סקר הסרטים הגדולים של Sight and Sound – עשר הערות על עשר רשימות אישיות משנת 2022

זוכרים את הסקר המקיף של מגזין Sight and Sound, זה שעשה כמה כותרות בדצמבר? אז גם ניתחתי את התוצאות שלו. באותו ניתוח כתבתי כי מעניין יותר מן המשאל המשוקלל, המרכיב קאנון קולנועי של 100-250 הסרטים הגדולים בכל הזמנים, הוא מבט על רשימות ספציפיות של מי שבחרו עשיריות אישיות. חלקן התפרסמו בגיליון המודפס של המזגין (ובטוויטר), אבל רק בסוף השבוע הזה עלו לאתר הרשימות במלואם, של כל המבקרים שהשתתפו. זה אומר שניתן לראות מי הצביע לכל סרט שנבחר ל-250 המקומות הראשונים (או 100 הראשונים במשאל הבמאים) ויותר חשוב, זוהי ספירה מלאה של כל הבוחרים והבחירות שלהם. עדיין אין לי יכולת לבדוק כמה הצבעות קיבל כל סרט שלא נכנס לקאנון אבל כן מופיע ברשימות האישיות, כך שאיני יודע עם אורון הוא היחיד שבחר ב"מת לחיות" לעשיריה שלו (ב-2012 הופיע הסרט ברשימה של הבמאי אהרן כץ בלבד). אבל כן יש לי גישה לרשימות אחרות. בפוסט זה, אנתח עשר רשימות מעניינות/אקראיות מן המשאל. חמישיה של במאים וחמישיה של מבקרים. לחיצה על שם הבוחר תוביל לקישור לרשימה שלו. חלק מן הבוחרים הוסיפו הערות על הרשימה/על כל סרט, חלק לא.

אדם מקיי

מהומה בשנחאי

במאי קומדיות, אוהב קומדיות? לא רק, מסתבר. מבין העשיריה שלו יש שתי קומדיות. אחת מהן אמריקאית, "מהומה במשרד" (Office Space), ודי מזכירה אותו בסגנון. השנייה היא "מהומה בשנחאי" (Kung Fu Hustle) של הבמאי סטיבן צ'או, סרט שהוא מולטי ז'אנר עם אמנויות לחימה, גנגסטרים וגם הומור ורומנטיקה, שהיממו את מקיי כאשר צפה בו בקולנוע. הרשימה שלו לא נשלטת בידי קומדיות, אבל אלו הם גם שתי הבחירות הכי ייחודיות של מקיי, סוג של סרטים שלא בהכרח מופיעים ברשימות כאלו ובו זמנית גם לא בחירות שבאו משום מקום. יודעים מה? "רשת שידור" של סידני לומט הוא לא ממש קומדיה, אבל הוא הדבר הכי קרוב לסרטים של מקיי ברשימה וגם סרט מבריק.

הצד הפוליטי בקולונע של מקיי בא לידי ביטוי גם בבחירה ב"עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי. הוא גם בוחר ב"קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ' ו"צלילי המוזיקה" של רוברט וייז, שני סרטים שמייצגים סוג של קווצות שונות של הקולנוע האמריקאי. רוב הסרטים של מקיי, הם אכן אמריקאים, אבל יש לו גם עוד נציגות בינלאומית עם "פרידה" האירני של אסגר פרהאדי, הסרט הכי חדש ברשימה שלו (2011) וסרט שנעשן על תסריט עתיר בדרמה. את זה קשה לומר על בחירה בינלאומית אחרת שלו, "ל'אוונטורה" של מיכאלנג'לו אנטוניוני, סרט שהוא מתאר כעוסק בפנאי ועושר.

מקיי גם בחר בשניים משלושת הסרטים בראש המשאל. "האזרח קיין", תוך שהוא מתנצל על כך שזו קלישאה וגם "ז'אן דילמן" ומול הטענות של היעדר העניין בסרט, זו החוויה של מקיי, אציין שוב שהוא במאי ומפיק בהוליווד: "למרות שזה לא סרט אימה באף מובן, מעולם לא הרגשתי בחוסר נחת ומתח כמו בצפייה בסרט הזה. כמעט כל רגש חי מתחת לדיאלוג והרוטינות. וכשהם חושפת את עצמם בסיום זה כמו 20 סרטים של היצ'קוק בבת אחת". זה לא פותר את מקיי מכך שלא בחר אף סרט של היצ'קוק. אבל הרשימה שלו היא די סטנדרטית בסופו של של דבר: שילוב בין בחירות אישיות לגמרי ובחירות קונצנזוס שגם הם די אישיות.

ארמנדו יאנוצ'י

בריאן כוכב עליון

טוב, אני מבטיח שלא כל הרשימות יהיו של במאי קומדיות פוליטיות. הבריטי שיצר את "ויפ" ו-"The Thick of It" בטלוויזיה, והחליט ללהק ללא שיקולי מבטא או זהות אתנטית בקולנוע, גם הוא לא בוחר על טהרת הסאטירה או הקומדיה. אבל אין ספק איזה תקופה עיצבה את טעמו. שבעה מתוך עשרת הסרטים שלו נוצרו בין 1966 ל-1979. כמו כן, זהו אחוז הסרטים דוברי האנגלית ברשימה שלו. שתיים מן החריגות משותפות: "החגיגה", סרט ה"דוגמה 95" של תומאס וינטרברג מ-1998, הוא הסרט המאוחר ביותר ברשימה שלו. זה סרט די שונה משאר הרשימה, למרות שמשהו במצלמה הרועדת שלו ובריבוי ההתרחשויות מזכיר את סגנון הקומדיה של יאנוצ'י, אף כי זו דרמה. גם "ראן" של קורוסוואה משנת 1985 כאן, עוד סרט אמנותי אבל שונה לגמרי באופי שלו: אפוס היסטורי מסוגנן עם כמות גדולה של ניצבים.

הסרט הבינלאומי השלישי שלו הוא "הקרב על אלג'יר" (The Battle of Algiers) של ג'ילו פונטקורבו – סרט פוליטי העוקב אחר הקרב נגד הכיבוש הצרפתי באלג'יר, כולל מבט על פעולת טרור המצדיק את המטרה אך מותיר מרחב פרשנות לגבי המחיר/האמצעים. פוליטיקה היא גם חלק מן הבחירה הכי ותיקה של יאנוצי: "הדיקטטור הגדול" של צ'ארלי צ'פלין, סרט שהוא גם קומדיה כמובן. עוד קומדיה ברשימה היא "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון. יאנוצי גם לא מתבייש לבחור בוודי אלן וקשה להתווכח עם הבחירה ב"הרומן שלי עם אנני".

מכיוון אחר, יאנוצי גם נותן כבוד למדע בדיוני עם "הנוסע השמיני" (Alien) וזה לא היצוג היחיד בז'אנר. האכזבה מכך שאף סרט של רוברט אלטמן לא נכנס למאה הראשונים של המבקרים אבל כן נכנס לרשימת הבמאים באה לידי ביטוי, משום ש"נאשוויל" של אלטמן נבחר בידי יאנוצי. הוא אמנם לא בחר בסרטים שסיימו בחמישיה הראשונה, אבל שניים מן הבחירות האישיות שלו הגיעו די קרוב: "הסנדק" במקום ה-12 ו-"2001: אודיסאה בחלל" במקום השישי. שתי בחירות שהיו כאלו שניבאו להם את המקום הראשון במשאל. בגדול, הרשימה הזו נראית ככזו שלא מתחשבת בשיקולים מעבר לטעם אישי, אבל כן קרובה מאוד לקאנון, לפחות לגבי הקאנון כפי שהיה בתקופה בה גיבש היוצר (יליד 1963) את טעמו.

רוברט גרין

כרוניקה של קיץ

רוברט גרין הוא במאי קולנוע תיעודי המותח בסרטיו את גבולות התיעוד על ידי עבודה עם שחזורים/שחקנים. ברשימה שלו יש רוב לקולנוע המוגדר תיעודי וגם הסרטים העלילתיים קרובים לקולנוע תיעודי, כאשר בחלק מן המקרים קשה לי אפילו להחליט על ההגדרה. "אדוארד מונק" המופלא של פיטר ווטקניס די דומה לסרטים של גרין – אני צפיתי בו כסרט עלילתי לכל דבר, אך הוא משתמש בשחקנים ובעיקר בקריינות ואמצעים הלקוחים מן הקולנוע התיעודי. גרין מנשל את לני ריפנשטאל מן הבחירה האוטומטית בה לסרט המתעד אולימפיאדה הנכנס לדירוג ובוחר בתיעוד אולימפיאדת טוקיו 1965 בידי קון איצ'יקוואה (זה גם שם הסרט, ״Tokyo Olympiad״).

בסרט הסינמה וריטה "כרוניקה של קיץ" הבמאים ז'אן רואש ואדגר מורין מבצעים מחקר אנתרופולוגי של פריז לכאורה, אבל בפועל מפגישים בין הדמוית שהם מתעדים, מביימים אותן ומגיעים למסקנה כי מה שהם יצרו הוא לא תיעוד של המציאות. זה מורכב יותר וזה קרוב לקולנוע של גרין. אבל הוא גם נותן ייצוג לקולנוע הלכאורה לא מתערב של פרדריק וייזמן עם "שירותי רווחה" (Welfare), וגם לתיעוד פורץ דרך של שולי החברה של שירלי קלארק ב"דיוקן של ג'ייסון" (Portrait of Jason), ולקולנוע המתעד אירוע היסטורי תוך סיכון בעת יציאת הסרט ב"הקרב על צ'ילה" של פטריסיו גוזמן, שגילה לעולם כיצד נראית מהפכה דיקטטורית מבפנים. מחאה פוליטית וערבוב בין תיעוד לבדיה וסיפור אישי יש גם ב"רגע של תמימות" המופלא של מוחסן מחמלבאף.

כחובב של משחק טבעי ודיון בטבע של אמנות המשחק, הגיוני גם שגרין יבחר בסרט של ג'ון קאסווטס. מה שמעט מפתיע שהוא בוחר בהפקה של גולן-גלובוס, "נחשולי אהבה" (Love Streams), סוג של הפתעת המשאל מבחינתי. חשבתי שזה נחשב לפחות מוערך מסרטיו של קאסווטס (בין היתר בגלל המערובת של סרטי קאנון וסגנון צילום מסורתי יותר), אבל הוא הסרט השני שלו שנכנס לרשימת 250 הסרטים של המבקרים, שני ל"אישה תחת השפעה". עדות לכך שגם ביצירות של מאסטרים שהושמטו מן ה-100 של המבקרים (אבל לא של הבמאים) יש שינוי לאורך זמן בקבלה של סרטים ספציפיים, והכרה של מה שנחשב בעבר ליצירה פחות טובה וכעת זוכה להכרה ראויה. באמת שזה סרט בו גם קאסווטס וגם ג'ינה רולנדס נמצאים בשיאם, אבל "ליל בכורה", מישהו?
עוד בקולנוע עלילתי אצל גרין, "צא וראה" של אלם קלימוב שהוא בהחלט משהו בלתי נשכח גם אם הוא הבחירה הכי רחוקה מן הסגנון הקולנועי של גרין. את הרשימה שלו בהחלט ניתן להגדיר כ"הוא בחר בהשפעות ישירות" או סרטים שקרובים לסוג הקולנוע שלו. כמו כן, ״ז'אן דילמן״ גם כאן.

ג'ולי דאש

לוחמת

הבמאית האפריקאית-אמריקאית שזוכה לאחרונה להכרה מחודשת על סרטה "בנות האבק" (מקום 60 ברשימה), פרגנה ליוצרת אפריקאית-אמריקאית אחרת כשבחרה ב"לוחמת" של ג'נה פרינס-בייתווד לרשימה. אני מניח שהיא ראתה אותו בטרום-בכורה רגע לפני ששלחה את הרשימה שלה למשאל או משהו. סרט שלבטח מתחרה על הבחירה הכי חדשה ברשימה, וכנראה קצת יותר חדש מ"אין מצב" שבחרה נינה מנקס (לא עברתי על כל הבחירות). יש לציין כי הסגנון הקולנועי בסרט שונה מאוד מן הסגנון של דאש, דבר שנכון גם ליתר הסרטים ברשימה שלה, המציגים סוג של מגוון ושילוב בין קאנון לבחירות אישיות.

"לורנס איש ערב" של דייויד לין הוא אפוס שהיה צריך לקבל יותר קולות ולעומותו "מובי דיק" של ג'ון יוסטון הוא סרט שנחשב לכישלון, אבל דאש מדברת עליו באהבה וגם הוא קולנוע אפי. אני מניח ש"הפסנתר" של ג'יין קמפיון הוא, בדרכו, אפוס יותר אינטימי. הייתי אומר שניתן לראות בסרטה של דאש את ההשפעה של ״צ'אנגקינג אקספרס״ של וונג קאר ווי, אבל אני יודע ש"בנות האבק" יצא קודם. החיבה של דאש לקולנוע אסייתי ניכרת גם עם "פנסים אדומים" של ז'אן יימו ו"תשוקה, זהירות" של אנג לי, לא הסרט הראשון של הבמאי שהייתי חושב עליו לרשימה כזו. במסגרת קולנוע אסייתי ותיק יותר, כבר שיבחתי החודש את "איקירו" של אקירה קורוסאווה? נדמה לי שכן.

הרשימה גם נודדת למקסיקו עם "אהבה נושכת" שגילה לעולם את אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ולגרמניה עם "חיים של אחרים" של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, שתי נציגיות מראשית המאה ה-21. זה מראה כי הרשימה של דאש נוטה לסרטים חדשים יותר, עם שבעה סרטים שנוצרו אחרי שכבר קנתה לעצמה שם כבמאית. ועד כמה שהיא הולכת על החדש ועל הטעם האישי, בכל זאת יש מקומות בהם היא קרובה לקאנון הישן ולקאנון החדש.

שריל דאניה

בנות האבק

מצד אחד, לא רציתי לבחור שתי רשימות של במאיות אפריקאיות-אמריקיות ברצף. מצד שני, נחמד ששריל דאניה, ש"אשת האבטיח" שלה עוסק בין היתר בדימוי ההיסטורי של נשים אפריקאיות-אמריקאיות (ובעוד סוגיות של זהות), בחרה בסרט של דאש, ״בנות האבק״ (Daughters of the Dust). במה שנראה כמו החלטה מכוונת, חצי מן הרשימה שלה הם סרטי במאיות ודומה כי דאניה הלכה על בחירות שחשבה כי יש סביבן קונזצנוס מסוים. לא שזה לא אומר שזה לא גם טעם אישי.

אז הנה עוד קול ל"ז'אן דילמן", וגם ל"רשתות אחר צהריים" (Meshes of the Afternoon) הקצר של מיה דרן, שהגיע גם הוא לצמרת הרשימה, כמו גם "קליאו מחמש עד שבע" שהוא הבחירה הפופולרית מסרטי אנייס ורדה. לעומת זאת, "חייבים לדבר על קווין" של לין רמזי הוא בחירה חדשה יותר ולא הסרט שאני הייתי בוחר. זה גם לא סרט שחשבתי שדאניה תאהב, אבל זה מראה על מגוון. עוד יצוג לקולנוע אפריקאי-אמריקאי הוא "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, סרט שבהחלט נכון לבחור בו.

"קאובוי של חצות" של ג'ון שלזינגר הוא סרט שאני חושב כי הוא פחות מוערך היום מעבר, אבל איכשהו אני כן מוצא דמיון סגנוני בינו לבין הקולנוע של דאניה. היא גם בחרה בגרסה של דאגלס סירק ל"חיקוי לחיים" (Imitation of Life), סרט שהוא גם מלודרמה נהדרת וגם עוסק בסוגיות של יחס לנשים אפריקאיות-אמריקאיות. לעומת זאת, "מצחיקונת" (Funny Girl) של ווליאם ויילר עם תפקיד הפריצה של ברברה סטרייסטנד הוא צד שונה לגמרי של התרבות האמריקאית, ו-"אלפאוויל" הוא אולי לא אחד מן הסרטים הכי מוכרים של גודאר מראשית שנות הששים, אבל כל בחירה של גודאר מן התקופה הזו נראית סבירה.

טייטי רנטרנן 

אאוט 1

טייטי רנטרנן היא אוצרת, מפיצה של אמנות ומבקרת פינית והטעם שלה בהחלט מעניין. כלומר דווקא "לולה" המסוגנן אבל הלא מוזיקלי באופן גלוי מייצג את ז'אק דמי, ומבין הסרטים של אנייס ורדה נבחר "ג'יין ב. מאת אגנס וי", סוג של דיוקן של ג'יין בירקין המשלב קטעי סרטים שאינו אחד מן הכי מהוללים של ורדה. שתי בחירות אלו קרובות, אבל "ליל הצייד", הפילם נואר של צ'ארלס לוטון, הוא משהו שונה לגמרי. הוא הסרט ההוליוודי היחיד ברשימה של רנטרנן.

עוד קולנוע אמריקאי ברשימה שלה הוא "אשת האבטיח" (The Watermelon Woman) העצמאי של שריל דאניה, אם להמשיך את הרצף של הבחירות האחרונות. אם כי ייתכן ודווקא "מלנכוליה" הדני של לארס פון טרייר הוא הדבר היותר ״הוליוודי״ ברשימה שלה. גם העיבוד היצירתי של מייקל וינטרבוטום ל"טריסטרם שנדי" נבחר על ידה, ואני לא אתנגד לקוגן ובריידון אפילו כשהם משחקים דמויות ודנים בכך בלי לאכול (אם כי לא בלי חיקויים לא קשורים).

״ל'אלטנט״ של ז'אן ויגו משנות השלושים הוא הסרט הכי מוקדם ברשימה/הכי טיפוסי למשאלים הללו, והוא משלב בין רגעים ניסיונים יותר לעלילה רומנטית אפקטיבית. החיבה של רנטרנן לקולנוע צרפתי המרכיב חצי מן הרשימה שלה ניכרת גם בשני ניסויים קולנועיים שונים: "שירת הודו" (India Song) של מרגרט דיראס, ו-"אאוט 1" הארוך במיוחד של ז'אק ריווט.
על מנת להראות שהיא מסוגלת לצפות גם בסרטים קצרים, היא בחרה בסרט שלקח לי קצת זמן להיזכר שאכן שמעתי עליו פעם – "אולי במישיגן" (Possibly in Michigan) של אמנית הווידיאו האמריקאית ססיליה קונדיט. מדובר ב-12 דקות של מיוזקל אימה המתחיל בקניון ועובר לסוג של מרדף/עימות, ונוגע בקניבליזם. הוא יותר מוזר מהתיאור הזה. סרט שבהחלט צריך דחיפה ברשימות כאלו גם אם לא הייתי בוחר בו בעצמי. הוא זמין ביוטיוב יחד עם עבודות נוספות של קונדיט.

בריאן צ'אנג

פיל יושב מבלי לזוז

בריאן צ'אנג הוא חלק ממשאל המבקרים, כמבקר ובמאי עצמאי מהונג קונג. מה שאומר שהוא לא השחקן הטוויאני בעל אותו השם, ולהערכתי גם לא הקולנוען העצמאי שפועל בארה"ב, אם כי אולי יכול להיות במקרה השני. בבחירה שלו הוא מתנצל על כך שהוא לא מכליל את טרקובסקי, טרנטינו, ברגמן ואדוארד יאנג (בין היתר), למרות שהוא בחר בסרטים שלהם בעבר ועיצב את טעמו בקולנוע של המאה ה-20. ההחלטה הפוליטית שלו היא לבחור רק סרטים מן המאה ה-21, על מנת לראות כי לקולנוע יש עתיד. חצי מן הרשימה שלו היא אסייתית, תלוי איך סופרים. והוא לא נרתע מסרטים ארוכים: לב דיאז כאן עם "האישה שעזבה" וסרטו המדכא-מדהים של הו בו "פיל יושב מבלי לזוז", בעבר סרט השנה שלי, גם הוא כאן.

שני הסרטים הללו אורכים סביב ארבע שעות, שזה פחות מ"הפי האוור" של ריוסוקה המגוצ'י. "תסמינים ומאה" (Syndromes and a Century) של אפיצ'טפונג ואריסתוקול הוא קצר יותר ארוך, אבל עדיין איטי בקצב ורוחני. סרט אסייתי נוסף הוא "בחירות" (Election) של ג'וני טו והוא מראה כי צ'אנג מגוון יותר בטעם שלו. מערבית יותר באסיה, פרהאדי נמצא גם ברשימה שלו עם "בנוגע לאלי" (About Elly), ומרוסיה נמצא סרטו האחרון של אלכסי גרמן האב "קשה להיות אל" (Hard to Be a God) – סרט מד"ב שהוא גם אלים וגם פיוטי וגם די ארוך (שלוש שעות).

מערב אירופה מיוצגת בידי האחים דארדן וסרטם "הבן", שהוא הכי "ותיק" ברשימה של צ'אנג, וגם בידי כריסטיאן מונג'יו וסרטו "4 חודשים, 3 שבועות ויומים". הסרט היחיד מדרום אמריקה הוא גם הסרט היחיד שרשימה שבויים בידי אישה – "האישה בלי ראש" של לוקריסה מרטל. מרטל אגב מעניינת בהקשר של קולנוע דרום אמריקאי: אף סרט מהיבשת לא נכנס לרשימת ה-100 של המבקרים, אולם 3 מתוך 4 הסרטים שביימה מרטל נכנסו למאיה השנייה. מה שמראה שגם העדר קונצנזוס ביקורתי על סרט מייצג של יוצרת יכול להדוף אותה מן הרשימה שפורסמה תחילה.

הרשימה של צ'אנג היא מעניינת וחתרנית לכאורה, אבל גם די שמרנית. מתוך המגבלה של המאה ה-21, הוא די נפל כמעט בכל הבחירות לסרטי מבקרים מוערכים מאוד ולא נגישים לקהל הרחב, של במאים שרובם זכו להכרה בפסטיבלים. זוהי רשימה שהיא גם מודרנית וגם מתנשאת בדרכה, בלי קשר לכך כי אלו סרטים נהדרים.

טארק בן קאבאנה

קזבלנקה

הרשימה הזו היא של ראש הספריה הלאומית של טוניסיה לקולנוע, והיא נראית כמו ביטוי לקאנון שאחרים מתביישים לבחור בו, אך בו בזמן מורכבת מסרטים שעדיין מגיע להם. כלומר, סנובים, תבחרו ב"קזבלנקה" אפילו אם אתם לא מנהלים ספריה לאומתי של מדינה הסמוכה לעיר שבכותרת הסרט. אם קולנוע הוליוודי הוא משהו שכולם אהובים, אין סרט קלאסי שמייצג את הוליווד בצורה טובה יותר. ומה לגבי הוליווד החדשה? הוא בחר גם את "הסנדק". וזה סוף הסיפור של קולנוע הוליוודי מבחינתו.

מעבר לכך, יש את "הקרב על צ'ילה" שכבר הוזכר וייצוג לבמאי הארט-האוס האירופאי המוכרים ביותר. "לה נוטה" של אנטוניוני, "אנדריי רובלב" של טרקובסקי, "החותם השביעי" של ברגמן, "האדמה רועדת" (La terra trema) של ויסקונטי – סרטים אמנותיים שפחות או יותר תמיד נחשבו להגדרה של סרט מאתגר. קאבאנה דואג לשמור על ההיסטוריה והוא לא חדשן יותר מדי.
מצד אחר, הוא כן קצת חדשן ועושה את מה שלא מספיק מדרגים עשו ובוחר סרט של נורי בילגה ג'יילן – "אקלים" (Climates). הוא מחדש אף יותר עם בחירה בסרט של הונג סאנג-סו, ו-"היום בו הוא הגיע" (The Day He Arrived) הוא בהחלט אחד מהם וזו בחירה לא שגרתית. אם כי הדבר הכי ייחודי לרשימה זו הוא הבחירה של סרט אירני מן התקופה שלפני המהפכה האיסלמית – "פרה" (Gav) של דאריוש מאהרג'וי – זהו כן אחד מן הסרטים הכי מוכרים מן התקופה והוא בהחלט עוסק בפחד של תושבי כפר מלבשר לתושב אחר על מות הפרה שלו.

מולי הסקל

פרסונה

אנדרו סאריס היה המבקר הניו-יורקי שמילולית ניסה להגדיר הירככיה וקאנון לקולנוע האמריקאי, בספר המדרג את הבמאים החושבים על פי תיאוריית האוטר לתפיסתו. ספר שדורות של סטודנטים לקולנוע בארה"ב קראו, לא משנה שמחברו הסתייג מחלקים מן הספר מאוחר יותר, בעודו ממשיך להיות פעיל כמבקר. הוא נפטר לפני עשור, בעוד אלמנתו, מולי הסקל, עוד פעילה. היא חוקרת קולנוע ומבקרת עם עבר בעיתונים הכי חשובים בניו יורק לא פחות ממנו. ייתכן והטעם שלהם נשאר דומה ואת העשירה של הסקל ניתן להגדיר כשמרנית, הוליוודית ברובה, ונשענת על במאים שהם אוטרים נערצים: כולם גברים, שישה מן הסרטים נוצרו בהוליווד (ובמאי אירופאי נוסף עבד בה לתקופה קצרה). ברוב המקרים גם מדובר בסרטים הכי מהוללים של היוצרים. אבל גם מתוך הצמצום הזה, יש הרבה במה לבחור ואין ברשימה הזו אפילו סרט אחד שאינו ראוי.

הבחירה הכי יוצאת דופן ברשימה היא "הסיפור על הכריזנטמה האחרונה" (Zangiku monogatari). כן, זה השם העברי שקרוב לשם האנגלי לסרט של קנג'י מיזוגוצ'י שהיא בחרה, סרט משלהי שנות השלושים של במאי שפעל החל משנות העשרים ורוב המבקרים בחרו לייצג אותו עם סרטים שיצר בשנות חייו האחרונות (תקופת שנות החמישים של המאה הקודמת). הסקל הולכת קצת יותר אחורה לסרט שהוא מיזוגוצ'י למתקדמים, אבל כמו במקרה של במאים גדולים אחרים, כל סרט שלו הוא תענוג והוא בהחלט עומד בשורה הראשונה של הקולנוע היפני ובכלל והגיע הזמן לרטרוספקטיבה בארץ.

הקולנוע הצרפתי מיוצג על ידי "בלתזר" (Au hasard Balthazar) של רובר ברסון שזכה לאחרונה להכרה בעקבות "אי-אה" שנופל ממנו, ו"העגילים של מאדאם דה…" (Madame de…) של מקס אופולס, שהוא מלדורמה עם אירוניה ועשייה וירטואוזית. חוץ מזה ישנם: ברגמן עם "פרסונה", היצ'קוק עם "חלון אחורי", פורד עם "המחפשים", אורסון וולס עם "האמברסונים המופלאים". אמנם היא לא הלכה על הצמד "ורטיגו" ו"האזרח קיין" מהצמרת של הקאנון, אבל דומה כי אלו אופציות נערצות כמעט באותה מידה של הבמאים הללו.

המקום בו הרשימה של הסקל קצת מרחיבה את הקאנון היא בחירה בשלוש קומדיות לרשימה, דבר שהוא קצת חתרני, גם אם עדיין מדובר ביצירות של אוטרים: "הגנרל" של באסטר קיטון, "נערתו ששת" של האוורד הוקס ו"החנות שמעבר לפינה" של ארנסט לוביטש. אני מחייך רק מלרשום את השם של הסרט האחרון, אבל זה רק אני. בכל מקרה, הרשימה של הסקל היא הכי רשימה של הקאנון המסורתי, אבל היא השמיטה דברים גם מתוכו (מטבע הדברים).

מריה אי. גייטס

מרגניות

גייטס היא מבקרת קולנוע ותרבות אמריקאית מדור אחר – היא כותבת כפרילנסרית כמעט בכל אתר קולנוע אמריקאי מצליח שמעסיק פרילנסרים, וגם יש לה ניוזלטר המדגיש סרטי במאיות. הטעם שלה אגב מגוון יותר והיא משבחת גם סרטים מסוגים רבים, ולא תמצאו מעריץ או מעריצה יותר גדול של "בבילון" ממנה. בחרתי ברשימה שלה, שהיא אחת מן הראשונות אותן ראיתי, גם בגלל שהיא פוליטית במוצהר: היא בחרה רק סרטים של במאיות וניסתה להתפרס על פני תקופה רחבה. החל מ-1916 עם "נעליים" (Shoes) של לויס ובר, סרט שהוא לא הבחירה הכי טיפוסית לסרט של ובר אבל זו יוצרת פורצת דרך שלא כל הסרטים שלה שרדו מבחינת המסר. הסרט הכי מאוחר ברשימה הוא "נשים קטנות" וגייטס בחרה בגרסה של ג'יליאן ארמסטרונג, משמע היא לא נכנסה למאה ה-20.

חוץ מזה, הרשימה כן קשובה לקאנון מסוים, זו של יצירה נשית. כך יש כאן שוב את "ז'אן דילמן", "הפסנתר" וכן את "בנות האבק", כולם כבר הוזכרו. מן הפילומגרפיה האדירה של אנייס ורדה היא בחרה את "אחת שרה, השנייה לא", לא הבחירה הכי מתבקשת אבל גם לא הכי מפתיעה של סרט של ורדה שראיתי. אני גם לא יודע אם "כנפיים" (Krylya) הוא הסרט של לריסה שפיטקו שהייתי בוחר, אבל הוא בהחלט מציע חוויה מיוחדת. "מרגניות" הפרוע של ורה חטילובה הוא בהחלט סרט שמוזר לי לחשוב כי זו הפעם הראשונה שאני מתייחס אליו בפוסט זה. חוץ מזה, איך אני יכול שלא לאהוב רשימה שכוללת גם את ג'ואן מקלין סילבר עם "רחוב הסטר" וגם את לינה וורטמולר עם "שבע היפהפיות", שתי במאיות כל כך שונות ונהדרות ששני הסרטים הללו שלהן יצאו כמעט במקביל – אבל דומה כי בעולומות שונים. כן, זוהי רשימה מרדנית אבל היא טובה בדיוק כמו הרשימה השמרנית ונהדרת אף היא שסקרתי קודם.