא תמיד המועמדים הטבעיים. לכן זו פעם ראשונה שהוא מייצג את יפן אחרי קריירה ענפה ואחרי שביסס את מעמדו כבמאי שיודע להרהיב מבחינה חזותית. העלילה עוסקת באדם שמוכר סחורות באינטרנט והסתבכות וירטואלית גוררת השלכות בעולם האמתי.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא גבוה במיוחד, אך גם לא זניח.

״ענן״, נציג יפן

ירדן – ארץ מתוקה שלי (My Sweet Land)

שיטת הבחירה של נציג ישראל מונעת ממנו את האופציה לבחור סרט תיעודי ולדעתי יש לבחון את האפשרות הזו, כפי ששכנתנו, ירדן, עשתה השנה. סרט שעוסק במלחמה, אבל לא בהכרח זו שאתם חושבים עליה, אלא המלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן, שגרמה לפליטים רבים. הסרט מתמקד בילד בן 11 שצריך לעזוב את הבית היחיד שהוא מכיר, שהופך ממחוז מרוחק של ארמניה לחלק מאזרבייג'ן. הבמאי הוא סאריין חרבידיאן, ירדני ממוצא ארמני. בפסטיבל הסרטים בעמאן הוא זכה בשלושה פרסים ראשונים: מטעם הקהל, המבקרים וחבר השופטים. מחוץ לירדן הוא הוקרן בפסטיבל הסרטים בשפילד וקיבל ביקורת טובות.
סיכוי לרשימה המקוצרת: אני שב ואומר שסרטים תיעודיים מדוברים ומרגשים יכולים לקבל מועמדות. אולי זה הסיכוי העתידי של הישראלי בקטגוריה הזו. אבל במקרה של הסרט הזה: הוא כנראה מאוד מרגש, אבל לא בהכרח מדובר. הסיכויים קיימים אך קטנים לרשימה המקוצרת.

קזחסטן – באורינה סאלו (Bauryna Salu)

הבמאי הפיוטי סרגיי דבורצבוי הוא כנראה השם הכי גדול של הקולנוע הקזחי בעשורים האחרונים, אך זה לא סרט שלו; במקום זאת, זהו הפיצ'ר הראשון של אסקט קוצ'ינצ'ירקוב, השחקן הראשי ב"טולפן", הסרט של דבורצבוי שגם הופץ בארץ. השם המוזר בכותרת היא מסורת של נוודים קזחיים, לפיה הילד הבכור נמסר לסבים שלו שיגדלו אותו. במקרה של הסרט הזה, ילד חי עם סבתו עד גיל 12 ואחרי מותה הוא עובר לחיות עם הוריו ומשפחה אותה הוא בקושי זכה להכיר. הסרט החל את סבב הפסטיבלים שלו בסן סבסיטאן בשנה שעברה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: מסקרן אותי לצפות בסרט, אך אני חושש שכניסה לרשימה המקוצרת די רחוקה ממנו.

קניה – נאווי (Nawi)

ארבעה בני אדם חתומים על בימוי הנציג הקנייתי: וולנטין צ'אלוגט, אפו מוריין, קווין שמולצר וטובי שמולצר. העלילה עוסקת בנאווי, נערה צעירה מאוד שחיה בכפר קטן בקניה ורוצה ללמוד בבית ספר תיכון. לעומת זאת, אבא שלה לא סבור שהיא צריכה לרכוש השכלה והיא כבר הגיעה לגיל בו היא יכולה להתחתן, על פי המסורת, למרות שעל פניו היא נראית יותר ילדה מאישה. הגיבורה לכודה בין המסורת לבין קניה המודרנית יותר, אליה היא נחשפה. לא מצאתי כל מידע על הקרנות מחוץ לקניה עד כה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הקולנוע האפריקאי העכשווי מעורר סקרנות ולכן לא הייתי פוסל לחלוטין, אבל זה לא נראה מבטיח.

קירגיסטן – גן עדן נמצא מתחת לרגליה של אמא (Heaven Is Beneath Mother's Feet)

נציג המדינה הלא-מאוד ידועה ממרכז אסיה הוא סרטו של רוסלן אקון, שכבר ביים לא מעט ומייצג את מדינתו לראשונה. הדמות הראשית היא של גבר בן 35 החי ביחד עם אמו ומבחינה מנטלית ההתפחתות שלו היא ברמה של ילד, כך לפי התקציר. הוא שומע על מצוות העליה לרגל למכה ושהיא תאפשר לאמו החולה להגיע לגן עדן. הוא יוצא למסע בו הוא סוחב את אמא על עגלה לאורך אלפי קילומטרים עד ליעד.
סיכוי לרשימה המקוצרת: מבלי להיות יותר מדי נחרץ – לא (אני מניח).

לטביה – עם הזרם (Flow)

את נציג לטביה פספסתי בפסטיבל ירושלים, אבל הוא היה אחד מן הסרטים הכי מדוברים שם ולא רק שם. אורון צפה ונהנה. סרטו המונפש של גינטס זילבאלודיס הוא סרט אנימציה נטול דיאלוגים העקוב אחר חתול המנסה לשרוד אחרי אסון אקולוגי. הסרט עצמו זרם מפסטיבל קאן לארבעה פרסים בפסטיבל האנימציה באנסי. השאלה איך סופרים אחוז דיאלוגים באנגלית בסרט נטול דיאלוגים אמורה להיות לא רלוונטית.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הסרט מקווה לעשות דאבל של סרט בינלאומי וסרט אנימציה. בשתי הקטגוריות צפויה לו השנה תחרות לא פשוטה, אך המשימה אפשרית. את הסינון לרשימה המקוצרת הוא צפוי לעבור, אף כי דבר לא בטוח.

ליטא – יום הטביעה (Drowning Dry)

שתי אחיות חוגגות יחד חופשה לחופי אגם, כל אחת עם בעל + ילדים וסיבה ספציפית לחגוג. אלא שבמהלך החופשה מתרחשת טרגדיה, מי שיקרא בתשומת לב את הכותרת לא יופתע. הסרט חושף בהגדרה את הפרטים שהובילו לטביעה ואת היכולת של המשפחה לחזור לחיים. הסרט שביים לאורינאס באריסה, הוקרן בבכורה בתחרות בפסטיבל לוקרנו וזכה בשני פרסים: פרס הבמאי ופרס המשחק לארבעה מהשחקנים בסרט, כי פרסי משחק השנה נוטים להיות מחולקים לארבע, מסתבר.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הפרסים מלוקרנו שמים את הסרט על הרדאר כאפשרות להתברגות מפתיעה.

מלזיה – אבנג אדיק (Abang Adik)

כותרת הסרט היא שמות של שני הגיבורים, אם כי התרגום של גוגל אומר לי שגם ניתן לתרגם אותה ל"אח גדול", כאשר האח הגדול בסרט הפשע הזה הוא חירש. שני האחים נטולי הורים או מסמכים רשמיים, ותאונה מציתה שרשרת אירועים שמעמידה את הקשר בניהם במבחן. סרט הביכורים של ג'ין אונג ליי הוקרן בבכורה בפסטיבל פיירברג במרץ 2023, אבל מאז צבר תאוצה לאט ובסוף אותה שנה הפך ללהיט לא רק במולדתו, אלא בכל מזרח אסיה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: מגיע להצבעות בערך שנה אחרי הבאז, אבל אולי ירגיש חדש ומסעיר עבור המצביעים. בכל זאת לא נראה סביר מדי.

מלטה – קסטילו (Castillo)

אביגיל מאלייה היא אחת מן הנשים הכי פוריות בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע במלטה בשני העשורים האחרונים, או כך זה נראה. זו מדינה קטנה שלא יוצא לנו לראות את התוצרים שלה יותר מדי. זה עוד סרט על אישה ששבה לביתה לאחר שאביה נפטר. אלא שבמקרה שלה, היא מגלה כמה סודות משפחתיים שכוללים מקרי רצח ונקמה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה כמו אחד מן המקרים בהם לא מזיק לשלוח סרט ולקוות שיתפוס ויגע במישהו, בלי יותר מדי תקוות.

״עם הזרם״, נציג לטביה

מקסיקו – סוחו (Sujo)

אם סרט זוכה בתחרות הבינלאומית בפסטיבל סאנדנס, גם תעשיית קולנוע מגוונת כמו מקסיקו לא צריכה להתלבט יותר מדי לגבי בחירה בו כנציג. בארץ הסרט כבר הציג בפסטיבל ירושלים ושם אורון כתב עליו והתרשם, אך לא לגמרי נפל בקסמו של הסרט עד הסוף. סוג של דעה די נפוצה בפסטיבל ירושלים השנה, אם כי זה סרט שכמעט לכל מי שצפה בו הייתה דעה והוא רצה לדבר עליו.
סיכוי לרשימה המקוצרת: כאמור, הפרס מסאנדנס אמור שבהחלט יש סיכויים, אם כי פשוט זה לא יהיה.

מונגוליה – לו רק יכולתי לישון (If Only I Could Hibernate)

עוד נציג של פסטיבל ירושלים, אלא של זה של שנת 2023. סרט הביכורים של הבמאית צולג'רגל פורוודש הגיע לירושלים אחרי פסטיבלי אשתקד ואז גם צפיתי בו. מסתבר שלא כתבתי עליו. חלף כבר יותר מדי זמן ואני לא זוכר יותר מדי ממרחק של שנה ויותר, אבל הסיפור הוא על ילד שגדל בסביבה כפרית והעוני של המשפחה שלו מצריך ממנו הקרבה והשקעה גדולה יותר בבית והפיכה לבוגר מן הגיל שלו. למרות שיש לו אופק ליציאה מן הגורל של העוני, אחרי שהוא מתגלה כעילוי במתמטיקה, ברמה של אופציה לזכות בתחרות אזורית וארצית ואולי לקבל מלגת למידה. כל זה על רקע נופים מרשימים וזה סרט שבהחלט חיבבתי, אבל יש בו גם משהו טיפוסי לסרטים על אזורים מרוחקים ברחבי העולם.
סיכוי לרשימה המקוצרת: יש לסרט יכולת להקסים את הקהל כך שלא הייתי פוסל אותו לחלוטין, אבל ממש לא הייתי בונה על זה.

מונטנגרו – סופרמרקט (Supermarket)

סרטו השני של נמניה בכאנוביץ' מייצג את המדינה הבלקנית והוא עוסק בהומלס שמצא מגורים בסופרמרקט. ביום הוא מסתרר במערכת האיוורור ובלילה הוא יוצא, ואיכשהו לא נתפס. עובד אבטחה שפוטר מהסופרמרקט מצטרף אליו במגורים הזמניים והקיום נעשה קצת פחות בודד. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת צד של פסטיבל הלילות השחורים של טאלין.
סיכוי לרשימה המקוצרת: קשה, קשה.

מרוקו – כולם אוהבים את טאודה (Everybody Loves Touda)

ככל הנראה, את הנציג של המדינה המוסלמית הזו כן נוכל לראות בישראל,  כחלק מפסטיבל הסרטים של חיפה. מאחריו עומדים צמד היוצרים המוביל במדינה, נאביל עיוש ומרים טוזאני (״הכפתן הכחול״), זוג גם בחיים מלבד שיתופי פעולה הדדיים. הפעם הם כתבו ביחד שעיוש חתום על הבימוי. טאודה שכולם אוהבים היא לא עיתונאית ספורט, אלא זמרת מרוקאית מסורתית שעוברת לעיר הגדולה קזבלנקה, בתקווה לזכות בהצלחה וגם לשפר את האופציות לעתיד של הבן שלה. הסרט ערך את הבכורה שלו בפסטיבל קאן, מחוץ לתחרות.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זוהי הפעם השישית בה סרט של עיוש מייצג את מרוקו, עד כה בלי כניסה לשורטליסט. לעומתו, טוזאני עומדת על אחד משניים. למעשה, מרוקו עומדת כרגע על רצף של שתי כניסות לשורטליסט, בלי אף מועמדות בהיסטוריה. על פניו, עיוש בהחלט יכול להמשיך את הרצף, אבל השדה נראה עמוס. עוד מקרה של סרט שבתמונה אבל כרגע לא בהימורים שלי.

נפאל – שמבהאלה (Shambhala)

נמשיך עם סרט שני ברצף שמיועד לפסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט מתרחש בקהילה קטנה בהרי ההימלאיה ונפתח בחתונה של פאמה, שנמסר לה כי עליה בעצם להפוך למשפחה גם לאחים של בעלה היתום. הנישואין נראים אוהבים ורומנטיים בתחילה, עד שהבעל צריך לצאת למסע ארוך להחלפת סחורה עם שבט אחר. הוא לא חוזר לכפר מסיבה שלא כדי לחשוף והגיבורה יוצאת לחפש אותו, בהריון, כאשר נזיר מתלווה אליה. הסרט הציג הן בפסטיבל ברלין והן בפסטיבל לוקרנו והוא משלב מבט על מקום האישה בחברה מסורתית עם מימד רוחני.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לפי שצפיתי בסרט הייתי אמור שסיכוי קלוש מאוד. אחרי הצפייה: זה נראה לי יותר אפשרי.

הולנד – בנתיב הזיכרון (Memory Lane)

ההולנדים בחרו בנציג שהיה הצלחה קופתית ולא בסרט פסטיבלים. אני לא חושב שהוא הוקרן בארץ, אבל זה נראה לי הגיוני להפצה: גבר נרגן מקבל מכתב מחבר ותיק וחולה ומחליט לצאת למסע ברכב מהולנד לספרד על מנת לבקר, בחברת אשתו שמתחילה לסבול מדמנציה. עדיין בשלב שכנראה מאפשר גם מבט על האופן בו אירופה השתנתה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה כמו סרט שיחבבו ואז לא יצביעו עבורו.

נורווגיה – ארמנד (Armand)

עוד סרט שצפוי להיות מוקרן בחיפה וסרט שכרגע מסקרן אותי. לא אכחיש כי חלק מן הסיבה היא הייחוס המשפחתי של הבמאי: הלפדן אולמן טונדל, הנכד של ליב אולמן ואינגמר ברגמן (שלא נודע כאדם שהקדיש תשומת לב לנכדיו). אבל יש גם סיבה טובה יותר להגביר ציפיות: זכייה בפרס מצלמת הזהב לסרט הביכורים הכי טוב בפסטיבל קאן, לצד תגובות מנוגדות של מבקרים. סוג של מחולקת שדווקא מעלה את העניין עבורי. רנאטה ריינסב, שההופעה שלה ב"האדם הכי גרוע בעולם" בנתה אותה כשחקנית מוכרת גם בהוליווד, היא סיבה נוספת. העלילה עוסקת בעימות אלים בין שני ילדים בני שש ובניסיונות של צוות בית הספר וההורים להבין מה קרה ואיך ממשיכים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הסיבות שציינתי יגרמו לאקדמיה לבוא לסרט עם ציפיות, אבל לא בטוח שזה יעזור לו אם הוא אכן מפצל בתגובות אליו.

פקיסטן – עובד הזכוכית (The Glassworker)

קבלו את סרט האנימציה המצויר ביד הראשון תוצרת פקיסטן, ואת סרט האנימציה השני שמנסה את מזלו כנציג המדינה שלו. בפסטיבל אנסי הוא הפסיד ל"עם הזרם", אולי זה רמז לבאות. סיפור חיים של אדם ש…עובד בעסק המשפחתי של ייצור ועבודה עם זכוכית מילדותו, דרך מלחמות ומשברים גדולים שחווה המשפחה שלו והאזור בו הוא חי. עושה רושם שהביקורת לרוב די התרשמו מסרטו של אוסמן ריאז, מלחין שגם כתב את המוזיקה לסרט.
סיכוי לרשימה המקוצרת: כאמור, יש סרט אנימציה אחרת שמקבל יותר תשומת לב, מה שהופך את זה לקשה יותר. מאידך הבחירה בסרט אנימציה עדיין יכולה להבליט אותו בין המתמודדים.

פלסטין – מגראונד זירו  (From Ground Zero)

סרט שמורכב מ-22 סרטים קצרים של במאים פלסטינאים על המלחמה הנוכחית בעזה, בהפקת ראשיד משהראווי, במאי פלסטיאי מוכר. הוא שאף להציג את הסרט כחלק מפסטיבל קאן, הסרט לא היה חלק מן הבחירה רשמית לטענת היוצרים שלו מסיבות פוליטיות, אז הוא הוקרן בסמוך לפסטיבל כמחאה. בפסטיבל טורונטו הוא הוקרן באופן סדיר.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זה לא רק פרס על הישגים קולנועים, אלא גם פרס פוליטי. ובאקלים הפוליטי הנוכחי: בהחלט יש סיכוי. כמו כן, יש גם סיכוי שזה יעורר ביקורת על הכניסה או היעדר הכניסה לרשימה המקוצרת בכל מקרה.

״מגראונד זירו״, נציג פלסטין

פנמה – אמא קומי (Wake Up Mom)

אריאנה בנדטי כתבה, ביימה ומככבת בתפקיד הראשי בדרמת מתח ממרכז אמריקה. אחרי פרידה מבעלה, אישה עוברת לחיות עם בתה בכפר קטן בהרים. אחרי שהיא עוברת תאונה, לוקח לה זמן להבין שהבת נעלמה ולאחר מכן האישה מנסה נושאת למצוא את הבת. הסרט הוקרן במולדתו ובמקומות נוספים באמריקה הלטינית.
סיכוי לרשימה המקוצרת: בתעלה.

פרגאווי – האחרונים (Los últimos)

הבמאי סבסטיאן פנה אסקובר (״היורשת״), פונה מיצירה עלילתית לסרט תיעודי שהוא מסע ליערות לא מיושבים בידי אדם, סמוך לגבול של מדינתו עם בוליביה. העניין הוא שהאדם כן מתחיל להשפיע על האזור הטבעי, באופן שמערער ומסכן את כל החיים בו, בין היתר עקב שורה של שריפות ושינוי אקלים, באופן המאיים על עצם היכולת של בעלי חיים לחיות במקום. וכפי שהסרט טוען, גם מאיים על עתיד האנושות מסיבות אקולוגיות. הסרט הוקרן בבכורה בסוף 2023 בפסטיבל אידפ״א לקולנוע תיעודי ומאז בהחלט נוכח בעולם הפסטיבלים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: בדומה לשואה אקולוגית, זה משהו שיכול לקרות, גם אם כרגע לא ממש מדברים על זה.

פרו – יאנה-ורה (Yana-Wara)

האם המדינה הדרום-אמריקאית הזו תגיש לנו סרט אופטימי יותר? ובכן, יאנה-ורה מהכותרת היא בת 13 שנרצחה וסבא שלה עומד למשפט. אבל מתגלה כי היא עברה תקיפות אלימות וגם נכנס בה דיבוק של רוחות רעות. במאי הסרט אוסקר קאטאקורה, נהרג במהלך הצילומים ומי שסיים את העבודה הוא דודו, טיטו קאטאקורה, שגם הספיק לביים מאז עוד סרט על פי תסריט שאוסקר הותיר מאחור. לכתוב את הפוסט הזה לא תורם להתמודדות עם הדכדוך.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא נראה מבטיח במיוחד, אלא עם הסרט ייצר אווירה מיוחדת, שבשילוב עם הסיפור הטרגי מאחורי הקלעים תעורר עניין.

הפיליפינים – הנה זה מתחיל (And So It Begins)

מה מתחיל? חשבתי שאנחנו כבר מתקרבים לסוף. סרטה הטרי של הדוקומנטריסטית הפיליפינית רמונה דיאז (״אמאלנד״) עוקב אחר הבחירות במדינה בשנת 2022 ובעיקר אחרי המועמדת לני רוברדו, אישה שגלדה במעמד הפועלים, הייתה סגנית נשיא, ורצה בקמפיין סביב הצבע הוורוד. היא מעלה לדיון נושאים הקשורים לקהילה הגאה ומעמד האישה. מולה: הממסד השמרני יותר והכלים שאולי יש לו. הסרט החל את דרכו בפסטיבל סאנדנס.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הנה עוד סרט תיעודי שבהחלט ייתכן ויתברג ל-15, אם כי נדמה לי כי יש כמה סרטים עם סיכויים טובים יותר ממנו.

פולין – מתחת להר הגעש (Under the Volcano)

תחילה חשבתי שפולין בחרה להציג עיבוד לספרו הידוע של מלקולם לורי, שכבר הפך סרט מצליח בבימוי ג'ון יוסטון, אך מסתבר כי פרט לכותרת אין הרבה משותף בין הספר ההוא לסרט הזה. הוא מציג סיטואציה שאולי תהיה מוכרת לישראלים: משפחה אוקראינית מצויה בחופשה בטנריפה ולומדת על תחילת המלחמה בארצם. הניסיונות שלהם למצוא טיסה בחזרה לקייב מתגלים כאתגר קשה, אבל לפי הביקורות הדגש הוא בעיקר על התמודדות הנפשית עם המצב. סרטו של דמיאן קוצ'ור החל את דרכו לא מכבר בפסטיבל הסרטים של טורונטו וכבר סידר לעצמו עוד לא מעט פסטיבלים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זה נשמע כמו סרט שיכול להיות בדיוק כוס התה של האקדמיה, אז בהחלט יש אפשרות.

פורטוגל – גרנד טור (Grand Tour)

אם יש שיא שלילי, האם לנסות לשמור ולהגדיל אותו, או לשבור את "הקללה" של המדינה שכבר הגישה 40 סרטים לאוסקר הבינלאומי, בלי אף מועמדות? על פניו, פורטוגל יכולים השנה להתקדם לפחות לרשימה המקוצרת, עם סרט של במאי מוערך שהוקרן בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. בפועל, כמו רוב הבמאים הפורטוגלים הבולטים בעשורים האחרונים, מיגל גומש הוא במאי מוזר מדי עבור הזרם המרכזי והאקדמיה. אם ״סיפורי אלף לילה ולילה״ שלו לא שברו את זה, הסרט הנוכחי שיצא מקאן עם שלל תגובות של "לא הבנתי" ו"אמנותי מדי" אולי יבחר לסרט השנה של כמה מבקרים, אבל השאלה עד כמה אנשים יבינו שהעלילה שמתרחשת באסיה החל מ-1918 ועוסקת בגבר שבורח מהחתונה שלו ובארוסתו שלא מוותרת – וזה בכלל לא העניין. אני בשלב הסקרנות מהפרויקט כרגע.
סיכוי לרשימה המקוצרת: יודעים מה – על מנת לעבור לשלב ה-15 זה כן משהו מיוחד ושם מספיק גדול ולכן ייתכן ואוהדי הסרט יקנו לזה מעבר לשלב הבא. אולם על פי ניסיון עבר, הן עם נציגי פורטוגל והן עם סרטים אמנותיים מוערכים (ויש כאמור לא מעט התאמות בין הקטגוריות), זה סיכוי נמוך.

רומניה – שלושה קילומטרים מסוף העולם (Three Kilometers to the End of the World)

נחזור לפסטיבל ירושלים הנוכחי, לסרט שאורון כתב עליו בהמלצות לפני הפסטיבל, בטרם הפך לאחד מן הכרטיסים הכי מבוקשים להשגה במהלך הפסטיבל עצמו. למרות תחרות עם סרט רומנטי אחר עם סוף העולם בכותרת, שהוצג גם הוא. הסיפור הוא על נער שמקבל מכות, אבל הסיפור מהר מאוד הופך להיות הנטייה המינית שלו, בסביבתו הנמצאת קרוב לדלתא של הדנובה, אזור כפרי. אבל רדיפה של אנשים על רקע נטייה מינית יכולה להתרחש ומתרחשת גם באזורים אחרים בעולם והסגנון הריאליסטי והמחושב של הבמאי עמנואל פרבו אפקטיבי וכואב בשל האנושיות שהוא מעניק גם לנרדף, אבל גם לרודפים והמתעללים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: סיכוי סביר, אני מחזיק לו אצבעות.

סנגל – דהומיי (Dahomey)

גם סנגל שלחו סרט תיעודי, עם כי כזה המשחק עם גבולות הז'אנר ומשלב סצנות כתובות עם מעט בדיה. יותר חשוב: הבמאית שלו מאטי דיופ (״אטלנטיקה״) היא שם ידוע והסרט יצא עם פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, כך שהוא אחד מן המעוטרים ביותר השנה. הסרט עוסק ב-26 פריטים מממלכת דהומיי (אתם אולי זוכרים אותה מן הסרט "לוחמת" שהציג גרסה כלשהי להיסטוריה של המקום) שנבזזו והוצגו במוזיאון בצרפת. הצרפתים החליטו להחזיר את הפריטים היקרים לארץ ממנו באו, כיום מדינת בנין. דיופ בוחנת את התגובות של המקומיים למוצגים, בתהייה לגבי היחסים בין ההיסטוריה להווה והיחסים בין העולם העשיר לעולם העני, בין היתר.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זוכה בדב הזהב זה משהו שצריך לקחת בחשבון. לא בדיוק אחד מהפייבוריטים, אבל קיים סיכוי סביר עד טוב שהוא יהיה ברשימה המקוצרת.

סרביה – הקונסול הרוסי (Russian Consul)

ייתכן וסרביה מודה לישראל על כך שהיא הפכה את הסכסוך שלה עם קוסובו לקצת פחות מדובר בשמאל העולמי. בכל מקרה, לשלוח הסרט על הסכסוך הזה לאוסקר נראה כמו הימור, אבל הסיפור כאן מורכב יותר. הבמאי הוא מירוסלב לאקיץ', במאי ותיק שעובד עוד משנות ה-80, כאשר המדינה עוד הייתה חלק מיוגוסלביה. בשנת 1999 הוא ביים את "הסכין", עיבוד לספר של ווק דרשקוביץ', סופר שהפך לפוליטיקאי סרבי שהיה בין היתר ממלא מקום ראש הממשלה ועוד תפקידים בכירים, כאשר גם השליטה הסרבית על חבל קוסובו הייתה חלק מהמצע שלו בשלבים שונים. כעת, לאקיץ' מעבד ספר נוסף של דרשוקביץ' בעיתוי נפיץ. אם כי ככל הנראה הסרט כולל גם סצנות שמציגות את הסרבים באור שלילי ואת האלבנים-קוסוברים באור חיובי, גם אם זה לא הטון השולט. העלילה מתחילה בשנת 1973 ונמשכת במשך כעשור, עוקבת אחר תחילת הסכסוך האתני הנמשך בצורה זו או אחרת עד היום.
סיכוי לרשימה המקוצרת: להיות סרט על פוליטיקה עוזר בקטגוריה הזו, אבל מעורבת פוליטית ישירה מדי בצד שפחות אופנתי לאהוד בימינו… אולי לא הצעד החכם מבחינת סרביה. אם כי בכל מקרה, הסרט לא מעורר עניין מחוץ לבלקן.

סינגפור – לה לונה (La Luna)

ההודעה על הנציג של סינגפור הגיעה כשבוע אחרי הדדליין להרשמה משום מה, או לפחות זה השלב בו הגיעה לאינטרנט הבחירה בסרטו של ראיחן חאלים. הסרט עצמו הגיע לנטפילקס כבר בשלב מוקדם ב-2024, אחרי בכורה בפסטיבל טוקיו ואז הפצה בדרום מזרח אסיה בהמשך השנה. התקציב מסינגפור אבל הסרט מתרחש במלזיה ולא באזור הקרוב למדינה שהוא מייצג. מדובר בקומדיה על עיירה בה שולטת השמרנות והאיסלם הוא החוק, כפי שניתן לראות מעבודות שירות על הפרות בוטות או קלות של צווי הדת. במקום זה נפתחת חנות ללבני נשים, מה שמסעיר את התושבים, זוכה ליחס חיובי מצד הנשים וזעם מצד אנשי הדת, כאשר שוטר אחד נמצא באמצע. יש גם עלילות רומנטיות.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא כל מה שנמצא בנטפליקס הוא מועמד ריאלי.

סלובקיה – התופרת ההונגריה (Emma and the Death's Head/The Hungarian Dressmaker)

לסרטה של איווטה גרופובה שני שמות לועזיים ולמרות הפיתוי ללכת על המיוחד יותר, הלכתי על זה שנראה יותר נפוץ כרגע, עד שיהיה שם עברי רשמי. מאוד יכול להיות שיהיה אחד כזה, כי יש לפנינו סרט שואה. נדמה שאין תחרות לאוסקר בינלאומי בלי אחד כזה, אבל אולי אני טועה. ייתכן ודווקא השם השני עושה יותר חסד לעלילה: תופרת החיה קרוב לגבול הונגריה-סלובקיה מסתירה בביתה ילד יהודי. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל קרלובי וארי.
סיכוי לרשימה המקוצרת: למרות הנושא, נראה די קלוש.

סלובניה – טיפול משפחתי (Family Therapy)

סרטה השלישי של סוניה פרוסנק עוסק במשפחה אמידה שחייה בבית פרטי בלב יער, עם מתיחות מסוימת בין הבת המתבגרת להורים. הדינמיקה המשפחתית משתנה כאשר מופיע במקום גבר צעיר, בנו של הבעל ממערכת יחסים קודמת. משם כנראה מתגלים עוד דברים בסרט שמוגדר כסאטירה שהופכת לפרועה לפרקים. בפסטיבל טרייבקה הסרט התחרה בתחרות הבינלאומית (לא המסגרת בה זכה "קרוב אלי") וזכה בפרס המשחק שבהתאם לטרנד השנה, חולק בין ארבעת השחקנים הראשיים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: עד שיוכח אחרת, טרייבקה זה לא מקדם מכירות מספיק מוכח באוסקרים. וזה לא הסרט שאנו מקווים שיוכיח אחרת.

דרום אפריקה – בלוז מסורתי ישן (Old Righteous Blue)

גם הבחירה של דרום אפריקה פורסמה רק שבוע אחרי הדדליין. הבלוז המסורתי הוא למעשה להקת מצעדים לחג המולד המשלבת בין מסורת של החלק המערבי של דרום אפריקה למשהו שמוכר גם בעולם המערבי. גבר צעיר חושב שהוא עומד לקבל הזדמנות להיות המתופף המוביל/מנצח של הלהקה, אבל ראשי הקהילה הדתית חושבים אחרת ומעמידים קשיים בפני חלומו, כאשר במקביל הוא מתאהב בבת של ראש הקהילה המוביל את ההתנגדות כלפיו. הסרט השני של מוניירה סאליס נשמע קצת כמו גרסה מאוד צנועה של "מגלופוליס" עם עיירה מסורתית קטנה במקום העתיד.
סיכוי לרשימה המקוצרת: דומה לסיכויים של "מגלופוליס" בקטגוריות אחרות, כלומר יש מקום לתקווה קלושה בלבד.

קוריאה הדרומית – ה-12 בדצמבר: היום (12.12: The Day)

אימפריית הקולנוע ממזרח אסיה שולחת מותחן פוליטי על רגע מכונן בעבר הקרוב של המדינה, שלא בהכרח ידוע מחוצה לה: ב-1979 נרצח הנשיא הדיקטטור פאק צ'ונג-הי, מה שהוביל לממשל צבאי ולניסיונות להפיכה מתוך הצבא. למשל זה של ה-12 בדצמבר. קים סאנג-סו ביים הפקה יקרה ומרובת משתתפים שהייתה לאחד משוברי הקופות הכי גדולים אי פעם בדרום קוריאה, בשלהי 2023.
סיכוי לרשימה המקוצרת: האקדמיה זוכרת טוב מאוד שהיא נתנה הרבה פרסים לקולנוע הקוריאני לאחרונה ונראה כי למרות שהסרט הזה מרשים מקצועית, הוא לא בהכרח יעורר צורך לשוב להעניק פרסים למדינה הזו.

ספרד – שבתאי חוזר (Saturn Return)

למה שרק סרט אחד על להקת מוזיקה אמיתית יהיה חלק מההיצע השנה? נציג ספרד הוא סרט על להקת הרוק העצמאי לוס פלאנטס, שחווה קשיים בתוך סצנת המוזיקה והאמנות בגרנדה בשנות התשעים המאוחרת, בדרך ליצור את אלבומם השלישי "Una semana en el motor de un autobús" (שבוע במנוע של אטובוס). אלבום שיהפוך אותם למצליחים בהרבה. אם כי הקמפיין של הסרט אומר שזה לא על הלהקה האמתית, אלא על השמועות וההילה סביבה, מה שאולי בעיקר מאפשר חירות פואטית המצדיעה למוזיקה. הקהל בספרד אהב. במאי הסרט איסקי לאקוסטה חלה במהלך הצילומים ואושפז, כך שחלקים נרחבים מן הסרט הוא ביים מרחוק. עוזר הבמאי פול רודריגז לקח את המושכות והשניים חתומים על הבימוי במשותף.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה שהיפ-הופ פוליטי הוא הסגנון המוזיקלי היותר עדכני.

״שבתאי חוזר״, נציג ספרד

שוודיה – הטיול האחרון (The Last Journey)

כאמור, אפשר לשלוח סרט תיעודי ובמקרים מסוימים זה בהחלט הבחירה הנכונה. הסרט השוודי השנה עוסק במורה לצרפתית שיצא לפנסיה ואחרי שהפסיק ללמד, דומה כי איבד את הניצוץ והיכולת להנות מן החיים. הבן של המורה הוא פיליפ האמר, חלק מהצמד פיליפ ופרדריק, יחד עם פרדריק ויקינגסון. השניים עיתונאים, כותבים וכוכבי בידור בשוודיה וגם במאים לפעמים, כך שהם ביימו את הסרט הזה, בו הם לוקחים את פיליפ האמר לטיול לצרפת בתקווה שיעיר אותו לחיים. קבלו את הסרט התיעודי המצליח בתולדות שוודיה, בהפצה ביתר המדינות הנורדיות בימים אלו.
סיכוי לרשימה המקוצרת: גבוה יותר מהסיכוי שאני אבקר בטהרן מרצון בחודש הקרוב, כנראה.

שוויץ – מלכות (Reinas)

המדינה ממרכז אירופה בחרה בסרטה של קלואדיה רייניקי-קנדלרו, במאית שמחלקת את זמנה בין שוויץ למולדתה פרו, כאשר הסרט הזה מתרחש בפרו בשנת 1990. בגלל שהמדינה נמצאת במצב פוליטי מתוח, אמן של שתי הילדות שהן המלכות מן הכותרת מתכננת עזיבה של המדינה. על מנת להוציא את הבנות, היא צריכה אישור של האב, שהבנות לא מכירות. האב שב לחיים שלהם, הוא כנראה מעורב במאבקים הפוליטיים האלימים והמצב מסתבך. הסרט הזה החל את דרכו בפסטיבל סאנדנס, אחר כך זכה בפרס הסרט במסגרת סרטי הילדים בפסטיבל ברלין, וקטף את פרס חביב הקהל בפסטיבל לוקרנו, כך שבאז סביבו קיים גם קיים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה סביר בהחלט.

טייוואן – שועל זקן (Old Fox)

הרפובליקה הסינית, או בשם השגור שלה טייוואן, שולחת דרמת התבגרות חברתית המתרחשת בעבר הלא הרחוק, החל משנת 1989. ילד בן ה-11 שהוא ואביו היחידני מתקשים לשרוד כלכלית, פוגש את בעל הבית שלו, איש עסקים המכונה "שועל זקן", שבדיוק צובר הון בעוד האופי של מדינת האי ממזרח לאסיה הופך למודרני. שועל זקן מלמד על הנער להיות קשוח יותר ואכזרי, בניגוד למודל הגברי שאביו מספק. הסרט ערך את הבכורה שלו בפסטיבל טוקיו ומאז הסתער על פרסים רבים במולדתו, גם בפסטיבל טאיפיי וגם בטקס סוס הזהב.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא מזהירים, בארה"ב הסרט הוצג בפסטיבלים לקולנוע אסיאתי ולא בפסטיבלים הגדולים יותר.

טג'יקיסטן – מלודיה (Melody)

טג'יקיסטן ניסתה לשלוח את הסרט הזה כבר בשנה שעברה, אבל נפסלה. ההסבר הרשמי שאני מוצא הוא אי רישום בזמן. שזה מוזר, כי היא אחת מן המדינות הראשונות שהכריזו על בחירת הנציגות, לפי הפוסט של אור משנה שעברה. נותר לי רק לקוות כי הסיבה לדחייה היא בעצם היא הפצתו במולדתו בזמן, כי אחרת, אם הסרט הופץ בתאריך שהתאים למועמדות בשנה שעברה, הוא לא יכול להיות מועמד השנה. סרטו דובר הפרסית של   ברוז סבט ראסול עוסק במורה למוזיקה המלמד ילדים חולי סרטן ומכין מופע על בסיס צלילים של ציפורים שונות. הז'אנרים שמופיעים ב-IMDB: דרמה (כמובן), מיסתורין (מה לעזאזל), אולם חיפוש אחר טקסטים של אנשים שראו את הסרט מדברים על דרמה רוחנית מרגשת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: קודם כל, נאחל לו שלא יפסל הפעם. בשנה שעברה אור אמר שלו זה יהיה מועמד, זאת תהיה ההפתעה הגדולה של ההכרזה. זה עדיין נכון.

תאילנד – איך להרוויח מילונים לפני שסבתא תמות (How to Make Millions Before Grandma Dies)

תאילנד שולחת את הסרט הביכורים של פאט בוניטיפאט, אחרי כמה עבודות בטלוויזיה. זוהי קומדיה על צעיר שחולם להיות סטרימר של משחקי וידאו ובינתיים עוזב את האוניברסיטה ואת העבודה. הוא מתנדב לעזור עם סבתו, שחולה במחלה סופנית ולא יודעת את זה, במחשבה כי הדאגה כלפיה תכניס אותו לצוואה שלה. כלומר, הוא מתכנן להרוויח מיליונים אחרי שסבתא תמות, אבל הטיפול בה מלמד אותו משהו על עצמו והדאגה לזולת. בפסטיבל הסרטים האסייתי של ניו יורק הסרט זכה בפרס חביב הקהל.
סיכוי לרשימה המקוצרת: ייתכן וזה בהחלט סרט חביב. זה לא נראה כמו סרט שיהיה מועמד.

טוניסיה – קח את נשימתי (Take My Breath)

לכל מי שמזמזם עכשיו את השיר מ״אהבה בשחקים״, הסרט הזה עוסק באישה צעירה שעומדת להתחתן, אבל היא הסתירה מן הסביבה פרט לגבי הזהות המגדרית שלה. פרט שמתגלה ושולח אותה לחיות בסתר. סרטה השלישי של נאדה מזני חאפידה היה הצלחה קופתית בטוניסיה והוקרן בלא מעט פסטיבלים, החל מן הבכורה בפסטיבל ורשה של השנה שעברה, כולל כמה פרסים לשחקנית הראשית.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זה נראה כמו סרט מסקרן עם נושא שיעורר סביבו אהדה, אבל הוא מגיע מעמדת אנדרדוג.

טורקיה – חיים (Life)

ברכות לטורקיה, מדינה שלפחות הממשל שלה לא מחבב את ישראל כרגע, אבל הם כנראה המדינה היחידה שבחרה בסרט שראיינתי את הבמאי שלו, זקי דמריקובוץ, לסריטה. דמירקובוץ הוא אחד מן הבמאים הבולטים בטורקיה בשלושת העשורים האחרונים, המשלב בין פשטות וסרטים עם מילה אחת בכותרת לבין פילוסופיה מערבית עם נגיעות של אקזיסטנציאליזם, אבסורד, אנושיות ורומנטיקה. בסרטו הנוכחי, בו טרם צפיתי, הוא עוסק בגבר שמתארס בשידוך לאישה אותה פגש רק פעם אחת. כאשר היא בורחת הוא מבין אותה, אבל אחרי זמן מה מרגיש בצורך לפגוש אותה, מה שמוציא אותו למסע בעקבותיה ובעקבות הקשר שיכול אולי להיות למרות הנסיבות הכפויות.
סיכוי לרשימה המקוצרת: בניגוד לאור, לא רשמתי כאן את ההיסטוריה של כל המדינות בטקסי האוסקר. אבל במקרה של טורקיה עלי לציין זאת: אחת מן המדינות עם תעשיית הקולנוע הכי מצליחות ועם קולנוע אמנותי מרתק בעשורים האחרונים, מעולם לא הייתה מועמדת. רק פעם אחת היא הגיעה לשורטליסט. אמנם דמירקובוץ עצמו אף פעם לא נשלח איכשהו, אבל קשה לי לראות איך זה משתנה השנה.

אוקריאנה – לה פליסיאדה (La Palisiada)

נציג אוקראינה ערך את הבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל רוטרדם, בינואר 2023, שם זכה בפרס הביקורת מטעם פיפרסקי. באותה שנה הוא צבר לא מעט פרסים, למשל מועמדת לבמאי שלו פיליפ סוטנייצ'נקו לפרס הבמאי המבטיח בפרסי הקולנוע האירופאי. אבל חלפה שנה. אם הסרט הוקרן באוקריאנה רק בסוף 2023, מה שהופך אותו לכשיר השנה. הסרט מתרחש בשנת 1996 – כמה שנים אחרי העצמאות, כמה חודשים לפני הקפאת עונשי המוות במדינה. שוטר חוקר את הרצח של חברו למקצוע וגם מנסה להבין למה הכוונה בכותרת הסרט (באמת), בסרט שעובר גם למוקדים עלילתיים אחרים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: זה שאתה בא מהמדינה הכי אהודה בעולם כרגע עוזר. אבל יהיה צורך בעוד עזרה.

״סנטוש״, נציג בריטניה

בריטניה – סנטוש (Santosh)

לקרת סיום הפוסט הארוך הזה, הנה עוד סרט שכבר כתבנו עליו. במקרה הזה, אני כתבתי לקראת פסטיבל ירושלים הנוכחי. זהו עוד סרט שערך את בכורתו בפסטיבל קאן ויכל לייצג את הודו, אבל המדינה שלו ויתרה עליו. הוא פחות מדובר מ"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", אבל מדובר מספיק. בריטניה המממנת קפצה על הזדמנות להתחרות גם השנה עם סרט שלא מתרחש מן הסתם בבריטניה עצמה, אם כי, כפי שעוד נראה בהמשך הלא רב של הפוסט, הייתה לה אופציה אחרת. בשנה שעברה הם זכו. השנה יש להם סרט ביכורים של במאית, סנדיה סורי, וסרט על הגדרה של זהות נשית, כפי שכבר כתבתי עליו.
סיכוי לרשימה המקוצרת: המסר הפוליטי של הסרט והיותו נציג בריטניה יכול לעזור, מה גם שזה סרט שלפחות חלק ממי אהוהב אותו, מתרגש ממנו וזה מעלה את הסיכויים.

אורוגוואי – הדלת נמצאת שם (The Door Is There)

הנה עוד אופציה תיעודית. פרננדו סאורדה, בעברו יו"ר ההתאחדות כדורגל של אורוגוואי, חולה ב-ALS ורוצה לעבור המתת חסד, דבר לא חוקי במדינתו. הוא יוצר קשר עם הרופא ד"ר אנריק בניטו, שמייעץ לו מספרד, גם שם אי אפשר לבצע המתת חסד, אבל הטיפול הופך לחברות ושיחות על החיים והמוות, שמועברות בעיקר בשיחות זום כי כל זה קרה בשנת 2020. הבמאים הם פאקונדו וחואן פונצה דה ליאון והם התבססו בעיקר על הצגת השיחות האמתיות. הסרט הציג בפסטיבל מלגה ואז סן סבסטיאן ב-2023 והופץ מסחרית בספרד ואורגוואי השנה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא נראה באופק.

ונצאולה – בחזרה לחיים (Back to Life)

האחים לואיס קרלוס ואלפרדו הויאק עברו מסע די ארוך עם הסרט הזה, שהעבודה עליו החלה לפני כמעט עשור. העיכובים בעריכה היו גם בגלל סגרי הקורונה, כאשר העלילה גם מבוססת על סיפור אישי מן המשפחה שלהם וקשורה במחלה. צעיר חוזר מניו-יורק לוונצואלה ויוצא עם חברים לעבר הים, אך בדרך מתגלה מחלה שתשנה את חייו ותצריך את התמיכה של משפחתו. זו קומדיה שמתרחשת בשנות התשעים ומצדיעה למוזיקה ולקולנוע של התקופה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: אפשר תמיד לקוות כי הסיפור האנושי יקסים את המצביעים, אבל לדעתי צריך לחזור גם למציאות.

וייטנאם  – פריחת אפרסק, מרק פו ופסנתר (Peach Blossom, Pho and Piano)

וייטנאם, מדינה שלא מפתיע כי בחרה בסרט מלחמה ובהיסטוריה העקובה מדם של האנוי. הסרט מתרחש בשנת 1946 ועוסק במלחמה עם הצרפתיים, לא זאת עם האמריקאים. יש בו סיפור אהבה טרגי ועוד כמה גורמים שמופיעים בכותרת. הסרט זכה בפרס בפסטיבל במולדתו בשלהי 2023 והופץ מסחרית בשנת 2024. הוא הפך באופן מפתיע לפופולרי בקרב צעירים עקב רשתות חברתיות. יש טענות שזה סרט תעמולה לשלטון הקומוניסטי, אולם יש גם שבחים לכך שהסרט קופץ בין זמנים בצורה מעניינת ויש בו גם מגע אישי שגרם לצעירים להתחבר. הבמאי הוא פאי טיאן סון.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה די נמוך.

זמביה (?) – על הדרך להפוך לפנינייה (On Becoming a Guinea Fowl)

זה אחד מן הסרטים הבינלאומיים המדוברים בקאן, כאשר הוא זכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" והבמאית שלו, רונגאנו ניוני ("אני לא מכשפה") היא כבר שם יחסית ידוע. הציפייה הייתה שהוא ייצג את בריטניה בדומה לסרט הקודם של הבמאית. אבל בריטניה כאמור בחרו בסרט אחר והדרך נפתחה בפני זמביה, המדינה בה הסרט מתרחש. אבל…זמביה לא הכריזה איזה סרט היא בחרה, אם היא בכלל שלחה סרט. ייתכן שהם חשובים שהסרט לא מספיק זמבי, או חוששים שהאמריקאים יחשבו כך. ייתכן גם שהוא אכן נשלח וכמה חזאי אוסקר בארה"ב שמים אותו בתחזית שלהם למרות היעדר הכרזה רשמית. העלילה עוסקת באישה אשר שבגופה של הדוד שלה ברחוב. בעוד המשפחה נערכת להלוויה, היא ובני הדודים שלה מתמודדים עם סודות מהעבר המשפחתי והמסורת המקומית.
סיכוי לרשימה המקוצרת: יש לפנינו שני מכשולים, כאשר דומה כי העיקרי הוא האם הסרט בכלל בתחרות. אבל גם אם כן, למרות שיש לסרט אהודים קולניים, בכלל לא בטוח שמדובר במועמד אוטומטי ל-15. יותר כמו סרט עם סיכויים סבירים אך לא ודאיים להיות שם.

אז אלו הסרטים. אם לסכם, הימורים סבירים ל-15:
ברזיל
קנדה
צ'ילה
צרפת
גרמניה
איסלנד
אירלנד
איטליה
לטביה
מקסיקו
נפאל
פולין
רומניה
סנגל
בריטניה

אופציות סבירות אחרות:
בלגיה
דנמרק
פלסטין
שוויץ
זמביה

ותמיד אפשר לקוות שבכל זאת, ישראל.