הקולנוע של סבסטיאן סילבה: Crystal Fairy & the Magical Cactus, Nasty Baby, Tyrel, Rotting in the Sun

עד גיל 44 הספיק הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן סילבה לביים שבעה סרטים באורך מלא, ובין לבין גם כמה קצרים ופרקים לסדרות טלוויזיה. בקריירה שנמשכת בסך הכול 16 שנה, הוא זכה בפרסים מפסטיבלי ברלין וסאנדנס, שניים מסרטיו הוקרנו בקאן, צבר שתי מועמדויות לפרסי הספיריטס לקולנוע העצמאי ואחת לגלובוס הזהב. בתחום המסך הקטן, היה מועמד לפרס איגוד התסריטאים על חלקו במיני סדרה "המדרגות".
הוא גם חתיך, אם כל זה לא היה מספיק מתסכל עד כה.

סילבה נולד בצ'ילה למשפחה קתולית מהמעמד הבינוני- גבוה, למד אנימציה ואפילו הוציא אלבום. את הקריירה הקולנועית שלו התחיל ב-2007 עם "החיים הורגים אותי", בתמיכתו וחסותו של כנראה בכיר במאי צ'ילה, פבלו לאריין, שלקח קרדיט כאחד המפיקים. אבל היה זה סרטו השני, "המשרתת" ב-2009 שהעניק לו תשומת לב בינלאומית. זה הביא אותו בגיל 31 לעבוד על סדרה ל-HBO, ובתקופה הזו פחות או יותר החליט לעזוב מולדתו, לדבריו בגלל חוסר הסובלנות לקהילה הלהטב"קית אליה הוא שייך. מאז הוא פועל בעיקר בארה"ב, מוציא סרט בממוצע כל שנתיים.

שמו של סילבה הופיע בסריטה בעבר פעם אחת. זה היה לפני בדיוק עשר שנים, בפוסט המלצות לפסטיבל חיפה 2013 שבחיי אין לי שום זיכרון שכתבתי. אם לשפוט לפי כתביו של אור בן ה-29, לא מאוד התרשמתי משני סרטי סילבה שראיתי עד אותו הרגע, "המשרתת" ו"קסם קסם". עם זאת, סרטו החדש, "Rotting in the Sun" שהופק בעזרת חברת הסטרימינג מובי (אם כי הסרט לא מופיע בממשק שזמין בישראל מסיבות שאני לא יכול להבין) סיקרן אותי מספיק בשביל לחזור אליו.
בעקבות הצפייה בסרט הזה, ובעוד כמה אחרים מאת הבמאי שמיהרתי להשלים לאחר מכן, ישנן שלוש מסקנות אפשריות: או שסילבה השתפר פלאים כבמאי מאז 2013, או שהטעם והרגישויות שלי השתנו והסתנכרנו עם הקולנוע שלו (כלומר: התבגרתי), או שילוב של שניהם. מה שאני כן יכול לומר בוודאות זה שכל אחד מסרטיו פוסט 2013 התחבב עלי מאוד. בעיקר גיליתי יוצר מאוד ורסטילי, שגם אם לעיתים עוסק באותן תמות ומאותה זווית ראייה, הטון משתנה לרמה שכמעט בלתי אפשרי להשוות ביניהם. אבל זה לא אומר שלא אעשה זאת.

צריך גם לומר שיש כמה דברים לא מאוד נגישים בקולנוע של סילבה, כאלו שבאמת יכולים להרתיע צופים רבים, אבל בעיני הוא אחד היוצרים העכשוויים שמאוד כדאי להכיר. להנאתכם (בתקווה) אכתוב על ארבעה מסרטיו פוסט המעבר לארה"ב, שמייצרים תמונה מאוד מעוררת התפעלות של קולנוען שפועל במסגרות מצומצמות, נרקסיסטיות לעיתים, גחמתיות לא פעם, אבל כאלו שמביאים רוח די מרעננת, ובעיני גם עוררו השראה אצל יוצרים אחרים.

Crystal Fairy & the Magical Cactus

האמת היא שלא לגמרי צללתי לכרונולוגיה של שני-סרטי-סילבה-מ-2013-בכיכובו-של-מייקל-סרה, זה לשמו התכנסנו ו"קסם קסם", כך שאני לא יודע מי צולם לפני מי, אבל זה לא באמת משנה כי שניהם הוקרנו באותו פסטיבל סאנדנס. "קסם קסם" במסגרת חצות שאיננה חלק מהתחרות, ו"קריסטל פיירי" במסגרת הבינלאומית שאף הביא לסילבה את פרס הבימוי.
הסרט מתרחש בצ'ילה, בה ג'יימי, תייר אמריקאי עם חיבה לסמים פסיכדלים (סרה), חובר אל השותף שלו (חואן סילבה, אחיו של סבסטיאן) ואל שני אחיו הצעירים (גם להם לוהקו אחיו של סילבה, במהלך שמאוד מזכיר את יונה רוזנקיאר) לנסיעה אל קו החוף, שם יוכלו להתמסטל מסוג מסוים של קקטוס מקומי. יש רק שתי בעיות לג'יימי: הראשונה היא שקשה מאוד להשיג את הקקטוס הזה שצומח רק בגינות פרטיות של אנשים, והשנייה היא קריסטל פיירי, בחורה אמריקאית רוחניקית על מלא (גבי הופמן) שמצטרפת לנסיעה וממש לא באה לו טוב.

"קריסטל פיירי" הוא סרט שמאוד קשה להכניס לאיזשהו ז'אנר. זה סרט מסע, זו קומדיית קרינג', זו קצת דרמה עם מאפיינים של התבגרות וקצת מלודרמה אנושית. מה שכן בולט בו הוא שני אלמנטים שנוכחים לא מעט בקולנוע של סילבה: העובדה שנוחות הצופה היא הדבר האחרון שמעניין אותו, ובהחלט לא אכפת לו לייצר דמויות בלתי נסבלות בעליל; והבוז המוחלט שלו לאמריקאים. פה שניהם מגולמים די באותו הגוף: ג'יימי, בהופעה מאוד לא מתפשרת מצד מייקל סרה (בתקופה שלאחר "סקוט פילגרים", כשנדמה היה שכולם מאסו בו). מהרגע הראשון סילבה וסרה עושים הכול כדי שנחשוב שג'יימי הוא הבן אדם הכי דוחה על פני כדור הארץ.
זה מוזר בשני אופנים. גם לבנות סרט על דמות שדורשת כאפה זה סיכון, ובנוסף זה קצת לנשוך את היד שמאכילה אותך, כי סילבה הרי עבר לארה"ב כי הרגיש שאין לו ביטחון במולדת שלו, אבל וואו, כמה שהוא חושב שהם מטומטמים.
כמובן שככל שהסרט מתקדם כך גם המורכבות שלו נחשפת לאיטה, ויחד איתה היחס שלנו לדמויות ואיך שאנחנו רואים אותן, לרמה של כמעט מאה שמונים מעלות מאיך שהתחלנו. ובכל זאת נדמה שלסילבה יש בטן מלאה על תושבי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, או לפחות הצעירים שבהם.
יש עוד אלמנט שהפתיע אותי מאוד בכך שהוא מופיע ביותר מסרט אחד של סילבה, וזה הצורך בקלוז אפ על צואה אנושית. אבקש את סליחתכם על כך שעל זה ספציפית לא אתעכב יותר מדי. או בכלל.

הסרט הזה צולם במתכונת של גרילה, בלי תסריט בנוי אלא יותר רעיונות שמהם תתגלגל הסצנה, ומידה רבה של אלתורים. אשקר אם אומר שזה לא משהו ששמים אליו לב, בעיקר בגלל חוסר האחידות של מהלכי הדמויות. רגע אחד הן מסתדרות, רגע לאחר מכן איומות אחת לשנייה, רגע אחד מעוררות חיבה ורגע אחר מתנהגות בצורה בלתי נסבלת.
זה אולי פועל נגד עשייה "נכונה", אבל אצלי דווקא עבר כמשהו הרבה יותר נאמן למציאות ולדרך שבה אנחנו מתנהגים, בשונה מתסריט כתוב היטב שבו כל סצנה מהונדסת למהלך ישר של שינוי. לפעמים אנחנו אנשים נהדרים ואצילים, ולפעמים אנחנו זבל, ולא לגמרי ברור מתי. לכן לי היה מאוד קל לקבל את הזיגזג של הדמויות, בעיקר הראשיות, ג'יימי וקריסטל. בהקשר הזה, "קריסל פיירי" מרגיש מאוד אמיתי, גם אם שובר לנו ציפיות ומקשה עלינו "להבין" את הדמויות שלו.
ובאמת, החלקים הראשונים של הסרט לא לגמרי פשוטים או סוחפים. הם מאוד מצחיקים הרבה פעמים, הם מצולמים נהדר ויש תחושה של זרימה וחיות, אבל המחשבה לבלות עם האנשים האלה יותר מדי זמן קצת מעוררת חרדה. בדיעבד זאת גם אחת החוזקות של הסרט, כי בסיומו, גם אם לא הייתי חותם על חופשה עם אף אחד מהם, למדתי לאהוב אותם. אני מניח שחלק גדול מהקרדיט צריך להגיע לכל חמשת השחקנים, ובמיוחד לסרה והופמן.

על אף הטון המזלזל של סילבה, ב"קריסטל פיירי" יש אמונה אמיתית בטוב שנמצא עמוק (לעיתים עמוק מדי) בנפש האנושית, ובתחושת סולידריות וחיבה. ובעיקר, כל זה מתגלה בלי איזו סכנה דרמטית במיוחד, בלי איזה תפנית מטלטלת. כן יש וידוי על טראומה לקראת הסוף שבעיני לא מטופל באופן הכי מעודן ואלגנטי שיש, אבל מעבר לזה למרות כל המבוכה וההומור המרושע, זה סרט שיש בו המון כנות ופגיעות. אני חושב שהוא נהדר.
הסרט זמין לצפייה ב-mubi.

Nasty Baby

על אף שבסקירה הזו הסרטים מסודרים לפי שנת יציאתם, זו איננה הכרונולוגיה בה ראיתי אותם. למשל, "נסטי בייבי", סרטו מ-2015, הוא האחרון של סילבה שראיתי מתוך הרביעייה הספציפית הזו, אליו הגעתי אחרי סרטיו הצ'יליאנים, הדאבל של 2013, וסרטו האחרון שיגיע בסוף. זה יצר אצלי תפיסה מאוד מסוימת שלי לגבי הקולנוע ודרך הסיפור של סילבה, ולכן מעל "נסטי בייבי" עמד מבחינתי סימן שאלה אחד מאוד גדול – איך ולמה נמצאת בסרט הזה בתפקיד ראשי קריסטן וויג?
ב-2015 וויג לא הייתה עוד סתם קומיקאית אהובה מ-SNL אלא כבר מועמדת לאוסקר על התסריט שכתבה ללהיט "מסיבת רווקות". אפילו כשכבר השתתפה בסרטים קטנים יחסית כמו "התאומים" או "רוב הסיכויים ש…" הם היו לצד שחקנים ידועים לפחות כמוה אם לא יותר. בהתחשב בכך, לא רק שכשלתי מלהבין איך בכלל הצליחו לשכנע אותה לשחק בסרט עם משכורת שבוודאות קטנה בהרבה ממה שהיא יכולה להשיג, גם לא היה לי ברור איך היא משתלבת בתוך הקולנוע החצוף והבוטה של סילבה. בתוך דקות ספורות קיבלתי תשובה.

אחרי סרטיו הצ'יליאנים ודאבל 2013, שגם אם קשה לכנותם "קיצוניים" יהיה די קל להגיד שיש בהם משהו שהוא קצת מחוץ לזרם, מעורר אי נוחות בחלק משמעותי מהם, סילבה בחר כנראה להישאר הכי קרוב לעצמו. התוצאה היא דרמה שלהוציא את המערכה השלישית יכלה די בקלות להיות סרט של תמרה ג'נקינס או קלי רייכהארדט. למעשה, תזכירו לי לשאול בהזדמנות את עידן חגואל אם הוא צפה בסרט לפני "אזרח מודאג", כי שני הסרטים הללו נראים כמו בבואת מראה זה של זה. יש הרבה מן המשותף, גם בסיפור וגם בסגנון.

ב"נסטי בייבי", שזכה בפרס טדי לסרט הלהטב"קי המצטיין של פסטיבל ברלין, סבסטיאן סילבה הוא לא רק הבמאי והתסריטאי, אלא גם השחקן הראשי. הוא מגלם את פרדי, אמן חזותי צ'יליאני שחי בניו יורק עם בן זוגו מו (טונדה אבדימפה, המוזיקאי והאמן שבקולנוע מוכר בעיקר בזכות "רייצ'ל מתחתנת". הוא הבחור אתו היא מתחתנת). את פרדי אנחנו פוגשים כאשר הוא עובד על מיצג חדש שעוסק בחיבוטי הנפש שלו לגבי האבהות הקרובה שלו, במסגרת של הורות משותפת עם חברתו הטובה פולי (קריסטן וויג). התוכניות משתבשות כמה דקות פנימה כשהשניים מתבשרים שספירת הזרע של פרדי נמוכה מדי בכדי לאפשר התעברות, ולכן הוא פונה לבן זוגו על מנת שייתן לפולי זרע ויהפוך אותה לאמא. המהלך הזה מערער את הדינמיקה של השלושה, וגורם לפרדי לבחון את העולם בו הוא חי, כזה שמורכב לא תמיד מהטיפוסים והחוויות הנעימות ביותר.
עוד בסרט משתתפים מארק מרגוליס ("שובר שורות" וכמעט כל הסרטים של דארן ארונופסקי), רג' אי. קאת'י, ואליה שוקאט ("משפחה בהפרעה") שגם חתומה כמפיקה.

לא אוכל להרחיב על כך את הדיבור מכיוון שאלו טקסטים נטולי ספויילרים, אבל עד המערכה האחרונה של הסרט – שנוקטת בכיוון מאוד שונה ממה שהיה עד כה ומנסה לשאת את הסרט כמה דרגות של דרמה למעלה באופן מעט מסורבל – "נסטי בייבי" ואני הסתדרנו לא רע. לקח לי קצת זמן לתאם את הציפיות שלי אל מול התפיסה שלי על סילבה, מול השם של הסרט (שנשמע כמו משהו של ג'ון ווטרס) וסצנת הפתיחה המצחיקה/מביכה. אבל כשהדרמה והרגישות נכנסו לקצב היה לי מאוד קל ללכת אחריו, בטח בזכות ההופעות המצוינות של סילבה ו-וויג. באמת שמפתיע כמה כימיה יש לשניים ביחד, ואיזה אמון יש להם כשחקן ושחקנית, וכבמאי ושחקנית. במיוחד הופעתי מוויג, אני חייב להודות.
האישה הזו היא חד משמעית אחת הקומיקאיות האהובות עלי. "מסיבת רווקות" ו"בארב וסטאר" הן מהקומדיות שהכי הצחיקו אותי (בכמה צפיות), ואני יכול להישאב שעות לקטעי יוטיוב שלה מ-SNL. כל הופעה קומית שלה היא פצצה, והתזמון והוורסטיליות שלה לא נתפסים בעיני. עם זאת, אפילו כמעריץ, אני חייב להודות שכשחקנית דרמטית וויג די חלשה. אז אמנם לא ראיתי את כל הדרמות הרציניות-יחסית שלה, אבל בין אם "רוב הסיכויים ש…" (שהוא באופן כללי קטסטרופה), "יומנה של מתבגרת", "להציל את מארק וואטני", "אמא!" וכמובן מה שקרה שם ב"וונדר וומן 1984", וויג תמיד מתגמדת וצורמת מול השחקנים לצדה.
ככזה, "נסטי בייבי" הוא לא רק התפקיד הדרמטי הכי טוב של וויג שראיתי, אלא גם הוכחה שהיא יכולה לעשות את זה טוב מאוד. משהו בשילוב שלה עם סילבה עבד מעולה, והיא לחלוטין אחת מהסיבות שהסרט הזה עובד כל כך יפה.

בהשוואה הבלתי נמנעת שהתרחשה במוח שלי מול "נסטי בייבי" ו"אזרח מודאג", אתוודה שזה הישראלי עבד לי טוב יותר, אבל יכול להיות שזה עניין של גיאוגרפיה. הסרט של עידן חגואל מתרחש מילולית רבע שעה הליכה ממני, לעומת סצנת האומנות של ניו יורק, שהיא והחיים שלי לא אמורים להתחבר בקרוב (אבל לכו תדעו). אבל גם מעבר לזה, כנראה שהמערכה השלישית של "נסטי בייבי", בה הרבה דברים מאוד רעים קורים מאוד מהר, גרמה לי לסיים את הסרט עם תחושה אמביוולנטית (גם אם התמונה האחרונה נהדרת). ובכל זאת, סילבה מוכיח פה עוד טפח בעשייה שלו, ויכולות מרשימות בניגון על כלי נגינה שונים ממה שהוא מזוהה עמם בדרך כלל.
הסרט זמין לצפייה ב-mubi.

Tyrel

זה יהיה יחסית קצר, מין רגע של התרעננות מול המנה העיקרית שהיא סרטו האחרון של סילבה, "נרקב בשמש". זאת בגלל שמדובר בסרט שגם אם כדאי לדעת למה נכנסים בהקשרו, אין צורך ביותר מדי מילים. אבל יותר מהכול, זאת הזדמנות פז בשבילי, כזו שחיכיתי לה הרבה מאוד זמן.

אני ממש לא זוכר או יודע מה גרם לי להתיישב לצפות בסרט הזה בליל ה-12 לדצמבר 2018 (הכול רשום). לא שמעתי עליו שום דבר לפני כן, וסילבה לא היה על הרדאר שלי (כנראה בגלל היחס הקריר שלי אל "המשרתת" ו"קסם קסם"). אולי הטריילר סיקרן אותי, אולי המצב הנפשי הכל כך רעוע של ב-2018 גרם לי לעשות דברים משונים. לא בטוח. מה שאני כן יודע זה שכל כך התלהבתי ממנו, שנורא רציתי לכתוב עליו ולספר עליו לעולם. עם זאת, לא לגמרי הייתה לי סיבה לזה. הסרט לא הוקרן או שודר בשום מקום בארץ, לא הייתה דרך להשיג אותו, והעניין הקטן שעורר בסאנדנס לא הפך אותו לאיזו משימת סקירה הכרחית.
להשקיע זמן רב בכתיבה ומקום בסריטה על סרט שאיש בישראל לא יכיר ולא יוכל לראות באופן זמין, נשמע כמו בזבוז זמן לכולם. אבל הנה סוף סוף יש לי תרוץ.

על עלילת הסרט לא אכביר במילים, בעיקר מכיוון שאין בו הרבה ממנה, אבל הנה הפיץ' שלי. אם איכשהו יוצא שהוא מסקרן אתכם, ואני בהחלט מפקפק בזה, כנראה שאתם ואני באותו הראש:
תחשבו "תברח" – טיילר (נכון, לא "טיירל" כמו שם הסרט) הוא בחור שחור עוזב את העיר כדי לנסוע עם חבר לחופשה בבקתה מרוחקת, ובהגיעם מגלה שכל מי שנמצא איתם שם הוא לבן אבל בהגזמה. תחושת הזרות וחוסר השייכות לא מאחרים להגיע. אבל אז, במקום הטרפת המסויטת של ג'ורדן פיל, מה שקורה שם זה כלום. ממש שום דבר.

את הסרט המאוד משונה, אך מאוד אפקטיבי הזה, כתב וביים סילבה ב-2018 והוא חזר בו להתעסק בכמה מהדברים שהזכרתי בהקשר של "קריסטל פיירי והקקטוס הקסום": חוסר נוחות סוציאלית, התנהגות אמריקאית בלתי נסבלת, ומייקל סרה. שלושה דברים שהם די אותו אחד.
מייקל סרה הוא לא השחקן המוכר היחיד פה, כשלצידו אפשר לזהות את כיילב לנדרי ג'ונס (זוכה קאן על "ניטראם" ועוד קשר ל"תברח"), אהובי כריסטופר אבוט ("פוזסור", "זה בא בלילה"), וזוכת האמי אן דאוד ("סיפורה של שפחה", "תורשתי"). את טיילר מגלם ג'ייסון מיטשל, שמוכר מהופעותיו ב"פרחים בבוץ", "@זולה", ו-"Straight Outta Compton". שנתיים לאחר הצילומים נעצר על שורה של הטרדות מיניות.

למרות שיש משהו מאוד מתסכל בהערמת המתח והלחץ שסילבה בונה בלי הרבה שחרור, אני מצאתי אותו מבריק ופוגע בדיוק. אמנם קצת מוזר שבחור גיי צ'יליאני מחליט לעשות סרט על בעיית הגזע בארה"ב ההגמונית, אבל אולי במקרים האלו עיניים חיצוניות יכולות לראות דברים שמקומיים לא יכולים. אולי זה בעיקר קשור ליכולת של סליבה כקולנוען שכנראה משגשג בטריטוריות של חוסר נוחות. כך או כך, מדובר באחד הסרטים האמריקאים הכי לא מוערכים של 2018, ושל השנים האחרונות בכלל, ויש הרבה מה לקבל ממנו.

Rotting in the Sun

בראיון שקיים אבנר שביט עם סילבה לקראת הגעתו לפסטיבל סרטי הסטודנטים ב-2014, התבטא הבמאי על עמדתו לגבי סקס בסרטים. הוא אמר, ואני מצטט את הכתבה של שביט, "באופן כללי אני לא אוהב סצנות סקס … אולי כי סקס יותר מדי מזכיר לי פורנוגרפיה, אבל בעיקר כי אני לא מבין למה צריך להראות סקס אם אין לזה צידוק עלילתי", ו"באופן אישי, אני ממש נהנה מסקס בחיים עצמם, אבל בקולנוע הוא נראה לי מיותר".
אין לי מושג איזו צ'אקרה נפתחה אצל סילבה בתשע השנים שחלפו מאז הראיון, אבל יהיה מאוד מעניין לעמת אותו עם המשפט הזה כיום אחרי "נרקב בשמש", אחד הסרטים הכי בוטים ומלאי מיניות שראיתי השנה. משהו ברמה של "זרים על שפת האגם". וזה באמת משונה, כי מי שייחשף לסרט הזה לפני יצירותיו האחרות של סילבה, יקבל רעיון מאוד מאוד מוטעה לגבי הקולנוע שלו. או שאולי, וזו גם אופציה מעניינת, מדובר בהצצה אמיתית למה שבעצם ניסה לקבל יותר ויותר מקום בעבר אבל הודחק ודוכא. אולי זה לא הוגן מצדי לכתוב את זה, כי בהחלט אינני פסיכולוג. רק מבקר ומעריץ שמנסה להבין יותר את היוצר והיצירה שלו.

אם "נסטי בייבי" הרגיש שסילבה התכנס כמה שיותר בתוך עצמו, ב"נרקב בשמש" זה נראה כאילו הוא חיטט עמוק מדי והגיע לליבה הכי מטונפת שלו. על הדרך הוא עשה את אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי השנה.
גם הפעם סילבה נמצא על המסך, אבל לא כדמות, אלא בתפקיד הוא עצמו. והוא לא במצב טוב. בתחילת "נרקב בשמש" סילבה נמצא במשבר קיומי בניו מקסיקו (מחווה ל"מתחת להר געש", אולי), לא מצליח לסגור עבודות חדשות, מהרהר במחשבות אובדניות, לוקח יותר מדי סמים, ודי מגעיל לכל מי שמסביבו.
אתוודה שבדקות האלו התפתח אצלי אנטגוניזם קל לגבי הסרט, ובחנתי אותו בחשדנות. באופן כללי יש משהו קצת מרתיע בבמאים שעושים סרטים בהם הם מככבים כגיבורים ההו-כה-מעניינים של הסרט שלהם. דוגמא מאוד לא נעימה לזה התרחשה בפסטיבל ירושלים השנה עם "דניאל אויערבאך" (מצד שני, הוא די זכה בכל הפרסים אז כנראה משהו לא בסדר אצלי). הייתי חייב לתהות האם סילבה מזייף איזה משבר אמצע החיים כי הוא דל ברעיונות, או שיש לו איזשהו משהו אחר שהוא מנסה לומר.
בכל מקרה, בעידוד חברו הטוב שהוא גם בעל הבית שלו, סילבה נוסע לסוף שבוע ברזורט מאוד הומואי על שפת הים, מקום של שיזוף, מסיבות, סמים ואורגיות בכל פינה. אבל גם שם הוא לא מאוד מוצא את עצמו מול המיניות המתפרצת. תפנית מתרחשת כאשר סילבה מזהה מישהו בסכנת טביעה וממהר להציל אותו. מחווה עצמית די ברורה לסרטו הראשון, "החיים הורגים אותי". רצה הגורל והבחור שסילבה מציל הוא ג'ורדן פירסטמן, אותו מגלם לא אחר מאשר ג'ורדן פירסטמן, אושיית אינסטגרם אקסצנטרית למדי שלא מאוד מאמינה במרחב אישי. פירסטמן, מעריץ של סילבה מתברר, מתאבסס על התקרית ומשכנע את סילבה לכתוב אתו סדרה ביוגרפית. סילבה נחרד מהרעיון של יצירה נרקסיסטית (כאן מופיע תמרור מטא עצום) אבל דלות הרעיונות שלו גורמת לו להיעתר. פירסטמן מזמין את עצמו לדירתו של סילבה כדי שיוכלו לכתוב יחד, אבל יום לפני הגעתו מתרחשת תפנית שאני בטח לא ראיתי מגיעה, ופתאום אנחנו בסרט אחר לגמרי.
זה הופך את "נרקב בשמש" לסרט שבאמת אי אפשר לדבר עליו מבלי לחשוף כמה מהדברים שכדאי לא לדעת (אני נכנסתי לסרט בקונספציה שונה לחלוטין ממה שהתגלה בסופו של דבר) ולכן אצטרך להישאר עמום יחסית.

ושוב, כמו "קריסטל פיירי" ו"טיירל", גם הפעם סילבה מקיף אותנו בדמויות מרתיעות למדי, ויותר מאי פעם מציג את האמריקאי כזן הנוראי ביותר של בני אדם. וכמו בסרטים האחרים, הוא יראה לנו שהדברים קצת יותר מורכבים ממה שנראה בהתחלה.
אם להיות כן, אני לא לגמרי משוכנע עדיין מה סילבה ניסה לעשות פה. הוא מדבר על תרבות השיתופים והתיעוד העצמי, על התמכרויות, על מצפון, על סקס בעידן המודרני, על זהות מינית, על מעמדות, ממש הכול חוץ מכיור המטבח כמו שנאמר. זה סרט שהוא יותר מדי בכל אספקט, ואת העומס סילבה מגבה בעריכה אקסטטית וצילום עצבני למדי, יחד עם המון המון עירום, סקס וסמים. זה ללא ספק יכול להרתיע, אבל יש בזה גם משהו שממני מנע להסיט את המבט, ובעיקר הוציא ממני פרצי צחוק בקול רם (יש בו גרסת קריוקי ל"טוטאל אקליפס אוף ד'ה הארט" ששברה אותי). זה סרט מרושע מאוד, אבל גם מלא מודעות עצמית, ובמיוחד כדאי לשבח את ג'ורדן פירסטמן, שהוא או הבחור עם הכי הרבה הומור עצמי על הפלאנטה, או מישהו טיפש מאוד. על אף מה שמוצג ברוב הסרט, אני בוחר באופציה הראשונה. הוא אדיר.
עם זאת, הכוכבת האמיתית של הסרט היא גם סוג של סגירת מעגל לתחילת הקריירה של סילבה. זוהי קטלינה סאוודרה, שעבדה עם סילבה ב"החיים הורגים אותי" וכמובן "המשרתת" שהביא לה המון פרסים ב-2009. גם הפעם סאוורדה מגלמת עוזרת בית שבקלות יכלה להיות חלק מהקאסט של ההצגה "מייקל", והיא פשוט מדהימה. אחת ההופעות הטובות שראיתי השנה.

הייתי ממליץ לצפות ב"נרקב בשמש" אחרי כמה סרטים של סילבה, בטח לא לפתוח אתו. ככה יהיה אפשר לצפות לבלתי צפוי ולהגיע עם איזשהו מטען חיובי לגבי הבמאי, שכמיטב יכולתו לא חוסך ביקורת וזעם מאף אחד. אבל גם בלי זה, יש משהו כל כך חצוף ומטורלל בסרט שאם נותנים לו להוביל אפשר די בקלות ליהנות ממנו כקומדיה, ולהעריך את סילבה כאחד הקולנוענים הכי מעניינים שפועלים כעת. אני לגמרי מאוהב.