• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • סרטים חדשים: ״הלוויתן״ של דארן ארונופסקי בקולנוע
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״מצור אווירי״, סקירה
  • לא רק ז׳אן דילמן: עוד שלושה סרטים של שנטל אקרמן
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי
  • ״כאילו אין מחר״, סקירה לסרט של ניצן גלעדי
  • אחרי השמש

מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך, המלצות ואזהרות

27 בנובמבר 2022 מאת עופר ליברגל

היום (ה-27 לנובמבר) נפתח בסינמטקים בפעם החמישית "מסע אל הקולנוע הנורדי" – סוג של שבוע קולנועי/פסטיבל משולב של מדינות סקנדינביה וצפון אירופה, השנה עם סרטים מפינלנד, שוודיה, נורווגיה ודנמרק. עוד השנה: חצי שינוי שם הפרויקט, שנודע עד כה בשם "מבט על הקולנוע הנורדי" ולמעשה הוא עדיין נקרא בשם הזה, תלוי לאיזה סינמטק אתם הולכים. הסרטים מציגים בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה חולון והרצליה, כאשר באחרון ניתן לצפות בתכנית המלאה.

זה יקרה בעיקר במהלך דצמבר, אם כי הפתיחה היא היום, ובסינמטק של תל אביב סרטים יוקרנו במהלך השבוע הזה. תחילת דצמבר שמורה שם לפסטיבל אחר בלו"ז הדחוק של סוף השנה בו הפסטיבלים נדחפים ברגע האחרון. אבל שווה לתת הזדמנות לתכנית המשובחת של השבוע הנורדי, שמציע לקהל הן הזדמנות חוזרת לצפות בכמה משיאי הפסטיבלים הקודמים של השנה, לצד הקרנת בכורה של כמה סרטים מדוברים וגם מחוות לשלושה במאים שונים.

מבין הסרטים שכבר הוצגו בארץ, שווה לנסות לתפוס את "סרט בנות", "נלי ונדין" ו"ארץ אלוהים" (בתמונה בראש הפוסט) עליהם כבר כתבנו בפסטיבלים אחרים, כמו גם על "משולש העצבות" שיורד בהדרגה מן ההקרנות המסחריות. האחרון הוא סרטו של רובן אוסטלנד שהשבוע הנורדי מציג השנה רטרוספקיבה לסרטיו, למעשה בפעם השנייה בארץ השנה אחרי פסטיבל ירושלים. זאת הזמנות להפציר למי שגילה את אוסטלנד רק בסרטיו האחרונים לשוב ולצפות בראשונים שלו, שהם לא פחות טובים. על שתי המחוות הנוספות ליוצרים אכתוב במסגרת המלצות טריות יותר באתר זה.

העיוור שלא רצה לראות טיטניק
The Blind Man Who Did Not Want to See Titanic

אחד משני הבמאים הפינים הזוכים למחווה בפסטיבל הוא הבמאי טמו ניקי, במאי צעיר יחסית שפרץ עם "המרדים", נציג פינלנד לאוסקר הבינלאומי בשנת 2018 (לפני התכניה זהו סרטו הראשון; לפי IMDB יש לו פיצ'ר מוקדם יותר לצד הרבה סרטים קצרים וסרטי טלוויזיה) ומאז יצר עוד שני סרטים אותם אסקור בפוסט זה. הטרי מביניהם הוקרן בארץ כבר בפסטיבל חיפה ונדמה לי שהוא היה הסרט שהכי הרבה אנשים שאלו אותי לגביו שלא ראיתי/כלל לא זכה לסיקור בסריטה, ואחד מן הסרטים המדוברים של הפסטיבל בכלל. כך שכבר יש לו מספר מעריצים בארץ למרות שלא היו הרבה הזדמנויות לראות אותו. זהו סרט הפתיחה של הפסטיבל, כך שההזמנות לראות אותו בהרצליה או בתל אביב היא ממש הערב.

דומני כי החיבה לסרט נובעת מן החיבור בין עלילה מרגשת המייצרת הזדהות עם גיבור קולנועי מוצלח וסגנון קולנועי בולט ואמנותי. הסרט עוסק בדמותו של יאקו, סינפיל שסובל ממחלה שהפכה אותו למשותק וגרמה לו לעיוורון. אולם, עדיין יש אור בחייו שנובע משיחות טלפון יום-יומית עם סירפה, אישה אותה לא פגש בפועל אך לה הוא מסביר על האהבה שלו לסרטים והסיבה לכך כי קנה עותק של "טיטניק" מתוך כוונה להשאיר אותו באריזה ולא לצפות בו בעולם, גם כאשר יכל לצפות בסרטים. יום אחד הוא לומד כי גם מצבה של סירפה לא טוב והוא מחליט לנסוע לפגוש אותה, למרות שאין מישהו שיכול ללוות אותו במסע.

ניקי ניצב בפני אתגר: המוקד של הסרט הוא העיוור והכל סוג של מוצג דרך החוויה שלו, חוויה שאין בה ממש נקודת מבט. קשה למצוא תחליף חזותי לייצוג עיוורון, הפתרון של ניקי הוא לצלם כמעט כל הזמן את השחקן פטרי פויקולאינן שהתפקיד נכתב עבורו ועקב מצבו הבריאותי – לאורך כל הסרט, הוא מצולם ממרחק קרוב מאוד, כאשר במקרים נדירים הוא עובר לצילום מקרוב של הסביבה שלו, מבלי שמקבלים תמונה מלאה על הסביבה לרוב. זה מייצר סרט אינטנסיבי גם כאשר העלילה שלו אינה סוערת ומהבחינה הזו הניסוי הקולנועי הצליח בצורה יפה מאוד.

הרתיעה שלי היא מכך שהסרט לא ממש מסתפק בזה, והמסע סוחט הדמעות של הגיבור הוא מסע שבמהלכו יחד עם הקושי הראשוני, כמעט כל סיבוך אפשרי מתרחש. הדבר מוריד מן האמינות של הסרט בחלקו השני כאשר הוא מנסה לוודא כי הקהל יבכה, למרות שזה כנראה מתרחש גם ככה והלב של הסרט הוא לא המוגבלות, אלא הקשר הבין-אישי וראייה אופטימית של החיים למרות המגבלות.

נימבי – לא בחצר האחורית שלי
Nimby

סרטו הקודם של ניקי הוא פחות סרט של מבקרים ויותר קומדיה פרועה, על סף הטראש, ודווקא ממנה נהניתי יותר, כאשר הוצגה בפסטיבל הקולנוע הגאה אשתקד. מרבי היא צעירה החיה בהלסנקי עם בת הזוג שלה והן נוסעות יחד לבקר את ההורים בכפר בו מרבי נולדה. אלא שמרבי מגיעה מכפר שמרני וגם הוריה הם חלק מתנועה פוליטית שלא תמיד רואה באור יפה יחסית חד מיניים בגלוי, וגם המוצא האיראני של בת הזוג הוא בעיה. בת הזוג גם נחשפת לעבר של מרבי שכולל אקס שהוא גבר פאשיסט ניאו-נאצי. סודות אחרים של הכפר והמשפחה מעמידים את כל מערכת היחסים הבין-דורית באור אחר, וזה עוד לפני שהדברים מסתבכים. אגב, הם מסתבכים בצורה קיצונית.

זהו סרט של ערכים טובים מול רעים שהוא גם קומדיה פרועה, שהופכת לקומדיה פרועה אף יותר. הוא עוסק בנושאים רציניים, אבל בניגוד ל"העיוור שלא רצה לראות טיטניק" הוא לא לוקח את עצמו ברצינות. זה מופרך, אבל גם אקטואלי. לא תמיד אמין או עובד, אבל רוב השחקניות משחקות היטב והופכות את הצפייה למהנה, גם אם לא בלתי נשכחת.

חסרי הערך
The Worthless

מיקה קאוריסמקי הוא אחד מהבמאים הבולטים בפינלנד, עם קריירה ארוכה ומגוונת שבשנים האחרונות פנה למיינסטרים עם "מאסטר שף צ'נג". בסקירה שכתבתי התייחסתי בקצרה גם לעבר שלו ולמה שרודף אותו לאורך רוב הקריירה: האח הצעיר שלו, אקי, זוכה ברוב תשומת הלב בעזרת קולנוע שהוא קצת יותר מוקפד והרבה יותר מזוקק בנושאים לאורך השנים. אבל לא במקרה מיקה היה הראשון שפרץ והחצי הראשון של הקריירה שלו כולל לא מעט סרטי פולחן. כמה מן הטובים שבהם נבחרו למחווה של ארבעה סרטים מאת האח קאוריסמקי שלא זוכה למספיק קרדיט, לפחות בארץ.

כשהוא במיטבו, הקולנוע שלו הוא פרוע, אבסורדי, עם דמויות לא מוסריות אך מעוררות הזדהות ולפעמים גם נגיעות של פיוט. זהו המצב בסרט מוקדם זה, הראשון באורך מלא אחרי כמה שהיו כמעט באורך מלא ובנו את שמם של האחים, המציגים כאן שיתוף פעולה: שניהם כתבו את הסיפור ביחד, אקי כתב את הדיאלוגים ומיקה ביים, כאשר אקי גם מופיע בתפקיד משנה שצץ בסצנות מפתח. העלילה עוקבת אחר מנה, פושע זוטר המוצא את עצמו בחובות והוא נדרש למצוא כמה יצירות אמנות גנובות ולהציג אותם לגנגסטר שנותן לו שבוע. אבל גם כאשר הוא מצליח למצוא את הציורים הוא לא בהחלט עושה איתם את מה שצפוי שיעשה.

בערך בנקודת האמצע הסרט מגיע לנקודה בה מתחיל התקציר שלו בתכניה, ובכל מקום שמצאתי. הגיבור מוצא את עצמו במנוסה בצוותא עם צעיר שעמו הוא מייצר חברות, ועם האקסית המיתולוגית שלו. השלושה בורחים מסיבות שונות הן מהחוק והן מכמה פושעים אחרים והדינמיקה ביניהם משתנה ו… רוב הזמן זו לא בריחה בשלישיה והסרט לפעמים מגיע למקומות שונים לחלוטין. לא תמיד קל לעקוב אחר העלילה שדומה כי היא חיה במנוסה פרועה כמו הגיבורים שלה, אבל כמעט כל סצנה בסרט עומדת בצורה נהדרת בפני עצמה. גם כניגוד בין הקצב המהיר של ההרתרחשות והשפה הלפעמים-פילוסופית של דיאלוגים כמו "האהבה שלנו מתה", "את צודקת, אבל האהבה לעולם לא מתה, היא רק עוזבת אותנו. אנחנו אלו שמתים". השיחה הזו נאמרת כבר בהתחלה וסוג כלשהו של אהבה שב להתקיים בין הגיבורים.

"חסרי הערך" מזכיר את סרטי הפשע המוקדמים של גודאר: סרט שהוא הצדעה לאנרגיה מתפרצת ולקיחת סיכונים לא הגיוניים. זה סרט של יוצרים צעירים שרוצים להותיר חותם בעולם הקולנוע, לבוז לכל מה שקדם להם וגם לחבק את המסורת הנפלאה של סרטי הפשע. הוא מחוספס מדי ומבולגן, אבל זה חלק מן הכיף ולא פעם צצה לפתע סצנה מגובשת להפליא או דימוי קולנועי יצירתי.

הלסינקי-נאפולי לאורך כל הלילה
Helsinki-Naples All Night Long

חמש שנים אחרי "חסרי הערך", מיקה קאוריסמקי יצר את הסרט המגובש הזה בלי עזרת אחיו (ריצ'ארד רייטנגר הוא השותף לתסריט). גם הפעם בריחה מפושעים מאיימים היא חלק בעלילה, אבל אף כי הסרט מתחיל עם כמות גדולה של דמויות וקווי עלילה, ככל שהוא נמשך כל הקווים מתחברים היטב לסרט פעולה-קומי בו פחות או יותר הכל עובד: גם מרדפים וגם שיחות חולין או ריב אהבים בלב דרמה עם סכנות חיים.

כפי שבטח הבנתם מהשם, העלילה מתרחשת כולה במערב ברלין. אלכס הוא פיני העובד בעיר כנהג מונית והוא נשוי לאישה איטלקיה שעובדת כמוקד של תחנת המוניות שלו. אשתו השאירה את נאפולי מאחור, אבל לא את בתה ממערכת יחסים קודמת ולא את אבא שלה (מגולם בידי נינו מאנפרדי) ששומר על בנם התינוק ורוצה לפקוד בכל רגע נתון פיצריה בה מבלים יוצאי נאפולי אחרים. אלכס הוא חבר של איגור, עובד הנמל החי על סירה ומאוהב בזונה. במקביל, שני פושעים שודדים מזוודה מלאה בכסף וכמות של סמים מגנגסטר אמריקאי, המגולם בידי במאי הקולנוע האגדי סמואל פולר. אותו גנגסטר יוצא עם עוזר צעיר ועוזר מבוגר (המגולם בידי אדי קונסטנטין) על מנת לצוד את הכסף ובשלב מסוים המונית של אלכס הופכת לחלק מן המרדף. משם זה רק מסתבך.

הסרט כולל הופעות אורח של שני במאים נוספים: וים ונדרס שסביר כי "ידיד אמריקאי" שלו סיפק השראה לליהוק של פולר וג'ים ג'רמוש ששאב השראה ישירה מן הסרט הזה ל"מונית לילה", שנוצר כמה שנים מאוחר יותר. אולם הן ונדרס והן ג'רמוש הם במאים שהסגנון שלהם קרוב יותר לסגנון של אקי, והסרט הזה מראה את ההבדלים בין הסגנונות של האחים: שניהם בעלי חוש הומור מיוחד ודגש על הפרטים הקטנים, אבל הדגשים הם אחרים.

המבנה של עלילה על פני לילה אחד (קצת לפני וקצת אחרי) תורמת למתח אבל גם החלק הראשון של השם הופך למהותי. בדרכו, זה סרט על הפכים שמאוהבים וצריכים לחיות ביחד, גם אם יש להם תשובה שונה לשאלה "האם תסכן את חייך עבור סכום כסף שיכול לשנות את החיים שלך". זהו סרט ספוג באהבת סרטי ז'אנר שזכה להצלחה בזמנו ודומה כי אם היה יוצא מספר שנים מאוחר יותר, היה הופך ללהיט גדול בהרבה. תחשבו יותר בכיוון של גאי ריצ'י במיטבו מאשר בכיוון של סרטי איכות, למרות שמדובר כאמור בסרט מגובש יותר, שלא מזלזל באינטליגנציה של אף אחד. פרט לחלק מן הדמויות המופיעות בו.

האור מחנות השוקולד
The Light from the Chocolate Factory

בסרט האחרון בדיווח אני עוזב את פינלנד ומשנה אווירה לחלוטין, לסרט קצר יותר באורכו (קצת יותר משעה) והרבה יותר מאתגר, שמגיע מנורווגיה. זהו סרטו החדש של הבמאי דאג יוהאן האוגרוד, היוצר של "זהירות, ילדים" סרט השנה שלי לשנת 2019. על פניו נראה כי האוגרוד פונה לכיוון יותר צנוע: אחרי סרט בן שעתים וחצי שנגע בדרכו בסוגיות פוליטיות רבות ובחשבון נפש של הליברליזם האירופאי, הוא מציג סרט בחמש סצנות (ועוד קצת עודפים) המוגדר כסרט מוזיקלי על כתיבת שיר לחתונה של ידידה. סרט בו תחילה אין כמעט שימוש בעריכה ועל פניו העלילה הסוערת והתפניות מתרחשות מחוץ לפריים או בכלל לפני תחילת הסרט.

אך זוהי יצירה מתעתעת הדורשת ריכוז: החלוקה לפרקים והשימוש בכותרת מזכיר את הסרטים של גודאר (פעם שנייה בפוסט, אבל בהבדל גדול) האווירה הכללית וסגנון בניית הנרטיב גורם לזה להרגיש כמו גרסה סקנדינבית להונג-סאנג סו. בנוסף ולא במקרה, יש בסרט דמות הכותבת תזה על הסרטים של אינגמר ברגמן, למרות ש"הסרטים זה לא מה שמעניין אותי". לצד כל ההשפעות הללו, זה סרט שהוא לחלוטין של הבמאי שלו.

כמו בסרטו הקודם, זהו סרט על רגשות אשמה וחשבון נפש. זה גם סרט על נשים שצריכות לגשר על הפער בין הציפיות שלהן ושל החברה מהן, ובין המציאות. הנוכחות של גברים היא כמעט רק משהו שמדברים עליו, פרט לגבר אחד שנותר מחוץ לפריים ברוב הדיאלוג בו הוא נוכח ונראה בשוט בעיקר כאשר הוא משגיח על ילד ולא מדבר. יש בסרט גם נאמברים מוזיקליים, אבל בלי ריקוד בצורה הקונבנציונאלית, ובלי כל דבר שמצפים ממנו בז'אנר. זהו מיוזיקל שמורכב משיר חובבים לחתונה וגם מדיון בין שתי מומחות למוזיקה של מוריס ראוול, המנוגנת בסרט.

זה גם מסוג הסרטים שדומה שלא מתרחש בהם כלום עד אשר מבינים כי הכל קורה בהם, לפעמים גם דרך אמירות ברורות בדיאלוגים. סרט שחלק מן הקהל לא יבין וחלק יחבק באהבה. לי היה קשה אתו תחילה, עד שנלכדתי בקסמו של סרט חכם ואנושי שהותיר אותי עם חומר למחשבה. למרות שמדובר בסרט שבליבו רגשות אשמה על דרמה משפחתית שיש בה משהו אינטימי ולא אינטלקטואלי.

כנראה שהפעם זה לא יהיה סרט השנה שלי, אבל זה כן סרט שמוכיח פעם נוספת את כישרונו של האוגרוד ואת היכולת שלו לערער את הביטחון של הקהל הבורגני שצופה בו. הוא עושה זאת באופן הרבה פחות צעקני והרבה יותר מעמיק מרובן אוסטלנד, אותו אני מציין רק כי מעניין לראות שני יוצרים כל כך שונים מציגים באותו פסטיבל כנציגים של אזור גיאוגרפי. האוגרוד לא תוקף את העשירים ביותר, אלא את האליטה התרבותית בעיניי עצמה וזה יותר מאתגר. אולם יותר מכל, הקולנוע שלו דן בגלוי ברגשות אשמה אך בפועל עוסק בהשלמה ובמחילה. כותרת הסרט מתייחסת לפרט שולי בו, אך הסרט מודע לכך כי החיים מורכבים במידה רבה מפרטים שוליים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.