אוסקר 2022/23: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ג'

ממש אתמול בערב שימחה אותנו האקדמיה הישראלית עד בלי די, כאשר בתום טקס פרסי האופיר הוכרז ש"סינמה סבאיא" לקח את פרס הסרט הטוב ביותר ומכאן יישלח כנציגנו לאוסקר. על סרט הביכורים של אורית פוקס-רותם אנחנו כותבים שבחים עוד מאז פסטיבל ירושלים הקודם (בענייני הגילוי הנאות אזכיר שפוקס-רותם היא בת כיתתי לסם-שפיגל ואדם שאני אוהב עד מאוד, אז בכלל הכל נהדר), והחדשות על ניצחונה מילאו אותנו התלהבות גדולה.
יחד עם ישראל, עוד 15 מדינות הצטרפו למרוץ האוסקרי הבינלאומי בשבוע האחרון, מגדילות את סך המתמודדים ל-42 סרטים, אז בגדול אנחנו בנקודת החצי הממוצעת לכמות מדינות שניגשות לאוסקר, לקראת הדד-ליין בעוד שבועיים. על השאר תוכלו לקרוא בחלק א', ובחלק ב'.

דבר נוסף לפני קבוצת המתמודדים החדשה – בכל חלק אני מונה את מספר הסרטים שהופצו בישראל או הוקרנו באחד הפסטיבלים המקומיים, בידיעה שפסטיבל חיפה המתקרב ובא בטח ישנה את המאזן. אז אמנם התוכנייה של האירוע בסוכות טרם פורסמה, אבל אני בכל זאת נחשפתי אליה וגיליתי שיש כמות לא קטנה של מתמודדי אוסקר בה, חלק מהם אפילו בפוסט הזה. עם זאת, עדיין לא הזמן או המקום לדבר עליהם, לפחות עד שתצא הודעה רשמית, אז נכון לרגע זה אני מקפיא הספירה כדי לא לעשות ספויילרים. לאחר שתכניית חיפה תתפרסם יהיה אפשר לחזור לזה.

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-95
חלק 3

אוסטריה – "קורסאז'" (Corsage)
אחד הסרטים המדוברים ביותר של פסטיבל ירושלים השנה, היה סרטה של מארי קרוייצר, שהגיע מתחרות מבט מסוים של פסטיבל קאן. שם הוא אפילו זכה בפרס לשחקנית הראשית שלו, ויקי קריפס ("חוטים נסתרים", "אחוז בי חזק"). זוהי דרמה תקופתית מעט יוצאת דופן בים סרטי המלמלות, שמביאה תקופה בחייה של הקיסרית האוסטרית אליזבת כאשר היא מגיעה לגיל ארבעים, נקודת משבר לנשים אז ממש כמו היום אל מול היחס של החברה.
אוסטריה כבר כלת שני פרסים אוסקר, על "הזייפנים" ב-2007 ו"אהבה" של האנקה ב-2012. זו הייתה גם מועמדותה האחרונה. בשנה שעברה העפילה לרשימה המקוצרת בזכות "חופש מוחלט", עדיין בעיני הסרט הטוב ביותר של 2021.
סיכוי להיכנס ל-15: ברור.

אינדונזיה – "טעים להחריד" (Ngeri-Ngeri Sedap)
אם לוקחים את השם המלאי לגוגל-טרנסלייט, התוצאה המתקבלת היא "אימה טעימה". מכיוון שלא מדובר בסרט על קניבלים אלא קומדיה משפחתית, או לפחות כך הבנתי, אני מניח שזה סלנג אינדונזי אבל בהחלט יש אפשרות שאני טועה. מצד שני, זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאי פעם נשמע על הסרט הזה, אז מה יש לי להפסיד?
סרטו של בנה דיון ראג'גוקגוק מתרחש בשבט הבאטאק, שם שני הורים מבוגרים שכבר ממש לא מסתדרים זה עם זו, נאלצים להעמיד פנים שהכל בסדר כשילדיהם מגיעים לאיחוד משפחתי. נשמע כמו חומר מושלם לתרגום לעברית ולהעלות על הבמה לטובת ועדי עובדים. אני דורש תמלוגים אם זה קורה.
אינדונזיה מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר על אף 23 ניסיונותיה.
סיכוי להיכנס ל-15: נמוך להחריד.

ארמניה – "הזריחה של אורורה" (Aurura's Sunrise)
אורורה מרדיגניאן הקטנה ראתה את משפחתה נרצחת בשואת הארמנים (שכמובן מעולם לא התרחשה, בבקשה אל תוציאו עלי חוזה, טורקיה), נמכרה לעבדות במדינה תמימה ונפלאה ויפה שמעולם לא ביצעה רצח עם, ברחה דרך גיאורגיה לסיינט פטרסבורג, משם לאוסלו ואז נחתה בניו יורק. שם הכירה תסריטאי בשם הארווי גייטס שעזר לה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה, שנמכרה להוליווד, כשואורורה עצמה גילמה את התפקיד הראשי בסרט שנעשה ב-1919.
הסיפור הדי מדהים הזה קיבל עכשיו גרסה המשלבת בין דוקו והנפשה מאת הבמאית אינה סהקיאן, והוא הנציגות הארמנית לאוסקר. זהו הניסיון ה-11 של המדינה באוסקר, עד כה ללא תוצאות.
סיכוי להיכנס ל-15: נראה לי שחלש במיוחד, אבל אולי נראה את הסרט באיזה פסטיבל סולידריות בהמשך.

קורסאז'

בוליביה – "הבית שלנו" (Utama)
זוכה פרס חבר השופטים של התחרות העולמית בסאנדנס השנה מגיע מבוליביה, והוא פחות או יותר מה שאנחנו חושבים כשאנחנו שומעים את המושג "סרט פסטיבלים". במישורי בוליביה הצחיחים חיים זוג חקלאי קשיש המגדל אלפקות. הימים ימי בצורת וכולם עוזבים את הכפר לטובת העיר, אבל לא הם. אחרת איך נראה אותם צועדים בשמש במשך שעות כדי לגרום לנו להרגיש כמו צופים איכותיים? באיזשהו שלב מגיע נכדם הצעיר והמתקדם כדי לשכנע אותם לעזוב את המדבר מאחור, אך הסבא מתעקש שלא לעשות זאת. ואז עוד קצת הליכה במדבר עם צילומי נוף מרהיבים.
סרטו של אלחנדרו לואייזה גריזי הוא נסיונה ה-33 של בוליביה באוסקר, עד כה ללא מועמדות.
סיכוי להיכנס ל-15: לא חושב שיש.

בלגיה – "קירבה" (Close)
ב-2018 שלחה בלגיה לאוסקר את אחד מסרטי קאן המדוברים ביותר, "נערה" שמו, ולרגע זה נראה כאילו הוא בקלות יקפץ את דרכו למועמדות ויעניק למדינה נוכחות שמינית ברשימת המועמדים (עד כה ללא זכיה). לא רק הנושא של הסרט היה בוער ועכשווי, סיפורה של נערה טרנסג'נדרית המייחלת לאישור תהליך ההתאמה המגדרית שלה, אלא גם הביקורות הטובות וההופעה המדהימה של ויקטור פולסטר בתפקיד הראשי עשו לסרט שירות מצוין. אבל תוך שנייה הכל התהפך. השיח השתנה ממש באותה שנה, ולפתע ללהק שחקן גבר סיסג'נדר לתפקיד טרנסית נחשב לדבר הכי פחות רגיש שאפשר לעשות. הסרט הותקף מכל הכיוונים ולא רק שסיכויי האוסקר שלו גוועו באחת, אלא הוא גם סוג של נמחק מהתודעה.
ארבע שנים אחר כך והבמאי של "נערה", לוקאס דונט, חוזר עם "קירבה", גם הוא סיפור התבגרות בעל אלמנטים להטב"קיים שעשה חיל בקאן עם הפרס הגדול של חבר השופטים. הפעם נקווה שאולי הדברים יסתדרו טוב יותר (והגיוני שכך יהיה, בהתחשב בכך שמאחוריו עומדת חברת ההפצה היוקרתית A24). זאת, אגב, הפעם השנייה ברציפות שבלגיה שולחת סרט על ילדים מפסטיבל קאן, אחרי "מגרש משחקים" שאפילו העפיל לשורט-ליסט. מועמדותה האחרונה של בלגיה הייתה ב-2013 עם "המעגל השבור".
סיכוי להיכנס ל-15: לגמרי בראש טבלת ההימורים.

גואטמלה – "שתיקת החפרפרת" (El Silencio del Topo)
תיעודי נוסף במרוץ הוא נציג גוואטמלה, שמסמן את הפעם הרביעית בה המדינה מנסה להגיע לאוסקר, לראשונה מזה שנתיים בלי סרט של ג'איירו בוסטמאנטה ("הר געש", "האישה הבוכייה"). סרטה של אנאיס טרסנה, שבאה מעולם של לימודי פוליטיקה וחברה, מתחקה אחר סיפורו של אליאס ברהונה, עיתונאי שהשתחל אל תוך השלטון האכזר של המדינה בשנות השבעים.
סיכוי להיכנס ל-15: לא באמת.

קירבה

גיאורגיה – "הפסקה ארוכה" (A Long Break)
אז יש את הבחור בן ה-31 הזה, קוראים לו ציצי, והוא החליט להרים מפגש מחזור לחברי הכיתה שלו, 15 שנה לאחר שסיימו. על פניו, רעיון מבורך להפגיש בין חברים ולהיזכר בזמנים טובים יותר, אבל לציצי יש אג'נדה סודית. הוא בעצם תיכנן את כל האירוע הזה כדי להתנקם בכמה מבני כיתתו שעשו לו חיים קשים בזמן הלימודים, ועכשיו הגיע הזמן ללמד אותם לקח. למרות שקצת קשה להאשים אותם. קוראים לו ציצי. אני לא מעודד בריונות, אבל לפעמים זה פשוט קשה מדי שלא.
סרטו של דאוויט פירטסקלאווה (שכתב את נציג המדינה לאוסקר ב-2015, "מוירה", חשבתי שתרצו לדעת) הוא הנבחר של גיאורגיה, שלא הייתה מועמדת מאז ניסיונה הראשון ב-2006 עם "שף מאוהב".
סיכוי להיכנס ל-15: אני צריך לחשוב על מילות שלילה חדשות בשביל הפרק הזה.

ונצואלה – "התיבה" (La Caja)
ב-2015 זכה הבמאי הבמאי הוונצואלני לורנזו ויגאס באריה הזהב של פסטיבל ונציה עם סרטו "מרחוק", ואף נשלח לאוסקר אם כי לא הגיע למועמדות. חלפו ביעף שש שנים, ו-ויגאס השלים את סרטו השני בסך הכל, "הקופסא", גם הוא הגיע לוונציה, אך לא זכה בפרס הגדול אלא באחד משני יותר. ונצואלה החליטה שוב לשלוח אותו לאוסקר, למרות שהוא נחשב יותר הפקה מקסיקנית ואף מתרחש במקסיקו (נותר רק לשער את מי מקסיקו ישלחו. בואו לא נהיה בהלם כשנגלה שזהו סרט הנטפליקס של איניאריטו).
הסרט הוקרן בישראל במהלך פסטיבל קולנוע בערבה, ועליו עופר הרחיב במילים. ונצואלה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: בהחלט אפשרי.

ישראל – "סינמה סבאיא"
זוכה פרס חביב הקהל של פסטיבל ירושלים וחמישה פרסי אופיר (שחקנית משנה, ליהוק, תלבושות, בימוי וסרט), יצירת הביכורים של אורית פוקס-רותם גברה על "ולריה מתחנת", "קריוקי", "איפה אנה פרנק" ו"הדרך לאילת" בדרך לאוסקר. הסרט, שיצא לבתי הקולנוע ממש לפני כמה שבועות, מתרחש כמעט כולו בחדר אחד, בו מתרכזות שמונה עובדות עיריית חדרה לקורס קולנוע שמעבירה במאית צעירה (דאנה איבגי), שם יעלו לפני השטח מתחים חברתיים ואישיים, כמו גם הקשיים וההתעלות של החיים היומיומיים. אני רחוק מלהיות אובייקטיבי, אבל זה באמת סרט נהדר. "סינמה סבאיא", אגב, הוא הסרט השני שנשלח לאוסקר אותו ביימה אחת מבנות כיתתי בסם-שפיגל, אחרי "אסיה" של רותי פרי-בר.
לישראל עדיין יש שיא אוסקר משלה, אנחנו המדינה עם הכי הרבה מועמדויות ללא זכייה – 10 במספר, כאשר האחרונה הייתה "הערת שוליים" לפני תריסר שנים.
סיכוי להיכנס ל-15: רק אם לאקדמיה האמריקאית יש שכל, אבל אנחנו יודעים שזה לא תמיד המצב.

מונטנגרו – "קינה ללורל" (An Elegy for Laurel)
בכל שנה בסדרת "כל המתמודדים" יש כמה סרטים מהם אני פשוט חייב להעתיק את התקציר הרשמי מילה במילה, כי אין לי שום סיכוי לנצח את זה. הנציג של מונטנגרו, אותו ביים דוסן קסליקה, הוא אחד מהם. שימו לב ותגידו לי אם אתם לא רוצים לראות את הסרט הזה עכשיו:
פיליפ, פרופסור מתוחכם, יוצא לחופשה עם אשתו. הנישואים המיטביים שלהם גמרו. בריחה מבעיותיו מביאה אותו עמוק ליער, שם הוא פוגש את אמו ומתאהב בבחורה שפעם הייתה נחש.
ההגנה נחה, כבודו.
מונטנגרו לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: לא יודע, אבל האם לא כל הבחורות היו פעם נחש? סתם, אני צוחק. ברור שאני יודע – אין סיכוי.

סלובקיה – "קורבן" (Victim)
סרט הביכורים של מישל בלאסקו בן ה-31, אחרי לא מעט עבודות בטלוויזיה, הוקרן במסגרת אופקים של פסטיבל ונציה, והוא מספר על אירינה, אישה שחיה בעיירת גבול צ'כית יחד עם בנה. כאשר הוא עובר תקיפה קשה על ידי שלושה "בני רומה" (צוענים, אם לא קיבלתם את הממו) חייהם עוברים טלטלה רצינית, במיוחד כאשר אירינה מתחילה להבין שאולי בנה איננו תמים כפי שנראה בהתחלה. תוכלו לקרוא את רשמיו של עופר על הסרט, שנעשה בשיתוף עם החטיבה הבינלאומית של בלאק-שיפ, חברת ההפקות של מיודעינו נעמי לבארי וסער יוגב.
סלובקיה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: כנראה שלא, אבל זה נשמע כמו סרט מעניין מאוד.

קורבן

ספרד – "אלקראס" (Alcarras)
מדובר בלא אחר מאשר זוכה דב הזהב של פסטיבל ברלין, כלומר אחד מנציגי הפסטיבלים הגדולים של השנה, וכנראה היחיד מביניהם שכשיר לאוסקר (בקאן זכה "משולש העצבות" שאיננו כשיר על סעיף שפה, ובוונציה זכה סרט אמריקאי).
קרלה סימון, שגם ביימה את הנציג של ספרד ב-2017 "קיץ 1933", אחראית על הדרמה הזו, דוברת קטלונית ואת התפקידים הראשיים בה מגלמים שחקנים לא מקצועיים. זהו סיפורה של משפחה המתפרנסת מחקלאות, כאשר על שלומה הכלכלי מאיימת הקידמה בדמות שדה של פאנלים סולרים. אלוהים שישמור אותנו מאנרגיה ירוקה.
לספרד יש לא פחות מארבע זכיות שלגמרי ממקמות אותה גבוה בטבלת שיאניות האוסקר. זה קרה בזכות "להתחיל מחדש" ב-1982, "התקופה היפה בחיי" ב-1993, "הכל אודות אמא" ב-1999 ו"הים שבפנים" ב-2004. מועמדותה האחרונה הייתה לפני שלוש שנים עם "כאב ותהילה". בשנה שעברה נכנסה לרשימה המקוצרת עם "הבוס הטוב".
סיכוי להיכנס ל-15: לא כדאי להמר נגד ספרד.

פינלנד – "סרט בנות" (Tytot Tytot Tytot)
נציגות  לפסטיבל הקולנוע הגאה מגיעה מטעם פינלנד, שבחרה בסרטה של אלי האספסאלו, ואולי נתקלתם בו בהקרנות מיוחדות מטעם ה-TLVFest במהלך השנה, או בטקסט המפרגן של עופר מלפני כמה חודשים. אני רוצה להוסיף שלבושתי נזכרתי לצפות בו יחסית מאוחר, לא הרבה אחרי שהוכרז כבחירה הפינית לאוסקר, ואני כל כך מצטער שלא הייתי שם כדי לחצרץ בשבחיו בזמן אמת. זהו אחד מסרטי ההתבגרות הכי יפים שראיתי לאחרונה, שבעיני צריך לקבל הרבה יותר תשומת לב ממה שזכה לה בינתיים, ואני מחשיב בזה את פרס הקהל של פסטיבל סאנדנס. אני מניח שהוא אולי עוד יצוץ בכל מיני הקרנות מיוחדות, אז בבקשה עשו לעצמכם טובה. פשוט סרט נפלא.
פינלנד הייתה מועמדת רק פעם אחת עם "איש ללא עבר" ב-2002 ומאז נכנסה לרשימות המקוצרות פעמיים, עם "הסייף" ב-2015, ו"תא מספר 6" בשנה שעברה, שבעיני היה ראוי להגיע יותר רחוק מזה. אבל לא שואלים אותי. יום אחד אראה להם מה זה.
סיכוי להיכנס ל-15: בעולם מושלם חד משמעית. אני פשוט לא בטוח אם האקדמיה תגיב בכזו התלהבות לסרט התבגרות על נערות שכולל אלמנטים לסביים. אמן אני טועה.

קוסובו – "מחפשים את ונרה" (Looking for Venera)
הכניסה של קוסובו הייתה חלק מפסטיבל חיפה של שנה שעברה, לקראתו כתב על עופר בפוסט ההמלצות שלנו. זהו סיפור התבגרות דובר אלבנית בעיירה קטנה, במרכזו נערה שחיה בבית קפדני המפתחת קשר עם חברה משוחררת יותר. את הסרט כתבה וביימה נוריקה ספה, שזו עבודת הביכורים שלה.
קוסובו לא הייתה מועמדת לאוסקר, אבל בשנה שעברה נכנסה לרשימה המקוצרת עם "כוורת" היפה.
סיכוי להיכנס ל-15: אולי. מי יכול לומר?

קזחסטן – "חיים" (Life)
אמיר בייגזין זכה בפרס הבימוי של ונציה ב-2018 עם "הנהר" שלו (מדינתו שלחה את "אייקה" באותה שנה, ואפילו נכנסה לרשימה המקוצרת), וכעת חוזר עם סרטו החמישי, שהשתתף בפסטיבל טורונוטו.
גיבור הסרט "חיים" הוא ארמן, שחי בעיר הגדולה אלמטי, ועובד כמנכ"ל של חברת טק שמארכבת ומקטלגת זיכרונות, תמונות, וסרטונים אישיים. על סף פשיטת רגל, ארמן מתמודד לא רק עם חברתו ההיריונית אלא גם עם בעיית האלכוהוליזם שלו וחובות נערמים. יש לי הרגשה שהסרט הזה קצת יותר מעניין מהתקציר שלו, אותו קיששתי מכל מיני מקומות אז לפחות מקווה שמעריכים אותי על הניסיון.
קזחסטן הייתה מועמדת פעם אחת לאוסקר. זה קרה ב-2007 עם "מונגול".
סיכוי להיכנס ל-15: יש מצב, דווקא. מסוקרן מהסרט הזה.

קרואטיה – "מקום מבטחים" (Safe Place)
סרט הביכורים של ג'וראג' לרוטיק, שגם משחק בסרט, מתרחש על פני 24 שעות לאחר שמשפחתו של דאמיר לא הצליחה למנוע ממנו לקחת את חייו. נשמע לי כמו אזהרת טריגרים לקילומטרים, אבל גם יכול להיות משהו מאוד נוגע ויוצא דופן. לגמרי מסמן אותו כאחד המסקרנים של התחרות. קרואטיה לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: נמוך.

אמשיך לעדכן ככל שעוד מדינות יכריזו על נציגיהן, כאשר העיניים נשואות עוד לשחקניות הכבדות כמו צרפת, איטליה, דנמרק ומקסיקו בין היתר. הולך להיות צפוף.

סרט בנות