אימת החודש – יוני 2023: "לא רצויים", "מאלום", "שעון", "משפיענית"

מחצית 2023 מאחורינו, ואנחנו עדיין מחפשים את סרט האימה של השנה. כלומר, אלא אם כן הגענו לשיא עם פסטיבל סאנדנס. בינואר. מחשבה די מדכדכת.
נכון לעכשיו עדיין לא נתקלתי במשהו שמתקרב ל"אינפיניטי פול", עדיין הסרט האהוב עלי ב-2023 באופן כללי (אזכיר שהרף לא מאוד גבוה). לצדו, גם יציאה של סאנדנס, "Talk To Me" האוסטרלי, שבעברית קיבל את השם שללא ספק יצית כמה פוסטים עצבניים "נגעת נרצחת", ממשיך להיות הנעלם מספר אחת של השנה. התגובות של יודעי דבר שאיתם שוחחתי חלוקות. היו שהרעיפו עליו שבחים, היו שלא הצליחו לשרוד אותו, אבל לי טרם הייתה גישה אליו. יש לו מפיץ ישראלי אז בוודאות נראה אותו באיזושהי קונסטלציה, בין אם פסטיבלי הקולנוע, הקרנות מסחריות, הקרנות מיוחדות או הכול ביחד. נחכה ונראה. בינתיים אנחנו עובדים עם מה שאנחנו יודעים.

לאימת החודש של יוני התקבצו ארבעה סרטים, לפחות שניים מהם היו מדוברים למדי בסצנת האימה לאחרונה, וכאן נשפוט יחדיו עם הבאזז היה מוצדק. הסרטים כולם דוברי אנגלית אבל מגיעים ממדינות שונות – אנגליה, ארה"ב ואפילו הפקה משותפת עם איטליה (למרות שאין סיכוי לקלוט את זה מהצפייה בסרט) ואחד שעושה כבוד לתאילנד.
אתוודה שהסרט המוצלח ביותר מהרביעייה מקבל גג תואר של "סבבה", ועליו נדבר אחרון כי יש שם כל מיני קשיים שצריך לדעת לפני. אל תדאגו, נגיע לזה. מה שכן, באמת שכל אחד מהסרטים האלה מציף איזה משהו מעניין לדבר עליו, גם אם ברמת הניסוי שנכשל. אתם יודעים, כמעט כמו בכל חודש, אז לפחות יש פה המשכיות.

"לא רצויים" – Unwelocme

באימת החודש הראשון אי פעם (כן, זה ממרץ 2013) הופיע סרטו של במאי אירי מבטיח בשם ג'ון רייט, שללא ספק איננו ג'ו רייט. לסרט קראו "תפסנים", קומדיית מפלצות חמודה על קבוצת אנשים באי מבודד שיכולים להילחם בחייזרים רק כשהם שיכורים מהתחת. כנראה הפרמיס הכי טוב לסרט אי פעם.
בעשור לאחר מכן רייט די הדיר את רגליו מהקולנוע, התרכז בעיקר בבימוי לטלוויזיה, והנה הוא חוזר עם סרט חדש לו לא מעט קווים משיקים עם "תפסנים".
האמת היא שכל מה שצריך לדעת על הסרט הזה אפשר לסכם בדרך בה רייט עצמו עשה זאת: "כלבי הקש" פוגש את "גרמלינס". באמת שאין הרבה להוסיף, אבל כמובן שזה לא יעצור בעדי.

"לא רצויים" נפתח בפרולוג שדי הפתיע אותי ברמת האינטנסיביות שלו. אנחנו פוגשים זוג צעיר שחי בעיר הגדולה, ג'יימי ומאיה, בדיוק כשהם מתבשרים שמאיה בהיריון. החגיגה לא נמשכת יותר מדי זמן, כי את השניים מפתיעים קבוצת חוליגנים אלימים שתוקפת אותם בביתם. בעקבות האירוע הנורא ג'יימי ומאיה מבינים שהם חייבים לעזוב את העיר לטובת חיים שלווים יותר, ואיזה מזל שדודה של ג'יימי בדיוק נפטרה והורישה להם את ביתה הגדול בכפר מרוחק.
הבית באופן טבעי דורש שיפוץ, אבל הוא בהחלט כל מה שהם רצו, גדול ומרווח עם חצר שמשקיפה ליער, אה, וגם יש תנאי – בכל ערב הם צריכים להשאיר מנת אוכל בשער שמוביל ליער, כדי לפייס סוג של יצורים מסתוריים שחיים בו. נשמע כאב ראש, אבל בעיני עדיין דיל הרבה יותר שווה מכל שכר דירה בתל אביב. בכל מקרה, נחשו מה הדבר הראשון שהם שוכחים לעשות. ואם זה לא מספיק, גם צוות השיפוץ של הבית מתגלה כמשפחה של אנשים די בעייתיים (ביניהם קריסטיאן ניירן, שמגלם דמות על הספקטרום ממש כמו הודור שלו מ"משחקי הכס"), כאלה שקצת מרגישים כמו סטריאוטיפים שכותב איש עירוני על מי שהוא תופס כאנשים לא מפותחים שגרים במקומות שהקדמה לא הגיעה אליהם.

היכולת של "לא רצויים" לתפוס את הצופים על ההתחלה מאוד מרשימה, ומתרחשת בעיקר בזכות החיבה אל ג'יימי ומאיה, כאלו שגם קל להזדהות אתם וגם מגולמים על ידי שחקנים מאוד טובים – אלו הם דאגלס בות' החמוד, שהיה פעם הבטחה גדולה בימי "עלייתה של ג'ופיטר" ו"גאווה ודעה קדומה וזומבים" אבל משהו לא לגמרי תפס, והאנה ג'ון-קיימן, שבהצלחה לשכנע אותי שאיננה אחות אבודה של לירון בן-שלוש. גם הידיעה שיש פה פתח ללכת למקומות קצת אפלים מחזיק לא רע. עד שזה כבר לא.
לא לקח המון זמן עד שעד התחושות הטובות מהפתיחה התפוגגו, בעיקר כי הסרט הרגיש לי מאוד אולפני ומלאכותי. גם אם הלוקיישן המדובר אכן ניצב בפאתי כפר מלא טבע, זה עובר כמו סט. אולי משהו בשוטינג והתאורה, לא לגמרי ברור. אבל מה שבעיקר הטריד אותי הוא שבמשך הרבה מאוד זמן לא קורה כלום. כמעט חצי סרט חולף עד שדברים עוברים הילוך, וגם אז המקומות שהוא מגיע אליהם די מוכרים.
ככל שהסרט ממשיך הוא הופך להיות משונה יותר ויותר אבל לא בקטע טוב, עד לקליימקס שעל כך אמרו חז"ל "לא הבנתי". בעיקר זעתי באי נוחות מול כמה אלמנטים מאוד טריגריים שנמצאים בסרט, שלא מקבלים טיפול כמו שצריך. יש פה תקיפות מיניות, התמודדות עם מוגבלויות, יחסים לא תקינים בתוך המשפחה, כל מיני דברים שלגמרי ראוי להישיר אליהם מבט כל עוד יש את האחריות והרגישות לזה. ב"לא רצויים" זה לא המצב, ואני איבדתי עניין הרבה לפני שהוא הסתיים.

מאלום – Malum

לשבחים רבים זכה הסרט הזה, הפקה אמריקאית-איטלקית, בחודשים האחרונים, מציב אותו גבוה ברשימת התעדופים שלי. נכנסתי אליו בלי לדעת כלום על העלילה, ובלי היכרות עם הבמאי אנתוני די-בלאסי, שמתברר שכבר עורך מביים סרטי אימה מעל לעשור. למעשה, "מאלום" הוא גרסה מחודשת שהוא עשה לעצמו, על פי סרטו מ-2014 "משמרת מאוחרת".
"מאלום" הוא כמעט סרט לוקיישן, מתרחש ברובו המוחלט בתחנת מעצר די נטושה, אליה מגיעה ג'סיקה, שוטרת צעירה וחדשה בכוח (ג'סיקה סולה הבריטית), כדי לאכלס אותה בקצה הלילה. זאת ועוד, לתחנה הזו ממש יש קשר ישיר לביוגרפיה שלה כי שם אביה, שוטר מהולל בעצמו, עבר טראומה שעלתה לו בחייו. לא הרבה אחרי שהיא מתמקמת, ג'סיקה מתחילה לחוות כל מיני אירועים לא נעימים, רואה דברים מלחיצים בחשכת המסדרונות, ומנסה להבין איך זה קשור לכת עתיקה עם כוחות אפלים.

השאלה הכי גדולה שלי שתלויה מעל הסרט הזה קשורה לעובדת היותו רימייק עצמי. אמנם לא ראיתי את "משמרת מאוחרת", אבל מקריאת התקציר שלו נראה שזה אחד-לאחד "מאלום" (אפילו שם הגיבורה זהה). מכיוון שלא הייתה לי שום כוונה לראות את הסרט הקודם, עשיתי קצת קריאה אינטרנטית, שם התברר שזו בכלל חברת ההפקה וולקאם וילאיין שפנתה אל די-בלאסי עם ההצעה לרימייק, והוא הלך על זה כדי להגשים יותר טוב את החזון המקורי שלו, כלומר קצת יותר תקציב למפלצות ודברים מדממים שמסתערים על הפריים. הלוואי שגם היה מוצא זמן לכתוב תסריט.

"מאלום" מאוד מצטיין בתחום הקריפיות. די-בלאסי יודע איך להשתמש בחללים ותאורה, והאווירה ברובו של הסרט עוכרת שלווה, וככזו מענגת למדי. למרבה הצער אווירה לא יכולה להחזיק סרט לבד, וכאשר כל מיני תפניות לא סבירות או צפויות, או שתיהן, מועדות זו על זו והעלילה לא בדיוק קיימת, זה מתחיל להתיש. האמת היא שאילולא המידע המקדים על מקורותיו של הסרט הייתי טוען שהוא לוקח קצת יותר מדי מ"תורשתי", אבל די-בלאסי היה שם קודם. מה שבטוח הוא שארי אסטר עשה את זה טוב יותר, ועוד בסיבוב הראשון ולא בזה של מועד ב'.

"שעון" – Clock

עוד רימייק עצמי מגיע מהנציגה של הבמאיות במהדורת יוני, אלכסיס ג'קנאו, שאת סרט הביכורים שלה ביססה על סרט קצר שכתבה וביימה לפני שנתיים.
"שעון" ממשיך את קו סרטי האימה העוסקים בהיריון ולידה, שאמנם התחיל בשנות השישים עם "תינוקה של רוזמרי" ו"כפר הארורים" אבל קיבל תפנית בשנים האחרונות, כשהסיפורים האלו החלו יותר ויותר להגיע דרך במאיות ותסריטאיות. לא שזה בהכרח מעיד על איכות, אבל יש משהו קצת יותר מעניין בסיפור על חרדה שמובא מנקודת מבט של מי שבאמת עוברת את החרדה הזו.
ב"שעון" מגלמת דיאנה אגרון ("גלי") את אלה, מעצבת פנים בסוף שנות השלושים לחייה שחיה את החיים המושלמים. בעלה הוא רופא חתיך שהרוס עליה, יש להם בית נאה, היא מאוד מצליחה וגם יפה למדי, ובעיקר, אין לה שום עניין בלהיות אמא. פשוט לא הקטע שלה. לצערה היא נאלצת להגן על הבחירה הזו בכל רגע נתון, בין אם מול חברות שלה ששופטות ומלחיצות אותה, או מול אביה האלמן (סול רובינק מ"רומן על אמת" ו"בלתי נסלח" בין היתר) שמסרב להאמין שהשושלת המשפחתית שלו תסתיים עם אלה, ומנגן על רגשות אשם יהודיים במיוחד. זה היה אולי החלק המפתיע ביותר בנראטיב של "שעון" – כמות הרפרנסים לשואה.
אלה משתכנעת שמשהו לא בסדר איתה, ובעצה די משונה של רופאת הנשים שלה היא הולכת למין ריזורט רפואי משוכלל, שאמור לגרום לה לרצות להיות אמא, להפעיל את השעון הביולוגי שלה. מכאן צריך להיות מאוד פתוחים מחשבתית כדי לקבל את מה שמתרחש, וזה לא מאוד קל.
במוסד הרפואי אולה פוגשת את הדוקטור שהמציאה את השיטה, אליזבת (מלורה הארדין, הלא היא ג'ן של "המשרד", שכבר כל כך דומה לשרליז ת'רון בשלב הזה שהייתי צריך לעצור ולבדוק שזאת אכן לא זוכת האוסקר), שמסבירה על התהליך שיכלול מפגשים פסיכיאטרים, תרופות, וגם מנגנון מכני שמושתל בתוך הגוף ואמור "להפריש הורמונים" או משהו כזה. שטות מוחלטת שאף אישה בת דעת לא תעשה לעולם, אבל אלה כנראה השתבשה כבר או סתם כתובה לא טוב. תוך כדי התהליך היא מתחילה לקבל חזיונות מלחיצים, מתאבססת על להיות אמא, ומפתחת התנהלות אלימה וקיצונית. דרך יש גם טוויסט די צפוי שמתגלה באופן שמעיד על זילות תסריטאית מוחלטת, קליימקס מוגזם שמאוד קשה לקחת ברצינות וסצנת אפילוג שאין לי מושג איך אישרו.

ג'קנאו השקיעה המון בחלק הקולנועי של סרטה. הוא מאוד מסוגנן, מצולם יפה ויש בו כל מיני טריקים של שימוש בצבעים ופילטרים שאפשר להעריך. הנכה היא שהסיפור כל כך מטופש, שאפילו הבחירות האקסצנטריות של המבע לא עוזרות להחליק. לקראת הסוף יש גם איזה פלאשבק של אלימות שכל כך לא קשורה לכלום שלא ברור מי נתן לארג'נטו להשתלט על יום צילום. ואם כבר, למה לא אפשרו לו להמשיך הלאה.
"שעון" מנסה כמה דברים, יאמר לזכות המעורבים בעניין, והוא רחוק מלהיות קטסטרופה (לפחות ברובו). זה פשוט שנקודת המוצא שלו מופרכת מדי, ומשם נראה שקשה לו להשתלט על עצמו. הפיזור שלו מנע ממני להצליח להבין מה הוא בעצם רוצה. האם יש פה סאטירה על הקבעון שלנו כחברה לאמהות? האם הוא רוצה לומר ששעון ביולוגי יכול להעביר אישה על דעתה? לג'קנאו התשובות.

"משפיענית" – Influencer

"משפיענית" הוא ללא צל של ספק הסרט הטוב ביותר של מהדורת יוני, אבל שמרתי אותו לסוף בגלל חשיבה טכנית שתוכל להקל עליכם הקוראים. העניין עם סרטו של קרטיס דיויד הארדר ("ספירלה"), הוא שאי אפשר באמת לדבר עליו בלי ספויילרים, וגם זה מגיע בשתי שכבות – יש את התפנית הראשונה, זו שמגיעה קצת לפני כתוביות הפתיחה, ואת החלקים המאוחרים שלו.
אני לא ידעתי על הטוויסט הראשון, והוא תפס אותי בכזו הפתעה שנגנבתי ממנו לגמרי. אני לא מעוניין להרוס אותו למי שלא צפה, אבל מצד שני, אין שום סיכוי לכתוב על מה שטוב ורע בסרט בלי לחשוף אותו. לכן אני אתחיל בלדבר באופן מאוד כללי על נקודת המוצא של הסרט – שלא תגלה שום דבר שאסור לגלות – אוסיף כמה מילות והתרשמות, ואז אעבור לספויילרים אחרי אזהרה בולטת. מי שיהיה מעוניין לראות את הסרט, שיעצור שם ויחזור לאחר מכן. מי שכבר ראה מוזמן להמשיך אתי כי יש לי הרבה מה להגיד על הדבר הזה.
הפנייה כתובה בזכר אך מיועדת לכל המינים והמגדרים.

מדיסון (אמילי טננט) היא אמריקאית שהגיעה לתאילנד על תקן משפיענית, שם היא משתפת את אלפי עוקביה בנופש שלה וגם כמה תמרוקים על הדרך. כמובן שבין הסטוריז החיים שלה קצת פחות שמחים, בעיקר כי הבן זוג שלה (רורי ג'ספר), שנשאר בארה"ב, פשוט לא רואה אותה ממטר. קצת אבודה במלון הגדול בו היא שוהה, מדיסון פוגשת את סי.וו. (קסנדרה נאוד), צעירה אמריקאית שחיה במקום ומראה למדיסון כמה דברים שתיירים לעולם לא יגיעו אליהם. די ברור לנו שמשהו קצת מוזר עם סי.וו, שמסרבת להצטלם (ועוד דבר שאתייחס אליו בהמשך), ומכיוון ששוט הפתיחה הבהיר שאנחנו בטריטוריית אימה עם cold-open, ברור שהדברים ילכו למקומות אפלים. אנחנו בטח לא מופתעים כאשר מדיסון חוזרת לחדרה ערב אחד ומגלה שהוא נפרץ והדרכון שלה נגנב.

מה שבולט ממש על ההתחלה הוא ש"משפיענית" לא הולך לכיוון נצלני או שיפוטי. בקלות גדולה התסריט יכל לפוצץ את הבועה של "משפיענים", להראות כמה הם חלולים וקורבנות של תפיסה חברתית, ואיך תרבות השקר השתלטה על הכל בלה בלה בלה. אבל הסרט בוחר שלא לעשות את זה. מדיסון מעוררת חיבה לחלוטין ולכן מתחיל להצטבר מתח כי אנחנו לא רוצים שיקרה לה שום דבר רע. "משפיענית", לפחות בשלב הזה, מתרחק מטריטוריות של צקצוקים והפניית אצבע על הזומרים ותרבות הטיקטוק. שזה כבר מרענן. באופן כללי הסרט נראה מצוין עם צילום שממש מרים למשרד התיירות התאילנדי וליווי מוזיקלי אפקטיבי ויפה.
בשלב הזה אני אחשוף את נקודת המפנה הראשונה של הסרט, ומשם אמשיך לדבר די בחופשיות על כל התפניות שלו, אז מזכיר שאם אתם רוצים לחוות אותו מיד ראשונה, נפרד פה ונפגש שוב אחרי הצפייה.
ספויילרים מכאן.

משהו כמו 25 דקות לתוך הסרט, "משפיענית" עושה לנו "פסיכו" ומחליף גיבורה. מי שחשבנו שהיא המרכז של הסרט, מדיסון אחריה עקבנו, ננטשת על ידי סי.וו. באי מבודד, ומתגלה מה שחששנו כל הזמן – שהיא פסיכופטית מסוכנת שגונבת זהויות ורוצחת את קורבנותיה. הסרט נשאר צמוד אליה בדרכה לקורבן הבא שלה, וסי.וו הופכת להיות הגיבורה האמיתית, עד שמגיעים למערכה השלישית שמתרכזת בריאן, בן הזוג של מדיסון שהגיע לחפש אותה. ככה נוצר מצב שבעצם כל מערכה מציבה גיבור אחר, שזה די קול.
ההפתעה בנטישת מדיסון, ממש כמה שניות לאחר שהיא מכריזה ש"זה הסיפור שלה" והסרט בעצם בוגד בה עם הכניסה של כתוביות הפתיחה, הוא לגמרי אחד המהלכים הכי כיפיים שחוויתי השנה.

גם אם סגנונית הוא נראה מאוד עכשווי, בגלל סיפורי הזהויות, העמדות הפנים והרמאיות, "משפיענית" עובר כמו המשך של מותחני הניינטיז שהיו פופולריים אחרי הצלחת "חיזור גורלי". קיבלנו המון כאלה אז, כמו למשל "דרושה שותפה רווקה", "היד שמנענעת את העריסה", "הכישרון של מר ריפלי", "במרומי הפסיפיק", "משחקים למבוגרים בלבד", "הפיתוי האחרון" ועוד ועוד. זה מגיע לרמה שבה על אף ש"משפיענית" איננו כולל סצנות סקס, הוא מרגיש לפעמים כמו מותחן אירוטי, בגלל הווייב המאוד ספציפי שלו. יש מין תחושה של נוסטלגיה מאוד דקה בסרט הזה, ולי זה היה די מהנה.

אך אף המחמאות והמילים הטובות, קשה לומר ש"משפיענית" נכנס להגדרה של "סרט טוב" בעיקר כי יש אתו כמה בעיות רציניות, כאלו שקשורות לתוכן עצמו ועוד כמה שהן חלק מהמקרו.
התסריט של הסרט מבולגן כמעט לרמה של כאוס. סי.וו היא מצד אחד רוצחת סדרתית מבריקה שגם אלופה בפוטושופ, אבל מצד שני עושה טעויות ממש מטופשות לאורך כל הדרך רק בשביל שהתסריט יוכל להתקדם. הבנייה הנבונה שהזכרתי בהקשר לדמות של מדיסון נשארת כנראה גם היא נטושה על האי, כי שאר הדמויות מתנהלות בצורה ביזארית למדי, מכניסות את עצמן למלכודות עצומות ולא מבינות מה שקורה עד שמאוחר מדי. רמת האמינות של בערך הכול כאן שואפת לאפס. זה קצת מחליק עם הנטייה הטראשית של הסרט, אבל מאדך גם ניצב כקונטרה להשקעה הטכנית בו. לא לגמרי ברור כמה ברצינות אנחנו אמורים לקחת את מה שקורה על המסך.

בנוסף, משהו שקצת בא לי לא טוב הוא הבחירה באנטגוניסט שהוא גם אישה וגם כזו עם מראה יוצא דופן. שנייה לפני שאתם מגלגלים עיניים (אם לא עשיתם את זה כבר), תנו לי להסביר.
בסופו של דבר, מי שמציל את היום (בערך) הוא ריאן, הגבר היחיד בנראטיב שכולל שלוש נשים לפחות. מסרט שעוסק (גם) בדינמיקה בין נשים, הוא הופך לסיפור בלשי שמובל על ידי ריאן, ואיזה מזל שיש פה גבר שיצליח איפה שכל הנשים נכשלו.
במקום הזה הסרט נופל לקלישאות מאוד ארכאיות, וזה קשור גם לליהוק של קסנדרה נאוד, צעירה יפה שעל פניה כתם לידה מאוד גדול ובולט. מצד אחד מאוד משמח שאישה עם מראה שחורג מתפיסות היופי "הנכון" מלוהקת לתפקיד ראשי, וכמובן שזכותה של נאוד לעשות מה שבראש שלה, אבל מכיוון שהיא הנבל של הסרט, בנקודה הזו נראה שהסרט משרטט קו בחול – יפה זה טוב, פגם זה רע. כתם הלידה של נאוד לא מקבל התייחסות בסרט, זה פשוט שם. על פניו זה דבר מצוין, הלוואי ועוד שחקנים שיציגו סוגים שונים של מראה יקבלו להוביל סרטים, אבל מכיוון שהיא היחידה ב"משפיענית" שלא נראית כמו מישהי משער של מגזין אופנה ואז מתגלה כמפלצת, זה באיזשהו מקום חותר תחת הייצוג שלה, והנונשלנטיות שהסרט אולי רצה לייצר לגבי שונות נבלמת ומתהפכת.

יכול להיות שכל אלו הן קריאות שייתפסו כמאולצות, ואפשר פשוט לוותר עליהן ולהנות ממותחן שבהחלט עושה הרבה דברים כמו שצריך, אבל בעיני אלו נקודות ששווה לגעת בהן, גם אם לא להסכים. "משפיענית" בהקשר הזה הוא סרט שיורה לעצמו ברגל בזמן שיכל להיות משמעותי מאוד בתהליך קבלה ונורמליזציה של האחר. הוא כמעט עשה משהו טוב, אבל החליט על סיבוב פרסה באמצע.

וכך עברה עלינו חצי מ-2023, כשאנחנו ממשיכים בכוחות מחודשים אל החצי השני עם עונת הפסטיבלים שבטח תביא לנו כמה בשורות מעניינות. נבדוק ונגלה.