סרטים חדשים: ״הקול בראש 2״, ״טיול שורשים״, ״צילו של המפקד״, ״עד ראייה״

עם כל הכבוד לחג שבועות, ולסוף השבוע שהוא מציע באמצע השבוע, היום הוא בעיקר היום ה-250 למלחמת עזה. אני מקווה שלא הכינו לנו עוד ספיישל נוראי לציון התאריך העגול אך מחריד כמו כל הימים שבאו לפניו. השגרה איומה מספיק. אולם, לפי איך שאני קורא את המפה, זו לגמרי שגרה או ניסיון לנרמל אחת, אז מהצד שלי בפרט ושלנו בסריטה בכלל זה לא מיותר לגמרי להמשיך קדימה. בשבוע שחולף לו המשכנו קדימה בין היתר עם מדור ״אימה לנשמה״ של לירון ועם פרויקט האופירים של אור, הפעם על סרט מלחמה שרלוונטי מתמיד ובזמן שעונה חדשה נפתחה. אני מקווה שנתייחס אליה בקרוב, זה לא שמותר לנו לסקר מי יודע מה, ולכן תרומתי הייתה לכרוך יחד שני דוקומנטריים שזמינים לצפייה ביתית. אבחר עוד שניים חדשים אף יותר בהמשך אבל קודם ארבעת החדשים בבתי הקולנוע, שאולי יעזרו להפיג את אותה שגרה מעיקה.

הקול בראש 2 (Inside Out 2) – בדיוק תשע שנים חלפו מאז ״הקול בראש״, מופת האנימציה שעורר את כל הרגשות בזמן אמת וטיפס משם אט-אט אל צמרת סרטי פיקסאר לדורותיהם. לכן חששתי מבואו של ההמשכון, אף שהיה בו משהו בלתי נמנע, ומכיוון שהסרט עלה לאקרנים כבר היום ואין אמברגו אני שמח לדווח שהחששות התבדו. סרט ההמשך מתרחש רק שנה-שנתיים לאחר מאורעות הסרט הקודם, אז למדנו להכיר את רגשותיה של ילדה בשם ריילי: שמחה, עצבות, פחד, כעס וגועל, כולם מואנשים כמיטב המסורת הפיקסארית. הפעם מצטרפים אל המפקדה שבתוך ראשה של הגיבורה הסמויה גם רגשות מורכבים יותר, כיאה לתחילת גיל ההתבגרות: חרדה, קנאה, מבוכה, שעמום (בגרסתו הצרפתית) ועוד הפתעה או שתיים. גם אחורי הקלעים נראה כך, שילוב של טאלנטים חוזרים עם כמה שינויים והרבה רגשות חדשים. איימי פולר שבה לדבב את ג׳וי/שמחה, ולצידה פיליס סמית׳ ולואיס בלאק כעצב וכעס, אבל ביל הדר ומינדי קלינג פרשו מן הפרויקט. הם הוחלפו בידי טוני הייל וליזה לפירה, בהתאמה. עוד תוספות כוללות את מאיה הוק, איו אדבירי ואדל אקזרקופולוס, וגם שאר הצוות השתנה. הבמאי פיט דוקטר עבר לנהל את פיקסאר, מעניק הזדמנות לאנימטור קלסי מאן לביים לראשונה פיצ׳ר (אחרי ״Party Central״ מיקום מפלצות בע״מ). מכותבי הסרט הראשון שבה רק מג לה-פוב, ואליה מצטרף דייב הולסטין, יוצר הסדרה ״ילדותי״. סקירה בקרוב.

טיול שורשים (Treasure) – עוד סרט על מסע לפולין מצטרף אל ההיצע בבתי הקולנוע, לצד ״המשלחת״, אבל הפעם מדובר בהפקה צרפתית-גרמנית ודוברת אנגלית. סטיבן פריי ולינה דאנהם מככבים בתור אב ובת המטיילים אל ורשה ב-1991. הוא מהגר פולני שבחר בארצות הברית, היא עיתונאית ניו-יורקרית שנולדה שם ושואפת לדעת יותר על מוצאו של אביה. שניהם מטיילים במולדתו הישנה, שהוא מצד אחד נהנה לחזור אליה בגלל הקשרים של שפה ותרבות, ומאידך נראה כמסתיר ממנה את כוונותיו האמיתיות באשר לביקור. ההבטחה היא לדרמה קומית, שמגיעה אלינו בתקופת גל אנטישמיות עולמי למרבה האירוניה. יוליה פון היינץ הברלינאית (״המסע של האנה״) ביימה וכתבה, יחד עם יוהן קווסטר ועל-פי ספר מאת לילי ברט. במידה וקשה לדמיין את כל הנ״ל, תמונה מתוך הסרט מעטרת את ראש הפוסט.

צילו של המפקד (The Commandant's Shadow) – סרט שואה נוסף לשבוע זה, שנחשף לראשונה בפסטיבל דוקאביב לפני כשבועיים ויצא עם פרס יד ושם למצוינות קולנועית. הבמאית דניאלה וולקר אורגת יחדיו שני סיפורים ומספר דמויות, סביב סיפורה המצמרר של משפחת הס. אותה משפחה ששימשה השראה לסרט העלילתי זוכה האוסקרים ״אזור העניין״. קו עלילה אחד מתלווה אל בנו ונכדו של רודולף הס, מפקד אושוויץ הידוע לשמצה, המנסים להתמודד עם הזוועות שחולל אבי המשפחה. הבן, קשיש בעת צילומי הסרט, מתעקש שאינו זוכר הרבה מילדותו האידאלית בסמוך למחנה ההשמדה. הנכד, כומר המטיף לאהבה וקבלת האחר, מנסה לרענן את זכרונו ולהרבות טוב בעולם לצד תחושת אשמה מכלה על פשעי משפחתו. עוד צאצאים לצורר הנאצי מגיחים בסרט ומציגים דרגות מדאיגות של הכחשת המציאות, לצד הקראת קטעים מן היומן שלו בו הוא מתוודה על הכל. בין לבין משלבת הבמאית את סיפורה של מוזיקאית שורדת אושוויץ, שהוכרחה לנגן לאסירים ולסוהרים בעת צעדות מוות. גם היא כבר קשישה היום וזו הבת שלה שמנסה לעמת אותה עם העבר, לו מבקשת השורדת להניח. מפגש בין הדמויות מהווה את שיאו של הסרט הזה.

עד ראייה (Wrong Place) – פשעים מסוג אחר לגמרי ממשיכים להתרחש בבתי הקולנוע בישראל, המדינה היחידה (אני מקווה) שעדיין מפיצה סרטים בכיכובו של ברוס וויליס. זאת על אף שכבר ידוע שנוצל בשנים האחרונות, שמצבו הרפואי רק מתדרדר, ושככל הנראה חיי הצופים ומוכרי הכרטיסים כאחד לא ישתנו לטובה בעקבות הצפייה. אז מדוע היה דחוף להביא ארצה את הסרט הזה מ-2022? אני לא בטוח, אבל מציע לשקול את ההיבט המוסרי ותוהה בכתב ובקול רם כמה סרטים וויליס הספיק ״לצלם״ בשלב העגום ביותר בקריירה שלו. חשוב להיערך בהתאם לבאות. בסרט הנוכחי, שביים מייק ברנס וכתב ביל לורנס, הצמד מאחורי ״שוטר על הכוונת״, וויליס הוא שוב שוטר לשעבר. הפעם הוא גם מאבטח שעד לרצח שביצע עבריין (מאסי פורלן), מה ששולח אותו לכלא מלא תאוות נקם. אותו פושע מבקש לסגור חשבון בעזרת בנו (מייקל סירו), שחוטף את בתו של גיבורנו (אשלי גרין) – המשיבה מלחמה.

במעמקי הסן (Under Paris) – נטפליקס ממשיכה להתחבר למצב הרוח האסוני, ואחרי שובה של גודזילה הגיע תורה של פריז לסבול ממפלצת משלה. ספק ברוח הבחירות בצרפת, אם כבר הזכרתי אנטישמיות במדור. מה שקורה מתחת לפריז, או במעמקי נהר הסן, הוא כריש ענק. ברניס בז׳ו מגלמת מדענית עם עם עבר טרגי, איך לא, שחוברת אל כוחות השיטור המקומיים במטרה למנוע מרחץ דמים פריזאי. האם יש כאן מטפורה? לבמאי קזבייה ז'נס (״היטמן״, לא החדש של לינקלייטר) הפתרונים.

לה כימרה (La Chimera) – אחד הסרטים היפים של השנה שעברה, מאת הקוסמת האיטלקייה אליצ׳ה רורוואכר, כבר לא יוקרן בבתי הקולנוע בישראל. הוא צץ אתמול בספריות הווירטואליות, בתשלום נוסף. זו החלטה מבאסת בעיניי כי מקומו על המסך הגדול, ומי שלא הקשיבו לנו והלכו לראותו בפסטיבל ירושלים יכולים ויכולות רק להצטער ואז להשלים צפייה בכל זאת. מדובר בפלא שקשה להסביר או לתקצר, עם ג׳וש אוקונר כארכיאולוג/שודד קברים שבור לב המצטרף לקבוצת מחפשי אוצרות בחופי טוסקנה של האייטיז. יש לו יכולת מיוחדת להתחבר עם העבר הרחוק יותר.

לה כימרה