פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 12: "חתונה מאוחרת" (2001)

ישנן שתי דרכים להסתכל על הקולנוע הישראלי של 2001, לפחות דרך פריזמת פרסי הקולנוע המקומיים – הראשונה מדכדכת מעט, והשנייה אופטימית מאוד.
המדכדכת, מכיוון שאחרי שנה שבה הוגשו לתחרות 11 סרטים, לא מעט מהם אהובים וזכורים עד היום, ב-2001 נרשמה נחיתה. רק תשעה סרטים הושלמו והתמודדו על פרס הקולנוע, כשרובם המוחלט התפוגגו מהתודעה לאחר מכן. האופטימית, מכיוון שפה אנחנו בנקודה שבה האיכות מנצחת את הכמות, ובפער עצום. מה שקרה באותה שנה היה בגדר פנטזיה כי לראשונה מזה מי יודע כמה שנים, התרחש משהו שלא נראה במחוזותינו עידנים – סרט קולנוע כחול-לבן שזכה לשבחי הביקורת, קיבל מקום של כבוד בפסטיבלי העולם, אבל אולי יותר חשוב מהכול, הפך להצלחה עצומה אצל הקהל ולשיחת היום.

כך נוצר מצב שאמנם טכנית תשעה סרטים היו חלק מטקס פרסי הקולנוע הישראלי התריסר, אבל האמת היא שבעצם היה רק אחד.
"אוצרות הים האדום", "אינג'יל", "איש החשמל", "אסקימו לימון החגיגה נמשכת", "ג'ירפות", "שישה מיליון רסיסים", "שנייה אחת יותר מדי" ו"מייד אין איזראל" היו כולם (לא בהכרח באשמתם) שחקני משנה בהצגה של "חתונה מאוחרת". סרט הביכורים של דובר קוסאשווילי היה מועמד לכל 12 הקטגוריות, והפסיד רק ארבע מהן: עיצוב אומנותי ועיצוב תלבושות ל"איש החשמל", וצילום ומוזיקה ל"מייד אין איזראל", שובו של ארי פולמן אחרי הניצחון של "קלרה הקדושה". סרט הסולו של פולמן חובק מאז ונחשב ליצירה שראוי להכיר, אבל בשנת היציאה שלו הביקורות והקהל הפנו לו עורף.
שלושת המנצחים האלה, יחד עם "ג'ירפות" ו"שישה מיליון רסיסים", אכלסו יחד את קטגוריות הסרט, הבימוי, השחקן הראשי, השחקנית הראשית, התסריט, המוזיקה ועצוב הפסקול (בקטגורית הצילום היו רק ארבעה מועמדים, ככל הידוע לי. בדיוק אותה חמישייה, מינוס "שישה מיליון רסיסים"). כלומר, למרות שהיה מלכתחילה מספר נמוך למדי של תשעה מתמודדים, רק חמישה מהם שלטו במועמדויות. שניים מהנרשמים ("אוצרות הים האדום", "שנייה אחת יותר מדי") לא נכללו באף קטגוריה.

"חתונה מאוחרת" היה חלק מרצף ניצחונות משולש של סרטי הביכורים בתחילת האלף (בין "ההסדר" של יוסף סידר ל"כנפיים שבורות" של ניר ברגמן), שבדיעבד מרגישים כמו טקסי הכתרה יותר מאשר טקס פרסים. אבל אם "ההסדר" בישר סוג חדש של עשייה קולנועית, בעיני, "חתונה מאוחרת" ניסח חוזה חדש בין העשייה המקומית לבין הקהל שאמור לצרוך אותה. סרטו של קוסאשווילי מוסס את הסטיגמה שהקולנוע הישראלי הוא מוצר נחות ומדשדש שכדאי להימנע ממנו בכל מחיר, וסלל את הדרך לפיצוץ שיהיה ב-2004. יהיה קשה מאוד להפריז בחשיבותו.

דובר קוסאשווילי, יליד גיאורגיה, כבר סומן כהבטחה ב-1997 עם סרטו הקצר "עם חוקים", וזו התממשה במלואה כאשר נחשף הפיצ'ר הראשון שלו, "חתונה מאוחרת". בכורתו הייתה במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן 2001, מהדורה די מיתולוגית שכללה בתחרות הרשמית את "מלהולנד דרייב", "האיש שלא היה שם", "מולין רוז'", "שרק", "שטח הפקר" שזכה לאחר מכן בפרס האוסקר לסרט בשפה זרה, "המורה לפסנתר", "השבועה" של שון פן, והזוכה האנטיקליימטי בפרס דקל הזהב "חדרו של הבן". הפריצה של הסרט דובר העברית-גיאורגית לסצנת הפסטיבלים העולמית יצרה מצב שלראשונה מזה עשרים שנה ישראל הייתה על הרדאר של האוסקר. זה כמובן לא קרה בסופו של דבר (נצטרך לחכות עוד שש שנים), אבל מרשים זה בהחלט.

"חתונה מאוחרת", שהפיקו מרק רוזנבאום ואדגר טננבאום, הוא דרמה שמתרחשת ב-1989 (אם לשפוט על פי יומניה של הילדה מדונה) במרכזה זאזא, דוקטורנט לפילוסופיה, בנם הבכור של זוג מהגרים מגיאורגיה, יאשה ולילי. זאזא כבר עבר את השלושים שלו, והוריו מתחילים להיות די בפאניקה משום שעדיין לא בחר לעצמו אישה. מה שהם לא יודעים, והגילוי יטלטל את עולמם, הוא שהסיבה לכך היא שמישהי כבר שבתה את לבו של זאזא. הבעיה היא שאותה אישה היא גרושה ממוצא מרוקאי שלא רק כבר אמא אלא גם מבוגרת מזאזא בשלוש שנים. יאשה ולילי לא יתנו לדבר כזה לקרות, ומפעילים את כל הלחץ שלהם על מנת למנוע מזאזא ללכת בעקבות לבו, מעמידים אותו ואת בחירת לבו יהודית בסיטואציה קשה במיוחד.
את הסרט צילם דני שניאור, ערכה יעל פרלוב, והלחין יוסף ברנדשווילי. עיצוב התלבושות היה של מאיה ברסקי ועיצוב התפאורה של אבי פחימה.

מבין ארבעת קודקודי "חתונה מאוחרת" שמול המצלמה, שניים היו מפורסמים למדי ושניים אנונימיים כמעט לחלוטין. הידועים והמוכרים ביותר לקהל ב-2001 היו רונית אלקבץ ז"ל, שכבר אז הייתה מבכירות שחקניות המסך של ישראל עם פרס הקולנוע על "שחור", ומוני מושונוב, אז בן 50 ולחלוטין אוצר לאומי. מושונוב, יליד ישראל ממוצא בולגרי שהיה ידוע אז בעיקר כשחקן קומי, לקח על עצמו את תפקיד הפטריארך הגיאורגי בבחירת ליהוק די אמיצה – ומשתלמת – שלאחר מכן סללה את דרכו לנוכחות בינלאומית בסרטיו האמריקאים של ג'יימס גריי "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות".
הפחות ידועים היו ליאור אשכנזי בתפקיד הראשי של זאזא, שהופיע לפני כן בעיקר בתיאטרון ובמספר פרקים של סדרות טלוויזיה, בדרכו להיות אחד השחקנים הגדולים והמזוהים ביותר עם הקולנוע הישראלי; ומי שנבחרה לתפקיד לילי, לא אחרת מאשר אימו של דובר, לילי קוסאשווילי, שבזכות "חתונה מאוחרת" הייתה הנון-אקטור הראשונה שזכתה בפרס הקולנוע הישראלי.

ב-2001 הייתי בן 17 אבל סיפור המפגש שלי עם "חתונה מאוחרת" הוא די משעשע, ואולי גם יסביר את היחס שהוביל אותי אליו כיום, אז הנה הוא מוגש פה: בכיתה י"א (או י"ב, לא לגמרי זוכר), זכיתי בתחרות פתוחה של תסריטים קצרים, והוזמנתי לטקס הפרסים שהתקיים בסינמטק תל אביב. אחרי הכרזת הזוכים (קיבלתי שובר לקורס פסיכומטרי, אגב) הובטחה לנו צפיית טרום בכורה בסרט ישראלי חדש. רצף מילים שאז כמובן לא הבטיח יותר מדי.
וכך מצאתי את עצמי באולם של הסינמטק שבעיר המרוחקת תל אביב, עם שני הורי ואחי בן ה-15, כשעל המסך מולנו התחיל לרוץ משהו בשם "חתונה מאוחרת", הרבה לפני פרסי הקולנוע הישראלי, כנראה עוד לפני פסטיבל קאן. אחת ההקרנות הראשונות בעולם, לדעתי. מיותר לציין שלא ידענו דבר וחצי דבר עליו. הבעיה הייתה שלא רק ההתרגשות מהזכייה הטרייה הפכה אותי לחסר סבלנות, אלא גם שזה לא בדיוק סרט לראות בהפתעה בנוכחות ההורים ואח שטכנית נחשב קטין. לא שאנחנו משפחה שמרנית או משהו, אבל בכל זאת סצנת הסקס שבמרכזו – שנמשכת איזה שש דקות פחות או יותר אך מבחינתי נמתחה בערך כמו נצח – גרמה להכול להיראות הזוי למדי. בסופו יצאנו מהאולם בדרכנו למסעדה כלשהי, ואף אחד מאתנו לא דיבר על מה שראינו. מאז ועד היום.
השנים שלאחר מכן הפכו את "חתונה מאוחרת" לנקודת ציון קולנועית ואחד הסרטים המדוברים ביותר בישראל (הוא אפילו קיבל עיבוד בימתי), אבל אני לא חזרתי אליו. האמת היא שנראה שלא באמת הייתי צריך – "חתונה מאוחרת" נכח בכל שיחה על קולנוע, קטעים ממנו שודרו בכל הזדמנות, כתבות ניתחו אותו מכל כיוון, ואפילו קיבלתי במתנה את התסריט שלו כשיצא במהדורת ספר. גם בלי צפייה נוספת זכרתי את רוב מה שהתרחש בו ולפי הסדר.

אבל אם להיות כן, אני מניח שהסיבה העיקרית שלא מיהרתי לבדוק שוב את הסרט הזה, הייתה המשך דרכו של דובר קוסאשווילי. אני מאוהדי "מתנה משמיים" ובעיני גם סרטו האחרון "הענקים של אי הפסחא" מלא דברים יפים, אבל כל מה שקרה בדרך היה מאתגר למדי. "התגנבות יחידים" (כנראה הפרויקט השאפתני ביותר שלו, וכזה שאולי כדאי לבחון מחדש) ובעיקר "רווקה פלוס" ו"זוג משמיים" היו חוויות מאתגרות למדי, ולא מאוד מתגמלות. כנראה פחדתי שאולי בצפייה עכשווית, אחרי שכל כך הרבה השתנה בשיח בין אם היחס לעדות, מגדרים, רווקות, וכן, גם עשייה קולנועית בישראל, "חתונה מאוחרת" יתגלה כהצלחה בוואקום. בעולם בו הקולנוע הישראלי מורכב כמעט כולו מאכזבות, סרט אחד שנראה קצת מיוחד זכה להתלהבות מוגזמת.

והנה הגיע פרויקט זוכי האופיר כדי להושיבני לראשונה מזה שני עשורים מול "חתונה מאוחרת". הנחתי את כל המטענים האמיתיים והמדומיינים בצד, וצפיתי בו שוב. הגילוי היה כזה שקשה לנסח באיזושהי דרך אחרת, לפחות בשבילי: "חתונה מאוחרת" הוא חד משמעית אחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים, וייתכן שגם אחד מסרטי הקולנוע הטובים ביותר של האלף החדש באופן כללי. כל מה שנאמר עליו אז תקף גם היום. זה כמעט לא יאומן.

בפרק הקודם, שעסק בזוכה "ההסדר", התייחסתי לעניין התסריטים הישראלים, וכתבתי שמבנה מסודר איננו מאפיין של הקולנוע פה, לעיתים גם הסיבה למפלתו. זה בלט במיוחד כשהגיע יוסף סידר עם חלוקה ברורה למערכות וסצנה שמובילה לסצנה עד לקליימקס. לעומת זאת, התסריט שכתב קוסאשווילי ל"חתונה מאוחרת" הוא בדיוק ההוכחה של המקרה ההפוך – תסריט שהמבנה שלו לא "נכון" אבל זו דווקא אחת מחזקותיו הגדולות, ואי אפשר היה לעשות את זה בשום דרך אחרת.
לתפיסתי, המערכה הראשונה של הסרט היא בכלל במתכונת של אקספוזיציה. היא אמנם מציגה חלק מהדמויות ואת התימה המרכזית, אבל בעצם לא מקדמת אותו עלילתית לקראת המערכה השנייה. יותר מזה, רוב הנוכחים בחלק הזה של הסרט לא יופיעו יותר. זה כמובן לא מונע מכל דבר שקורה שם להיות זהב, אבל בדיעבד מהלך די ערמומי.
לאחר מכן מגיע החלק שמציג לנו את הדינמיקה החשובה של הסרט, הקשר החזק בין זאזא ויהודית. משם שוב נע המשקל אל עבר יאשה ולילי, והמפגש בין הארבעה מביא לסצנת התנגשות שהיא אחת הטובות שנכתבה, בוימה ושוחקה בקולנוע הישראלי. זה קורה בדירה של יהודית כאשר הפמלייה הגיאורגית מתפרצת פנימה כדי לערער את הזוג המאוהב. קל להגיד שזה כמעט סרט קצר שעומד בפני עצמו, אבל לא בטוח שהוא היה כל כך עוצמתי בלי האקספוזיציה הארוכה כמו גם ההתמקדות הפולשנית בחיי המין והזוגיות של זאזא ויהודית.
לאחר מכן כל דבר שקורה בסרט מוטען בכל כך הרבה יותר פחד וכאב, שבלתי ניתן לדעת לאן הסרט ייקח, ומסתיים בסצנת חתונה מרסקת שנחתכת ברגע כל כך מדויק שאי אפשר לקום מהמושב.

אני אעשה פה השוואה שלחלקכם תראה מופרכת, ואולי הצדק עמכם, אבל אני רואה הרבה דברים זהים. המבנה של "חתונה מאוחרת" הזכיר לי מאוד את הדרך בה מייקל צ'ימינו החליט לנתב את "צייד הצבאים", שמוכר כתסריט ששובר הרבה חוקים מהכתיבה הקלאסית.
גם אצל צ'ימינו האקספוזיציה מתארכת והופכת למערכה ראשונה שמתמקדת לא מעט בדמויות משנה (החתונה/מפגש השידוך), משם הסרט עובר למה שאמור להיות הליבה שלו אבל בעצם שם אנחנו נמצאים מעט מאוד זמן באופן יחסי וכל דקה קריטית (ויטנאם/הלילה של יהודית וזאזא), לאחר מכן מתאר התמודדות עם מה שקרה באופן שאיננו מרגיש מתוסרט אלא מציאותי מאוד (השיבה מהקרב/הגילוי של המשפחה), מה שמוביל לשיא בסצנת עימות שמגיעה לאלימות מתפרצת (הרולטה הרוסית/סצנת המטבח), ומסתיים בפרולוג קצר מדי שמאפשר לכל צופה להבין לבד את מצבם של הגיבורים. בעיני זה מאוד זהה ל"חתונה מאוחרת", רק בחצי מהזמן.

גם בשאר המחלקות קשה מאוד למצוא תו אחד צורם בכל 102 הדקות של "חתונה מאוחרת". הדבר היחיד שאני לא בטוח לגביו, אבל לא מוסמך לפסוק, הוא המבטא הגיאורגי של מוני מושונוב. וגם זה לא באמת משנה מול כל האלמנטים האחרים שמרכיבים את ההופעה שלו. ושל כל אחד אחר, אם לומר את האמת. מהשחקנים הראשיים, ועד הביטים ושחקני המשנה.
בשונה מהם, הצילום, העריכה והעיצוב האומנותי אולי לא תופסים תשומת לב לעצמם, אבל כל אחד מהם מלא הברקות. למשל, בצפייה הזו נגלה לי מהלך מעולה בעיצוב התלבושות של זאזא. בתחילת הסרט זאזא לבוש בז'אקט כשמתחתיו חולצה צהובה בוהקת שמאוד קשה להתעלם ממנה. בסיקוונס הסיום, בחתונה, כל הצהוב שהיה זאזא בהתחלה, בזמן המרד שלו בהוריו ואהבתו ליהודית, צומצם לעניבת פפיון רפויה. זה דימוי מאוד יפה לאישיות של זאזא, שהוקטנה והוחלשה עד שהפכה למשהו תלוי ועלוב, בניגוד לנוכחות המשמעותית שלה כשפגשנו אותו.
"חתונה מאוחרת" הוא סיפור קטן שמרגיש כמו עולם שלם, בתסריט שמייצר סימטריות ובדיחות מעולות גם ברגעים הכי קשים, ומגובה בהופעות משחק שייתכן וחלקן שיאיהם של המופיעים בו. הסצנה של ליאור אשכנזי מול הוריו במטבח דירתו של זאזא, כשהוא בקושי מדבר, היא עוד הוכחה שלא היינו צריכים לכך שמדובר באחד השחקנים הטובים בישראל. הוא זכה בשני אופירים נוספים מאז 2001, על "הערת שוליים" ו"פוקסטרוט", אבל אני לא בטוח שבשתי ההופעות המצוינות האלו הוא הגיע לעוצמה של מה שנתן שם, נשען על הכיור, נראה כמו ערימת גחלים לוהטות רגע לאחר ששפכו עליהן מים.

הנוכחות של "חתונה מאוחרת" שנתיים אחרי כינון חוק הקולנוע הישראלי, ושילובה בנוף של 2001, מציף מחדש דיון שלעולם לא יגיע להכרעה בנוגע לקולנוע הישראלי, במיוחד בהקשר של מהות קרנות הקולנוע – האם צריך לחלק מעט כסף להרבה יוצרים, או הרבה כסף למעט יוצרים?
מצד אחד, היצירה הקולנועית חשובה לנו, ויש כאן מספיק אנשים מוכשרים בשביל שתגיע להם הזכות לעשות סרטים. לכן, יטענו, כדאי להשקיע בכמה שיותר קולות מגוונים ובסוגי סרטים שונים. מאידך, רוב הסרטים נעלמים כלעומת שבאו, ומעטי מעט מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם בתקציבים כל כך מוגבלים. אולי האופציה הנכונה יותר, כל עוד אנחנו פועלים במתכונת של כסף ממשלתי, היא לצמצם את כמות הסרטים, וכך לאפשר ליוצרות ויוצרים נבחרים סיכוי אמיתי לממש חזון לאומנות שישאיר חותם? או במילים אחרות, האם עוגת התקציב צריכה לאפשר שפע קולנועי או לחילופין, כמות מצומצמת של יצירות משמעותיות יותר?
אני לא לוקח צד בשיח הזה, לפחות לא בטקסט הזה ספציפית, אבל 2001 היא כנראה הוכחה לאסכולת המחשבה השנייה: לא בטוח אם אנחנו צריכים שלושים סרטי קולנוע בשנה, כל עוד יש איזה "חתונה מאוחרת" אחד. זה כמובן ניסוח דמגוגי על סף המטריל, ברור שהדברים מורכבים יותר ולא ניתן לזיהוי בינארי כמו זה, אבל מקרים כמו זה גורמים לחשוב קצת על איך שהדברים קורים כאן.

רשימת הזוכים המלאה של טקס פרסי הקולנוע הישראלי 2001:
סרט: מרק רוזנבאום – "חתונה מאוחרת"
בימוי: דובר קוסאשווילי – "חתונה מאוחרת"
שחקן ראשי: ליאור אשכנזי – "חתונה מאוחרת"
שחקנית ראשית: רונית אלקבץ – "חתונה מאוחרת"
שחקן משנה: מוני מושונוב – "חתונה מאוחרת"
שחקנית משנה: לילי קוסאשוויל – "חתונה מאוחרת"
תסריט: דובר קוסאשווילי – "חתונה מאוחרת"
צילום: איציק פורטל – "מייד אין איזראל"
עריכה: יעל פרלוב – "חתונה מאוחרת"
מוזיקה: ברי סחרוף – "מייד אין איזראל"
עיצוב פסקול: אולג קייסרמן ואלכס קלוד – "חתונה מאוחרת"
עיצוב אומנותי: יורם שייר – "איש החשמל"
עיצוב תלבושות: רקפת לוי – "איש החשמל"
סרט תיעודי: תומר היימן וחגי לוי – "תומר והשרוטים"
דרמה לטלוויזיה: סלבה צ'פלין, לינה צ'פלין, ריקי שלח – "חצוצרה בוואדי"
סדרת טלוויזיה: ינקול גולדווסר, רוני ניניו, אסף אמיר – "לתפוס את השמיים"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "חתונה מאוחרת"
2. "קלרה הקדושה"
3. "ההסדר"
4. "שחור"
5. "החיים עפ'י אגפא"
6. "חולה אהבה בשיכון ג'"
7. "שורו"
8. "החברים של יאנה"
9. "קרקס פלשתינה"
10. "מעבר לים"
11. "עפולה אקספרס"
12. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"