• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

פסטיבל חיפה 2022: ״השמן״, ״44 שעות״, ״שמונה הרים״, ״לפני, עכשיו ואז״

13 באוקטובר 2022 מאת עופר ליברגל

בעוד פסטיבל חיפה נמצא בערך בנקודת האמצע שלו, אני שב ומפנה לדיווח הקודם של אור שכולל בסופו את הסחורה המבוקשת ביותר בפסטיבל: הסבר אפשרי לסיום הסרט "מבט מבפנים" (R.M.M.) של כריסטיאן מונג'יו. בינתיים אני ממשיך בדיווח נוסף, שני שלי ורביעי של סריטה, שכולל שני סרטים מן התוכנית הבינלאומית שזכו לכבוד של הקרנה באולם האודיטוריום, מה שאומר שיחסית הרבה אנשים צפו בהם. בנוסף אסקור גם שני סרטים ישראליים, אחד עלילתי ואחד תיעודי. אנו ממשיכים לצבור סרטים וחוויות אז צפו להמשך הדיווחים.

השמן

המבנה העלילתי של סרטו החדש של גודיס שניידר (״ריח פועלים״), המשתתף בתחרות הישראלית העלילתית, הינו של קומדיה רומנטית. כזו המודעת למסורת של הז׳אנר ושואלת מעט מן המבנה הנרטיבי של ״כשהארי פגש את סאלי״. הסרט המסוים הזה זוכה למחווה ישירה במהלך סרטו של שניידר: שני גיבורים נפגשים ומנהלים שיחה קולחת אך מתוחה, נפגשים שוב במקרה אחרי שנים לרגע קט, ואז מתאחדים בשלישית אחרי פרק זמן נוסף, פגישה מובילה לידידות של ממש, מלווה במתח לגבי השאלה האם ומתי זה יהפוך ליותר מידידות.

אלא שכפי שמרמזת הכותרת, בין שני הגיבורים בסרט עומד גם מכשול שונה: ג׳ימי (צחי סדן) חי עם עודף משקל והדבר גורם לאליק (מי-רן מנקס) לא לחשוב עליו כאופציה. באופן חכם, התסריט שניידר כתב בשיתוף עם ליאת אלקיים מביע זאת בצורה ישירה במפגש הראשון, שמתרחש כאשר השניים משרתים בצבא בשנת 2012, גיל ותקופה המאפשרים לאישה לדבר בצורה ישירה יותר ולא תקינה פוליטית. רוב הסרט מתרחש בתקופת היציאה מהסגרים ושם כבר באים לידי ביטוי אלמנטים נוספים של הצלחה בחיים, שהופכים אותה לשידוך יותר ״נחשב״ ממנו.

אבל יש בג׳ימי משהו. סוג של לב/חביבות שגורמת לו להקסים את אליק למרות הפגמים. את אותו הדבר ניתן לומר על הסרט עצמו: ״השמן״ הוא סרט שרואים שנעשה בתקציב מוצמצם (הקרדיטים מדגישים את היעדר האיפור) ובכך לא תמים כל פגמיו. התסריט לא מצליח למצוא מקום או לתת רקע בסיסי על הדמויות, והדיאלוגים, שהם אלמנט מהותי בקומדיה רומנטית, לא אחידים ברמתם. יחד עם זאת, יש לסרט אופי צנוע אך מכשף בדרכו, שמעורר סימפטיה גם ברגעיו החלשים וגם ברגעים בהם יש בו הברקות קטנות. רבות מהן קשורות להבנה של הדרך בה הקולנוע עובד ולקשר וניתוק המובעים דרך המיזנסצנה והעריכה. זה יכול היה להתרחש יותר ויש רגעים בהם הסרט מפספס את הסיפור המעניין, אבל יש רגעים בהם הוא לוכד אותו היטב.

הסרט גם לוכד היטב את תל אביב של שנת 2021 (ואפילו מעט מניו יורק). ייתכן ונשבר בו השיא של ״סאבלט״ לצילום בכמה שיותר לוקיישנים שונים בעיר, גם אם חלקם רק לשוט בודד או אפילו בלי הדמויות. אך זוהי תל אביב של צעירים שחיים בה ולא של תיירים, והדבר גם מתאים לשלב בחיים בו מצויות הדמויות: הוא עדיין נהנה לחפש את עצמו, היא כבר הצליחה למצוא אך רוצה לשמור על קשר לא מתנשא עם מי שהצליח פחות. כאמור, לא את הכל הסרט מנמק, אך ההופעה הטבעית של השחקנים נותנת מספיק מקום להשלים פערים.

44 שעות

נעבור לתחרות הישראלית התיעודית. פתיחת הסרט ״44 שעות״ מרגיעה אותנו כי הסיוט המוצג בו הסתיים בשלום: גיל אבני חי, בריא ומדבר מול המצלמה. האירוע עליו הוא מדבר יכול היה להסתיים במותו: ערב אחד הוא מאבד את ההכרה מסיבה לא ברורה, ואף כי מדובר בבחור בן 33 ללא מחלות רקע, המדדים מצביעים על סכנת חיים ואולי אף נזק מוחי בלתי הפיך. אבני אמנם לא זוכר את השעות הראשונות אחר אובדן ההכרה, אולם מרגע הגעתו לבית החולים, הוא היה מודע למתרחש סביבו: בלי יכולת לזוז או לדבר, אבל עם חוויה חוץ גופית מתמשכת בה הוא שומע את כל המתרחש סביב מיטתו. כולל שיחות הצוות הרפואי הנלחם על חייו, בני משפחה ומכרים שבאים לבקר, אפילו ביקורים שנראים כביקורי פרידה.

הבימוי של רותם גרוס מעצב בצורה דרמטית גם את הראיונות המרכיבים את הסרט. הכיסא עליו יושבים המראויינים השונים מקבל צילום תקריב לפני שמתיישב עליו דובר חדש, והקרב על החיים שאנו יודעים את סיומו מוצג שוב ושוב כדבר הירואי. אולם, הקלף הסודי של הסרט מפתיע ביחס לנושא: ההומור. אבני וחלק מחבריו ומשפחתו מדברים בלי פילטרים על כל נושא שהוא. הסיוט הופך, במרחק הזמן ובעזרת העריכה, לסוג של קומדיה שחורה. זה עוזר על מנת לבלוע את הגלולה בסרט שתפקידו גם לחשוף את הסיפור ולהצטרף למסע של אבני לשינוי פרוטוקולים רפואיים למען מקרים עתידיים.

הסרט היה יכול להיות מהודק מעט יותר ודומני כי אורך של שעה היה מתאים לו בצורה טובה יותר, על אף ריבוי האנקדוטות מן המקרה. אך הוא שומר על כבוד ואופטימיות לכל אורכו. כמו כן, יש חשיבות מיוחדת להקרנתו בחיפה בימים אלו שכן הוא שב ומראה מציאות שרבים בעיר מכחישים בימים אלו: קיימים גם אוהדי הפועל חיפה.

שמונה הרים
The Eight Mountains

הבמאי פליקס ואן חרונינגן ("קריסת המעגל השבור") כתב וביים את סרטו ביחד עם בת ארצו שרלוט פאנדרמירש, שחקנית בדרך כלל. צמד היוצרים הבלגים נודד כאן לאלפים האיטלקיים (וגם קצת להרי ההימלאיה בנפאל) על מנת לביים סרט שהוא אחד ממספר סרטים שמגיע לחיפה עם התואר "זוכה פרס בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן 2022". במקרה זה, פרס חבר השופטים. זהו סרט אפי שבסיסו סיפור חברות גברית מעניין, אך יש בו גם מספר פגמים הנובעים להערכתי מהקושי הקיים בעיבוד ספרות לקולנוע. למרות הפגמים, החלקים הטובים הרבים בסרט מצדיקים את הצפייה, גם בגלל שהמסך הגדול מחזק את הערך המוסף של הנופים.

הבסיס לסרט הוא רומן זוכה פרסים מאת פאולו קונייטי, ספר שעלילתו מתחילה באמצע שנות ה-80 והיא נפרשת על פני תקופה של בערך 30 שנה. הספר מסופר מנקודת של פייטרו, שבגיל 11 הוריו מתחילים לשכור בית קיץ בכפר קטנטן באלפים, כפר שרוב תושביו נטשו ונותר בו רק ילד אחד, ברונו, בן גילו של פייטרו. שני הילדים מתחברים והקשר הופך לחברות שממשיכה גם בשנה העוקבת, בה הם יוצאים לטפס עם פסגות ההרים עם אביו של פייטרו, מהנדס חובב טיפוס. ברונו הופך לבן בית במשפחה של פייטרו והוריו אף מציעים לו תמיכה כלכלית בלימודים בטורינו. הדבר גורם בסופו של דבר לקרע בין שני הנערים, שהקשר בניהם מתחדש רק כשהם כבר בשנות השלושים לחייהם ולא בנסיבות משמחות. 

ברונו נולד לתוך מקום בו עתידו נסלל עבורו מראש, בעוד פייטרו שנולד למעמד גבוה נחוש לחפש את מקומו בעולם מה שגורם לו רוב הסרט ללכת לאיבוד. הכוח של הסרט נובע מן הדינמיקה העדינה בין שני הגברים שמתרחקים ומתקרבים לסירוגין, ובדרכם ממשיכים לאהוב זה את זה, באופן לא מיני. התיאור של החברות בסרט מרתק, גם בגלל שהוא חובר לתסביכים שונים עם דמויות אב, במציאת מקום בעולם ובמורשת שיש לשתי הדמויות.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שיש הרבה מאוד ממנו. שעתיים וחצי בהן הסרט מגיע מספר פעמים לנקודה שיכולה להיות סיום עם סגירה של כמה קווי עלילה והתפתחות רגשית, רק על מנת לפנות לסיבוך נוסף. כמו כן, המקור הספרותי ניכר בצפייה וחלק מן המונולוגים שעובדים טוב על הדף, מרגישים מאולצים בסרט. גם אם הם מוקראים על רקע של נוף עוצר נשימה. הדמויות נותרות טבעיות, אך משהו נדמה לפרקים כמלאכותי.

בהחלט יש בסרט סצנות שלמות שתפקידן בנרטיב מובן, אך הן נופלות באיכות מן הרגעים החזקים. רגעים שרבים מהם כוללים טיפוס על הר המשלב מתח רגשי ומתח מטבע הטיפוס בשבילים שחלקם מאתגרים. למרות פגמיו, מאז הצפייה אני שב לחשוב ולהעריך את חלקיו הטובים של ״שמונה הרים״, מה משפר את דעתי על הסרט. אולי הייתי חווה אותו בצורה טובה יותר מחוץ לעומס של הפסטיבל, אף על פי שהחלקים הפחות טובים (שהם לא לגמרי חלשים) תמיד יהיו שם. היצירה ללא ספק הייתה יכולה להיות מהודקת יותר, אך היא עדיין ראויה.

הקרנות נוספות:
15/10 שבת 17:30, רפפורט
17/10 שני 12:00, קריגר (כרמל צרפתי)

לפני, עכשיו ואז
Before, Now & Then

מודה: אחד מן הדברים שמשכו אותי לסרטה של קמילה אנדיני הוא הציטוט מתוך ביקורת מווראייטי המצויה באתר הפסטיבל, המציגה את הסרט כמפגש בין וונג קאר-ווי ואפיצ׳טפונג ויראסתקול. אחרי הצפייה בסרט ברור לי אלו סצנות ספציפיות העלו את השוואה לכל אחד משני הבמאים, כשם שברור לי גם שמה שהבמאית מייצרת הוא שונה. הבימוי שלה מגיע לשיאו דווקא שהיא פועלת כאשר ההשפעות פחות מובהקות והקולנוע שלה קרוב יותר למלודרמה מן הזרם המרכזי.

בכל אופן, מדובר בסרט המספק הצצה להיסטוריה של אינדונזיה, המדינה הרביעית הכי מאוכלסת בעולם ועדיין מקום שאני לא יודע עליו הרבה. הוא עושה זאת בלי סקירה היסטורית אלא דרך סיפור של אישה המצויה בשולי האירועים: תחילה כמי שבורחת מגורל אכזרי של המעמד הנמוך, ובהמשך כרעיה מן מהמעמד הגבוה שעל פניו מעמדה עוד עשוי להשתפר. הסרט עוסק בשאלה מהו אושר ומה הם הקשרים החשובים עבור אותה אישה: הקשר לבעלה הנוכחי, הקשר לעברה, לילדיה, או לידידות עם אישה אחרת. פרטים על הטבע המדויק של כל הקשרים לא אחשוף. אף כי הסרט בונה את עצמו לאט כסרט אווירה, החצי השני שלו עמוס בתפניות בעלילה ובסיטואציות בהן כל בחירה מלווה בכאב.

העלילה מתרחשת באמצע שנות הששים, התקופה בה אינדונזיה עברה משלטון קומוניסטי לשלטון צבאי. גיבורת הסיפור, ננה, נשואה ומגדלת שלושה ילדים, אבל עדיין יש לה סיוטים מהתקופה בה אינדונזיה זכתה לעצמאות מההולנדים. היא נאלצה לברוח על מנת לחמוק מנישואים בכפייה, אבל עדיין איבדה את בנה, אביה ובעלה בדרך. בעלה החדש מוצג כמי שגאל אותה, אך גם עולה חשש שהוא בעצם הגורל ממנו היא מנסה לברוח, בסרט בו מערכות היחסים מורכבות יותר מן ההנחה הראשונית לגביהן.

המוקד, כפי שנרמז בכותרת, הוא העבר שלא מרפה. לא בהכרח מכיוון שהוא היה טוב יותר, אלא מפני שהוא פוספס והותיר טעם של עוד, של מה שיכול היה להיות, במישור האישי שאינו מנותק מהלאומי. אנדיני מבצעת זאת דרך חזרה על מוטיבים מוזיקליים, שילוב של קטעי חלום רבים ושפה קולנועית המדגישה את המבט האישי ואת הקירבה בין נשים שלא בדיוק חולקת גורל, אך יש בניהן די נקודות השקה. והרבה עשן סיגריות, אם לחזור להשפעה אפשרית של וונג קאר-ווי.

תגובות

  1. יושע הגיב:

    לא הצלחתי להבין מה חשבת על "לפני, עכשיו ואז". אני יודע ש"סריטה" הוא לא אתר של המלצות, ואתה ספציפית תמיד משתדל להיות זהיר ואובייקטיבי, אבל עדיין על הסרט הזה לא כתבת מילה אחת על חוויית הצפיה האישית שלך בו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.