״אמילי״, סקירה מאוחרת

את הסקירה הזו חייבים לפתוח בהתנצלות: לא כתבנו על "אמילי" (Emily), סרטה של פרנסס או'קונור, כאשר הוא יצא להקרנות מסחריות בישראל באוקטובר שנה שעברה. יש לכך סיבות שאת חלקן אמנה, אבל הדבר כואב מכיוון שצפייה בסרט, שזמין כעת ב-VOD (יס, הוט, סלקום), חושפת כי הוא אכן אחד מן הסרטים הכי טובים של 2022 בעיניי. ברמה של כניסה ודאית לעשרת סרטי השנה שלי. העניין הוא שהסרט יצא לקולנוע בתקופה עמוסה, עם מעט מאוד יחסי ציבור ובלי הקרנת עיתונאים. כאשר החלו לצאת הביקורות הספורות עליו בעברית, הן היו חיוביות. באופן ספציפי, יעל שוב ציינה מספר פעמים כי זהו אחד מן הסרטים הטובים של השנה. לכן דווקא שקלתי לצפות, אבל בשלב זה נותרו רק הקרנות ספורות של הסרט ובשעות לא נוחות.

בנוסף, ולמרות דברי השבח, הז'אנר של הסרט הרתיע אותי. למרות שהכותרת שלו לא חושפת דבר מלבד שם הדמות, מדובר בביוגרפיה של אמילי ברונטה, מחברת "אנקת גבהים" (Wuthering Heights). לגבי ביוגרפיות של סופרים או סופרות במאה ה-19 מבעד לעיניים עכשוויות, רוב העיבודים שנעשו בעשור האחרון לספרות מן התקופה לא עוררו בי חשק. למרות שאני מחבב את העיבוד השנוי במחלוקת של אנדראה ארנולד לספרה של ברונטה, טקסט מכונן בספרות הגותית בפני עצמו וגם חלק מן הנרטיב של האחיות ברונטה – שלוש סופרות-אחיות שפירסמו ספרים מצליחים בתקופה בה נשים לא עסקו בספרות. הן גם מתו בגיל צעיר להשלמת המיתוס של האמניות הסובלות שהתהילה הגדולה שלהן הייתה אחרי מותן.

אולם, הסרט שאו'קונור כתבה וביימה, אינו סרט ביוגרפי. או לכל הפחות, הוא אינו מתנהג כסרט ביוגרפי אלא כמבט על דמות ונתינת ביטוי לתחושות הפנימיות שלה. לכן גם לא התפלאתי לגלות אחרי הצפייה שהיוצרת, שחקנית אוסטרלית (״מנספילד פארק״, ״אינטליגנציה מלאכותית״) שזוהי בכורת הבימוי שלה, לא הקפידה על מחויבות לפרטים שידועים על חיי אמילי ברונטה ומשפחתה. היא משתמשת במעט שידוע על המשפחה כהשראה רופפת, ולא מתביישת להשמיט אירועים חשובים או לשנות בצורה דרסטית את סדר ההתרחשיוות.

ניתן להגיד כי הסרט משתמש בתבנית העלילתית של ניסיון להבין מה הוביל לכתיבת הרומן "אנקת גבהים", והסרט נפתח בסצנה שתחזור לקראת סיום העלילה: סצנה בה שרלוט ברונטה שואלת את אחותה כיצד יכלה לכתוב את הספר, כאשר היא מדגישה את האופי הקודר ופורץ הדרך של הרומן ומביעה כעס כלפי האווירה. בעוד סרטים מסוג זה לרוב מראים אירועים מחיי הסופרת שהפכו בסופו של דבר לספר שמתאר את האירועים, "אמילי" מתמקד באווירה. ניתן למצוא בסרט סצנות שמקבילות לחלקים ברומן, אבל העיקר הוא המגע עם הטבע, הרתיעה והמשיכה ליתר בני אדם, מזג האוויר (שנוכח גם בכותרת "אנקת גבהים"), הבנת סיפור ממקור ראשון, וגם מחשבה על מוות וקשר עם המתים.

הסרט מתרחש בשנים שמעט אחרי גיל ההתבגרות עבור אמילי, אבל בדרכו הוא סרט התבגרות. הוא לא סרט אימה, אבל כולל את אחת מסצנות האימה הכי טובות של השנים האחרונות. יש בו גם סצנות נהדרות עבור מלודרמה רומנטית, אבל הוא בסופו של דבר מאתגר את הקריאה של סיפור אהבה כמה שהוביל לכתיבת רומן. דומה כי עבור או'קונור, "אנקת גבהים" הוא לא ספר אוטוביוגרפי בהתרחשות, אבל אולי באווירה. לכן היא מנסה ללכוד אותה דרך נרטיב אחר, נרטיב שייתכן ומזכיר דווקא ספרים אחרים.

מבין כל הסרטים הביוגרפים אודות אנשים יוצרים, מבחינה מסוימת "אמילי" הזכיר לי יותר מכל את "אנדריי רובלב" של אנדריי טרקובסקי, אף כי הסגנון הקולנועי שלו שונה למדי ואותו הדבר נכון גם לגבי היומרות האינטלקטואליות. סרטו של טרקובסקי יצר ביוגרפיה דרך האירועים שהובילו את האמן לצייר בדרך בה צייר, לצד ציון ההבדלים בין כמה אמנים המנסים ליצור. לעתים הם מקיימים עימותים על מטרות האמנות, לעתים תומכים זה בזה ולעתים מתעמתים בשאלות נוספות. ב״אמילי״ הדבר נוכח דרך המתיחות בתוך משפחת ברונטה כפי שהיא מתוארת בעלילה.

משפחת ברונטה חיה בתוך קהילה כפרית קטנה ביורקשייר. אב המשפחה פטריק (אדריאן דאנבר) הוא כומר אלמן ובמשפחתו נותרו שלוש אחיות ואח, כולם עם שאיפות ספרותיות, אולם הנשים מיועדות לעבודה בהוראה. שרלוט (אלכסנדרה דאולינג) כבר זכתה בהשכלה ומקבלת הצעות לעבודה בתחום בצפייה שאחיותה הקטנות ילכו בדרכה. אן (אמליה גת'ינג) היא הצעירה והצנועה יותר והיא מוצגת בתור מי שחיה בשלום ומקבלת את האופי המשתנה של יתר בני משפחה, למרות שבדקות המסך המעטות שלה היא כן מפגינה תשוקות והבנה.
ברנוול (פיון וייטהד) הוא האח שיכול לכאורה לבטא בגלוי את השאיפות הספרותיות, שלו, אך הוא מסתבך בהתמכרות לאופיום ואלכוהול. הנטייה שלו לחופש מחשבה מובילה אותו להסתבכויות, אבל לא מתרגמת ליכולת ביטוי אמנותית. אמילי (אמה מקי) נרתעת ממגע עם זרים ונתפסת כמשונה או מוזרה בעיני הסביבה. היא מרגישה זרה בקהילה הקטנה, אבל חוששת לעזוב אותה עד לרמה של חולי פיזי. למרות הרקע הדתי, דומה כי היא לא מאמינה באל ולא בטוח שהיא יודעת כיצד לבטא זאת, או לבטא את עצמה בכלל, בדגש על שיחה.

הדמות שלכאורה מובילה את העלילה היא עוזר כומר חדש בשם וויליאם וויטמן (אוליבר ג׳קסון-כהן) שהופך תחילה למושא לתשוקה כמעט גלויה עבור שרלוט ואן, אבל לבסוף בסרט מנהל רומן עם אמילי. דווקא משום שהיא זו הדורשת חינוך אישי יותר גם בתחום הידע עקב קשיים בצרפתית, וגם בתחום האמונה ודרך היחסים עם אדם אחר. הסרט כולל כמה סצנות נהדרות של ביטוי המתח המיני, התשוקה, והדילמה המוסרית של השניים לגבי קשר אהבה עם אדם בעל השקפת עולם שונה לחלוטין. אולם, בהחלט ניתן לפרש את סיפור האהבה העיקרי של הסרט כזה הקיים בין אמילי לבין אחיה ברנוול – סיפור אהבה שלא מומש מבחינה מינית, אבל מכל בחינה אחרת הוא ללא ספק גם רומנטי וקרוב יותר מקשר טיפוסי בין אח לאחות. סיפור של שני אנשים שהחברה לא בדיוק מבינה או יכולה למצוא עבורם מקום.

מערכת יחסים מרתקת נוספת היא בין שרלוט ואמילי, שתי אחיות עם אופי שונה, לפרקים כמעט הפוך כלפי חוץ. הדבר מתבטא גם ביריבות של ממש ואפילו הצהרות של שנאה ומעשי זעם, אבל לצד זאת הסרט גם מראה קירבה בין האחיות גם ברמה החזותית, מעבר לעיסוק של שתיהם בכתיבה ויצירה בצורות שונות. הסרט גם רומז לכך כי שרלוט טובה יותר בבניית עלילות בעוד אמילי מצטיינת בבניית אווירה ותיאורים. שתי האחיות, בשיתוף פעולה וביריבות, דוחפות זו את זו לרמה שלמה יותר של יצירה.

כאמור, העלילה בהחלט קיימת ב"אמילי", אולם אני מוצא אותה משנית בסופו של דבר. קולב לשימוש היצירתי של או'קונור בשפה הקולנועית. זהו סרט שלא מתבייש להיות יצירתי בכל סצנה, דרך צילומים קרובים של הדמויות והמגע שלהן עם הטבע, והפגנת יצירתיות בעריכה ובפסקול. או'קונור ללא ספק מושפעת מג'יין קמפיון (שוב אפנה ליעל שוב, בשיחה עם פבלו אוטין שנוגעת בקשר) וגם מבמאיות בריטיות כגון לין רמזי ואנדראה ארנולד, בדרך בה היא מתארת את החוויה הפיזית של קיום בעולם ובדרך בה היא מבטאת את נקודת המבט של הגיבורה, ולפרקים גם של דמויות אחרות.

המוזיקה שכתב אבל קוז'ניובסקי היא אחת מן הטובות ביותר שזכורות לי מן השנים האחרונות לא רק כי היא יפה בפני עצמה, אלא גם משום שהבמאית יודעת מתי להשתמש בה ומתי לוותר, ובעיקר לא מסתמכת רק עליה מן הבחינה הרגשית. המוזיקה מגיבה רגשית לסצנה, אך לא רומזת לקהל כיצד להרגיש ולעתים היא אף מייצרת סוג של ריחוק מכוון. השימוש בפסקול כולל גם שני מוטיבים חוזרים של קולות מים בסרט: קולות גשם וקולות ים. השימוש הזה קשור נרטיבית לשיחות של וויליאם על שני הנושאים ולכן גם לרגשות כלפיו, אבל מדובר גם ברגשות של אמילי כלפי הטבע אותו היא מכירה והטבע אותו היא רק מדמיינית, לפחות לאורך רוב הסרט. קולות של גשם וים נשמעים מדי פעם כאשר ההצדקה לכך היא לא בתוך עולם הסרט, אלא בתוך המחשבה של הדמויות.

כיאה לסרט שמעז להיות אישי לכל דרכו, היו מקומות, בעיקר לקראת הסיום, שפחות התחברתי לבחירות של הבמאית, או למידת הישירות של האמירה אותה היא מבקשת להביע. למרות זאת, ״אמילי״ נותר יצירה מגובשת וסוחפת לכל אורכו. כאמור, הוא אחד מן הסרטים הכי טובים של התקופה האחרונה, ובאותה נשימה סרט שדומה כי רוב השיח הקולנועי פסח עליו.