״מאה פרחים״, סקירה

אובדן הזיכרון עקב אלצהיימר או סוגים אחרים של דינמציה הוא אחד מן הנושאים הכואבים בחיים. כתוצאה מכך, הדבר מעסיק את הקולנוע. לרוב העיסוק הוא בעייתי, עם נפילה למקומות נצלניים כלפי הטרגדיה האישית, או ניסיון לרכך מציאות קשה לריכוך. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם הקולנוע מנסה לתאר את המצב בצורה מורכבת יותר, המכבדת את המצב הרפואי. כך עולות שאלות כלליות יותר לגבי הזהות של האדם, תודעה במצב גבולי בו היא מתערערת, והישרדות קשרים משפחתיים ורומנטיים גם בשלבים שונים בהם האדם מאבד בהדרגה את הזיכרונות שהרכיבו את האישיות שלו, או את היכולת להתמצא בסביבה.
הדבר יכול להיות מתווך דרך זווית של בן משפחה או בן זוג, כמו ב"הרחק ממנה" של שרה פולי, או מן הזווית של האדם החווה את המציאות הקשה מבלי שהוא מבין מה הוא בדיוק חווה, כמו ב"האב" של פלוריאן זלר מלפני שנים ספורות. הסרט היפני החדש "מאה פרחים" (A Hundred Flower) מנסה לשלב בין שתי הגישות. כלומר, הוא עובר בין תודעה של אישה המתמודדת עם אלצהיימר בגיל צעיר יחסית, לבין החיים ונקודת המבט של בנה.

מי שעומד מאוחרי הסרט הוא גנקי קאוואמורה, המוכר לצופי הקולנוע כמפיק העובד בעיקר על סרטי אנימה, בהם "מיראי", "השם שלך", "בל" ו"סזומה" (רשימה חלקית). הוא גם תסריטאי וסופר שכתב מספר רבי מכר ביפן, שחלקם אף זכו להצלחה בעולם, אבל ככל הידוע לי טרם תורגמו לעברית. אחד מהם הוא הספר שהוא הבסיס ל״מאה פרחים״, כאשר קאוואמורה עיבד אותו לתסריט ביחד עם היראשי קנטארו.

הסיפור נפתח בערב השנה החדשה, שהוא גם היום הולדת של יוריקו (מיקו האראדה), המחכה לבנה שצפוי לבקר בדירתה. הבן, איזומי (מאסאקי סודה), מגיע אך לא מוצא אותה בבית. מבלה לבדה על נדנדה בפארק בחורף, במה שנראה כמו מחווה ל"איקירו". כאשר הוא מדבר עמה ניכר כי היא לא לגמרי מפוקסת. למרות שהאם במצב שביר, איזומי לא ממש מעוניין להישאר עמה לאורך כל הערב ומחפש תירוץ לחזור ולהיפגש עם אשתו, קאורי (מסאמי נגאסאווה), שבדיוק נכנסה להריון. איזומי וקאורי הם גם חלק מצוות שעובד על סוג של כוכבת פופ ממחושבת, שפרט לשירה צלולה יהיו לה גם זיכרונות, בתקווה שאלו שישפרו את האישיות שלה.

האבחון של יוריקו באלצהיימר מגיע מהר ומשם הסרט עובר לקפיצה תמידית בין נקודת המבט של שתי הדמויות, וגם בין זמנים: התקופה בה מתרחש המשבר המתואר ותקופה קודמת. בזאת נכללת ילדותו של איזומי, בה האם נעלמה למשך שנה, וכן רומן של יוריקו עם גבר שהוא כנראה האב שאיזומי מעולם לא הכיר.

הדגש בשום שלב אינו העלילה, אלא החוויה ומספר רגעים שמעבירים את התחושה הפנימית. תחושה שהיא לפעמים בלבול, חוסר אונים או התמצאות במרחב, שהסרט מעביר דרך הכנסה של יוריקו לסוג של לופ בו היא נעה בשוט רציף פעם אחר פעם לאותו אירוע, או לאירוע דומה. זוהי תחבולה יפה, אך בחכמה הסרט לא מנצל אותה יותר מדי. גם מקומות אחרים בהם יוריקו מצויה באי-הבנה של המרחב וההווה בו היא נמצאת מוצגים לעיתים קודם כל מנקודת המבט שלה, בה העולם נראה ריאליסטי והמצוקה שלה מרגישה כנה, בטרם הסביבה משתנה ומבינים כי הדרך בה היא רואה את העולם שונה ממצב העולם בפועל בנקודת הזמן המתוארת.

לכאורה, איזומי מצוי בשילטה גדולה יותר על הזיכרונות שלו ועל הזהות שלו, אבל מצבה של אמו מחזיר אותו לתחושת הנטישה בתור ילד. במקביל, הוא מערער את תפיסתו לגבי עצמו בתור אדם שעתיד להפוך להורה. גם בציר בו הוא מתקדם בזמן, הסרט קופץ קדימה במרווחים לא קבועים, שחלקם יכולים להיות גדולים. הדבר מייצר רגע שיא דרמטי בכל סצנה, אך הדרמה הזו לא תמיד קשורה לנקודת תפנית. פעמים רבות היא קשורה להבנה מחדש של דימוי או למקום של דימוי מסוים בחיי המשפחה.

דוגמאות לכך הן הנוהג להקפיד להציב בבית פרח, אבל פרח בודד ולא זר. או בחירה של חיה מסוימת מתוך ערימת קרקרים בצורת חיות. או הרצון של יוריקו לראות ״זיקוקי חצי״ וההבנה של איזומי כי אכן יש דבר כזה. המוטיבים החוזרים בסרט נראים תחילה שרירותיים, אבל לבסוף הם הופכים לעוגנים, לנקודת חיבור בקשר השברירי בתוך המשפחה, ובזהות של הגיבורה. זו שכאמור מאבדת את ההתמצאות שלה במרחב ובזמן, ובהדרגה גם את היכולת לזכור את עברה ולזהות את הקרובים לה.

הדרך בה הזיכרונות קשורים לזהות שלנו קשרה גם לדמות של איזומי ובצורה מסוימת גם לדמות של כוכבת הפופ הממחושבת, אם כי הסרט לא ממצה את קו העלילה זה. דמויות המשנה הן לא הצד החזק של היצירה, אבל הצלחתה היא בבניית שתי דמויות ראשיות אמינות ומעוררות הזדהות. גם כאשר הדברים מוצגים מתוך התודעה שלהן וגם כאשר נקודת המבט חיצונית. החסרון של היצירה טמון במבנה שלה, שמרגיש כמו רצף של אירועים מבודדים וכתוצאה מכך התחושה היא של צפייה ביצירה איטית וארוכה יותר מאשר זמן המסך בפועל והקצב הפנימי של כל סצנה. יחד עם זאת, אחת לכמה דקות מגיע דימוי יפהפה, רגע שובר לב, או תובנה. אולי לא תמיד מקורית, אך כזו שיש בה משהו מעמיק וכנה בנוגע לנפש האנושית ולקשרים הלא מושלמים אשר הופכים להיות חלק מהזהות שלנו.