״ניומן וודוורד: כוכבי הקולנוע האחרונים״, סקירה לסדרה התיעודית של אית׳ן הוק

בשבוע שעבר עלתה בערוץ יס דוקו (וב-VOD של יס) הסדרה התיעודית "ניומן וודוורד: כוכבי הקולנוע האחרונים" (The Last Movie Stars), סדרה הכוללת שישה פרקים באורך שעה הסוקרת את חייהם של זוג השחקנים פול ניומן וג'ואן וודוורד. על פניו, זוהי סדרה ארוכה יחסית לסדרה ביוגרפית על אמנים, גם אם האורך הסטנדרטי לסרט ביוגרפי לא פעם מרגיש קצר מדי. אולם, התשובה לשאלה מדוע בחר הבמאי איתן הוק בכמות הגדולה של הפרטים התבהרה לי כאשר סיימתי לצפות בסדרה. זה נכון בעיקר בפרקיה האחרונים: הוק מעניק הרבה כבוד ואהבה לשחקנים אותם הוא מתעד, אבל בדומה לסרטים קודמים שלו כבמאי, הוא מתשמש בסיפור שלהם גם על מנת להביע משהו על עצמו ולא פחות מכך, על מנת ללמוד. הוא עושה זאת באופן שמרגיש לי נטול אגו, עד כמה שבמאי שהוא גם שחקן שמכניס את עצמו ליצירה על אמנים אחרים יכול להיות נטול אגו.

הוק מתחיל את הסיפור בצורה קונבנציונאלית לביוגרפיה קולנועית, מספר על הקשר האישי שלו למושא התיעוד דרך זיכרון ילדות. אביו לקח אותו בתור ילד לצפות ב"קיד וקאסידי" בכיכובו של ניומן, והסרט גרם להוק להתאהב במערבונים ובקולנוע ומשחק כאמנות. סיבה טובה להקדיש לניומן סרט, או סדרה. אבל מיד לאחר מכן, הוק חושף את הסיבה השונה בגללה קיים הפרויקט הזה: הבנות של וודוורד ביקשו ממנו. משמע, הוא במאי שכיר וחלק ניכר מן התשוקה שלו ליצירה והקשר האישי שלו הוא גילה תוך העבודה.

המשפחה גם סיפקה לו את חומר הגלם העיקרי לסדרה, חומר גלם הנחשף לראשונה. באמצע שנות השמונים, ניומן החליט לכתוב ספר על חייו וחיי אשתו. לצורך כך הוא פנה לחברו סטיוארט שטרן, התסריטאי של "מרד הנעורים" וגם של כמה פרויקטים בכיכובה של וודוורד, בראשם "רייצ'ל, רייצ'ל", שהוא הסרט הראשון של ניומן כבמאי. באופן שמתכתב בדיעבד עם שם הסדרה, שטרן היה גם השותף של דניס הופר לכתיבת "הסרט האחרון" (The Last Movie), מה שהופך את הפילמוגרפיה שלו למעניינת בפני עצמה, אך זה לא העניין.

כהכנה לכתיבה, שטרן הקליט במשך שנים ראיונות עם ניומן, וודוורד, במאים שעבדו איתם ואנשים אחרים שהכירו אותם כולל קרובי משפחה ומכרים אחרים. העבודה על הספר נמשכה מספר שנים, עד שניומן החליט לגנוז אותו ולשרוף את הסלילים עליהם הוקלטו הראיונות. אבל שטרן הספיק לתמלל את כל ההקלטות. הוק החליט להתבסס על התמילילים ולהחיות אותם בעזרת שחקנים אשר יקריאו את התפקידים של הדמויות השונות. כל זה קרה בדיוק בתחילת הקורונה והוק יצר קשר עם השחקנים והקליט אותם דרך תוכנת הזום. שילוב של כמה מסכי זום פותח את הסרט ומדי פעם שיחות וידאו של הוק עם השחקנים המקריאים את הטקסט נמצאות בסדרה. זו אחת מן ההחלטות הלא מובנת מאליהן בסדרה ואעסוק בכך בהמשך.

לפני כן, כמה מילים על זוג השחקנים עליהם נעשתה הסדרה. האמירה "כוכבי הקולנוע האחרונים" אינה של הוק, אלא של הסופר גור וידאל, חבר קרוב של הזוג וגם פעיל פוליטי רדיקלי. וידאל טען כי וודוורד וניומן נכנסו לקולנוע ברגע של שינוי: הם עדיין עבדו בשיטת האולפנים הקלאסית שטיפחה את הדימוי שלהם, גם אם הגיעו אליה כנציגים של הדור ששינה את המשחק בקולנוע ההוליוודי. ההכשרה הראשונית שלהם הייתה קלאסית, אבל בניו-יורק במחצית הראשונה של שנות החמישים הם גם נחשפו ל"שיטה" של משחק המשלב חוויה אישית אותנטית יותר. שניהם היו חברים מוקדמים ב"סטודיו למשחק" ובשנות התשעים היו בין המרואיינים הראשונים בתכנית המיתולוגית שנקראה גם היא סטודיו למשחק. בניו-יורק הם גם נפגשו לראשונה כשחקני גיבוי בהפקה של "פיקניק" ומיד היו ניצוצות, אם כי ניומן היה נשוי וגידל ילדים עם אישה אחרת. אחרי רומן של חמש שנים ניומן התגרש והתחתן עם וודוורד, עד אז הם כבר חיו בהוליווד.

בשלב זה היא הייתה כוכבת הרבה יותר גדולה ממנו. מרטין סקורסזי, אחד ממפיקי הסדרה וגם במאי שעבד עם שניהם, מציין כי הרגיש כי המשחק שלה הביא משהו חדש לקולנוע באינטנסיביות שלו. לתחושתי היא הייתה סוג של מקבילה נשית לברנדו בסגנון ובמחויבות לתפקיד, עד לשיא הצלחה ב"שלוש פנים לחווה" (The Three Faces of Eve) שזיכה אותה באוסקר בשנת 1957, סרט שהיה מהפכני לזמנו וכיום התיישן מאוד, כמו גם המשחק של וודוורד לפחות בתור אחת משלוש הזהויות של הגיבורה.

מעמדו של ניומן כשחקן החל לצבור תוצאה רק לקראת סוף אותו עשור, אחרי שהפסיד תפקידים לג'יימס דין ומרלון ברנדו לאורך שנים. בהקלטות המוקראת בסרט ניומן מתוודה כי חש תמיד שהוא לא מצליח להיות שחקן טוטאלי ואותנטי כמו אחרים בני דורו, וכמו הבמאים שהוא רוצה לעבוד איתם ולהיות בשורה אחת איתם. בסופו של דבר ניומן שרד כגרסה המאזנת בין השיטה, משחק קלאסי וקלילות של כוכב קולנוע. בשנות הששים הוא כבר הפך לכוכב גדול בהרבה מאשתו ולמעשה לאורך שנות הששים והשבעים היה אחד מן הכוכבים הכי גדולים בעולם. גם לאחר מכן נותר שחקן אהוב – אוסקר על "צבע הכסף" של סקורסזי שנתפר למידותיו בשנות השמונים, וכמה סרטים חשובים לאורך שנות התשעים עד "הדרך לפרדישן" בשנת 2001. במקביל, ניומן היה גם נהג מכוניות מרוץ מקצועי והקים חברה לרטבים לסלט ומוצרי מזון אחרים. כל הרווחים שלה הלכו לצדקה.

וודוורד עדיין נותרה שחקנית מוערכת, אבל בגלל שלא פיתחה אישיות קולנועית שעוברת מסרט לסרט, הוליווד לא ידעה מה לעשות איתה. בשלב מסוים הקריירה שלה כללה בעיקר סרטי טלוויזיה, הדרכה כמנטורית לשחקניות צעירות, תפקידי משנה לצד ניומן ותפקידים נהדרים בסרטים שניומן ביים בעצמו. על פי הסדרה, הוליווד בהחלט לא ידעה מה לעשות עם הכישרון שלה, אבל באותה מידה היא כן מצאה דרך להשפיע ולהיות שחקנית מרתקת במשך כמה עשורים. הסדרה מספקת לא מעט דוגמאות למשחק משובח שלה, לרוב לצד סרטים מוכרים יותר בהם ניומן הוא המרכז. אבל משך הסיפור על פני שישה פרקים בהחלט נותן לבמאי יכולת לא רק לדבר על כישרון משחק ובחירות של שחקנים, אלא גם להראות את הבחירות הללו.

הבחירות של הוק כבמאי לא פחות מעניינות. במידה רבה, הסרט הזה הוא סוג של המשך אמנותי לסרט "סימור: הקדמה" (Seymour: An Introduction), שהוק יצר אודות הפסנתרן סימור ברנשטיין. בסרט ההוא, הוק תיעד את האמנות של ברנשטיין אבל נתן דגש גם להשקפת העולם שלו לגבי האמנות שבסופו של דבר עזרה לו לצאת ממשבר בתור שחקן. למרות שמדובר באמנויות שונות לחלוטין. בסדרה הנוכחית, הוק עוסק באמנים שיש הקבלות בינם לבין היצירה שלו, אבל דומה כי השיעור שהוא לומד מהם נוגע לא רק למשחק, אלא גם ליכולת לשלב בין אמנות המשחק, התהילה ככוכבים הוליוודים, וחיים פרטיים. מבלי לחשוף יותר מדי על פרקי הסדרה, ניומן ווודוורד לא תמיד מצאו את האיזון והנישואים הארוכים שלהם לא היו נטולי משברים. אבל דרך החזרה על דבריהם ושחזור החוויות שלהם, הוק מוצא דרך לקחת עצות לחיים. הוא גם שואל את המדבבים שליהק, שחקנים בפני עצמם, על המחשבות שלהם.

הדבר בולט ככל הסדרה מתמשכת. בפרקים הראשונים, שיחות הזום המשולבת מכילה את השחקנים המקריאים קטע ספציפי, בני משפחת ניומן-וודוורד או מרואיינים ספורים אחרים שהכירו אותם. פרק 5 נפתח בשיחת עם בתו של הבמאי, מאיה הוק, שדומה כי הייתה שיחה "רגילה" בין אב לבת ולא בהכרח רק קשורה לסדרה. איתן הוק מספר על קושי במציאת מרכז לסדרה ובתו עוזרת לו על ידי כך שהיא מזכירה לו עצה שנתן לה לגבי זוגיות ובכלל. השיחה הזו "פותרת" להוק את הסדרה. את פרק 6 הוק פותח בשיחה עם המפיקה של הסדרה, שהיא גם אשתו. אבל הוק לא מדבר לרגע על החיים האישיים שלו או על הרקע האמנותי שלו, של בתו, או של כל אחד מן המדבבים/מרואיינים. זהו רק בונוס למי שיודע.

מרתקת גם הבחירה עם איזה מדבבים לשוחח או עם מי לעבוד. ג'ורג' קלוני מקריא את הקטעים של פול ניומן, אבל למעט שיחה קצרצרה בפתיחה אינו משולב בתור עצמו באף פרק. לורה ליני מקריאה את ג'ואן וודוורד והיא כן הכירה אותה אישית ורואה בה מנטורית של ממש, אבל דומה כי הוק משוחח עמה פחות מאשר הוא משוחח עם זואי קאזאן (סבה, איליה קאזאן, היה מעורב בקריירה של הגיבורים בראשיתה). היא מודה בפניו כי מעולם לא ראתה סרט עם וודוורד, מה שגם אומר שהיא לא בקיאה במיוחד בקריירה של ניומן. הוק אומר לה שזה לא נדיר, אבל בכל זאת מרבה לשוחח איתה על ההתרשמות שלה מן הטקסט וגם מכך שוודוורד לא הייתה כוכבת במשך שנים ארוכות ופחות זכורה כיום. קאזאן אגב מקריאה את הטקסטים של אשתו הראשונה של ניומן, דבר אשר מוסיף לשיחות איתה רובד נוסף ותזכורת כי מאחורי הנישואין המיוחצנים יש גם אישה שננטשה. אבל דומה כי המצב היה מורכב יותר, כדרכם של החיים להיות מורכבים יותר.

בסופו של דבר, "ניומן וודוורד: כוכבי הקולנוע האחרונים" היא סדרה המצליחה עבורי לאזן את שני הרבדים השונים. היא הרהור כללי על משחק, תהילה וחיים אישיים באופן ששואל שאלות מבלי לרצות לספק תשובה חד משמעית. היא גם סוג של מבט של דור אחד של שחקנים (בהם גם בילי קרודופ, סם רוקוול, קרן אלן וג'וש המילטון) על הדור הקודם, דרך שני שחקנים המייצגים את זמנם וגם הקדימו אותו במובן מסוים, בכל הקשור למעורבות פוליטית. הרובד הלא פחות מעניין הוא חזרה לסרטים השונים של השניים, מה שדוחף אותי לסדרת פוסטים שתעלה בהמשך. היא תהיה קשורה חלקית לוודוורד ולניומן ולחלק מן הסרטים שנידונו באריכות בסדרה.