• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • סרטים חדשים: ״הלוויתן״ של דארן ארונופסקי בקולנוע
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״מצור אווירי״, סקירה
  • לא רק ז׳אן דילמן: עוד שלושה סרטים של שנטל אקרמן
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי
  • ״כאילו אין מחר״, סקירה לסרט של ניצן גלעדי
  • אחרי השמש

תנו לי רג׳אמולי: הסרטים הקודמים של במאי RRR – ״איגה״ (Eega)

2 בינואר 2023 מאת אורון שמיר

התוכנית הייתה להניח לחגיגות סביב ״המרד הגדול״ (RRR) עם תום השנה הלועזית. בכל זאת, כבר שישה חודשים שהוא בשיח ובתודעה של הקולנוע העולמי ושמחתי מאוד להעניק לו כתרים מהצד שלנו כאן בסריטה בסיכומי השנה. אבל בשלהי 2022 החל סרטו של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי לזכות או להיות מועמד לפרסים אמריקאיים למיניהם, עד כדי כך שיש תחזיות שנראה אותו גם בטקס האוסקר. לראייה, הבמאי עצמו נכח בלוס-אנג׳לס וניו-יורק בחודש שעבר, כדי לקדם את הקמפיין המתהווה ולהכיר את הקהל המערבי שמרעיף עליו אהבה. כך מצאתי את עצמי בהקרנה של סרט קודם שלו, שהתקיימה בקולנוע השכונתי ובליווי שיחה עם הבמאי, אירוע שלא יכולתי לדלג עליו וחשבתי להוציא מזה פוסט לסריטה. אולי אפילו מיני-פרויקט בשני חלקים, הסוקרים לאחור את הפעילות של היוצר הבולט בקולנוע של ״טוליווד״, תעשיית הסרטים של דרום הודו. נתחיל עם סרטו הראשון שמשך תשומת לב במערב כבר לפני עשור – ״Eega״ שפירושו זבוב אבל לרוב קוראים לו פשוט ״איגה״ גם באנגלית אז כך אעשה בעברית.

אל בימוי ״איגה״ ניגש רג׳אמולי אחרי שני פרויקטים גדולים בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, שבכל אחד אפשר למצוא כוכב אחר מסרטו הנוכחי: ״Yamadonga״ ובו NTR ג׳וניור מגלם נוכל המנסה לרמות את אל המוות, ו-״Magadheera״ עם רם צ׳אראן בתור לוחם שנכשל להציל את אהובתו לפני 400 שנה וזוכה להזדמנות שנייה בזכות גלגול נשמות. רג׳אמולי סיפר במפגש עימו שביקש לנוח מהפקות הענק הללו וליצור סרט פשוט יותר, קטן כמו זבוב. הרעיון מאחורי ״איגה״ היה לעבוד בז׳אנר קיים ודי נפוץ בקולנוע ההודי, שנדמה לי שכבר הענקתי לו את הכינוי ״גלגול נקמות״. הגיבור בסרטים הללו נרצח וחוזר לנקום במי שגרמו לו עוול, בגוף אחר כמובן, ולרוב אחרי שנים. אבל במוח של אביו של רג׳אמולי ושותפו לכתיבה, הקולנוען בזכות עצמו ויג'איינדרה פראסאד, על פי אמונות רווחות בהודו הרי כל נשמה יכולה להתגלגל לכל גוף של בעל חיים. בשביל האתגר, למה לא ליצור סרט בז׳אנר הזה אבל על אדם המתגלגל לגופו של זבוב ועדיין מתכוון לבצע את נקמתו.

ובכן, יש כל מיני תשובות לשאלה ההיפותטית ״למה לא״. למשל, כי זה מצריך עבודת אפקטים חסרת תקדים עבור סרט הודי דאז, או לאלף זבוב אמיתי לעשות את מה שנדרש ממנו בתסריט המטורלל לגמרי שכתב רג׳אמולי יחד עם שותפיו הקבועים (חוץ מאביו יש גם תסריטאי-שותף בשם ס״ס קאנצ׳י, כותבי דיאלוגים ומתרגמים לשפות הודיות אחרות שמקבלים קרדיט כתיבה). הבמאי נאלץ לייצא את כל העבודה הממוחשבת על הזבוב לחברה מחוץ להודו, כדי להשיג את המראה שרצה – משהו בין תנועה ריאליסטית אך מובחנת של זבוב כאשר המצלמה ממוקדת בבני האדם שהוא מציק להם, לבין קלוז-אפים על חרק שנראה כמו גיבור-על מונפש. כמו בסיפורים על מאחורי הקלעים של ״המארח״ של בונג ג׳ון-הו, גם הוא עבד עם חברת אפקטים חיצונית על היצור המרכזי, כך גם רג׳אמולי נפתח אל המערב קצת יותר בעקבות העבודה על הסרט הזה. גם אם הוא רדה בחברת האפקטים וגרם להם לגנוז עבודה של חצי שנה משום שלא היה מרוצה מן המראה של הזבוב, כפי שסיפר בהקרנה בה נכחתי.

העבודה התארכה עד כדי כך שהבמאי הספיק להשלים סרט נוסף (״Maryada Ramanna״), לפני ש״איגה״ בקע אל אוויר העולם בקיץ 2012. בהתחלה הוא הוקרן במדינות המורגלות בקולנוע ההודי (בעולם הערבי למשל), או בהקרנות מצומצמות לקהלים הודיים הפזורים ברחבי תבל, אבל במשך תקופה של שנה נדמה שגם הקולנוע המערבי אימץ את הסרט שכיכב בפסטיבלי ז׳אנר באירופה ואז באמריקה. סתיו 2013 קריטי לסיפור משום שלאחר ההקרנה באוסטין טקסס, במסגרת פנטסטיק פסט, הוא הוקרן גם בישראל במסגרת פסטיבל אוטופיה. כיוון שהייתה לי אז נגיעה בפסטיבל התוודעתי לראשונה אל שמו של רג׳אמולי דרך קיומו של הסרט, אם כי אני רוצה לתת קרדיט גם לדורון פישלר ששילב את הטריילר באחת ההרצאות שלו על טריילרים מופרכים במיוחד. לא שזה חשוב איפה שמעתי על הסרט קודם, מה שחשוב הוא שהקהל הישראלי חובב סרטי הז׳אנר או הביזאר זכה להכיר את רג׳אמולי.

זה גם היה תחילת שיתוף הפעולה שלו עם הפצה אמריקאית ועיתונאים/פרוגרמרים שהמשיכו לתמוך בו בסרטים הבאים, כמו ג׳וש הורטאדו הטקסני שהנחה עימו את השיחה. וזה המקום להזכיר עד כמה רג׳אמולי הוא אדם מפרגן שאוהב לחלוק קרדיט. את השיחה הוא סיים בתודה להורטאדו שהאמין בו כבר לפני עשור והטיפ שלו לפנטסטיק פסט סייע להביא את ״איגה״ לפסטיבל, ולסלול את דרכו של הבמאי להכרה בקהילת סרטי הז׳אנר בארה״ב. בשיחה עצמו הוא הודה שאת המסגרת העלילתית של הסרט, שמתחיל ונגמר בשיחה בין הורה וילדה כמעין סיפור אגדה בו הכל ייתכן, הגה בכלל המוזיקאי שלו (וקרוב משפחה נוסף) מ״מ קירבאני. כי סרטים הם מאמץ קבוצתי והצוות של רג׳אמולי הוא כמו משפחה. או ממש משפחה במקרה הנ״ל, או במקרה של מעצבת התלבושות שהיא גם אשתו, ראמה רג׳אמולי. המחלקות השונות מפרות זו את זו בכל שלבי היצירה והעשייה, גם אם לבסוף החזון המופרע והתמיד גדול מהחיים של הבמאי הוא המכריע.

״איגה״ נפתח כאמור בסיפור מסגרת, שלא נראה על המסך אלא רק נשמע על רקע הקרדיטים, בין שתי דמויות המבססות את המתרחש כסיפור לפני השינה או אגדת ילדים. הסיפור עצמו מתחיל דווקא עם הנבל של הסרט, סודיפ (בגילומו של שחקן בשם סודיפ). הוא מתנהג כמו מנוול במטווח ירי, ואז מתנהג כמו מנוול גדול אצלו בבית, כאשר התואר ״איש עסקים״ הוא כמובן כיסוי להיותו פושע אמיד. במקביל, נרקם סיפור אהבה מבויש אך עולה על גדותיו בין שכנים – נאני (מגולם בידי שחקן בשם נאני) ובינדהו (שמגולמת בידי שחקנית עם שם אחר מהדמות שלה! סמנתה רות פרבהו). קשה לפספס כמה נאני מאוהב בה, לא רק כי הוא רוקד ושר על הנושא ללא הרף (בשיר שנקרא ״נה נה נאני נה״ כמובן), אלא משום שהוראת הבימוי לשחקן הייתה כנראה: מבטים מצועפים והליכה על ענן. בינדהו עדיין זקוקה לשכנוע ולא נעתרת בקלות לחיזורים האגרסיביים אך מתוקים של נאני, שמגיעים לשיאים בבלדת רוק מדבקת בשם ״קונצ׳ם קונצ׳ם״ (קצת קצת). כמובן שזה מהלך שכן עובד, אבל בסרטים הודיים אסור שדברים יסתדרו מוקדם מדי או מאוחר מדי.

הבעיה החמורה יותר של נאני היא שגם סודיפ המרושע בעניין של בינדהו, לאחר שהם מכירים דרך ניסיון שלה לגייס כספים לעמותה שהיא מתנדבת בה. סודיפ מגלה שיש לו מתחרה על ליבה, ועושה את הדבר שכל נבל היה עושה – משתמש בעוזריו כדי לרצוח את נאני, באופן שאמור להיראות כמו תאונה או התאבדות. למקרה שלא ציירתי מספיק טוב את סודיפ, יש רגע בסרט שבו דעתו מוסחת באמצע שהוא מתענג על תוכניתו הזדונית, אז הוא פשוט אומר ״איפה הייתי? אה כן, צחקתי ברשעות״ – ואז ממשיך לעשות בדיוק את זה. זה הבנאדם. לכן זה לא רק מתבקש אלא פשוט כיף כאשר נשמתו של נאני מתגלגלת הלאה והוא חוזר לנקום בסודיפ, שקשה לרחם עליו אבל בזכות ההופעה המרובדת-יחסית של הסרט דווקא אפשר. הבעיה בביצוע פנזטיית הנקמה של נאני היא, כפי שניתן להבין, שהוא זבוב. יש ודאי אלף דרכים בהם אדם יכול להרוג זבוב, אבל כמה אופציות יש לזבוב שרוצה לפגוע באדם? אני חשבתי שלא הרבה, אבל אז צפיתי בסרט הזה שגורם לקרב דוד נגד גוליית להיראות כמו כוחות שקולים ולוקח את מושג האנדרדוג לקיצון.

יחסית לסרטים הודיים, ״איגה״ לא ארוך במיוחד (פחות משעתיים וחצי) אבל דואג למצות כל טיפה ממעיין הרעיונות שנובע מתוכו. בניגוד לסדרה של נטפליקס ״האדם נגד הדבורה״ בכיכובו של רואן אטקינסון, מסתבר שסצינות שלמות של נאני הזבוב נגד סודיפ המתוסכל יכולות להחזיק סרט שלם. שאר קווי העלילה מפותחים או מאפשרים סטייה הצידה לטובת צחוקים או ביזאר רוחני, אבל אלו העימותים הישירים בין השניים שעושים את הסרט למה שהוא. מצחיק לחשוב שבגופו האנושי נאני נכנע בקלות לסודיפ ואנשיו, אבל השילוב בין אהבה מוחמצת לנקמה מתממשת הופך אותו לזבוב בלתי מנוצח וגורם לכל חסרון שלו להיראות כמו יתרון. או לכל חיכוך גפיים שלו להיראות כמו הכנה לפעולה, ואל נא תחשבו שאם מדובר בקרב של אדם וחרק רג׳אמולי יגביל את עצמו ממרדפי מכוניות או סצינות אקשן גרנדיזיות. הכל מגובה בעבודת מצלמה מפעימה, חסרת מנוח אבל לרגע לא מעייפת, שהיא אחד מסימני ההיכר של הבמאי. האחרים הם הגוזמאות, בסיפור או במשחק, קולנוע מאז׳ורי שאני אישית מעדיף בסרטים מסוג זה על פני עידון מזויף או יענו-ניואנסים (יעניואנסים?).

דוגמה למקסימום-קולנוע של רג׳אמולי אפשר למצוא בכל כמה דקות על המסך, כאילו שהיעדר שיאים יגרום חלילה לעצירת המומנטום. מאידך, הרכבת הזו לא מפחדת לעוף מהפסים, או לחזור אליהם בהתאם לצורך. אם בכל זאת לבחור סיקוונס אחד מייצג, אני צריך שתדמיינו חזק רגע איך נראה מונטאז׳ אימונים של זבוב, משולב בנסיונות חיסול הדדיים, על רקע השיר הקצבי והממכר ביותר של הסרט. שיר שגרם לי לצעוק ״איגה איגה איגה!״ באופן אקראי גם חודש אחרי הצפייה, ולדמיין את הרימייק הרוסי (איגור איגור איגור), הפולני (אידה אידה אידה) או הישראל (יגאל יגאל יגאל) של היצירה כולה.
זה מתחיל כאשר סודיפ פוקד הופעת של להקת רוק כבד, כי למה לא בעצם, אבל אז מדמיין שהלהקה שרה שיר על זבוב. מה שמסביר ללא שום צורך את ההיתכנות של הדקות הבאות, בהן נאני מתאמן לצלילי השיר הזה משל היה רוקי זבובואה (סליחה) ואף זוכה לציוד מיוחד. כי אמנם אין לו כוחות-על, אבל אהובתו בינדהו היא אמנית מיניאטורות, באופן נוח תסריטאית, שיכולה להפוך כל זבוב ללוחם ממוגן. לפני שתספיקו להגיד ״איזה שטויות״ הסרט כבר רץ לטרלול הבא. כי אין סוף ליצירתיות של רג׳אמולי, שמאידך מכוון למקומות הכי קלאסיים, על גבול הקלישאתיים, אבל טכניקות הערבוב שלו יוצרות קוקטייל מקורי.

בשל כך, קל לא רק להישאב פנימה לעולם המטופש ומבריק לסירוגין של הסרט, אלא גם להתרגש כמו ילד מן המתרחש. או כמו ילדה הודית שאבא שלה מספר לה באי רצון סיפור לפני השינה, סיפור שנעשה מסעיר מדי וממש לא לילדים, עד כדי כך שהוא נשאב פנימה בעצמו. כפי שכבר התבטאתי בעניין הקולנוע של רג׳אמולי, יש בו משהו בלתי מתנצל בצורך שלו לספק את הקהל, אך בניגוד להוליווד העכשווית גם חף מחנפנות מחד וסרקזם מאידך. תבניות סיפוריות מוכרות ואהובות, המותכות יחד זו בזו ברעש בגדול, מתיזות ניצוצות של התפעלות או מבוכה, התרגשות או צחוק, שילוב שמבטל את היכולת להתנגד לסרט או לא להניף ידיים באוויר ולהגיב ווקאלית לנעשה על המסך. בהקרנה בה נכחתי זה קרה גם לקהל שכבר הכיר את ״איגה״ והגיע לחזות בו שוב אחרי שנים שהמוח שלו פוצץ, וגם למי שצפו בו רק כעת לראשונה ותוהים מה לעזאזל קרה כאן.


אני מקווה שאולי ההכרה של ״המרד הגדול״ גם בישראל תביא את סרטי רג׳אמולי הקודמים לסיבוב נוסף. בחזרה אל העשור הקודם, אחרי ״הסרט הקטן״ הזה שיצא משליטה והפך להצלחת הענק, הבמאי ביקש לשוב אל האפוסים ההיסטוריים-מיתולוגיים שלו ביצירתו השאפתנית ביותר עד אותה נקודה – ״בהובאלי״ (Baahubali) על שני חלקיו. כמו שהבטחתי בסקירה על ״המרד הגדול״, מדובר בצמד סרטים ששווה פוסט בפני עצמו. אז הגיע הזמן לקיים, אם כבר התחלתי פה מיני-פרויקט, ומתוך ידיעה שהעניין בבמאי ההודי המעולה הזה רק יגדל בשבועות הקרובים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.