• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

פסטיבל חיפה 2002: הזוכים, ״הבחירה של ניצה״, ״ארץ האלוהים״, ״יום החתונה״

17 באוקטובר 2022 מאת עופר ליברגל

פסטיבל חיפה יינעל היום, אחרי שכבר במוצאי שבת חולקו הפרסים במסגרות השונות. כמעט על כל הזוכים השונים כבר כתבנו במהלך ימי הפסטיבל או לפני כן, ועל אחד בולט אחר נשלים את המלאכה בדיווח זה. תוכלו לקרוא בו על מספר סרטים, בהם סרט תיעודי ישראלי מרשים, סרט בינלאומי שהוא אחד משיאי הפסטיבל עבורי ועוד סרט בינלאומי שאני פחות שלם לגביו, אבל הוא בהחלט היווה חווית צפייה דחוסה. לא אבצע סיכום אישי לפסטיבל השנה, גם בגלל שיש לי עוד יום של סרטים בו, וגם עוד כמה סרטים שצפיתי בהם ואת הכתיבה אודותיהם אני דוחה בינתיים למועד אחר.

רשימת הזוכים

ולריה מתחתנת – הזוכה בתחרות הישראלית העלילתית

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי
הסרט הטוב ביותר
: "ולריה מתחתנת". בימוי: מיכל ויניק. הפקה: איילת קייט, אמיר הראל
סרט הביכורים: "השמן". בימוי: גודיס שניידר. הפקה: דפנה דננברג, אבירם אברהם
תסריט: "ולריה מתחתנת". תסריט: מיכל ויניק.
משחק: צחי סדן, ״השמן״.
הישג אמנותי: "בתולים". בימוי: מאור זגורי. במאי משנה: גיא זך. הפקה: רונן בן טל, משה ולאון אדרי. צילום: בועז יהונתן יעקב. משחק: מאור לוי, ליאנה עיון, חן אמסלם, אור עדי, איתמר קיגלר, עמוס תמם (כל הצוות זוכה לקרדיט כי ההישג האמנותי שציין חבר השופטים הוא הצילום והמשחק).

למהירי החלטה: "ולריה מתחתנת" יוקרן שוב היום (שני, ה17.10) בשעה 16:45 באודיטוריום.

תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי
הסרט הטוב ביותר
:"הבחירה של ניצה". בימוי: אורי ברבש. הפקה: קסטינה תקשורת (סקירה בהמשך הדיווח).
ציון לשבח: ״ברונקה!״. בימוי: תומר סלוצקי, שלמה סלוצקי. הפקה: שלמה סלוצקי, רודולפו דוראן

פרסי הקולנוע הישראלי הקצר
סרט עלילתי קצר
: "סלמה". בימוי: סוהילה גטאס. הפקה: סנא טנוס.
סרט סטודנטים: "אנא רגיל" בימוי: גיל פרמון. ביה"ס סם שפיגל ליצירה קולנועית.
סרט אנימציה: "בכבוד!" בימוי: סיון אלאשוילי. המכללה האקדמית ספיר – ביה"ס לאמנויות הקול והמסך
ציון לשבח אנימציה: "טיול עם אבא". בימוי: מור ישראלי. הפקה: תמר סורוביץ'

תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי
הסרט הטוב ביותר
: "קירבה". בימוי: לוקאס דונט.
ציון לשבח: "כמו חיות". בימוי: רודריגו סורוגוין.

תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים
הסרט הטוב ביותר
: "ההר". בימוי: תומס סלבדור.
ציון לשבח: "הכי גרועים". בימוי: בימוי: ליז אקוקה, רומאן גרה.

ברכות לזוכים. עד כאן הפרסים, כעת לדיווחים אחרונים ותחילה הזוכה בתחרות התיעודית.

הבחירה של ניצה

סרטו החדש של הבמאי הותיק אורי ברבש מצטרף לקבוצה הולכת וגדלה של סרטים ישראלים המשלבים בצורה מוצלחת קולנוע תיעודי עם אלמנטים של קולנוע עלילתי. האירוע שבבסיס הסרט הוא משפט אשר נערך בחיפה בשנת 1952, שנגע לגורלה של ניצה קפלן בת ה-10. בית המשפט נדרש להכריע בשאלה האם להשאיר את ניצה, ילדה ניצולת שואה, אצל הוריה המאמצים או להעביר אותה לזוג עולים חדשים שזיהו בניצה את בתם לוסיה, שנמסרה לאימוץ במהלך המלחמה על מנת שתשרוד.

הסרט נע בין שני סגנונות מובחנים ושניהם מבוצעים היטב. בקטעים המשוחזרים/עלילתיים, השחקניות שירי גולן והלנה ירלובה מגלמות את שתי האמהות שנאבקו על משמורת, לשתיהן קראו חיה ולשתיהן סיפור חיים רב תהפוכות ומשברים עד לנקודה זו. ברבש מעמיד את השחקניות לבדן בתוך תפאורת בית משפט מינימליסטית, כאשר רק הן יכולות להביט אחת על השנייה ולחוש הזדהות מול הסיפור של היריבה במשפט, שהיא גם שותפה לאהבה לילדה ושותפה לגורל מבחינה מסוימת. הסרט גם חושף את ההכנות לצילומים ומדגיש שמדובר בעדויות המבוססות על פרוטוקולים בשילוב תחקיר, אך יש בהן מבט עכשווי על אירועי העבר. ברבש מציג את הדיון כנשי בלבד מבחינה חזותית, מוותר על עדים אחרים (בהם האבות) ומשאיר את השופט בגדר קול בלבד. הבחירה הזו מייצרת משפט עם תחושה אינטימית ויוצרת הזדהות עם שתי הנשים, דרך חשיפת העבר ומבט על השחקניות בהווה.

הסרט משחזר את המשפט, אך גם מכיל מחאה נגדו, שכן הילדה ניצה נעדרה ממנו לחלוטין בעוד המבוגרים החליטו על גורלה. שם הסרט מחזיר לניצה את הכוח והחלק התיעודי המרכזי בסרט עוקב אחר ניצה כיום, בכמה אופנים: מספרת על ההורים שגידלו אותה, חוקרת פרטים אודות עברה שעדיין מצויים בערפל, וגם משחזרת את ילדותה. אף כי ברור בשלב מוקדם מי גידל אותה, הסרט מצליח לייצר מספר הפתעות בנרטיב בתור סרט בית משפט עם אלמנטים של מותחן. אך העיקר הוא תיעוד הדמויות, ניצה החיה כיום ושתי מהמשפחות המסוכבות מהן היא אולי הייתה חלק. יש גם מרואיינים נוספים בסרט ואת רובם ברבש מראיין בסט שנבנה לבית המשפט, דבר המייצר דינמיות ברגע בו הם מדברים אבל גם מכניס את הפרשנות שלהם לקונטקסט של עדות נוספת. זאת בסיטואציה בה ספק אם ניתן להגיע לאמת וכנראה שאין בה פתרון ״צודק״, רק הרבה אהבה ועצב.

ארץ האלוהים
Godland

רגע לפני תום הפסטיבל תפסתי את סרטו של הלינור פלמאסוןאחים בחורף״, ״יום לבן, לבן״), כנראה הסרט המרשים ביותר בפסטיבל בעיניי. עם הסתייגות ש״מרשים״ הוא לא בהכרח הכי אהוב או הטוב ביותר. אני זקוק לצפייה נוספת על מנת להבין את כל מעלות הסרט והנושאים בהם הוא דן, כמו גם את היחס שלו לדמויות שנראה במבט ראשוני נטול חמלה ורבוי באלימות, בצורה שלדעתי היא מנומקת ומבוצעת ביד אמן אך ייתכן שגם בהגזמה קלה. יחד עם זאת, דמויות הגברים בסרט הרוויחו את היחס השלילי, כל אחד מסיבותיו וכולם יחד בעקשנותם. הסרט ממקם את העקשנות והאלימות שלו בסביבה היסטורית, אך כמו כל סרט היסטורי טוב יש בו גם גוון על-זמני והוא דן הן במורשת איסלנד המודרנית והן בהיעדר פתיחות בימינו, דרך עלילה המתרחשת במאה ה-19. כותרת הסרט מופיעה פעמיים, בראשית הסרט ובסיומו: פעם בדנית ואחר כך באיסלנדית. הסרט דן בדינמיקה בין הארצות והתרבויות, דינמיקה שכוללת כיבוש, גם אם הסרט ממוקם היסטורית סמוך לתקופה בה איסלנד החלה באיטיות לקבל מעמד אוטונומי.

הדמות שמניעה את העלילה היא לוקאס, כומר דני המגיע לאיסלנד על מנת להקים כנסייה חדשה. לוקאס הוא חובב צילום והסרט שאב השראה מן מצילומי הסטילס המוקדמים ביותר שתיעדו את איסלנד, אשר צולמו בידי כומר. לוקאס לא מגיע ישר לכפר בו הכנסייה צריכה לקום. קודם לכן הוא יוצא למסע מאתגר ברחבי המדינה בלווית מורה דרך מקומי בשם ראגנר, גבר מבוגר בעל אופי שונה לחלוטין מלוקאס. השניים מבינים מעט מאוד מן השפה של האחר, אך הם יוצאים יחד עם דמויות נוספת למסע שמהווה את חציו הראשון של הסרט, חלק על הקשר בין אדם וטבע שיכול להיות רוחני אבל יותר מכך קשר שיכול להוות אתגר, לערער אמונה ולהכניע את האדם מבחינה פיזית או נפשית. זה מועבר גם על ידי משל אודות אדם אחר, ובעיקר דרך מראות הנוף שמכניע את התרבות או את לוקאס המביא ערכים זרים לאיסלנד: את השפה הדנית ואת הנצרות. אמנם ההשפעה הדנית בשני התחומים הללו היא כבר בת מאות שנים בשלב זה, אך היא עדיין נטע זר. דומה כי ראגנר נהנה לפרקים להדגים לכומר עד כמה הוא נמצא מחוץ לאלמנט שלו. אך כשם שראגנר בז לכומר, הוא גם חש שהוא זקוק לו להכוונה רוחנית, בין אם דרך הנצרות או בדרך אחרת.

אף כי עבור חלק מן הצופים השעה הראשונה של הסרט היא שיא היצירה, בעבורי היא רק הקדמה לחלק השני, בו הדמויות מגיעות לכפר והטבע הופך לנוף ברקע ולא לגורם בעלילה. חלק זה של הסרט הוא סוג של "זה ייגמר בדם" של איסלנד, כאשר בניגוד לסרט האמריקאי, הכסף לא משחק תפקיד מהותי. במקומו, יסודות אחרים מעצבים את המעבר לחיים שלקראת המאה ה-20, גם ביישוב שנראה מבודד: המסורת של המקום, הדת, האמנות והטכנולוגיה. האחרונים באים לידי ביטוי דרך הצילום, שתופס תפקיד מפתח בסרט, גם דרך מעורבות בנרטיב וגם בשפה החזותית. היסודות הללו מתבטאים במאבק בין שלושה גברים. אל לוקאס וראגנר מצטרף גבר נוסף, קארל, דני החי במקום במשך שנים. בניגוד לשני הגברים הנוספים, הוא אינו מאמין באל ודומה כי אין לו צורך בדת. אף כי הוא מקרב את לוקאס לביתו, הוא גם רואה בו איום בגלל קשר שנוצר בין לוקאס לשתי בנותיו של קארל: הילדה אידה ששואלת שאלות על אלוהים והנערה הבוגרת אנה, שכבר נמצאת בגיל בו חתונה עם כומר היא אופציה לגיטימית.

המערכה בחלק השני של הסרט היא בין שלושת הגברים, המנהלים קרב שליטה חצי-מרומז ולעתים מנהלים קרב מילולי. על פניו כולם מעוניינים בהשלמת בניית הכנסייה, אך בפועל כל אחד פועל לבסס את מעמדו גם על חשבון האחרים, אם כי חלקם לפעמים לא מבינים עד הסוף את הפעולות שלהם. הכוח של חלק זה בסרט הוא הכנסת הדמויות הנשיות, המוסיפות גם עדינות כלשהי ויש להן יותר יכולת לייצר הזדהות. למן ההתחלה, הסרט לא עושה אידאליזציה לנשים ומציג אותן כדמויות פגומות ומורכבות, אבל להן יש אופציה לגאולה ופעולה שהיא לא תמיד אנוכית. אולי בניגוד לגברים שאחד מהם מבטיח גאולה ולפחות אחד נוסף מחפש אחריה. הנוכחות של הנשים גם מגבירה את כמות ההומור בסרט, שנמצא די בשפע ומקל על המסר הקודר. גם אם לא פעם מדובר בהומור אכזרי במיוחד וציני כלפי המתרחש, כאשר הבמאי מייצר בדיחות נוספות באמצעות העריכה.

כאמור, הצילום המוקדם תופס נפח מרכזי בסרט ולפרקים מוצגת סדרה של שוטים המדמים המתנה של הדמויות לצילום סטילס, גם במנותק מן הנרטיב. הצילום הוא עוד דרך של שליטה: שליטה על הנרטיב העתידי ובניית כוח למי שיכול להרשות לעצמו לצלם את התמונה, ולמעשה לספר את סיפור האי, גם אם דרך אנשים "מקומיים". כפי שהמסע לכפר ובניית הכנסייה חרגו מן הציפיות של לוקאס, גם בצילום האמנותי שלו הוא לא תמיד שולט בדרכים שונות.
חלקו האחרון של הסרט מעט מרומז מדי מבחינת ההתפתחות בתסריט או מעט קיצוני בבחירות של הגברים, אבל כל זה נכון רק לגבי מבנה העלילה. שכן, פלמאסון מביים גם את הסצנות הטעונות או הבעתיות ביותר בשפה קולנועית מגוונת ומקורית ותוך בנייה מדודה של קצב. לפרקים, הסרט כמעט הופך לסרט אימה לא בגלל מה שנראה על המסך, אלא בגלל הפרטים החסרים והמחשבה על השלכות של פערי הידע בין הדמויות.

יום החתונה
The Wedding Day

קשה לדמיין רצף קשה יותר לצפייה רצופה מיציאה מ"ארץ האלוהים" המרשים אך הקודר ומאתגר ישר לתוך "יום החתונה", הסרט העלילתי עם הדימויים הכי קשים לצפייה בפסטיבל, בפער גדול. סרטו של הבמאי הפולני ווֹיצ'ך סמז'ובסקי הוא יצירה אמיצה, מרשימה בשאיפות שלה ורבת רבדים. בד בבד, זהו סרט בוטה בצורה יוצאת דופן בכל דרך אפשרית, כולל בדרכים המרדדות את הטענות הרבות שלו. החל מהנרטיב, דרך הקבלות סמליות בעריכה ועד מטאפורות בשולי הפריים, הסרט הזה בוחר כמעט תמיד באופציה הישירה והצעקנית ביותר. בנוסף הוא מערבב בלי הרף כניסה לתודעה של הדמויות והתרחשות במקביל בזמנים שונים, כמו אלן רנה ביום בו הוא שכח כל אופציה לעידון.

חייבים להעריך את סמז'ובסקי על האומץ הפוליטי של הסרט, בתקופה בה ממשלת פולין עושה מאמצים לנקות את כל העם הפולני מאחריות על לקיחת חלק בשואה. הסרט לא רק טוען כי הסתה לפגיעה ביהודים הייתה בפולין גם לפני הכיבוש הנאצי, הוא מציג פוגרומים ורציחת יהודים כמשהו שנע בין שיתוף פעולה עם נאצים ללקיחת יוזמה מקומית. יתרה מכך, הסרט שב ומראה (ואז מסביר) כי שנאת זרים בכלל ושנאה ליהודים בפרט עדיין קיימת בחברה הפולנית בשכבות שונות.

העלילה עוסקת בחתונה של צעירה הרה בשם קאשה. רישארד, אביה של הכלה, טרוד לא רק בחתונה אלא גם בעסקה של מפעל שחיטת החזירים שלו עם חברה גרמנית, בריחה של אחד מן החזירים שגרמה לתאונה, ומה שנראה לי כמו כמה ניסיונות סחיטה שונים. כמו כן, הוא לומד בהפתעה כי אביו הקשיש קיבל מעמד של חסיד אומות עולם ועבור רישארד זה לא בהכרח אות כבוד. מה גם שהוא מתחיל לשמוע את ההאשמה הלא-נוחה כי הוא עצמו יהודי. במקביל, אנו עוברים לציר זמן אחר ולזיכרונות של האב/סב אנטוני, שהתאהב בצעירה יהודייה בעוד היה מצופה ממנו לקחת חלק פעיל באירועי השנאה. הזיכרונות של אנטוני יתערבבו בהדרגה עם אירועי ההווה ועם סרטון החתונה של קאשה, שגם תגלה במהלך הסרט כי לה ולבעלה הטרי יש תכניות שונות למדי לגבי החיים אחרי החתונה. למי שדואג שחשפתי יותר מדי קווי עלילה: אל דאגה, יש עוד הרבה יותר.

הסרט מייצר הרבה הקבלות גסות: בין רדיפת יהודים לרדיפת הקהילה הגאה למשל, אך גם בין שחיטת חזירים לשואה. זה לא הדבר היחיד שמעורר חוסר נחת בשימוש הסימבולי בחזירים בסרט, שדומה כי הגזמה אמנותית היא בחירה ערכית עבורו. התוצאה היא עומס יתר, שנובע גם מכך שאין בסרט תחכום מספק על מנת לגבות את התעוזה של המבנה הנרטיבי שלו, שהופך מופשט ומעורבב ככל שהסרט מתקדם. לפרקים, קשה מאוד עד בלתי נסבל להביט בסרט.
אולם, לא ניתן לבטל את היצירה כבוטה בלבד, אלא כבוטה על מנת לשקף עולם אכזרי שאיבד את העידון ואת המצפון. זה לא מצדיק את כל הבחירות, אך זו נקודה נוספת לזכות הסרט הבעייתי אך מעניין. שמעתי גם אנשים שהעריכו הרבה יותר את חווית הצפייה בו, שייתכן והיא אינטנסיבית מדי ליום בו צופים גם בסרטים אחרים. אני בכל זאת סבור כי הסרט רדוד יותר ממה שהוא שואף להיות, אך פרט לגסות יש בו מסר הומניסטי שהוא לא רק "גזענות זה רע", אלא גם נוגע להקשבה ומחילה. זה לא מקורי במיוחד באף רמה, אולם ייתכן וזה עדיין חשוב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.