המלצות סינמטקים לחגים: לוביטש, אנגלופולוס

אני לא עומד בקצב של כל מה שקורה בקולנוע. עדיין לא התאוששתי פיזית מפסטיבל ונציה ואני כבר עמוק בהכנות לפסטיבל חיפה (ודברים שיקרו גם אחריו). זה עוד בלי להתייחס לדברים שקרו השבוע, כמו יום הקולנוע הישראלי, או טקס פרסי אופיר, או סתם סרטים חדשים שיוצאים לקולנוע. פוסטים של המלצות על הנעשה בסינמטקים כבר לא כתבתי שנים, וכך קרה שפספסתי דברים בעצמי. למשל את פתיחת המחווה הראשונה בה אעסוק בכל זאת בפוסט זה, כי חשתי צורך לכתוב עליה. אוסיף לכך מחווה נוספת בסינמטק אחר, ואוותר בצער על כך שלא ארחיב עם דברים אחרים שהתרחשו ומתרחישים החודש בסינמטקים. כל זה בעוד אני מזדרז לכתוב את הפוסט, לא רק כי ראש השנה בפתי אלא כי בשתי המחוות יש סרט שהקרנתו רלוונטית כבר להיום.

המגע של לוביטש | סינמטק ירושלים

החנות מעבר לפינה

האם כתבתי כבר על ארנסט לוביטש בסריטה? כנראה שהתשובה היא כן ולא – ציינתי את שמו מספר פעמים, המלצתי על סרטים בודדים שלו, אבל כמדומני לא ממש כתבתי באריכות על הבמאי שהיה אחד הראשונים, אולי הראשון, שבזכותו התחלתי לצפות באובססיביות בקולנוע הוליוודי קלאסי. שזה דבר שעשיתי בעיקר לפני שהתחלתי לכתוב על סרטים. כך יצא שהטקסט הבודד שלי על סרט ספציפי של לוביטש הוא על "שיר ערש שבור", דרמה לא טיפוסית עליה כתבתי בצמוד ל"פרנץ" של פרנסואה אוזון, שהוא גרסה טובה יותר לאותו מחזה. בנוסף, יש טקסט של אור שהעריך אך לא אהב את "מתכון לחיים", או "עיצוב לחיים" כפי שהוא נקרא בסינמטק ירושלים החודש. זה סרט שאני מחבב יותר למרות שהוא כנראה קרוב לתחתית הדירוג של סרטי לוביטש עבורי. בטח בכל הקשור לקומדיות מן תקופת הסרט המדבר, תקופת השיא של לוביטש מבחניתי וגם לדעת הרוב.

למרות שיש עניין גם בתקופות הקודמות שלו. בקולנוע האילם הוא היה הבמאי הגרמני הראשון שזכה לתהילה עולמית עקב אפוסים היסטוריים עמוסי ניצבים (רעבים ללחם עם סיום מלחמת העולם הראשונה), שהגיע לסרטי הפאר אחרי הצלחה כשחקן כשגילם את הדמות "מאייר איש ברלין", ייצוג בעייתי מאוד של יהודי, למרות שלוביטש עצמו היה כזה. בכל מקרה, בתקופה האילמת בגרמניה הוא היה במאי מגוון ועתיר המצאות והוליווד קנתה אותו הרבה לפני כל הגרמנים האחרים שהגירו אליה. הוא המשיך לעבוד בז'אנרים שונים בארה"ב, אם כי החל לשמר את הנטייה לקומדיה ולליטוש. עם המעבר לסרט המדבר, לוביטש החל לביים סרטים מוזיקליים ועשה זאת טוב יותר מכמעט כל במאי אחר באותה התקופה, כך שהסרטים שלו מהנים תמיד. גם אם בראשונים שבהם עוד ניתן לראות את מגבלות המעבר לקולנוע המדבר. בגלל שהטקסט הזה שלי נכתב באיחור, במחווה שנערכת בסינמטק ירושלים כבר הוקרנו "נסיכת האויסטרים" שייצג את כל התקופה האילמת ו"הקצין המחייך", שגריר תקופת המיוזיקל.

המוקד של סינמטק ירושלים הוא התקופה המאוחרת, משמע הקומדיות המדברות. משמע כמה משיאי הקולנוע ההוליוודי והסרטים בהם מתקיים בצורה הטובה ביותר "המגע של לוביטש" – מונח שחובבי קולנוע אוהבים להשתמש בו ולטעון כי קשה להגדיר אותו, שכן הוא הרכיב הסודי שהופך את הסרטים שלו, הנטועים היטב בז'אנרים, למעט מענגים יותר. לטעמי, המגע הוא גם עבודה עם אנשי צוות טובים בתחום המשחק והכתיבה, כאשר לוביטש היה אחד מן הבמאים הבודדים בהוליווד שהיה מצוי בשנות השלושים והארבעים במעמד של בחירה תמידית עם מי לעבוד (הוא אף היה מנהל אמנותי של כל אולפני פראמונט לתקופה קצרה). רכיב נוסף הוא מה שלוביטש עצמו כינה "לתת לקהל לחבר 2 ועוד 2", מה שאומר בפועל שהשכל צריך לפעול בסרטים של לוביטש גם בעלילות מטופשות. בעיקר כי המידע לפעמים נמסר בצורה לא ישירה, אך יחד עם זאת תמיד קל להבין. הקהל לומד על התרחשות מחוץ לפריים ומבין את המצב קצת לפני הדמויות, מה שנותן לו תחושה שהוא חכם יותר מן הסרט.

אני כותב את זה כי מה שבעיניי הוא הדוגמא הכי טובה לשימוש של לוביטש בהתרחשות מחוץ לפריים הוא "מלאך" שיוקרן ממש הערב בסינמטק ירושלים (תמונה בראש הפוסט). סרט זה לא נחשב לאחד מן הגדולים של הבמאי, אך הוא סרט שאני אוהב במיוחד בזכות ההופעה של מרלן דיטריך ובזכות שניים-שלוש סצנות נהדרות של מסירת מידע. בהן סצנת ארוחת הערב שמעבירה את המשולש הרומנטי של בני המעמד הגבוה דרך חדר המשרתים, ובעיקר סצנת הסיום של הסרט, שמראה כיצד ניתן להפתיע מעט גם בסיום שהוא היחיד שאפשרי בחוקי הקוד ההוליוודי, דרך העשייה ועבודה עם תנועת מצלמה ומה שמחוץ לפריים.

אבל נתמקד בעיקר, שהוא ארבע יצירות המופת של לוביטש שיוקרנו במחווה. "צרות בגן עדן" הוא סרט שנעשה לפני כניסת הקוד ההוליוודי ולכן הוא יכול להרשות לעצמו קצת יותר, כמו לרמוז כי גן העדן שיש בו צרות הוא חיי המין, ובעיקר להציג סיפור הנע ברחבי אירופה שהגיבורים שלו הם גנבים. כלומר, זוג גנבים שלפרקים מעורב מבחינה רומנטית, עד שהגבר מוצא יעד לשוד גדול דרך בניית מערכת יחסים עם אישה עשירה, עד למצב בה לא ברור לו האם הוא רוצה בסופו של דבר להיות איתה או לשדוד אותה. הסרט יוקרן ביום שבת וכדאי לא להחמיץ את הפתיחה שלו.

"החנות שמעבר לפינה" הוא סרט שאני כל כך אוהב, עד שלקח לי זמן להכיר בכך שיש ערך גם ברימייק שלו, "יש לך הודעה", שבו נורה אפרון העבירה את המבנה העלילתי שלו (וגם סצנות שלמות) לעידן האינטרנט המוקדם. בסרט המקורי, מדובר בשני עובדים באותה חנות כלבו בהונגריה שלא יודעים שהם גם מחליפים מכתבים בעילום שם. בעבודה הם רבים, במכתבים הם מתאהבים, בסרט שבניגוד לרוב הסרטים של לוביטש הוא יותר רומנטי מאשר קומי. יש מקום גם לקומדיה בעזרת דמויות המשנה, אך הכל מוביל לסיום שפירק לגמרי את כל מנגנוני הציניות שלי בגיל 17 – וכיום.

שני הסרטים הנותרים הם ההמלצות הגדולות ביותר, אלו שאני חושב שהקהל הכי יאהב. "נינוצ׳קה", ובו לוביטש סונט בקומיניזם עם גרטה גרבו בתור קומוניסטית קשוחה שמגלה את קסמי ההתאהבות והמערב בכלל, בהופעה קומית לא טיפוסית אך חזקה. ו"להיות או לא להיות", עוד סרט שזכה לרימייק שיש לו מעריצים, אבל העניין הוא שסרט החדש יותר נעשה כאשר היוצרים שלו ידעו עד כמה חמורים היו פשעי הנאצים. לכן הוא לא יכול להיות חריף ופרוע כמו הסרט שלוביטש עשה במטרה להרתיע מפני הפשעים (הוא התחיל לעבוד עליו כשארה"ב עוד לא הייתה במלחמה, אבל יצא להפקה אחרי). לוביטש התחרט על עוצמת הפארסה שהוא מתאר עם הידיעה על זוועות. זה עדיין סרט שמצחיק לא רק בלעג לפאשיזם באשר הוא, אלא גם בלעג לאגו. כולל התפקיד הקולנועי הכי טוב של ג'ק בני והופעה האחרונה המוחצת של כוכבת הקומדיות הרומנטיות קרול לומברד.

מחווה לתיאו אנגלופולוס | סינמטק תל אביב

המסע לקיתרה

על מחוות לתיאו אנגלופולוס כבר כתבתי כמה פעמים, כי היו כמה כאלו בארץ בשנים האחרונות ולרוב עם אותם סרטים שזמינים בארץ. במחווה שתחל היום בסינמטק תל אביב שוב לא יוקרן "נוף בערפל", אבל יש לקוות כי עותק חדש של "מגדל הדבורים" שפותח את המחווה הערב הוא הסנונית שמבשרת על עותק חדש גם עבור סרטו הנודע ביותר של הבמאי היווני. בעידן הנוכחי, ואף כי יוקרנו שוב הסרטים שכבר הוקרנו בשנים האחרונות בכמה הזדמנויות, יש שתי סיבות לשוב לדון בבמאי בתקופה הנוכחית:

1. קולנוע פוליטי יכול להיות גם קולנוע אישי, פיוטי ורב רבדים.
אנגלופולוס הוא קולנוען פוליטי, שמאלני, שאינו יכול שלא לעסוק בפוליטיקה בסרטיו. אך הוא תמיד עשה זאת בצורה נטולת הטפה, תוך דגש על הכאב האנושי. בעיקר בסרטים שכתב יחד עם טונינו גוארה, החל מ"המסע לקיתרה" – סרטים בהם התחיל לשים במרכז גיבורים בודדים ופחות מכלול אנושי. הקולנוע הפוליטי שלו היה קרוב יותר לפילוסופיה של ברגמן וטרקובסקי מאשר לניאו-ריאליזם או לקוסטה גבראס, שעסקו בנושא ישירות, או לרדיקליות הסגנונית של גודאר. המלחמה בכל דיכוי פוליטי עקב תאוות כוח היא כמו מלחמת דת בסרטים של אנגלופולוס, אבל המטרה הפוליטית היא גם האל שנעדר מן העולם.
יש בסרטים שלו הרבה מחאה ותסכול מכל פתרון, פרט לפתרון שביצירת קשר אנושי ובפעולה לא למען העצמי, אלא למען האחר. הקולנוע שלו הוא סימבולי מאוד, מופשט גם בסגנון המשחק ובנטייה של דמויות לקפוא בתוך הפריים. הדבר מייצר דימוי של מצב האדם בעולם מול הכוחות שחזקים ממנו. בהקשר לישראל, הסרטים שלו הם סרטים של שמאל המאוכזב לא מעט לא רק משלטון הימין, אלא גם מהנהגת השמאל והיעדר שמאל אמתי ברגע שלכאורה מוצג כזה בשלטון, מה שרלוונטי לימינו. לצד כל זאת, הם גם סרטים שמראים את האהבה כדבר הנותר בבני האדם כמעט עד לרגע האחרון.

2. בכל פעם שאתם מתלהבים משוט ארוך שמצולם דיגיטלית ונעזר בעריכה סמויה, בכל דבר שבח על "טיילר רייק" או דברים דומים, התנצלו בפני אנגלופולוס. וגם בפני מיקלוש יאנצ'ו, המאסטר הגדול של השוט הארוך ועתיר ניצבים בעידן הפילם, בלי אף טריק או אפקט ממוחשב. ההבדל הוא שאצל אנגלופולוס, הסיבה לשוט הארוך היא אף פעם לא סתם להדגים וירטואוזיות, אלא ליצור קשר בין דברים שונים עם הצדקה לכל תנועה בפריים ולכל ויתור על הקאט הקולנועי. כולל בשוטים בודדים הנעים על פני תקופות שונות.