• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

פסטיבל ירושלים 2022: הזוכים, וכמה מחשבות בעקבותיהם

29 ביולי 2022 מאת אור סיגולי

על אף שזה עוד לא באמת נגמר, טקס הענקת הפרסים של מצטייני פסטיבל ירושלים 2022 הוענק אתמול בערב, חותם את תחרויות הקולנוע הישראלי. כמו רוב הכתבים והעיתונאים, גם אני קיבלתי את ההודעה על הזוכים מספר שעות לפני הטקס ונכנסתי לסחרור קל. לא רק כי הייתי צריך לשמור את זה לעצמי בזמן שאני בחצר הפסטיבל מוקף יוצרים שכוססים ציפורניים והולכים וחוזרים מדוכן האלכוהול, אלא כי הופתעתי מהתוצאות של חבר השופטים, ובעיקר הייתי מאוד שמח.
בין ההודעה לעיתונות ועד הסרט הבא שלי באותו הערב היו לי המון מחשבות על כל מה שקרה, ועל אף שבתכנון שלנו לסוף השבוע בסריטה לא חשבנו להתייחס לזוכים בפני עצמם, הרגשתי צורך לכתוב מדוע אני חושב שרשימת הזוכים הזו היא שיקוף יוצא דופן של הרבה דברים טובים. זה הצטבר לכדי הפוסט הזה, סוג של בונוס רגע לפני שנפרדים.

אז כדי לזכור מי ומה, הנה רשימת זוכי התחרות הישראלית בתחום הסרטים הארוכים, כפי שנבחרו על ידי חבר השופטים שכלל את פולקר שלונדורף, דניאלה נוביץ, כריסטוף קונייה ואליסה סימון (את שאר הזוכים של המסגרות הקצרות והבינלאומיות אוסיף בסוף הפוסט):

פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר: ״הדרך לאילת״
בימוי: יונה רוזנקיאר; הפקה: קובי מזרחי

פרס דיאמונד לסרט התיעודי הטוב ביותר: ״לרפא געגועים"
בימוי והפקה: ארטיום דוביצקי

פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר: ״קריוקי״
בימוי: משה רוזנטל; הפקה: אפרת כהן

פרס דליה סיגן לתסריט: עידן חגואל – "אזרח מודאג"

פרס ענת פרחי לשחקנית: אושרת אינגדשט – "אמריקה"

פרס ענת פרחי לשחקן: שמואל וילוז׳ני – "הדרך לאילת"

פרס בחירת הקהל: "קריוקי״
בימוי: משה רוזנטל; הפקה: אפרת כהן

פרס אהרון עמנואל לצילום: עודד אשכנזי – "הדרך לאילת"

פרס יוסי מולה למוזיקה: זואי פולנסקי – "אזרח מודאג"

פרס דיאמונד לעריכה: לנילי פלר ושאולי מלמד – ״סבוי״

פרס דיאמונד לבימוי לסרט תיעודי: זהר וגנר – "סבוי"

פרס התחקיר הטוב ביותר בסרט תיעודי: "שני ילדים ביום"
בימוי: דוד וקסמן; הפקה: יואב רועה, אורית זמיר

כמה דברים ששווה להזכיר ברמה הטכנית: שלושה מסרטי התחרות העלילתית יצאו ללא פרס: "יוני 0", "עקרה" ו"כל מה שאני יכולה". במקביל, "הדרך לאילת" לקח לא פחות משלושה פרסים, ובכך יונה רוזנקיאר יצר הישג די מטורף עם בדיוק אותה כמות זכיות באותן קטגוריות בסרט שני רצוף, אחרי "הצלילה" ב-2018. זאת גם שנה שנייה ברציפות בה פרס הביכורים ופרס חביב הקהל הולכים לאותו סרט, אחרי "סינמה סבאיא".

אזרח מודאג

בשלב פרסום הפוסט הזה ראיתי את כל המתחרים של הפסטיבל להוציא שלושה – שניים בקטגוריה העלילתית ("יוני 0" שכבר פספסתי ו"אזרח מודאג" שאשלים בשבת ואני באמת לא יכול לחכות) ואחד מהקטגוריה התיעודית ("חיים בצל המוות"). זה אולי יהיה רלוונטי להמשך.
עוד משהו שכדאי לזכור הוא שכשזה מגיע ללקטורת הפסטיבלים קשה מאוד לצאת מזה למסקנות נחרצות על המצב באופן כללי. אי אפשר לדעת איזה סרט הוגש ומדוע לא התקבל, איזה סרט חוזר על ידי הפסטיבל אבל בחר שלא, ומה מהלך השיקולים והאסטרטגיות שהביא לקבוצה הנבחרת הזו. לכן לא אעשה זאת, אבל יש כמה דברים שרצים אצלי בראש ונראה לי שזו הפלטפורמה ללהג עליהם. ואולי כדאי לזרוק איזה גילוי נאות בקטנה: חלק מהאנשים שיוזכרו בהמשך הם כאלו שאני מכיר באופן אישי, ואפילו ידידותי למדי. בזמן שאני משתדל לא לכתוב על סרטים של חברים במסגרת מקצועית כמו סריטה (בפייסבוק ובסטוריז אני מרשה לעצמי להתפרע), היחס לפועלם ולמיקומם על המפה הוא משהו אחר מבחינתי. אם חלקכם חושבים שאני מאבד אובייקטיביות, זו זכותכם המלאה, אבל אם מילתי ראויה בעיניכם – אני מתחייב פה על תום לב.

אתחיל עם המסגרת התיעודית, ברשותכם.
אני העברתי את כל הפסטיבל באמונה ש"סבוי" הולך לקחת את הפרס הגדול, ואפילו הייתי זחוח מספיק בשביל לכתוב את זה ממש פה בסריטה. זה התברר כחצי נכון כי הסרט יצא עם פרס העריכה והבימוי התיעודי, הכי הרבה תארים מבין כל שבעת סרטי התחרות – ארבעה נותרו ללא פרס בכלל.
בזמן ש"סבוי" בהחלט קיבל אהבה מהשופטים, את הפרס הגדול בסופו של דבר לקח "לרפא געגועים", ובאמת שאני יכול לחבק את כל השופטים על הבחירה הזו (חכו, יגיעו עוד כמה מרפקיות בהמשך).
הסרט הקטן הזה, כמעט כולו עבודה של אדם אחד בשם ארטיום דוביצקי, היה לב פועם וחשוף שבקו הסיום העפיל על שאר המתחרים הגדולים והמשוייפים ממנו בהרבה, ובאמת מרתק לדעת מה קרה בחדר השופטים לקראת ההחלטה. אני חשבתי ש"סבוי" יעקוף מכיוון שדרך עשייתו והפקתו שונים מהשאר (ולראייה הפרסים בהם זכה), אבל דווקא הסרט היחיד מהתחרות שהגיע לירושלים ללא גוף שידור גדול מאחוריו, הוא זה שנבחר כטוב ביותר על פי השופטים. זה משהו שחייבים להתעכב עליו.
יהיו הסיבות שיהיו לבחירה הזו, מה שאפשר ללמוד מזה הוא שלא פעם ולא פעמיים תקציב מביא אותך עד גבול מסויים. כמו שהיה ברור גם מזוכי התחרות העלילתית, רגישות וכנות יכולים לנצח כל דלות כלכלית שיש.
יכול להיות שזה נכון גם לחיים, אבל אולי לא צריך להגזים.

לרפא געגועים

בתחום העלילתי, אין ספק שזו אחת התחרויות הצפופות ביותר מזה הרבה זמן. לא את כל הסרטים שראיתי אהבתי והערכתי באותה מידה, אבל נראה לי שחלק גדול מהם היו זוכים די בקלות אם הם היו מתמודדים בשנה אחרת.
כשזה מגיע לפרסים עצמם, צריך לזכור שבפסטיבלים תמיד יהיו אכזבות, סימני שאלה, והחלטות כואבות חייבות להיעשות. למשל, מבחינתי, לחשוב ש"קריוקי" יצא בלי פרס משחק זו הזיה. מצד שני, לך תבחר בין אושרת אינגדשט (שזכתה), ריטה שוקרון, אניה בוקשטיין ומילי עשת. הרי זה מתכון לאיבוד שפיות. הסיכוי לרצות את כולם, אפילו את עצמך, לא באמת קיים.
"קריוקי" גרם לי לצאת עם עיניים נוצצות ו"הדרך לאילת" הוציא אותי עם עיניים נפוחות מדמעות. אי אפשר לכמת ולדרג את החוויה הזו. אבל יחד עם הרגעים המתסכלים שהביאו בחירות השופטים, מה שכן נהדר הוא המקום שקיבלו היוצרים של הסרטים האלו, בעיני לוחמים לכל דבר ועניין.

שלושה מהם הגיעו לפסטיבל עם סרט שני: עידן חגואל שהיה עם "אינרציה" בחיפה ויצר סרט להט"בי באקלים מקומי שבו אין הרבה כאלו (הוא גם היחיד בתחרות השנה שדמויותיו הראשיות הן גייז), נתמך על ידי המפיק גיל סימה שדחף והרים כמה מהיצירות הארוכות והקצרות הכי יוצאות דופן של השנים האחרונות ("מיני די וי", "כלבי ציד" ועוד).
אופיר ראול גרייצר, פעם שנייה בירושלים אחרי "האופה מברלין", גם הוא בהפקת איתי תמיר, הלך על פול-און מלודרמה מהסוג שלא תמיד זוכה להערכה ביקורתית, ובזכותו הגיע פרס משחק לשחקנית אתיופית (אושרת אינגדשט), זכייה מוצדקת שבמוצדקות, איתה מגיע גם תסכול לא קטן כשנזכרים כמה זה פשוט לא משהו שקורה בדרך כלל, בין אם שחקנים אתיופים לא מקבלים תפקידים ראשיים, ובין אם מחלקי הפרסים במסגרות השונות מתעלמים מהם.
השלישי הוא יונה רוזנקיאר, שכאמור זכה פה בפעם השנייה ברציפות אחרי "הצלילה", מאחוריו כמה סרטים קצרים זוכי פרסים ומקום של כבוד בנוף העשייה העכשווית. אספר לכם שבשנתיים האחרונות אורן גרנר ("אפריקה") ואני עושים מפגשי זום פתוחים לקהל הרחב של אירוח במאיות ובמאים עם סרט קצר שלהם, שיתוף פעולה של סינמטק חולון וקבוצת קולנוע עצמאי בישראל ("זום אין"). זה אומר שדיברנו עם המון המון יוצרים על תהליך העבודה שלהם, העבר שלהם והתכנונים לעתיד. מה שלי בלט כבר תוך איזה שנה לתוך הפרויקט הזה, הוא שרוזנקיאר מוזכר בערך פעם בחודש על ידי האורחים השונים כמי שמעורב בהפקות, שמייעץ, שתומך, לרוב לא עם קרדיט רשמי. רוזנקיאר, מהפריזמה שלי לפחות, הוא אחד האנשים הכי משמעותיים בדור הבא של הקולנוע הישראלי ולו רק בזכות האנרגיה שהוא נותן ליוצרים אחרים. קובי מזרחי, המפיק שלו, הוא בכלל מנוע סילון שגם היה מועמד לאוסקר על "עין לבנה" הקצר. היכולות שלו להפוך את עצמו משם לא מוכר לאחד המפיקים המשמעותיים בישראל תוך שנים בודדות הוא חומר להרצאות וכתבות שאולי כדאי שיעשו כבר.

בהקשר הזה אגיד שקצת חבל שמיכל ויניק לא הייתה חלק מהתחרות כפי שהיה מתוכנן, כי אני נוטה להאמין שרשימת הזוכים הייתה אחרת איתה. ויניק התקבלה לתחרות עם "ולריה מתחתנת" שהוא סרטה השני (אחרי "ברש" המצוין שהוקרן בחיפה), והיא לגמרי בשורה אחת עם היוצרים שהזכרתי. הסיבה שסרטה נמשך מהתחרות הוא תוצאה של חדשות נפלאות – הסרט התקבל לפסטיבל ונציה שדרש בכורה עולמית. אנחנו מאחלים לה את כל ההצלחה שבעולם שם.

אמריקה

האחרון מבין במאי הסרטים הזוכים הגיע לירושלים עם פיצ'ר ביכורים – משה רוזנטל ו"קריוקי", סרט שבחיים שלכם לא הייתם מאמינים שהוא ניסיון ראשון בפיצ'ר. תנופה ועוצמה קולנועית כל כך נדירה אצלנו שזה מחשמל. רוזנטל הוא גם מאלו שלא נחים, עם סרטים קצרים, סדרות רשת שכולם דיברו עליהן, אנרגיה וכישרון שלא רואים הרבה. המיומנות של הסרט נזקפת גם לצוות שלו, אבל הכרחי להזכיר לפני כולם את מפיקת הסרט אפרת כהן, שזהו בסך הכל הפיצ'ר השני שלה (אם מקורותי אינם טועים. אתקן אם זה לא נכון). הקודם, אגב, היה "הצלילה", אז כבר בשלב הזה סטטיסטיקת ירושלים שלה די מרהיבה, מעבר לכך שהיא הייתה כוח משמעותי מאחורי שניים מסרטי ביכורים המהוללים והמשמעותיים של השנים האחרונות.
אלו היוצרים שיצאו עם תארים מהפסטיבל, ואיזו תמונה מעודדת של ההתמדה-מנצחת זו.

כל זה חלילה לא כדי לרמוז אפילו במעט שנטולי הפרסים לא נאבקו, נלחמו או הרימו יצירה כנגד כל הסיכויים. אין שום סרט ישראלי שאיננו בגדר נס ופרסים הם באמת לעיתים עניין אקראי שאי אפשר לחשב סטטיסטית. גם "עקרה" ו"כל מה שאני רוצה" (את "יוני 0" כאמור לא ראיתי) הם סרטים שהרוויחו את מקומם בתחרות בזכות גדולה. ובכל זאת, אני מאמין שאם נסתכל בעוד איזה עשור ככה על רשימת הזוכים הזו, נראה בחגואל-סימה-רוזנקיאר-מזרחי-גרייצר-רוזנטל-כהן כאיזשהו ציר של הקולנוע הישראלי של התקופה. פסטיבל ירושלים 2022 הוא רגע בזמן, וזה לא משהו שאני יכול להגיד על מהדורות אחרות בכזה ביטחון.

ייתכן שהשורה התחתונה שנקבעה עם טקס הפרסים גרמה לחלק מהיוצרים אכזבה כזו או אחרת, אבל ממבט מלמעלה – שלי ככותב וצופה קל יותר לראות – יש פה מהלך מעודד ומחזק. על אף שאולי אני הייתי עושה את הדברים אחרת (כמו כל אחד בעולם עם רגישויות וטעמים אישיים משלו) משהו מעודד היה השנה בפסטיבל, משהו שצריך לזכור אותו כשיוצאים לעשות סרטים. מה שקרה השנה בירושלים הוא שיעור מאוד מעניין בללכת בדרך שלך, כך נראה מהזוכים הגדולים של התחרות – "לרפא געגועים" ו"הדרך לאילת". הניצחון בפסטיבל השנה היה של יוצרים שהביאו את עצמם ועולמם בצורה הכי ישירה, חשופה ונטולת פאסון.
סרט טוב יותר מאחר, הופעה משכנעת יותר מאחרת, אלו הן דעות ולא עובדות. אין פה נכון או לא נכון, בטח בקבוצת סרטים חזקה כמו זו של 2022. אבל אני חושב שזיהיתי אמירה של חבר השופטים השנה, כזו שאני מסכים איתה במאה אחוז.

קריוקי

וכמובטח, שאר זוכי תחרויות פסטיבל הקולנוע ירושלים 2022:

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי קצר
פרס דיאמונד לסרט העלילתי הטוב ביותר: "להרוג את עצמנו״, בימוי: מאיה ידלין
ציון לשבח: ״אשת לוט״, בימוי: אורי בירגר

פרס עליזה ומיכה שגריר לסרט התיעודי הטוב ביותר: "הר האלוהים״, בימוי: תמר טל ענתי

פרס עליזה ומיכה שגריר ליוצר המבטיח: גאיה אלשטיין, על סרטה ״חברו הטוב״

פרס משפחת בל-ביילסקי למשחק בסרט קצר: נועם אימבר, ״כל יום רביעי״. בימוי: רונה סגל

פרס המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים לסרט האנימציה הטוב ביותר: "מכתב לחזיר״, בימוי: טל קנטור

התחרות לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני בשיתוף ״מעמותה – מרכז לאמנות ומחקר״

פרס ע"ש ליה ון ליר בתרומת רבקה סקר לסרט הניסיוני הטוב ביותר מוענק לסרט "جثمان كلب (גופת כלב). בימוי: יארא קאסם מחאג'נה

פרס קרן משפחת אוסטרובסקי: "סבתא כרמלה״. בימוי: יואל פלד

ציון לשבח: "73״. בימוי: משי קופלביץ

התחרות הבינלאומית בחסות הקרן לירושלים
פרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, תרומת רונלד ס' לאודר וג'ו קרול לאודר, באמצעות הקרן לירושלים: "מטרונום", בימוי: אלכסנדרו בלק (רומניה, צרפת)
ציון לשבח: פבלו שילס, על משחקו בסרט "טורי ולוקיטה". בימוי: ז'אן-פייר ולוק דארדן (בלגיה, צרפת)

פרס GWFF לסרט הביכורים הבינלאומי: "1976", בימוי: מנואלה מרטלי (צ'ילה, ארגנטינה, קטאר)
ציון לשבח: ״בלב הג׳ונגל״, בימוי: אנדרס רמירז פולידו (צרפת, קולומביה)

תחרות ברוח החופש, פרס MKR מחולק בין שני סרטים: ״הכל יהיה בסדר״, בימוי: ריתי פאן (צרפת, קמבודיה) וגם: ״הארץ הדמיונית שלי״, בימוי: פטריסיו גוזמן (צ׳ילה, צרפת)

פרס שנטל אקרמן לסרט נסיוני, באדיבות קרן משפחת אוסטרובסקי: "יומני מיאנמר״, בימוי: קולקטיב הקולנוע של מיאנמר ובהפקת קורין ואן איחראט.