"להשאיר את העולם מאחור", סקירת נטפליקס

לוח השנה טוען שעברו שניים עשר חודשים מאז, אבל אנחנו יודעים ש-2023 התחילה לפני לפחות עשור. וקצת קשה לזכור את זה, אבל אחד הסרטים הראשונים שהגיעו אלינו מיבול השנתון הנוכחי היה "דפיקה בדלת" של מ. נייט שיאמאלן, עיבוד קולנועי לספר על משפחה שיוצאת לנופש באזור מבודד ומגלה את סוף העולם. בחודש מרץ זה היה סתם עוד סרט אימה לא מוצלח, אבל היום, אחרי מחדל 2023, מראות של משפחה יפה שמוצאת את עצמה כפותה ומאוימת על ידי אנשים חמושים עם שגעון פונדמנטליסטי היו מתקבלים באופן מעט שונה.
לכן זה רק הולם – שלא נאמר כאילו נעשה בהזמנה סדיסטית למדי – שנסגור מעגל מצמרר וגם את סוף 2023 נציין עם סרט כזה: עיבוד קולנועי לספר על משפחה יפה יוצאת לנופש מבודד ומגלה את סוף העולם. רק שהפעם, במרוצת החודשים שעברו זה נתפס אחרת לגמרי, ובעיקר מטלטל. אם זו נחמה כלשהי, לפחות הפעם מדובר בסרט משופר יותר.

סרט האימה שסוגר את 2023 הוא "להשאיר את העולם מאחור" (Leave the World Behind), שכתב וביים סם איסמאיל על פי ספרו של רומן אלאם, אותו הפיקה לנטפליקס החברה "האייר גראונד", בהובלתם מישל וברק אובמה ("רסטין" הוא סרט נטפליקס נוסף שלהם מהחודשים האחרונים).
"להשאיר את העולם מאחור" נפתח כאשר אמנדה (ג'וליה רוברטס) מפתיעה בבוקר את בעלה קליי (אית'ן הוק) עם תוכניות לנופש ספונטני בבית מרשים ורחוק מהעיר, בו הם ושני ילדיהם המתבגרים יוכלו להתרחק קצת מהדבר שאמנדה הכי שונאת כרגע – בני אדם. קליי הוא בחור די זורם וספונטני אז אין הרבה התנגדות, וכבר באותו יום הם מגיעים לבית היוקרתי הנמצא באמצע יער. וזה באמת נראה מושלם. ויקר מאוד. זה שינוי כל כך מרענן, שהמשפחה אפילו לא מתייחסת לכל מיני דברים קצת מדאיגים שמתרחשים סביבם כמו נפילת רשתות אלחוטיות ואינטרנטיות, כמו גם תקרית מאוד לא נעימה בים.
מה שכן הופך להיות בעיה אמיתית הוא כאשר בלילה נשמעת דפיקה בדלת. כן, ממש כמו בסרט מתחילת השנה. אל מול אמנדה וקליי עומדים ג'ורג' (מאהרשלה עלי) ובתו רות' (מייהאלה), לבושים בבגדי ערב. הם מזדהים כבעלי הבית המשכירים, ומבקשים להישאר שם ללילה. פשוט שהם היו אמורים להיות בעיר שעברה נפילת מתח ולא מרגישים בטוחים שם. הם כמובן מבינים כמה זו טרחה בשביל המשפחה הנופשת אך נאלצים להתעקש באדיבות. אמנדה לא אוהבת את זה, אבל קליי נעים המזג לא רוצה לשלח אותם או להיכנס לעימות. יום לאחר מכן כבר יהיה ברור שהאירועים המוזרים הם סכנה אמיתית ושהעולם נמצא תחת מתקפה – איזו עדיין לא לגמרי ברור – ועולה השאלה האם כדאי להישאר במקום, לנסות לבדוק מה קורה, והאם ג'ורג' יודע יותר ממה שהוא נוטה לחשוף.

מיותר לציין שלצופים ישראלים של הכאן והעכשיו, אלו שמאז אוקטובר אפילו ברכת בוקר טוב עלולה להיות טריגר, "להשאיר את העולם מאחור" יעבור אחרת לגמרי מלרוב צופי העולם. היום היפה שלפתע חרב, הבידוד, הדאגה למשפחה ולילדים שלך מול איום הרבה יותר גדול ממה שיכולת לדמיין, החוסר במידע קוהרנטי, וגם זה שהמילה "אירן" נזרקת לחלל האוויר כמה פעמים, כולם הופכים את מותחן האימה הנטפליקסי לסרט מאוד קרוב לבית. ככזה אולי לא כולם צריכים את הסרט הזה כרגע, אבל לחלקנו זה יכול להיות גם צמיחה פוסט טראומטית או כל מונח פסיכולוגי שמתאים. פשוט חשוב להזכיר את זה מראש.
במנותק מזה, עד כמה שאפשרי לעשות את ההפרדה, "להשאיר את העולם מאחור" הוא אופציה לא רעה בכלל לערב מול הטלוויזיה, עם כמה הסתייגויות.

הדבר הראשון שבולט בו זו ההפקה המרשימה, והצילום המאוד יצירתי ומתחכם של טוד קמפבל, משתף הפעולה הצמוד עם איסמאיל עוד מימי "מיסטר רובוט" ו"הומקומינג". אני לא מכיר היטב את יצירותיו של איסמאיל (צפיתי רק בסרטו הראשון, "כוכב שביט") אז לא בטוח אם זה הסטנדרט שלו, אבל "להשאיר את העולם מאחור" הוא סרט מרהיב עם תנועות מצלמה ואפקטים שהזכירו לי מאוד שני סרטים אחרים של מאסטרים גדולים – "החדר" של דיויד פינצ'ר ו"מלחמת העולמות" של ספילברג (שלו ולסרט החדש יש קישור נוסף שיקבל מקום עוד מעט). בסרטים האלו למצלמה נראה שאין כבלים או מתקנים, והם יכולים לשייט דרך קירות וחלונות, גם של רכבים נוסעים, באופן מאוד מרשים. הרבה כסף ומחשבה הושקעו בסרט הזה, והדבר ניכר בכמעט כל פריים.
המיומנות הזו הופכת את "להשאיר את העולם מאחור" לאחד מסרטי האימה הטובים ביותר של נטפליקס, למרות שראוי להזכיר שזה איננו רף גבוה. אם אתם קוראים אדוקים שלנו, במיוחד של אימת החודש, אתם יודעים שלרוב צריך לברוח כמה שניתן מסרטי האימה של נטפליקס. הפעם זה לגמרי שווה את הזמן, ו-140 הדקות שלא חולפות מהר מאוד, אולי גם בגלל שהסרט איננו אימה קלאסית, אלא מתכתב עם סרטי פראנויה, מותחנים פסיכולוגים וסרטי אסונות בין היתר.
אבל גם אם "להשאיר את העולם מאחור" בולט ביחס לסרטי נטפליקס וביחס לסרטי הז'אנר של השנה (שלא הייתה מוצלחת במיוחד, בהסתכלות כללית), יש בו כמה דברים מתסכלים למדי שאותי הותירו בתחושה אנטיקליימטית בסופו.

לסרט יש מכשלה די מבאסת בעיצוב הדמויות, אשר דבקות באפיונים שלהן מתחילתו וכמעט עד סופו. אפילו הצילום המסחרר לא מצליח לטשטש את המונוטוניות שמתקיימת בעקבות זה. אמנדה היא אישה חשדנית וחסרת סובלנות שלא בוטחת באנשים, קליי הוא זורם וספונטני ומאמין שהכול יהיה בסדר, רות' היא מרדנית ועקשנית, וג'ורג' מסתורי וכריזמטי. אלו גם ככה לא האפיונים הכי מורכבים אי פעם, ועל פני כל כך הרבה דקות בלי שינויים הסרט פשוט הופך להיות צפוי למדי כי אנחנו יודעים איך כל אחד יגיב.
הדברים האלו רק מבהירים איזו עבודה מעולה עושים צוות השחקנים הראשי, כי הם בכל זאת מצליחים להראות גוונים שונים של אותו הדבר. ג'וליה רוברטס, שחקנית שאני שבוי שלה בכל פעם שהיא על המסך, נראה שמאוד מחוברת לדמות שלה. גם אם אמנדה היא בגדול אדם די בלתי נסבל רוב הזמן, רוברטס והאיכויות שלה ככוכבת קולנוע שחושלה בימיה הגדולים (והאחרונים) של שיטת הכוכבים ההוליוודית עוקפים את זה כמעט בכל מהמורה; אית'ן הוק, הליהוק הכי מתבקש לתפקיד האבא הזרוק שלא מבין למה כולם סביבו כל כך לחוצים כל הזמן, מוצא פה כמה מהסצנות הכי טובות בקריירה שלו; זוכה שני פרסי האוסקר מאהרשלה עלי נע באופן מאוד מרשים בין מישהו שאי אפשר לסמוך עליו לבין מישהו שמאוד רוצים לסמוך עליו; ומייהאלה, שלי מוכרת בזכות הסדרה הבריטית "התעשייה" היא האנרגיה שהסרט צריך מדי פעם.

הדבר הנוסף שבעיני מאוד מחליש את הסרט הוא הסיום שלו. עוד שנייה אני אזהיר מספויילרים ואחשוף יותר ממה שצריך לדעת לפני הצפייה הראשונה, אבל לפני כן, בקווים מאוד כלליים ולא מסגירים – אני חושב שהסרט מסתיים בנקודה מוקדמת מדי. למרות שמאוד מובן מה איסמאיל ניסה לעשות, יש משהו מאוד נמהר ומתחמק בסיום של "להשאיר את העולם מאחור", על אף שבאיזשהו מקום כל הקצוות אכן נסגרו.

סך כל המרכיבים שלו אולי לא הופך אותו לסרט האימה הטוב ביותר של 2023, אבל "להשאיר את העולם מאחור" בהחלט סרט האימה שהכי מגדיר את השנה. עליו אצביע כשנצטרך למצוא את יצירות הז'אנר שתפסו את הלך הרוח הנוכחי, שלא נאמר הטראומה הקולקטיבית. הוא הברק בבקבוק שלא בטוח שאנחנו רוצים.

ספויילרים ל"להשאיר את העולם מאחור":

הרבה מאוד אנשים התאכזבו מ"מלחמת העולמות" של סטיבן ספילברג, ומתייחסים אליו כאחת מהעבודות הפחות מוצלחות שלו. אני בדעה ההפוכה לחלוטין. לא רק שאני חושב שזה סרט מעולה בפני עצמו, הוא מבחינתי מדורג די גבוה בפילמוגרפיה המרהיבה של הבמאי. כנראה שאחת הסיבות לפער ביני לבין רוב מי שאני מכיר, הוא שבשלב יחסית מוקדם הבנתי מה הסרט רוצה להיות.
בשונה ממה שחושבים כשניגשים ל"מלחמת העולמות", זה איננו סרט על איך טום קרוז מנצח חייזרים, אלא איך טום קרוז לומד להיות אבא (טוב, לא באמת קרוז, אלא הדמות בגילומו). מתקפת החייזרים היא רק קטליזטור אנרגטי למהלך הנפשי של גבר שלראשונה מתמודד עם התפקיד שלו בחייהם של ילדיו, והופך להיות הדמות האחראית והאוהבת שטרם הצליח להיות. זה סיפור התבגרות יותר מכל דבר אחר. לכן, גורם התבוסה החיצוני של החייזרים, אם כל הדאוס-אקס-מאכינה אי פעם, לא הטריד אותי.

"להשאיר את העולם מאחור" גם הוא מנסה לעשות מה שספילברג עשה, מינוס החייזרים. בסופו של דבר, הרעיון הוא לא איך ארבעה אנשים שרדו את סוף העולם אלא איך כל אחד מהם למד משהו, השתנה, והפך לגרסה טובה יותר של עצמו מול נסיבות מחרידות. אמנדה לומדת לסמוך על אנשים ולהכיר בכך שיש בהם יותר מאשר נראה במבט ראשון; קליי לוקח אחריות על חייו ומשפחתו, מבין שלפעמים צריך גם להילחם ולא רק להוריד את הראש ולקוות שיהיה בסדר; רות' גם היא מנמיכה את המגננות שלה; רוז, הבת הקטנה של אמנדה וקליי, לא מחכה יותר שיקשיבו לה ומסיימת לראות את "חברים" (מעניין אם יש פה בדיחה על הנוכחות של ג'וליה רוברטס בסדרה הספציפית הזו); כשלגבי ג'ורג' אני לא לגמרי בטוח. וזה בדיוק העניין.

על פניו, כאמור, אין לי בעיה עם סרט שמשתמש במסגרות ז'אנריסטיות כתירוץ על מנת להעביר נראטיב פנימי. אני לא צריך תשובות על מהי מהות המתקפה ואיך ישרדו מרגע זה, כל עוד הבנתי מה הסרט רצה. במקרה של "להשאיר את העולם מאחור", אני חושב שהבנתי, אבל בד בבד זה גם לא מפותח או מנוסח מספיק טוב לטעמי. המהלכים של גיבורי הסרט לא באמת מספקים, ונראה שמתרחשים משהו כמו דקה וחצי לפני סוף הסרט. כלומר, אחרי שהם עברו את התהליך, מה שצריך לקרות הוא שנראה אותם פועלים דרך זה, בניגוד לכל מה שידעו על עצמם, מתמודדים עם השוני. אבל את זה הסרט לא מביא לנו. זה נשאר ברמת הידיעה בלבד, מה שגם התהליך לא כזה מורכב מלכתחילה. אותי זה די אכזב ולא רק כי זה אומר שהסרט ממש לא היה חייב להיות כל כך ארוך (למרות שהוא באמת עובר מהר), אלא כי הוא פשוט לא מצדיק את עצמו בשורה התחתונה.

אז כן, הבדיחה על ניצחון המדיה הפיזית ומארזי הדי.וי.די שיישרדו את כל הסטרימינג משעשעת, במיוחד כשזה מגיע מסרט של נטפליקס האויבת הגדולה של הדיסקים. אבל זו רק בדיחה. זה לא סיום הולם לסרט סופר מושקע על סוף העולם שנמשך מעל לשעתיים ורבע. בעיני התהליכים של הדמויות היו צריכות לקרות מוקדם יותר, ואז להראות מה יהיה איתם הלאה, אפילו אם לתקופת זמן קצרה. קחו לדוגמא את "סוף העולם" של אדגר רייט, שממשיך קצת אחרי שהדמויות גילו על עצמן משהו. אם הסרט ההוא מ-2013 היה פועל כמו "להשאיר את העולם מאחור", מה שהיה קורה זה שגארי (סיימון פג) היה מבין שהוא צריך להתבגר, ואז קאט, סיימנו, הולכים הביתה. זה לא מספיק. ב"השאירו את העולם מאחור זה מסוג הסיומים שבהם נראה כאילו היוצרים עשו לעצמם חיים קלים למדי, או לחילופין, לא לגמרי הבינו מה הליבה של הסרט וקיוו שהקהל יתעלם. זו התחושה לפחות.
הייתי לגמרי מושקע במהלך כל "להשאיר אותם העולם מאחור", ואפילו יכולתי לשבת מולו דקות נוספות בלי בעיה. אבל כשהוא נגמר כל מה שהיה לי בראש זה שאני לא חושב שהסרט התחיל עדיין, ואם לשם רצו להביאו אותי, הדרך המפותלת והמנופחת לא הייתה פרופורציונלית לפאנץ'.