״Fingernails״, סקירת אפל TV+

שלוש שנים אחרי סרט הבכורה שלו, "תפוחים", הבמאי היווני כריסטוס ניקו עובר ליצור סרט דובר אנגלית עם שחקנים מוכרים. זו קפיצת מדרגה מרשימה אחרי סרט בודד שמראה אמון בבמאי, אמון שהוא לא מובן מאליו מאחר שהסרט הראשון שלו היה מרשים אבל גם מוזר. הסרט החדש אמנם מופץ ישירות לשירות הסטרימינג של אפל, אבל הוא בהחלט סוג של פרויקט יוקרתי במידה מסוימת.

משום שמדובר בבמאי יווני שעובר לעבוד באנגלית, מפתה להשוואת את ניקו לבן ארצו יורגוס לנטימוס, שעשה את המעבר מיוון לסרטים דוברי אנגלית מבלי לוותר על טון אישי בצורה מוצלחת. חיזוק להשוואה ניתן לראות גם בכך שניקו עבד כעוזר במאי בסרט "שן-כלב" של לנטימוס, אולם למרות קווי דמיון מסוימים ביצירות שלהם, יש לקחת את השוואה הזו בערבון מוגבל. ניקו עבד כעוזר במאי ובתפקידים שונים גם בסרטים אחרים, דרך נפוצה לצבור ניסיון בקולנוע. למשל, הוא עבד גם ב"לפני חצות" של ריצ'ארד לינקלייטר, ואף כי סרט זה שונה מאוד על פניו מן הז'אנרים בהם פועל ניקו, ניתן לדעתי לראות גם השפעה מודעת או לא מודעת של הבמאי האמריקאי הזה על הסרטים של ניקו. בעיקר על הדגש שלהם לעיצוב יחסים בין דמויות כדבר מרתק, גם בתוך עלילה מורכבת יותר.

את שני סרטיו הארוכים של ניקו עד כה ניתן לתאר כמתרחשים בסוג של מציאות הדומה לזו בה אנו חיים, עם אלמנטים בודדים של מדע בדיוני שלא משנים את איך שהעולם נראה, אלא את כל הדרך בה החברה האנושית פועלת. הוא עושה זאת באופן הגורם לקהל לבחון את הדרך בה הדברים מתנהלים במציאות. זהו מדע בדיוני פילוסופי, הנוגע בשאלות המורכבות ביותר לגבי מהות האדם, כפי שצריך להיות בז'אנר. הסרטים שלו לא מפרטים יותר מדי או בכלל את המדע או הפנטזיה מאחורי השינוי, אבל דנים בהשכלות שלו לעומק. כך היה ב"תפוחים" (Apples) שעסק בקשר בין הזיכרון ולאישיות ובדרך זה גם באהבה בשלביה השונים וכך בסרט החדש, ״Fingernails״ (באפל אין שם עברי, אבל אקרא לו "ציפורניים" מכאן ואילך בתקווה שתבינו שהכוונה לא לאלו שבידיים או ברגליים). הסרט עוסק כולו באהבה, בהנחה שיש עולם בו ניתן לא רק להגדיר אהבה, אלא גם לבחון האם שני אנשים אכן מאוהבים אחד בשני.

מה שמניע את העולם בעלילת "ציפורניים" הוא המצאה הבוחנת אהבת אמת, או התאמה למערכת יחסים, דרך בדיקה של שתי ציפורניים הנתלשות מן האצבעות של הזוג וחושפת את מידת ההתאמה. הצרה: ברוב המקרים אין התאמה, או שרק אחד מבני הזוג מאוהב וקשה לדעת איזה. גיבורת הסרט, אנה (ג'סי באקלי), היא אחת מברות המזל: היא חיה מזה מספר שנים בזוגיות עם ריאן (ג'רמי אלן וייט) והשניים מתאימים על פי הציפורניים. אבל כבר בראשית הסרט, התחושה היא כי היא מחפשת יותר בחייה.

בתחילה אנה מחפשת עבודה במקצוע שלה כמורה, אבל בלי להגיד לריאן היא גם מנסה להתקבל לעבודה בתחום אחר: מכון לבדיקת התאמה, אבל מסוג משוכלל יותר שניגש לבדיקה רק אחרי מבחנים ותרגולים לשיפור הזוגיות ובחינת הקשר. מי שפיתח את המכון הוא דנקן (לוק וילסון) שבטוח למדי בשיטות שלו ובהגדרה המדעית והמדידה של האהבה. הוא מצוות של אנה להתלמדות אצל אחד מן הטכנאים הכי יצרתיים שלו, אמיר (ריז אחמד). למרות ששניהם בזוגיות שקיבלה אישור כטובה ואוהבת, המתח הרומנטי בין אנה ואמיר מתחיל להיות ברור.

הוא ברור גם בגלל ליהוק מוצלח של הרביעייה הראשית: הכימיה בין באקלי לאחמד היא כל כך טבעית שגם סצנה בה לא קורה דבר הופכת לטעונה ודרמטית. להבדיל אלן וייט נראה כמי שלא מעוניין ולא מסוגל לייצר כימיה עם כל פרטנרית לסצנה. יחד עם זאת, הסרט לא הולך לספק לקהל תשובות חד משמעיות לגבי ההתאמה והאפשרות שהאהבה לא תימשך, או שהמדע טעה. השאלות של הסרט נוגעות למהות האהבה – האם היא ניתנת למדידה, האם עדיפה מערכת יחסים מתאימה על פני ריגוש חולף, האם אהבה היא המוכר או הלא-מוכר. מעבר לשאלה על הזוגיות הספציפית, המכון גם מחליט בשלב מסוים לא לעסוק בזוגות צעירים, עוד דבר שרומז על תפיסה לגבי רומנטיקה והחיים. כלומר, התפיסה לפיה בשנות העשרים מתנסים במערכות יחסים חולפות ומאוחר יותר ממסדים את הקשר. הזוג שנראה הכי אוהב בסרט הוא גם הזוג הצעיר ביותר.

אין דבר חדש בשאלות שהסרט מעלה, בביקורת שניתן לראות בו על הגדרות של אהבה וקשרים אנושיים, או בדיון שלו על הבעיות בציפיות של החברה מזוגיות, קשר אנושי בכלל ואפילו עבודה. זו גם הנקודה בו ניקו הכי קרוב לסרטים של לנטימוס, בעיקר "הלובסטר". אבל אלו שאלות נצחיות דווקא בגלל שאין להן תשובה סופית, רק הרבה ניאונסים. ניקו משתמש בהומור שחור ומכין סיטואציות אבסורדיות סביב הנושא, אך העיקר אצלו הוא בנייה איטית של דמויות דרך ניאונסים. המתח בסרט הוא איך כל סצנה תסתיים ועד כמה הדמות תחשוף את עצמה, ופחות איך יסתיים המשולש הרומנטי, אם יכול בכלל להיות סוף לסיפור.

היו סרטי מדע בדיוני מעמיקים יותר לגבי טיבה של האהבה ומשטור רגשות, כמו "סולאריס" או "היא". ניקו הוא במאי יעיל מאוד בעשייה שלו ותסריטאי חכם. ייתכן והוא יודע כי למרות שהוא פונה לנראטיבים מקוריים, היתרון שלו כקולנוען הוא הכנסת ההתנהגות האנושית לתוך הדיון הפילוסופי. התוצאה היא לא סרט חובה, ותמיד נשאלת גם שאלת הקהל עבור סרט של אפל TV+, אבל זוהי אופציה טובה לצפייה שלא מעילבה את האינטילגנציה של קהל בוגר. רוב סרטי הסטרימינג לא מכוונים למטרה הזו.