אוסקר 2023/24: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ג'

שבוע בדיוק עבר מאז החלק הקודם בסדרת כל המתמודדים לאוסקר הבינלאומי, ובזמן הזה לא פחות מ-18 מדינות נוספות הכריזו על נציגיהן, כולל כמובן ישראל. זה אומר ש-44 סרטים כבר נארזו לאוסקר, ואנחנו כבר קרובים לחצי. הדדליין, כזכור, הוא השני באוקטובר.
החלק הקודם נשלט בעיקר על ידי אירופה, אבל בזה הנוכחי כבר אפשר למצוא ייצוג מכל יבשת על פני כדור הארץ (להוציא את אנטרטיקה, אל תתחכמו) וכמה שמות מסקרנים ומסעירים למדי. בינתיים, הגזרה הצרפתית מתחממת כאשר חמישה סרטים עלו לשלב האחרון: "אנטומיה של נפילה" זוכה פרס דקל הזהב והסרט הכי טוב של 2023 נכון לכתיבת שורות אלו, "ממלכת החיות", "על שבילים נודדים", "הבנים של רעמסס" שמוכר לצופי פסטיבל ירושלים ו"הקדירה" שתוכלו לראות בפסטיבל חיפה הקרוב. בואו נעמיד פנים שאנחנו במתח מי יישלח לאוסקר, וכנראה יזכה.
לעומת זאת, לאיטליה יש תריסר סרטים על הכוונת, ביניהם "הקפטן" של מתאו גארונה "חטוף" של מרקו בלוקיו שניהם יוקרנו בחיפה, ומהדאבל של קאן-ירושלים "מחר תזרח השמש" של נני מורטי ו"לה כימרה" אהובנו.

ואם כבר חיפה, תכניית הפסטיבל פורסמה ממש לאחרונה (חכו לפוסט ההמלצות המסורתי שלנו בשבוע הבא), ובשלב הזה בלבד תוכלו למצוא שם לא פחות משמונה נציגויות: בלגיה, בולגריה, צ'ילה, גרמניה, אינדונזיה, יפן, הולנד וטורקיה (שגם הוקרן בירושלים). יש גם סרט נוסף שיוקרן בפסטיבל ישראלי אחר בקרוב, אבל כרגע אני מנוע מלהסגירו. אתם בטח תבינו אם תקראו בעיון את החלק השלישי בסדרה. הנה זה קורה.

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-96
חלק 3

איסלנד – "ארץ אלוהים" (Godland)
זה אחד הטוויסטים של הכרזות המתמודדים עד כה, אני חייב להודות. אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומר ש"ארץ אלוהים" כבר ייצג את איסלנד באוסקר בשנה שעברה לאחר שזכה בתחרות מסגרת מבט מסוים בקאן, היה בראש טבלאות הביקורת בכל העולם, וסחף את סיכום השנה של סריטה (הכי חשוב, כמובן). והנה עוד סיבה למה אף פעם לא להסתמך על הזיכרון, כי בשנה שעברה ייצג את איסלנד סרט עלום בשם "סיוט". מסתבר שכנראה תאריכי ההפצה של "ארץ אלוהים" מאפשרים לו להתמודד השנה, ובשלב זה טיפס לראש רשימת הסרטים הטובים ביותר של התחרות.
סרטו של הילמור פלמאסון כבר הושווה ל"זה ייגמר בדם", בצדק רב מבחינתי, עם סיפור על כומר דני מהמאה ה-19 שיוצא למסע קשוח אל כפר איסלנדי מבודד על מנת לבנות שם כנסייה ולהנהיג את הקהילה הדתית. אחרי שהוא כמעט מת בדרך, הכומר מגלה שיש לו עוד אתגרים, לא רק מכמה מבני המקום, אלא גם מהשדים והפיתויים שבנפשו. אני צפיתי בסרט הזה בשלהי פסטיבל חיפה הקודם, ואני באמת חושב שזו אחת מיצירות המופת של התקופה.
פלמאסון כבר נשלח לייצג את מדינתו עם "יום לבן לבן" (גם הוא הוקרן בחיפה), אבל זה לא צלח. איסלנד המפוארת הייתה מועמדת רק פעם אחת, עם "ילדי הטבע" ב-1991.
סיכוי להיכנס ל-15: אם זה לא עולה אפשר לסגור את העסק. אמן לא ינסו אותי.

ארץ אלוהים

אינדונזיה – "אוטוביוגרפיה" (Autobiography)
על הסרט הזה שמענו מעופר עוד בפסטיבל ונציה של 2022, וכעת נוכל לראות אותו גם בפסטיבל חיפה הקרוב. זוהי דרמת מתח מצוינת (אם כי מעט מתארכת יתר על המידה) של מקבול מובארק, בסרט ביכורים מטעמו, ובו נער חסר כל הופך לבן טיפוחיו של גנרל לשעבר, המנסה להתמודד עם משרה ציבורית ולהפוך את השטח החקלאי של הכפר לתחנת כוח. בהתחלה הבחור נהנה מהמעמד והשררה שיש לו, אבל די במהרה מבין שהוא עשה עסקה עם השטן.
הסרט זכה בפרס פיפרסקי של ונציה והמשיך לסבב פסטיבלים מרשים בטורונטו, בוסאן, לונדון, טאלין ועוד.
אינדונזיה טרם הייתה מועמדת לאוסקר:
סיכוי להיכנס ל-15: נראה דווקא מבטיח בצורה כזו או אחרת.

ארמניה –  "אמריקאצי" (Americatsi)
אחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה, שעוד כנראה נשמע עליו בהקשר של האוסקר הוא "איזור העניין" של ג'ונתן גלייזר המתאר את שגרת חייה של משפחה גרמנית שחיה בסמוך למחנה השמדה בו עובד האבא. הנציגות האמרנית נשמעת כמו תמונת ההיפוך לזה: ב-1948 חוזר גולה ארמני למולדתו שכבר נשלטת על ידי הסובייטים ונכנס לכלא, ממנו הוא יכול לצפות בביתו של הסוהר ומפתח אתו קשר כלשהו. יצא דאבל פיצ'ר מעניין.
סרטו של מיכאל א. גורזי'אן הוא הנציג ה-13 של ארמניה, שטרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: כנראה נמוך למדי.

בלגיה – "אותות ומופתים" (Augure)
עוד נציג שתוכלו לראות בפסטיבל חיפה המתקרב הוא זה של המועמדת משנה שעברה בלגיה, שגם הייתה אמורה לזכות אם אתם שואלים אותי ("קירבה"). הפעם היא שולחת את סרטו של הראפר והבמאי הבלגי יליד קונגו באלוז'י, שהוקרן במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן.
באלוז'י חזר אל מולדתו האפריקנית כדי לצלם סרט חידתי ורדוף שמתחיל כמו "תברח" רק הפוך – בחור שהיגר מקונגו לבלגיה חוזר לביקור משפחתי בחברת אשתו ההרה. קבלתם הפנים שהם זוכים לה איננה מרנינה במיוחד, ותוך רגע הם מבינים כמה באנאנאז כולם שם. אעצור כאן מהמשך תיאור העלילה לא כי אני רוצה לשמור על הילה של מסתוריות, אלא כי בכל היקר לי לא הבנתי כלום ממה שקורה. באמת כלום. אבל יש כמה סצנות יפות.
בלגיה טרם זכתה עד כה, אך צברה שמונה מועמדויות.
סיכוי להיכנס ל-15: קשה לי לראות את האקדמיה זורמת על זה, אבל אי אפשר לדעת.

ברזיל – "תמונות של רוחות רפאים" (Retratos Fantasmas)
אל הטרנד העכשווי של במאים החוזרים על מחוזות ילדותם דרך קסם הקולנוע ("בלפסט", "הפייבלמנים", "רומא") מצטרף אחד מבכירי הבמאים של ברזיל, קלבר מנדוזה פיהו, אבל הוא עושה זאת במסגרת תיעודית. פיהו שב אל נוף ילדותו בעיר הקטנה בה גדל, דרך ארכיון אישי שסובב סביב בית הקולנוע המקומי שכבר מזמן איננו פעיל. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן.
פיהו נשלח לאוסקר בעבר עם "קולות השכונה" אבל יותר מפורסם מזה היה המקרה בו לא נשלח לאוסקר. זה קרה אחרי ששלטונות ברזיל סרבו לשלוח את "אקוואריוס" המצויין והביאו לקולות מחאה רבים. פיהו גם אחראי על אחד הסרטים המדוברים ביותר מברזיל בשנים האחרונות, "באקוראו".
ברזיל עוד לא זכתה אבל צברה ארבע מועמדויות, האחרונה בהן על "תחנה מרכזית ברזיל" שגם היה מועמד לפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.
סיכוי להיכנס ל-15: כאמור, לתיעודיים המאבק גדול יותר.

גיאורגיה – "קדוש בינינו" (Citizen Saint)
מפסטיבל קארלובי וארי מגיעה הנציגות הגיאורגית, אותה ביימה טניאטין קאג'רישווילי, ולה אחד מהסינופסיסים היותר מעוררי סקרנות שנתקלתי בהם במרוץ עד כה: בעיירת כורים מתגלה קדוש שחזר לחיים, וכעת הופך להיות חלק מהקהילה. מה שבהתחלה מרגיש כמו נס וגורם להתרגשות גדולה בעיירה, מקבל תפנית כאשר מתברר שהקדוש כבר לא באמת יכול להועיל לבני התמותה, והאנשים מתחילים לחשוב שאולי כדאי להקריבו שוב. אני חש שמדובר באלגוריה למשהו. לא בטוח למה.
גיאורגיה הייתה מועמדת לאוסקר עם "שף מאוהב" ב-1996, ושם זה הסתיים, פחות או יותר.
סיכוי להיכנס ל-15: איננו מרהיב.

יוון – "סמוי מן העין" (Behind the Haystacks)
אם לשפוט על פי פסטיבל ונציה האחרון, אחד משחקני האוסקר הבולטים והמרכזיים השנה עומד להיות "מסכנים שכאלה", סרטו החדש של יורגוס לנתימוס. זה זמן טוב להזכיר מאיפה כל הנראטיב הלנתימוסי ("המועדפת", "הלובסטר", "להרוג אייל קדוש") התחיל – זה קרה בזכות פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של 2010, לשם התקבל סרט מוזר ומטריד בשם "שיני כלב" של במאי יווני לא מוכר. השאר היסטוריה.
בשנים שחלפו הפכה יוון לאחת מיצרניות הקולנוע המועדפות על פסטיבלים ברחבי העולם, עם במאיות ובמאים חדשים ומסעירים, אבל מאז זה קצת דעך. לאוסקר היא בטח לא הצליחה להשתחל. השנה יוון, שעברה כמה חודשים לא קלים בכלל בחסות אמא אדמה, שולחת את סרט הביכורים של אסימינה פרואדרו, דרמת מתח המתרחשת בעיירה קטנה בצפון המדינה, שם מקרה מוות מסתורי משבש את חייה של משפחה ומביאה אותם לקצה. הטריילר נראה מבטיח.
סיכוי להיכנס ל-15: הסרט אנונימי מדי כדי להצליח לתפוס תשומת לב בשלב זה.

סמוי מן העין

ישראל – "שבע ברכות"
כמנהגה מאז 1990, שולחת ישראל לאוסקר את הזוכה בפרס האופיר, ואיזו זכייה זאת הייתה השנה. 10 ניצחונות צבר סרטה של איילת מנחמי, על פי תסריט של שתי השחקניות הראשיות בו – ריימונד אמסלם ואלינור סלע. סוויפ שכמוהו לא נראה מאז "חתונה מאוחרת" לפני יותר מעשרים שנה. ומה נאמר על זה? הכול הורווח ביושר רב, אם אתם שואלים אותי. באמת מדובר באחד הסרטים הישראלים הכי טובים של השנים האחרונות, כזה שפשוט לא יוצא לי מהראש אפילו אחרי שתי צפיות בו. התעלפתי עליו טקסטואלית כבר בסריטה, אז אפנה אתכם לשם, לפני שנדבר על הנושא לו התכנסנו.
כזכור, המדינה הקטנה והשנויה במחלוקת שמחברת בין אסיה ואפריקה, היא שיאנית אוסקר. כן, כן. אנחנו. זאת מכיוון שאין אף מדינה שהייתה מועמדת יותר מאתנו לאוסקר מבלי לזכות אפילו פעם אחת. עשר פעמים נכנסנו לחמישיות (האחרונה עם "הערת שוליים" ב-2011), עשר פעמים הפסדנו. יותר מכל מדינה אחרת. במקום השני, אגב, ניצבת בלגיה. האם נפתח את הפער השנה או שנשאר כליל בחוץ?
סיכוי להיכנס ל-15: סטטיסטית, כמעט בלתי אפשרי להגיע לרשימה המקוצרת בלי פסטיבל גדול על הפוסטר. לצערנו זה לא המצב עם "שבע ברכות" אז קשה לפתח אופטימיות לגבי זה. הלוואי שאני טועה.

לוקסמבורג – "גוף ונפש" (The Last Ashes)
ב-2014 שלחה אוסטריה לאוסקר מערבון אווירתי ומצוין בשם "עמק אפל". הנציג של לוקסמבורג השנה מאוד מזכיר לי אותו, לפחות לפי התקציר. מדובר בסרט תקופתי על אישה שחוזרת בשם בדוי אל כפר ילדותה, שם היא מחפשת נקמה במשפחה שכנראה יש סיבה מאוד טובה לנקום בה. הבימוי הוא של לואיק טנסון.
לוקסמבורג טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: מכיוון שזה די סרט שצץ משום מקום יהיה לו קשה במיוחד.

לטביה – "החופש שלי" (My Freedom)
הנה עוד סרט שעל אף שבשלב זה אפשר להתווכח אם הוא בכלל קיים, אני חושב שצריך להניח עליו ידיים כי הוא נשמע רלוונטי מאוד לישראל. זהו סרטה של אילזה קונגה-מלגלייה המבוסס על סיפורה האמיתי של איטה קוזאקביצ'ה, אחת מהמנהיגות הבולטות של תנועת ההתעוררות בלטביה. היא עמלה כדי לשחזר את העצמאות של מדינתה בבלקן, נרדפה על ידי השלטונות, והלכה לעולמה בגיל מוקדם בעקבות תאונת טביעה. סליחה על הספויילר.
לטביה לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: בקושי, אם בכלל.

מונטנגרו – "סירין" (Sirin)
נסיונה העשירי של מונטנגרו הוא סרט של סנאד סאהמאנוביץ', העוסק באישה שמהגרת מיוגוסלביה בתחילת שנות התשעים, כאשר הדברים הופכים להיות מפחידים למדי שם בבלקן, ומנסה לאמץ לעצמה זהות חדשה. משהו שאני חושב שחלק גדול מאתנו יכול להזדהות אתו בנקודת הזמן הזו.
מונטנגרו טרם מצאה מזור אוסקרי בחייה.
סיכוי להיכנס ל-15: לא גדול.

מרוקו – "אם כל השקרים" (Mother of All Lies)
ימים לא קלים עוברים על מרוקו ידידתנו, אז קודם כל נתחיל באיחולי התאוששות מהירה למדינה ובתקווה שלא תראה עוד אסונות כאלה בזמן הקרוב. כחלק מהווייב האופקליפטי כפי הנראה, לאוסקר השנה היא שולחת סרט לא מאוד פשוט שהיה לאחד התיעודיים הבולטים של פסטיבל קאן. הוא זכה שם בשני פרסים, כולל פרס הבימוי של מסגרת מבט מסויים לאסמי אלמודיר.
זוהי התבוננות אישית של אלמודיר כלפי עצמה, כאשר היא מנסה להתמודד עם ההיסטוריה המשפחתית שלה, שכנראה חוותה כמה דברים קשים כי אחרת זה לא היה זוכה בקאן. אני מתאר לעצמי.
מרוקו נכנסה לשורטליסט בשנה שעברה עם "הכפתן הכחול" המצוין, אבל לא הייתה מועמדת אף פעם.
סיכוי להיכנס ל-15: מכל סרטי התעודה שנשלחו עד כה, זה כנראה האחד עם הסיכויים הגבוהים ביותר.

עירק – "גנים תלויים" (Hanging Gardens)
מדי פעם מגיע לאוסקר סרט שפשוט חייבים לצטט את התקציר הרשמי שלו מילה במילה מבלי להוסיף דבר. נציג עירק של השנה הוא כזה. וכך לדלהלן: "כאשר אוסף זבל צעיר מציל בובת מין אמריקאית ממזבלות בגדד, הוא חוצה אל האיזור האדום המסוכן, שם חברים הופכים לאויבים ושום דבר איננו בטוח בהתפוצצות של אהבה, מלחמה וטירוף". אני מאוד מעוניין להיות שם.
זוהי הפקה עליה חתומות עירק, מצרים, אנגליה, ערב הסעודית ופלסטין ("שטחי פלסטין הכבושים" על פי IMDB. אני לא מתווכח עם זה). הבמאי הוא אחמד יאסין אלדארג'די בן ה-37.
עירק לא הייתה מועמדת לאוסקר, אבל מעטות המדינות שאני מנסה לאתר את הנציג שלהן כמו זו. בשנה שעברה היא שלחה את אחד מהסרטים הכי טובים של השנה, "המבחן" שהוקרן בחיפה, ולפניה סרטים נהדרים כמו "אל קלאסיקו" (שהיה לי את הכבוד לראיין את הבמאי שלו) ו"זיכרונות על אבן".
סיכוי להיכנס ל-15: כנראה לא משהו שיקרה.

פורטוגל – "חיים רעים" (Bad Living)
לפורטוגלים היו כמה אופציות לאוסקר השנה, שתיים מהן של אותו הבמאי – חואהו קאניחו. האחד קרוי "Bad Living" והוא מביא את סיפורן של כמה נשים ממשפחה אחת המנהלות מלון, והשני הוא "Living Badly" המתרכז באורחיו של אותו המלון. הבחירה הייתה, כפי ששמתם לב, בסרט הראשון כנראה בגלל שהוא זכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל ברלין.
אבל האמת המרה היא שזה כנראה לא יעזור. על פורטוגל נחה קללת אוסקר עתיקת יומין שהביאה אותה לשיא משל עצמה – זו המדינה ששלחה הכי הרבה פעמים נציגות לאוסקר, מבלי להיות מועמדת אפילו פעם אחת. 39 סרטים פורטוגלים ניסו להגיע לאוסקר אך לשווא. מאחוריה, אגב, ניצבת מצרים עם 36.
סיכוי להיכנס ל-15: לא יודע. נראה לי שזה כבר בכוונה בשלב הזה.

פינלנד – "עלים נושרים" (Fallen Leaves)
כנראה שהדילמה לגבי בחירת הנציגות לאוסקר השנה לא הייתה גדולה מדי בשביל הפינים. "עלים נושרים" הוא לא רק סרט של אקי קאוריסמקי, בכיר במאי פינלנד, אישיות מוערכת בכל פסטיבלי העולם והיחיד שהצליח להביא את פינלנד למועמדות ("איש ללא עבר" ב-2011), אלא גם כזה שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן ואף זכה בפרס חבר השופטים. תוכלו לקרוא עליו מדיווחיו של אורון מהפסטיבל.
"עלים נושרים" נשמע כמו קאוריסמקי קלאסי, במרכזו שני אנשים בודדים המוצאים זה את זה בלילה אקראי ומנסים למצוא נחמה אחד בשנייה. רק אזכיר שבפעם האחרונה שקאוריסמקי נשלח לאוסקר הייתה עם "חוף מבטחים" שלא זכה לחיבוק גדול מדי מהאקדמיה. עם זאת, שני נציגים שלהם מלאחרונה כן התברגו אל הרשימה המקוצרת: "הסייף" ו"תא מספר 6" הנפלא.
סיכוי להיכנס ל -15: בהחלט.

עלים נושרים

צ'כיה – "אחים" (Brothers)
סרטו של תומס מאסין מתמודד עם אחד הסיפורים הכי שנויים במחלוקת בתולדות צ'כיה, כזה שכנראה מעורר תחושות מנוגדות אפילו כיום. ג'וזף וקטריאד מאסין הם שני אחים שגדלים בשלהי מלחמת העולם השנייה, ורואים איך אביהם, גנרל ג'וזף מאסין (כן, יש לו אותו שם כמו לבן שלו) הופך להיות מנהיג במאבק נגד הנאצים. בבגרותם, השניים מחליטים לצאת למאבק משלם עצמם, ספציפית בשלטון הקומוניסטי של צ'כוסלובקיה. משם הנראטיב מתחיל להתפזר – האם שני האחים היו גיבורים אידיאליסטים עשויים ללא חת, או שמא רוצחים שהשתמשו במאבק כדי לעשות דברים גרועים מאוד?
הלוואי שיום אחד גם אנחנו נוכל להתמודד עם חלקים מורכבים מההיסטוריה שלנו כמו הצ'כים. אולי מתישהו.
צ'כיה הייתה מועמדת לאוסקר פעמיים בתחילת האלף.
סיכוי להיכנס ל-15: מי יודע?

צפון מקדוניה – "משק בית למתחילים" (Housekeeping for Begginers)
בשנה שעברה שלחה אוסטרליה לאוסקר סרט נפלא בשם "לא תהיי לבד" של במאי אוסטרלי-סרבי צעיר ומבטיח בשם גורן סטולבסקי. מאז הוא כבר הספיק להוציא סרט אוסטרלי נוסף, "Of an Age", שנחשב לאחת מדרמות ההתבגרות הגאות הבולטות של השנה החולפת (אני פחות התלהבתי, למרות שזה סרט יפה). עוד לא הספקנו להגיד "צפון מקדוניה" והנה הוא מגיע עם סרט שלישי, והשני שלו ברציפות שנשלח כנציג לאוסקר. הבחור בן 37, אגב. שיהיה בריא. תעקבו אחרי השם הזה. הוא הולך להאכיל אבק את זאווייה דולן בקצב הזה.
נציג צפון מקדוניה, שגם יופיע באיזשהו פסטיבל ישראלי בקרוב מאוד אבל אי אפשר לדבר על זה כרגע, הוא דרמה בכיכובה של אנאמריה מרינקה ("ארבע חודשים, שלושה שבועות ויומיים") ובו אישה, שאין לה שום רצון או צורך להיות אמא, הנאלצת לגדל בתה של בת זוגה. הסרט זכה בפרס הסרט הלהט"בי הטוב ביותר של פסטיבל ונציה.
סיכוי להיכנס ל-15: נראה לי שלגמרי. בואו נראה מה קורה עם זה.

תימן – "הנושאים בעול" (The Burdened)
עד כה שלחה תימן שתי נציגויות לאוסקר. הראשונה ב-2016 עם הסרט "אני נוג'ום, בת עשר וגרושה" וב-2018 את "עשרה ימים לפני החתונה". אני חש שיש מוטיב פה. בכל מקרה, את הנציג השני ביים אמר ג'מאל והוא זה שנשלח שוב הפעם, חמש שנים לאחר מכן. סרטו החדש עוסק בזוג עם שלושה ילדים המגלה שהוא בהיריון בפעם הרביעית, אבל המצב הכלכלי לא בהכרח מאפשר להם ילד נוסף, והם נאלצים לעמוד בפני החלטה פרובוקטיבית בהחלט.
הסרט זכה בפרס מיוחד מטעם אמנסטי בפסטיבל ברלין.
סיכוי להיכנס ל-15: כנראה נמוך.

זהו לבינתיים. בטח יהיה חלק נוסף לפני פסטיבל חיפה אם לשפוט לפי קצב ההכרזות בזמן האחרון. החלק המסכם יהיה אחרי הפסטיבל, בתקווה שכבר נדע מיהם כל הנציגים. תשארו בסביבה ושנה טובה לכולם.