סרטים חדשים: ״ולריה מתחתנת״, ״הנפש הטובה״, ״ג'ון וויק 4״, ״תישאר איתנו״, ״הדרך לחיים״, ״רילוקיישן״, ״גברת צ'טרג'י נגד נורבגיה״

שילוב של פרץ נוסטלגיה וריבוי אירועים השבוע דחק את המדור ליום חמישי, אבל אני מקווה שזה היה שווה את זה. אור נזכר בסרט מוקדם של קוונטין דופייה (בכוונה כתבתי אחרת, בכל זאת מדובר בבמאי ורסטילי וחובב נונסנס), עופר חזר עוד יותר אחורה אל סרט נשכח של רוברט אלטמן, כולנו שיתפנו בזיכרונות מסינמטק תל אביב שחוגג 50 השנה, ואני ניסיתי לעשות סדר ביום הקולנוע הישראלי. בגלל אותו יום הקולנוע הישראלי אני לא לגמרי בטוח איזה עוד סרטים נשארים איתנו מאתמול, מלבד אלו שאציין בהמשך. החלק הראשון של המדור יוקדש להם, אחריו היבול הבינלאומי החדש בבתי הקולנוע, וקצת צפייה ביתית לקינוח.

ולריה מתחתנת – המסע של הסרט הזה החל עם בכורה בפסטיבל ונציה, שם כתב עליו עופר, המשיך לזכיות בפרסי אופיר ואז בפסטיבל חיפה, ואחרי עוד כמה טרום-בכורות הגיע הזמן להפצה מסחרית. אני אף פעם לא יודע עד כמה אכפת לקהל הישראלי מזכיות וכתרים, מקומיים או בינלאומיים, אבל מקווה שאלו יועילו לסרטה של מיכל ויניק (״ברש״), שאני עדיין מבכה את האופן בו התקבל סרט הביכורים המצוין שלה. סרטה הנוכחי הוא יצירה קאמרית המתרחשת בבת-ים, בעיקר בדירה אחת בה מתבצע באופן עסקי אקט שאמור להיות מקודש. ולריה (דאשה טבורונוביץ) היא מה שקרוי ״כלה מאוקראינה״, שנבחרה בידי גבר ישראלי (אברהם שלום לוי) השילם על בואה ארצה. גיבורת הסיפור היא אחותה, כריסטינה (לנה פרייפלד), שהגיעה לישראל באותה דרך ועדיין נשואה לגבר שמארגן את הסידור (יעקב זדה דניאל). התפנית מתרחשת כאשר ולריה מבקשת לבטל את כל האופרציה, כאשר לכל אחת מארבע הדמויות יש הרבה מה להפסיד מכך. הצוות המנצח של ויניק כולל גם את הצלם גיא רז, המוזיקאית דפנה קינן, העורכת מאיה קניג והמלהקת אורית אזולאי, כולם תרמו מכשרונם ליצירה שלקרוא לה מדויקת לא יעשה עימה די חסד.

הנפש הטובה – מאותו שנתון של פסטיבל חיפה ופרסי אופיר מגיע סרטו של איתן ענר (״לב שקט מאוד״, ״סיפור חצי רוסי״). מורן רוזנבלט מככבת בתור מפיקת סרטים ישראלית, עם נטייה לצד האמנותי של הדברים, אחרי שהחלה את הקריירה דווקא בגילום דמות פופולרית. ראינו לא מעט סרטים ישראליים לאורך השנים על עולמם של אנשי קולנוע, אבל כמה מהם היו גם סרטים טובים בפני עצמם? אני סאקר של הנושא אז סליחה אם אפרט יותר מדי על ייצוג העולם בסרט במקום על העלילה. הקריירה של הגיבורה במצב רעוע, כמו גם חייה האישיים בעקבות פרידה. היא מקבלת מתנה משמיים, הזדמנות לעבוד בסרט הקאמבק של במאי עבר נערץ שחזר בתשובה (רמי הויברגר), ומתחילה לפזר הבטחות לכל מי שהיא חייבת לו או לה. מי שאמר אורי זוהר מקבל נקודה, מי שאמרה הנפש הטובה מסצ׳ואן מקבלת עשר. יעל טל בתפקיד יד ימינה ואשת סודה של הגיבורה, אורי גוטליב בתור בן הזוג לשעבר שעדיין רוצה לעזור. המוזיקה של יונתן בר גיורא, והצילום בשחור-לבן של גיא סחף (התמונה בראש הפוסט היא שלו ומתוך הסרט).

רילוקיישן (Patchwork) – האם זהו סרט ישראלי? הוא היה חלק מיום הקולנוע הישראלי, אז לפחות חלקית, אבל כיוון שזו גם הפקה קפריסאית-סלובנית אני כולל את השם הלועזי. להבנתי את התקציר החידתי משהו, הדמות הראשית היא של אישה קפריסאית המגולמת בידי אנג׳ליקי פפוליה, השחקנית האתונאית הזכורה מסרטים של יורגוס לנתימוס (הבת הבכורה ב״שן-כלב״, האישה חסרת הלב ב״הלובסטר״). בתקציר היא ״אוהבת את משפחתה אבל מהרהרת בחיים בלעדיהם״. מי שנכנסת אל חייה היא דמות שמגלמת ג׳וי ריגר, בת למשפחה ברילוקיישן, ושירי נדב נאור מגלמת את אמא שלה. היחסים בין הנשים מאלצים את הגיבורה לבחון את פחדיה ולהתעמת עם עברה, אבל תיאלצו לשאול את מי שצפו מה זה בדיוק אומר. את התסריט כתבה ג׳נין טירלינג, שגם ביימה (אך ללא קרדיט) יחד עם פטרוס חרלמבוס.

ג'ון וויק 4

ג'ון וויק 4 (John Wick: Chapter 4) – חשבתם וחשבתן ששיא המדור השבוע יהיה בשם המשפחה חרלמבוס? חשבו שנית, או בעצם רביעית, כי ג׳ון ״באבא יאגה״ וויק חוזר. קיאנו ריבס לא סיים להתנקש בכל אוכלוסיית העולם עדיין אבל הוא מתכוון להמשיך במשימה. או לפחות לסגור חשבון עם ״השולחן הגבוה״, צמרת ארגון המתנקשים שהוציא עליו חוזה בסרטים הקודמים. עוד חוזרים לאקשן כל מי ששרדו את הפרקים המוקדמים, למשל איאן מקשיין, לורנס פישבורן, ולאנס רידיק שהלך לעולמו במפתיע השבוע. מצטרפים לטירוף הפעם, ואני מתכוון 169 דקות של טירוף, הם ביל סקארסגארד, דוני ין, סקוט אדקינס, הירויוקי סאנדה, שמיר אנדרסון, וכוכבת הפופ רינה סוויאמה. צ׳אד סטהלסקי שב לביים, שי האטן (״ג׳ון וויק 3״ והמון דרעק) ומייקל פינץ׳ (״היטמן״ ועוד סרטי מתנקשים) חתומים על התסריט. מכיוון שיש אמברגו ביקורות הסקירה של לירון טרם עלתה, אבל אני מבטיח שזה יקרה ברגע שיתאפשר. עד אז אפשר לקרוא בלינק את דעתה על השלישי, את דעתי על השני, ואת אור על הראשון.

הדרך לחיים (Adam) – קשה להאשים את המפיצים שבחרו להחליף את השם הגנרי להכעיס ״אדם״, בשם גנרי אך שאינו מעורר רגשות חזקים. אהרון פול הוא אדם, כלומר הדמות הראשית שזה שמה, איש מכירות שחייו מתקדמים בכיוון הנכון עד שברגע שנראה לו כמו פסגה הוא קופץ. לאגם ומסיים את האירוע משותק בארבע גפיים, מה שמצריך אותו להתמודד על אף שנדמה כי הוא עומד לוותר. פתאום נדמה לי שהשם העברי הוא רפרנס ל״מחוברים לחיים״ ואני מחבב אותו הרבה פחות. אם אספר שהסרט ערך את בכורתו ב-2020 ודאי תתהו על העיכוב, אבל הנתון המדהים באמת הוא שהסרט צולם בסתיו 2010. זה מסביר מדוע אהרון פול נראה כה צעיר ורענן, והדבר נכון גם לגבי כל המשתתפים בעצם: משאנון לוסיו ועד לינה אולין וג׳ף דניאלס. גם פול וולטר האוזר, שהיה אז אלמוני מוחלט, או טום סיזמור שהלך לעולמו החודש. אפילו האדם האמיתי עליו מבוסס הסיפור מבצע הופעת אורח, גם הוא כבר לא איתנו מאז 2017.

תישאר איתנו (Reste un peu / Stay with Us) – מבכורה בפסטיבל הקולנוע הצרפתי אל בתי הקולנוע, סרטו של גד אלמליח נראה כמו הצלחה בטוחה אצל הקהל הישראלי. הקומיקאי הצרפתי גם ביים ושותף לתסריט, לא רק מככב, אחרת לא הייתי כותב שזה סרט שלו. אם כי הוא מגלם קומיקאי צרפתי בשם גד אלמליח החוזר אל צרפת אחרי שנים בקליפורניה, אל בית הוריו שמגולמים בידי הוריו האמיתיים של השחקן. היכן הקומדיה? מסתבר שאלמליח עדיין לא סיפר להוריו היהודים-מרוקאים שהוא התנצר. עכשיו כבר אפשר לדמיין את הסרט כישראלי-כמעט, ולהבין מדוע הקומיקאי התארח בישראל כדי לקדם אותו. את הקרדיט על התסריט חולקים עם אלמליח גם איתן סעדה ובנז׳מה שרבי (״גגארין״).

גברת צ'טרג'י נגד נורבגיה (Mrs. Chatterjee Vs Norway) – נסיים בסרט הודי עם תימה משיקה של זהויות ולאומים, אבל מהצד הדרמטי של הדברים. ראני מוקראג'י מגלמת את הדמות מן הכותרת, מהגרת הודית החיה עם בעלה ושני ילדיה בנורווגיה. היא זוכה לביקורים תכופים מצד שירותי הרווחה הרואים בהתנהגותה המסורתית כאיום על ילדיה, וללא התרעה מוקדמת לוקחים אותם ממנה. הגיבורה מנסה להיאבק במערכת דרך בתי משפט אבל כאשר היא רואה לצד מי המקומיים, היא מחליטה לחטוף את ילדיה חזרה. סרטה של אשימה צ'יבר מבוסס על מקרה אמיתי שהסעיר את נורווגיה, וחלקים מהודו יש להניח, אם כי הנורווגים טענו שאינו מדויק וכי הבדלים תרבותיים לא היו העילה להפרדה בין האם והילדים. אני מניח שיהיה שגוי לשפוט היכן עוברת האמת על פי הסרט הבדיוני.

סרטים חדשים ב-VOD

רוחות אינישרין

לפעמים אני לא בטוח מה השיקולים והתיאומים השונים בין ספקיות התוכן הביתי, אבל יצא שאנחנו שוב במעין סופש כזה בו לא מצאתי אפילו סרט אחד חדש ומדובר מספיק, שלא היה כבר בבתי הקולנוע. בשל כך אני קודם כל בוחר להפר את הכלל של עצמי ולהפנות זרקור אל סרט שזמין מאתמול בדיסני+ במהירות שיא אחרי בכורתו הקולנועית – ״רוחות אינשרין״ שקופח באוסקרים. האמינו לי שהוא מחזיק צפייה שנייה, או צפו בו אם טרם הזדמן לכם ולכן להגיע לקולנוע. לפספס כל-כך הרבה בערב אוסקר ודאי מעיד על איכות כלשהי. לבסוף, נקפוץ עד יום שני הקרוב ואני מבטיח שהחל מרביעי הבא שירותי הסטרימינג שוב יפתחו את הברז.

Meet Me in The Bathroom – שאין לו שם עברי עד כמה שהבנתי, ערך בכורה עולמית בפסטיבל סאנדנס ואחת מקומית בפסטיבל דוקאביב, והחל מה-27.3 יהיה זמין בסלקום tv (ואולי עוד מקומות בהמשך). ההפקה הבריטית הזו, שביימו וויל לאבלייס ודילן סת'רן ("Shut Up and Play the Hits"), שבה אל עידן הרוקנרול של ניו-יורק בתחילת שנות האלפיים, כלומר אחרי טרגדיית ה-11 בספטמבר. על הפסקול: "הסטרוקס", "אל-סי-די סאונדסיסטם", "אינטרפול" ועוד להקות שאנשים בגילי גדלו עליהן דרך מסכי MTV גם הרחק מהעיר הגדולה. זה אמנם סרט תיעודי אבל הוא מבוסס על ספרה רב-המכר של ליזי גודמן, וכמובן מבטיח קטעי ארכיון שטרם נחשפו בנוסף להיותו אנתלוגיה מוזיקלית.