אימת החודש – אוקטובר 2023: "בית קברות לחיות: קשרי דם", "מי ילד טוב", "הכנס", "הקורבן"

האמת המתסכלת-למדי היא שהיה לי תכנון למהדורה גדולה ועמוסה יותר לאימת החודש של אוקטובר. האלווין נותן את אותותיו וכמות הסרטים שיוצאת כעת לעולם היא עצומה. כל כך הרבה סרטי אימה נעמדו בתור ולי רק נותר לצפות ולדווח. מתוך תחושת החגיגיות, אפילו עשיתי פיצול קטן, והספקתי לכתוב על כמה סרטי וינטאג' בטקסט נפרד.
הסיבה שרק ארבעה סרטים שכנראה לא שמעתם עליהם הגיעו לקו הגמר, היא מכיוון שבתחילת השבוע יצאתי להתנדבות חקלאית בעוטף עזה, המעט שאני יכול לעשות בימים האיומים האלה כדי לעזור איכשהו. זה באופן טבעי צמצם את הזמן הפנוי שלי לאימת החודש, והשאיר אותי עם מה שהספקתי לפני. מקווה שתקבלו בהבנה. בסופו של דבר הסרטים של אוקטובר הם שני סרטי סטרימינג (פארמאונט+, נטפליקס), אחד שתפסתי ב-yes ועוד אחד שמסתובב שם בחוץ. שניים מהם אמריקאים ושניים מהם סקנדינבים.

מחוץ לעולמות הסרטים, התוכן הטלוויזיוני היחיד שהספקתי לצרוך הוא "נפילת בית אשר" הנטפליקסית, מאת מלך מיני סדרות האימה הנוכחי, ובלי קשר גם הטובים שבמעבדי סטיבן קינג של האלף החדש, מייק פלאנגן. על אף שרוב התוכן בנטפליקס די קטסטרופלי, או לפחות לא שווה את הזמן (הוכחה נוספת לכך תגיע עוד רגע, רק תחכו), אני ממש נהניתי מהטייק המודרני של פלאנגן על כתבי אדגר אלן פו. שאגב, עושה גיחה שנייה השנה בנטפליקס אחרי "עיניה התכולות" שיצא בינואר ומאז נשכח לחלוטין מהזיכרון. ובצדק. בשונה מהסרט עם כריסטיאן בייל, "נפילת בית אשר" הוא לדעתי אחד הדברים המרשימים שאפשר לראות כרגע, סדרה שלא רק עשויה מעולה טכנית, אפלה ואכזרית הרבה יותר ממה שיכולתי להעלות בדעתי, אלא גם עיבוד מבריק ויוצא דופן לטקסטים של פו. המון השקעה נוצקה לפרויקט הזה, ואני פשוט לא יכולתי להפסיק לצפות בה. גמעתי את כל שמונה השעות ביומיים, והאמת היא שאפילו הצלחתי לברוח בזכותה מהאימה שהיא המציאות שלנו. הבנתי שלא כולם נופלים ממנה כמוני, אבל היא ללא ספק שווה בדיקה גם אם תחליטו לא להמשיך איתה.

ואלו שמות סרטי האימה החדשים שהספקתי לראות באוקטובר לקראת האלווין…

"בית קברות לחיות: קשרי דם"  – Pet Sematary: Bloodlines

שאלה גדולה, וכזו שהתשובות עליה כנראה לא מחמיאות, היא מדוע נדמה ששירות הסטרימינג פרמאונט+ עשה הכול על מנת שאף אחד לא ישמע על הסרט הזה. אפילו חברי שנמנים על מעריצי סטיבן קינג לא ידעו שהפרויקט הזה בכלל קיים. אז אמנם זה סטרימינג שלא זמין בישראל, אבל אני יכול להגיד לכם שכמישהו שכן עוקב אחר המדיה שעוסקת בקולנוע ובסרטי אימה בפרט, ההתקן החדש באחד המותגים היותר מוכרים שבקעו מכתביו של סופר האימה המפורסם נפקד כמעט לחלוטין מהשיח.
העניין הוא שבשונה מלמשל העיבוד המי-יודע-כמה-במספר שנעשה בשנה שעברה ל"ילדי התירס", עוד מותג קינגי ידוע, "בית קברות לחיות" עדיין לא נגרר בבוץ לחלוטין, ולכן חזרה אל אחד העולמות האפלים ביותר של קינג אמורה להסעיר הרבה יותר ממה שקרה בפועל. אחרי הספר עוכר השלווה, העיבוד שנעשה לו ב-1989, שאני עדיין מאמין שהוא סרט האימה המפחיד ביותר אי פעם (גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם), סרט המשך שהקהילה עדיין מתווכחת לגבי איכותו, והרימייק/אתחול הלא מאוד מוצלח והנשכח מ-2019, יציאה חדשה – בטח כזו קאנונית לסיפור – אמורה לייצר הרבה מאוד עניין. זה לא המצב, ויש לי הרגשה שזה בכוונה.

אז כן, יש פרק חדש לסיפורי הזוועה שקמו מהעיירה לודלו שבמדינת מיין, בה בית הקברות לחיות שעשועים עומד כחוצץ בין העיירה לבית קברות אינדיאני עתיק שיכול להחזיר את המתים בחזרה, אבל במחיר כבד מנשוא. הפעם זהו "קשרי דם", שנכתב על ידי ג'ף ביולר (שגם אחראי על הרימייק, כמו גם האתחול ל"הטינה", "סטודיו 666" ו"הבלתי רגיל") יחד עם הבמאית לינדזי אנדרסון ביר בעבודת הביכורים שלה. בזכותה המותג מציין חזרה לזרועות במאית, אחרי שני סרטי "בית קברות לחיות" הראשונים.
"קשרי דם" הוא פריקוול לאירועי הספר/הסרט הראשון. עלילתו מתרחשת בשנות השישים, והוא מרחיב את אחת מעלילות המשנה המטרידות ביותר שהוצגו בהם, זו של טימי, החייל המעוטר שחזר ללודלו בארון קבורה ממלחמת וייטנאם, ואביו האבל החליט להפקיד את גורלו באדמה המקוללת של בית הקברות העתיק. התוצאה, כמובן, קטסטרופלית. הפריקוול מביא את מהלך העניינים בעיקר דרך דמותו האהובה של ג'אד, השכן טוב הלב ושומר הסודות של משפחת קריד בעלילה המקורית, פה צעיר שרוצה להימלט מהגיוס לווייטנאם, לצאת מלודלו ולהצטרף יחד עם בת זוגו נורמה לחיל השלום המתנגד למלחמה.

אתוודה שכמי ש"בית קברות לחיות" הוא פיסה משמעותית מאוד מחייו, וככזה ששנא את הרימייק, התחלתי לראות את "קשרי דם" עם אדום בעיניים. אחרי העיבוד האחרון שראיתי לקינג, "הבוגימן" שחטף ממני מקלחת קרה באימת החודש הקודמת, הנחתי שמדובר בעוד עיבוד נמהר וזול לעולמו של קינג, כזה שתופס טרמפ על המותג בשביל להרים סרט טלוויזיה זניח. אפילו הקאסט מעורר ההתפעלות לא הרגיע אותי. לא הנרי תומס (שכבר היה חלק מעולמו של קינג, בזכות העיבודים של מייק פלאנגן, "המשחקים של ג'ראלד" ו"דוקטור סליפ"), לא סמנתה מתיס אהובת האייטיז (שלא הייתי מזהה בחיים), לא פאם גריר האחת והיחידה, ואפילו לא דיויד דוכובני בכבודו ובעצמו. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה התיישבתי לראות סרט בידיעה שאני הולך לשנוא אותו. ואני בטח לא זוכר מתי הפעם האחרונה שנגד כל הסיכויים, לאט לאט גברה וגדלה הערכתי עליו, לרמה שאני באמת חושב שזה סרט ראוי. לא מדהים, לא חובה, אבל עשייה מרשימה ברובה של כל הנוגעים בדבר. ככזה, חוסר היחס לו הוא זכה אפילו יותר מתסכל. מגיע לו הרבה יותר.

אני לא אעמוד פה ואכריז באוזניכם (או "בעיניכם"? נשמע מוזר) ש"בית קברות לחיות: קשרי דם" הוא סרט מפחיד במיוחד. לא לשם אני הולך. אבל כסרט אימה מסחרי הוא לגמרי עומד על שתי רגליים. לא רק שהוא עשוי היטב ומשוחק מצוין, הוא גם לא כזה שבהכרח עובד על הקפצות והבהלות מסדרון חשוך. הן קיימות בו, כמובן, אבל לא על זה הוא נשען. וזה מה שגורם לי לחשוב שביר הבמאית/תסריטאית הבינה היטב את המורשת האמיתית של "בית קברות לחיות". החרדה והטרור שהוא מביא אינם המיידיים ורגעיים, אלא כאלו שנובטים לאט, רגע אחרי רגע, מהלך אחרי מהלך.
בנוסף, וזה הדבר שהכי הערכתי בנוגע ל"קשרי דם", בשונה מהסרט המקורי, בטח ובטח הרימייק, החדש מרחיב באופן מוצלח מאוד את המיתולוגיה של לודלו, ויש בו תחושה של סיפור גדול יותר, קהילה שחיה בצילה של אימה אמיתית ונוכחת, ומחפש דרכים נוספות וחדשות להגדיל ולהרחיב את הקנבאס. זה לא רק מספר הדמויות הרחב שמרכיב את הסרט, אלא גם ההעמקה שלו פנימה, אל תוך החולשות האנושיות שמשבשות את המחשבה שלנו, ומתוך צער גורמות לנו לעשות עוול גדול יותר.

המערכה השלישית של "בית קברות לחיות: קשרי דם" מקושקשת לגמרי, ושם הסרט מאבד קצת נקודות. אבל כל מה שקורה עד לשם, מתחומי הקראפט של צילום ועריכה, דרך הליהוק והדרכת השחקנים, ממצב אותו כאחד מסרטי האימה המהנים של השנה. ביר הבמאית לגמרי הבינה את המשימה ועמדה בה בגבורה. גם אם זה לא התסריט המבריק ביותר בעולם, לדעתי הוא מהסרטים הטובים ביותר שעוסקים בעולם של סטיבן קינג, ואפילו אלך צעד קדימה ואתן לו מחמאה נחרצת הרבה יותר – בתפקיד טימי, ג'ק מולהרן ("הסודות של איסטאון"), הוא אחד הנבלים הקינגיים הכי טובים אי פעם. רק בשבילו שווה לחזור לסיוט של לודלו ובית הקברות לחיות שעשועים.

"מי ילד טוב" – Good Boy

הדילמה המרכזית לגבי הסרט הנורווגי של ויליאר בו היא כמה לחשוף ממנו בשלב הראשוני. אני שמעתי על הסרט לראשונה בפודקאסט (ולאחר מכן באחת התגובות פה בסריטה), והסיבה שהתיישבתי לראות אותו היא כי אלריק קיין, המנחה "קולורס אוף ד'ה דארק", תיאר בו סצנה אחת ספציפית שעוררה בי עניין וסקרנות. מסוג הדברים שאתה שומע ואומר "אני חייב לצפות בזה!". עם זאת, במהלך הצפייה התברר שהסצנה המדוברת, באמת החשובה והטובה ביותר בסרט, מופיעה בדקה הארבעים, שזה יותר מדי פנימה לדעתי בשביל להסגיר במתכונת הנוכחית. רק במקרים קיצוניים במיוחד הייתי חושף משהו שקורה אחרי עשרים הדקות הראשונות של סרט.
חשבתי על זה הרבה (באמת) והחלטתי לדבוק בקו הרגיל שלי, ולשמור מכם את המידע על אמצע הסרט. את תיאור העלילה אקדיש ממש לנקודת ההתחלה שלו, אני חושב שאצליח להעביר את דעתי גם בלעדיו.

"מי ילד טוב" נפתח עם כריסטיאן (גארד לוק), בחור צעיר ששלושה דברים ישר תופסים את תשומת הלב בהקשרו: הוא ממש חתיך, הוא ממש עשיר, ויש משהו לא בסדר עם הכלב שלו. וכשאני כותב "משהו לא בסדר" אני מתכוון לזה שלא מדובר באמת בכלב, אלא באיש בתחפושת כלב שהולך על ארבע, אוכל מקערה ומבקש מכריסטיאן ליטופים. תמונה מטרידה למדי, אבל מי אנחנו שנשפוט אנשים?
לאחר התאמה בטינדר, כריסטיאן מתחיל להתכתב עם בחורה חביבה בשם סיגריד (קטרין לוויז אופסטד פרדריקסן) וזה במהרה מתגלגל לדייט. היא נכבשת בקסמיו די במהירות, ההון שלו בוודאי שעוזר לזה, וכשהיא מגיע לדירתו ומגלה את הסידור המוזר הזה עם ה"כלב", היא באופן טבעי נחרדת. כריסטיאן מרגיעה אותה ואומר שזה הסכם בין השניים, שזה בחור שעבר כמה דברים בחייו וההתנהגות המשונה נותנת לו מזור, שאין לה מה לדאוג, וכן, זה מאוד יוצא דופן, אבל היא תתרגל לזה. סיגריד, איכשהו, מתמודדת ואפילו מתייחסת גם לבחור המחופש ככלב לכל דבר ועניין. עד פה תיאור עלילה. ייתכן וחלקכם יודעים לאן זה הולך כי אנחנו ב"אימת החודש" ולא "רומנטיקת החודש".

אם להשתמש במילים קצת מוגזמות, אני לא בטוח אם אי פעם נתקלתי בסרט כל כך מבוזבז ומפוספס כמו "מי ילד טוב". יש פה את כל האלמנטים שצריך כדי להיות סרט מקפיא דם, מהסוג שנשאר לך בראש חודשים לאחר הצפייה, והופך לאחד מסרטי ה"אל תראו את הסרט הזה אבל אתם חייבים לראות את הסרט הזה!". ואני לא מדבר על אלימות או זוועות, להפך. זאת יכולה הייתה להיות דרמת מתח פסיכולוגית אפלה ומטרידה, אבל בסופו של דבר לא רק שזה סרט משעמם ולא ברור, אלא גם די מטופש.
הבסיס הרעוע הוא לחלוטין התסריט, מפתיחתו ועד סופו. "מי ילד טוב" מתחיל עם כריסטיאן אבל הגיבורה שלו היא בכלל סיגריד, כפי שמסתבר. רק לחשוב כמה מדהים היה אם היינו נחשפים לכלב לראשונה דרך עיניה ולא בדקה הראשונה של הסרט. כמו "פרש" (גם אם הוא לא מוצלח במיוחד), היינו מתאהבים בכריסטיאן דרך עיניה ואז, יחד איתה, מתמודדים עם הסטייה המשונה הזו בחייו והאמת המטרידה שהייתה מול עיניה והיא סרבה לראות.
זה ממשיך עם המבנה של הסרט, שהסצנה שאמורה הייתה להעביר הילוך עמוק אל תוך החרדה מתרחשת באמצע, אחרי ארבעים דקות שהולכות מאוד לאט. ואם היינו מצפים שמעכשיו דברים סוף סוף יעלו מדרגה, הטון עדיין נשאר זהה. החלק הכי בעייתי בעיני הוא שגם אם זה בסדר להשאיר את כריסטיאן דמות מקודדת ומסתורית, פשוט לא הצלחתי להבין את סיגריד. המשחק בסדר גמור, אבל גם הקבלה שלה לגבי הכלב-איש חסרת דרמה, ובנוסף יש לה כל כך הרבה דרכי מילוט מהסיטואציה הזו ובאף אחת היא לא משתמשת. זה הזכיר לי את "עופר פצוע", עוד סרט אימה לא כתוב טוב בין אישה המחפשת קשר שנופלת לזרועותיו של בחור מפוקפק, כשכל אחד מאתנו היה יודע להימלט בזמן.
ואם כל אלו לא גרועים מספיק, הסיום גם הוא נטול שיניים וצפוי. על אף כל הכשלים שלו עד לפואנטה, הייתה לו הזדמנות להנחית פאנץ' מטלטל על הצופים, וגם בזה הוא לא מצליח. סרט מאכזב לאין שיעור.

"הכנס" – The Conference / Konferensen

ושוב, כאילו נולדתי היום, התיישבתי לראות סרט אימה בנטפליקס. כאילו שאני לא יודע יותר טוב. כאילו אני לא מתלונן על זה לזרא בכל הזדמנות. יאללה, סרט סלאשרים ועוד משוודיה, צריך לתת לו הזדמנות. אז ישבתי לראות את "הכנס", קומדיית אימה של פטריק אקלונד, על נציגי חברת קבלנות שמגיעים לאזור די מרוחק בו הם אמורים לבנות מתחם מסחר על חשבון השטחים החקלאים של המקומיים. הם מתארחים במלונית של העיירה, אבל השמחה וטפיחות השכם ההדדיות מקבלות תפנית קיצונית כאשר מישהו מתחיל לחסל אותם בזה אחר זה.
כמובן שזו המתכונת הכי מוכרת, וגם הכי אהובה, כזו שלעולם לא ימאס לנו ממנה. אבל בשביל לשרוד אותה ולהצדיק את השימוש בתבנית האימה – שהלוואי ומישהו יעשה רשימה אמיתית ומקיפה של כל הסרטים האלו, ואז כנראה יתאשפז איפשהו מרוב תשישות – צריך לפחות אחד משלושה דברים: רציחות קיצוניות ויצירתיות, איזשהו טוויסט אחר על השבלונה, או דמויות שאנחנו ממש רוצים בהצלחתן ומקווים שישרדו את התופת.
אף אחד מהדברים האלו לא קיימים ב"הכנס".

טכנית הוא כן עשוי טוב ויש בו רגעים שנראים מצוין. הצילום אחלה והעריכה בסדר גמור. אין ספק שאנשים בעלי כישורים וכישרון עבדו על הסרט, זה חלק מהתסכול שמגיע אתו. על פניו יכל להיות פה סרט סלאשרים כיפי, אמנם לפי הספר מדי, אבל כזה שיכול לספק בדיוק מה שהוא מבטיח. אבל בגלל שהכול כל כך צפוי וגם הדמויות – להוציא אחת – פשוט לא נעימות, זה לא הביא אותי לשום עניין במה שקורה. כן, כמובן שיש פה סאטירה על קפיטליזם ועל חוסר התחשבות באיזורים הלא עירוניים, אבל גם זה קצת מאבד מהעוקץ כשמתברר שהרוצח (זה לא ספויילר, או לפחות הסרט לא מתייחס אליו ככזה) הוא, יפתיע אף אחד, אחד מבני המקום שהנחלה שלו עומדת להילקח ממנו ושהעתיד הכלכלי שלו מוטל בספק בגלל אותם אנשים אטומים מהעיר הגדולה.
יכול להיות שמטרתו של אקלונד הייתה שאנחנו כצופים נהנה קצת מהייסורים שעוברים הטפילים שהגיעו לכפר ונשמח בגורל העגום שמגיע להם, ואולי זה אפילו קורה מדי פעם, אבל לא ההומור ולא הרציחות מחזיקות יותר מדי.

אם לקחת רגע צעד אחורה, אני כנראה נופל על "הכנס" חזק מדי. לא באמת מגיע לו קיתונות של זעם, ואולי לאנשים שלא רואים סרטי סלאשרים בממוצע של פעם בשבוע, זה יכול להיות חווית צפייה נחמדה. לאלו ששוחים בחומר, אין לכם מה לעשות עם זה, לדעתי.

"הקורבן" – The Offering

עוד חלק מהאינפלציה המעניינת בזמן האחרון של סרטי אימה ששואבים מהיהדות ("השומר", "הצמדות", "חנוכה") הוא ההפקה האמריקאית-בריטית שכתב אוליבר פארק, על פי תסריט של האנק הופמן וג'ונת'ן יונגר. לכולם זוהי עבודת ביכורים בסרט באורך מלא.
"הקורבן", אותו ראיתי ב-yesVOD, מתחיל כמעט כמו כל סרטי האימה לאחרונה שמספרים על יהדות. אחרי פרולוג מסתורי כדי לסמן את טריטוריית הז'אנר, אנחנו פוגשים את הגיבור שלנו, בחור שעזב את העולם האורתודוקסי וכעת נאלץ לחזור. הפעם זהו ארתור (ניק בלאד. כן, זה השם שלו), שמגיע עם אשתו ההיריונית והגויה אל בית אביו, מנהל בית לוויות חסידי בברוקלין, כביכול לאיחוד מרגש אבל בעצם הוא צריך ממנו משהו. לא הרבה אחרי שהזוג מתמקם בחדרם, אל בית הלוויות מובלת גופתו של יוסל'ה, מי שאת גורלו האומלל ראינו בתחילת הסרט, כאשר סכין מסתורית נעוצה בליבו ותליון כחול על צווארו. כמה דקות לאחר מכן ההסכין נשלפת, התליון נשבר, ומשם משתחררת הרוע הרעה אביזו, גרסה של לילית הידועה גם כ"חוטפת הילדים", רובם לפני שהם נולדים. איזה מזל שבמקרה יש אישה בהיריון בבית, אחרת תארו לכם איזה באסה לאביזו שדת הפיריון להיתקע עם איזה חמישה יהודים מבוגרים.

למרבה הצער גם הפעם אין לי חדשות טובות. זה באמת סרט שלא עובד כמעט בשום רמה, ואפילו האפקטים נראים די גרוע. על הקפצות או פחד אין באמת מה לדבר. אתוודה שסרטי רוחות הם לא החביבים עלי מכל תתי הז'אנר, אז "הקורבן" מלכתחילה היה צריך לעבוד יותר קשה אצלי, אבל בשיא הכנות לא נראה שהוא ניסה. יש כמובן סרטי רוחות כיפיים מאוד ("סמייל", "הצלצול", "מוות אכזרי" על כל גלגוליו, אם לזרוק כמה מהעת האחרונה), אבל "הקורבן" מרגיש כמו סך כל הדברים שהיו לפניו רק עם קצת פחות השראה. אין ספק שכל העומלים על הסרט ניסו לעשות את הטוב ביותר, לא רוצה להאשים אף אחד בחפיפניקיות, אבל תסריט צפוי ומוכר מדי יחד עם בימוי לא מאוד יצירתי זה בעיקר לא מפעיל בשום צורה.

אפרד מכם שוב בהתנצלות שדווקא אימת החודש של אוקטובר יצאה קצת חלשה, אבל כאמור היו נסיבות מקלות. זה רק מבטיח שאימת החודש של נובמבר הולכת להיות טירוף, אז יש למה לחכות. בואו רק נקווה שבחודש הבא נפחד רק מסרטים ולא ממה שקורה במציאות שלנו.