אימת החודש – יולי 2023: "ההשחרה", "קופסת הציפורים: ברצלונה", "כל העיניים"

אל בתי הקולנוע הגיע ממש לאחרונה סרט שהוזכר רבות במהדורות אימת החודש האחרונות, "נגעת נרצחת", בתקווה שיעביר הילוך בכל מה שקשור לסרטי הז'אנר של 2023. הסרט האוסטרלי קיבל ביקורות נלהבות מעבר לים ואכן התגלה כמהנה ועשוי מצוין, אבל לפחות מבחינתי כל מיני בעיות תסריט ופתרונות עלילתיים גרעו ממנו. ככזה, אני מכריז שהמרוץ לסרט האימה הרשמי של השנה ממשיך. בואו נחזיק אצבעות שארבעת החודשים הקרובים יביאו לנו משהו בהפתעה, אחרת 2023 הולכת להיזכר בעיקר בזכות "מייגן", וזה לא יהיה מחמיא לאף אחד.

למרבה השמחה, מהדורת יולי נושאת עמה חדשות טובות בהקשר הזה, כי בה נמצא אחד מהטובים של השנה, גם אם הוא נוטה יותר לכיוון הקומי מאשר המפחיד. אליו מצטרפים סרט נטפליקס שרוצה לשחזר הצלחה קודמת אבל בגלל שזה נטפליקס הכול הולך לעזאזל די במהירות, וגם סרט ז'אנר קטן ומשונה של יוצרים ששווה להכיר.

"ההשחרה" – The Blackening

תשומת הלב הראשונה שהגיעה לסרט הזה הייתה בזכות הטאג-ליין המצוין שנכתב בגדול על הפוסטר: "לא כולנו יכולים למות ראשונים", בדיחה נהדרת על הקלישאה של סרטי אימה בה הדמות השחורה היא הראשונה למצוא את מותה. זה אוטומטית מכניס את "ההשחרה" לרצף ארוך של סרטי אימה החל מ-2017 שעוסקים בחוויה השחורה, החל כמובן מ"תברח" שהיה לתופעה תרבותית ופתח את הסכר. משם זה פשוט לא הפסיק עם סרטים כמו "כישוף", "נאני", "אטלנטיקה", "אין מצב", "קנדימן", "אנטבלום", "שיער רע" ועוד.
"ההשחרה" הוא זה שלוקח את עצמו הכי פחות ברצינות מכל החבורה הזו, דובק בקומדיה לפני הכול, ואולי בגלל זה הוא בעיני גם הכי טוב מהם. באופן כללי מדובר באחד מסרטי האימה המוצלחים ביותר שראיתי בחודשים האחרונים.

"ההשחרה" הוא פארודיה על סרטי סלאשרים, התת ז'אנר האייטיזי שנדמה שלעולם לא ימאס לנו ממנו. הפעם זו קבוצת חברים, כולם אפרו-אמריקאים, שיוצאים יחד לבקתה ביער לסוף שבוע, ושם מגלים רוע שמסתתר בתוך הבית. הם מתחילים למות בזה אחר זה, ובין אלו שנותרים בחיים מתחילה חשדנות אחד לשני. עד כאן הכי תבניתי שאפשר, אבל לתוך המסגרת הזו הסרט מעמיס איזכורים בלתי נגמרים לתרבות האמריקאית השחורה, ועושה את זה בצורה משעשעת במיוחד. כהוכחה להצלחתו, גם אני, שלמקרה שתהיתם איננו אמריקאי או שחור, זיהיתי חלק משמעותי מהרפרנסים והבדיחות. כמובן שכמה מהן לגמרי עברו לי מעל הראש, אבל זה בהחלט לא רק רצף של בדיחות פנימיות.

את התסריט ל"ההשחרה" כתבו טרייסי אוליבר ("טיול בנות") ודוויין פרקינס ("ברוקלין ניין ניין"), שגם משחק. כלומר, כבר בשלב הזה ברור לנו שאנחנו בטריטוריה של קומדיה. הבימוי הוא של טים סטורי, מהבמאים השחורים הבולטים שפועלים כיום, אבל לא כזה שקיבל מעמד יוקרתי במיוחד, בעיקר כי הקריירה שלו מתפזרת ליותר מדי כיוונים. סטורי הוא הבמאי של "ברברשופ", "ארבעת המופלאים" (הראשון, עם ג'סיקה אלבה), "טקסי", שני סרטי "שחק אותה שוטר", "שאפט" ו"טום וג'רי". לא יהיה קיצוני להגיד שאין פה מאה אחוזי הצלחה.
העניין עם סטורי זה שהוא במאי שיודע קומדיות אבל לא ממש מומחה בתחום האימה. כך שבזמן שהתסריט משתמש במוסכמות האימה באופן נהדר, הבימוי הוא לחלוטין קומי, אז לעיתים יש איזושהי התנגשות בין מצע מתוחכם יחסית (סצנות המשחק במרתף מעולות) לעבודת בימוי שבאה בעיקר להרים, בשונה מלמתוח או להפחיד. אולי היה מעניין יותר אם היו מביאים במאי/ת מתחום האימה, שידע גם לנצל את החלק הזה של הסיפור ויהפוך אותו למורכב ואינטגרלי יותר לז'אנר.
זה לא לוקח דבר מההנאה מהסרט, רק קצת מרגיש שמומשו שמונים אחוז מהפוטנציאל ולא כולו.

"קופסת הציפורים: ברצלונה" – Bird Box: Barcelona

התופעה הזו הייתה כמובן קיימת לפני המצאת נטפליקס, אבל בזכות הסטרימינג זה הפך לשכיח במיוחד: אירוע תרבותי שנדמה שמילולית כל העולם מתעסק בו באובססיביות מוחלטת, אף אחד לא מדבר על שום דבר אחר, ואז בחלוף כמה חודשים איש לא זוכר דבר ממנו, כאילו לא היה מעולם. סרטים וסדרות שנדמה שהשתלטו על תרבות הפופ מתפוגגים לאוויר כאילו היו חלום ותו לא. "רחוב הפחד", "ברידג'רטון", "טייגר קינג", "טיילר רייק: חילוץ", "משחקי הדיונון" הם רק חלק מהדוגמאות היותר טריות, כי את הוותיקות יותר כבר הספקתי לשכוח פעמיים.
אחד המקרים הכי קיצוניים של להיט שנמחק מהתודעה, היה של סרט האימה "קופסת הציפורים" שעלה לנטפליקס בשלהי 2018. שילוב משונה של סרט ז'אנר מבוסס על ספר, עם שחקנית ליגה א' (סנדרה בולוק) ובמאית בינלאומית עטורת פרסים (סוזנה בייר, זוכת האוסקר על "בעולם טוב יותר"). הוא היה ה-דיבור של תחילת 2019, להיט צפיות ענק ואפילו הפך לאתגר ויראלי מטומטם להפליא.
פחות מכמה חודשים לאחר מכן והסרט הזה נשכח לחלוטין, אבל נטפליקס סרבה להכיר בזה.

לבקשתו של אף אחד, ארבע שנים לאחר "קופסת הציפורים" מגיע סרט נוסף, שאיננו בדיוק המשכון כמו שהוא יותר הרחבה של העולם האפוקליפטי, בו מפלצות מסתוריות משתלטות על בני האדם דרך הראייה וגורמות להם להתאבד. כך האנושות חייבת להישאר במקומות סגורים או לצאת אל המרחבים בעיניים עצומות. הפעם זה מתרחש בספרד, כפי שנרמז בעדינות משמו, ומעבר לקונספט הכללי אין לו שום קשר לזה שקדם לו.
גיבור השלוחה הברצלונית הוא סבסטיאן (מריו קסאס מ"הבאר" ו"מכשפות ביערות"), שיחד עם בתו מנסה להגיע למקום מבטחים. די מהר מתברר לנו שסבסטיאן איננו בדיוק הגיבור החיובי ביותר בנמצא, וגם הסיפור המשונה עם הבת שלו הוא משהו שלא אחשוף כאן, אבל נשבע שזה די ברור לכל צופה מרוכז אחרי רבע שעה.

קשה לי להאמין שלמישהו מאתנו בער צורך להרחבת עולם ל"קופסת הציפורים", אבל האמת היא ששני אלמנטים בפרויקט הזה בכל זאת עוררו בו עניין ראשוני. אחד מהם הוא באמת הניסיון לבנות סרט הישרדות לא דרך האבא הנהדר והאחראי (כמו שאר סרטי תת הז'אנר של "לשרוד מפלצות עם ארבעה חושים בלבד" בהם "מקום שקט" ו"השתיקה"), אלא דווקא איש נכלולי ולא יציב. השני הוא זהות היוצרים שקיבלו את הפרויקט, האחים הספרדים אלכס ודיויד פסטור.
כולל "קופסת הציפורים: ברצלונה", השניים כתבו וביימו רק ארבעה סרטים ב-14 השנים האחרונות, אבל סרט הביכורים שלהם היה כל כך טוב, שאני תמיד מוכן לפרויקט הבא שלהם. זהו "נשאים" מ-2009, כמו "קופסת הציפורים" גם הוא סרט מסע אפוקליפטי, וכיכבו בו כריס פיין, לו טיילור פוצ'י ופייפר פראבו. צפייה מומלצת אם אתם נתקלים בו מתישהו. באמת שעברו יותר מדי שנים מאז, אבל הפסטורים הראו שיש להם את זה כבר על ההתחלה, אז אין שום סיבה למה שזה לא יצליח שוב. נכון?

למרבה הצער שוב נטפליקס הוכיחו כמה קל לקחת יוצרים עם פוטנציאל ולחרב אותו לחלוטין. קשה לומר מה השתבש בסרט הזה, אבל היה קשה לי להחזיק רמת עניין כלשהי במהלכו. הפתיחה בהחלט מצוינת, באופן כללי זה סרט שנראה טוב, אבל הוא כל כך מקושקש ועמוס מהלכים צפויים ועצלים שקשה להיזכר בו שעות בודדות לאחר תום הצפייה. עוד סרט זניח של נטפליקס בא והלך, ואני טרם מצאתי את הסיבה לחדש את המנוי שלי.

"כל העיניים" – All Eyes

די מבדר הקטע העכשווי הזה של אחים מביימים אימה ביחד. "נגעת נרצחת" בקולנוע, "קופסת הציפורים: ברצלונה" בנטפליקס, ובעולם ההפצה הקטן יותר, האחים גרינלי הביאו יציאה חביבה למדי בשם "כל העיניים" שתפסה את תשומת לב קהילת האימה, למרות שאפשר להתווכח על השיוך הז'אנרי שלה. בשונה משאר צוותי האחים, ההבדל פה הוא שהאחים לא חתומים יחד על התסריט והבימוי אלא פיצלו קרדיטים – טוד ביים, אלכס כתב. מה שעוד משעשע בהקשר של משפחת גרינלי, זה שאם מסתכלים על שמות המפיקים, מגלים שהחמולה כולה כנראה התגייסה, שם חתומים אדם גרינלי, ג'ף גרינלי, ליסה גרינלי וטוד גרינלי. אני חש שיותר מאשר הפיקו בפועל, בטח פשוט תרמו כסף לפרויקט כדי לעזור לאחים וקיבלו על זה קרדיט.
אלו חלק מהסיבות למה כל כך קל להיות בעד הסרט הזה, גם כשהוא מועד לפעמים.

הקונספט של "כל העיניים" מוצלח כבר ברמת הסינופסיס. אלן (ג'ספר האמר) הוא מנחה פודקאסט מצליח שעוסק בכל מיני אנשים הזויים שפונים אליו כדי לספר את סיפורם. מין תוכנית טראש כזו שלא לגמרי ברור אם לועגת למרואיינים או מתייחסת אליהם ברצינות. אבל כגודל הנסיקה כך גדולה הנפילה, כאשר אחת מתוכניותיו של אלן נגמרת על הצד הגרוע ביותר, והוא מוקע לחלוטין ומפוטר. אתוודה שלא לגמרי הבנתי למה התקרית המצמררת היא באשמתו של אלן או מצדיקה את ביטולו, אבל בסדר, זורם.
בייאושו, אלן מחפש דרך לחזור חזרה לעניינים ומגלה מכתב שנשלח אליו מקשיש אלמן, שאשתו הייתה מאזינה אדוקה של התוכנית. הגבר כותב לאלן שהוא מוזמן לבית החווה המבודד שלו, כי שם, בתוך היער שגובל בשטח הגידולים, חיה מפלצת שעשויה כולה מאלפי עיניים, והוא מתכוון לחסל אותה. הוא מציע לאלן לתעד את זה לפודקאסט שלו, כי הוא חושב שזה מה שאשתו הייתה רוצה שיעשה. אלן מחליט לנסוע למקום, ומגלה חבוב לא מאוד יציב ומאוד פרנואידי, שבהחלט מאמין שיש מפלצת בסביבה. אבל אלן לא רק שסקפטי, אלא גם מתחיל לחשוב שהקשיש הזה הוא סכנה בפני עצמו.
בהערת אגב, אזכיר שזה הסרט האימה השני מהחודשים האחרונים שמתחיל במשפיען זחוח שמנסה ששואף לקאמבק, אחרי "דדסטרים" (או "לייב מהמתים" כפי שנקרא ב"יס"). "כל העיניים" הרבה יותר טוב.

הסיבה שכתבתי שאפשר להתווכח על השיוך הז'אנרי של "כל העיניים" היא כי הסרט משנה כיוון כמה פעמים במהלכו. למרות שהוא מתרחש כמעט במלואו באותו לוקיישן, קצת אחרי נקודת האמצע הוא הופך לסרט אחר לגמרי ששם דגש על דברים אחרים מאשר אימה או מסתורין.
זה מאוד מבלבל, ואפילו מתסכל, כי הסרט מתחיל מנקודה מאוד אפלה, ממשיך למסתורין שלא לגמרי אפשר להבין לאן הוא חותר, מפלרטט קלות עם אימה קלאסית, מתחיל לפתח טונים קומיים, נכנס לטריטוריה של אקשן, ואז מחליט על דרמה אנושית. הרבה יותר מדי בשביל פחות משעה וחצי סרט.

ובכל זאת, רוב הזמן זה עובד. "כל העיניים" הוא סרט מאוד קטן, אבל גם כזה שעשוי באהבה ובמיומנות. הוא לא נוק-אאוט בשום דרך, כאמור הניסיון שלו לעשות הרבה דברים במקביל פוגם בו באיזשהו מקום, וממש לא היה לי ברור הטון הסנטימנטלי והדי מלאכותי בו הוא מסתיים, אבל אי אפשר שלא להעריך – וליהנות – ממה עשו האחים גרינלי עם כל כך מעט.
גם אם לא אחיד ולעיתים עושה לעצמו חיים קלים, התסריט הרבה יותר חכם ממה שאנחנו רגילים לקבל בסרטים מהסוג הזה. הרבה דברים שנשתלים בהתחלה מקבלים משמעות בהמשך, ועיצוב הדמויות ממש מצוין. היה מאוד קל להפוך את אלן לדוש רעיל וחסר לב (כמו "דדסטרים") אבל הסרט כן מוצא בו דברים חיוביים כבר על ההתחלה ולכן המסע שלו מעניין. עוזרת לכך ההופעה הטובה של האמר. בנוסף, הדינמיקה בינו לבין החקלאי המשונה, ממנו עושה השחקן-שבכלל-צייר בן הול מטעמים והלוואי שנראה אותו בעוד סרטים (הוא היה ב"מינארי" ומסתבר שגם יצוץ ב"רוצחי פרח הירח"), היא הלב של הסרט ואולי הדבר הכי אמין בו.
אולי יותר מהכול זו תצוגת יכולת של שני יוצרים צעירים שמסקרן מאוד לראות לאן ימשיכו, אם בכלל. אבל גם מעבר לזה מדובר בסרט חמוד עם רעיונות יפים וקליימקס מוצלח, הרבה הומור וסיקוונסים מרשימים של עריכה ועיצוב. אנחנו יודעים כמה שום דבר מזה לא מובן מאליו.

עד כאן אימת החודש של יולי 2023. בחודש הבא נפרדים מהקיץ אז מעניין אלו סרטי אימה תביא עונת הסתיו. אבדוק ואדווח.
לכל פרקי אימת החודש אתם יכולים ללחוץ על התגית הרלוונטית.