• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

״עולה לראש״, סקירה

16 ביולי 2022 מאת עופר ליברגל

לפעמים דומה כי בשנים האחרונות, הקולנוע הישראלי שב והתפצל לשני קצוות בשאיפות שלו: מצד אחד, יש את הקולנוע שמכוון לאהדה ביקורותית, פסטיבלים בחו"ל, פרסי אופיר, וכתוצאה מכך אולי גם כמות יפה של קהל שוחרי אמנות שיובילו להצלחה קופתית מסוימת בארץ. מנגד, יש את הקולנוע המסחרי שדומה כי הוא מכוון בעיקר לבני נוער. אני כותב זאת משום שהקולנוע הישראלי המסחרי לרוב לא מוקרן מראש למבקרים (ונקטל בידי אלו שכן צופים בו) או נוכח בפסטיבלים. במקום זאת, הוא יוצא בקיץ או בסמוך לאחד החגים, ולרוב מבוסס על כוכבים שהנוער מכיר והמבוגרים לא, עם חיזוק מהצד של כמה קומיקאים. בפועל, ההבדלים הם לא תמיד כה מובהקים ויש סרטים שמנסים לפנות לשני הקהלים, אך דומה כי קהל של סוג אחד של קולנוע ישראלי בז לסוג האחר, ולהיפך. מה גם שרוב הסרטים הישראליים משני הסוגים לא מצליחים בפועל להביא קהל ו/או אהדה ביקורתית אליהם כיוונו.

הסרט החדש "עולה לראש" הוא סוג של מקרה קלאסי של קולנוע ישראלי מסחרי, וסוג של תקווה קלושה להיות "לשחרר את שולי" של השנה. אך גם רבע מכמות הכרטיסים של הלהיט מן השנה שעברה יהיו עמידה ביעד, ויותר מכך. גם הסרט הזה מתבסס על שלישיה – "ערוץ הכיבוד", כוכבי רשת בזכות סרטונים פארודיים על מוזיקה פופולרית (שהם גם מוזיקה פופולרית), שהאהדה כלפיהם נעה בין סצנת הקומדיה האלטרנטיבית ללב המיינסטרים, בו השלישיה נמצאת הודות לתרומתה ל"ארץ נהדרת", לפני ומאוחרי המצלמה.

עוד בדומה ל"לשחרר את שולי", גם בסרט הזה הבמאי נדחק לשוליים של השיח. אז יש לציין כי הבמאי הוא דניאל אדר והוא עובד עם תסריט שכתבו חברי "ערוץ הכיבוד". הם לא כתבו אותו בעקבות הסרט שכבר הוזכר, או כל סרט אחר, אלא עבדו עליו במשך שנים ולמעשה ייתכן ומדובר בפרויקט שכל הקריירה שלהם עד כה הובילה אליו. לא דבר מאוד יוצא דופן בקומדיה ישראלית מסחרית, שלא פעם תהליך הפיתוח שלה מבחינת הכותבים די מזכיר סרט ישראלי "איכותי". עם או בלי קשר, הפעם חלק לא מבוטל מן הביקורת לסרט אוהדת למדי. אמנם לא מדובר באהדה גורפת, אך יוצרי הסרט יכולים בהחלט להרגיש כי זכו באהדה ממקום שהוא אולי לא הכי צפוי. אם כי יש לציין כי סרט זה הוא ממש לא הקומדיה הישראלית המסחרית היחידה שזוכה (גם) ליחס אוהד מן הביקורת. רק הביטו ב"חומוס פול טריילר" מוקדם יותר השנה.

ייתכן כי הדבר גם עלול לייצר בלבול, ואולי להביא לסרט צופים שיחשבו שזהו קולנוע ישראלי מן הסוג שגם מככב בפסטיבלים. זה לא המצב. ״עולה לראש״ הוא קומדיה פרועה, עם מבנה שיש בו הגיון פנימי אך הוא לא דומה לעולם הריאליסטי. ההנאה מן הסרט קשורה במידה רבה ליכולת להתחבר לסוג ההומור שלו וכדרכו של הומור, הפער בין מצחיק למעורר סלידה ורתיעה הוא דק מאוד, ושונה עבור כל אדם. באופן אישי, היו חלקים בתחילת הסרט בהם חשתי מנותק ממנו, אולם בחלקים אחרים, שהם הרוב המוחלט, היו מספיק בדיחות טובות על מנת לשאוב אותי פנימה. בסופו של דבר, מה שהופך את הסרט למוצלח יחסית הוא נאמנות להיגיון פנימי. גם אם זה הגיון פנימי של ישראל שרק מזכירה את ישראל המוכרת, וכזה שמידה מסוימת של הומור נונסנס היא חלק ממנו.

הסרט מתרחש בעולם בו הלהקה הפארודית "ערוץ הכיבוד" היא להקה אמיתית שחבריה גדלו יחד והפכו להרכב מוזיקלי אהוב על יוצרים מכל קשת המוזיקה הישראלית. כל כך אהובים, עד שהם לא צריכים להתגייס לצבא ובמקום זאת הם ממשיכים ללמוד בתיכון על תקן "תלמידים לשימור". זה המקום לציין כי חברי ההרכב הם אסטמה (עומר ריבק), לידוי (דור מוסקל) ושקד (רותם קפלינסקי). העלילה מתחילה באמת כאשר בהתקף קנאה, אסטמה מתועד באמירות נגד צה"ל והשירות בו, מה שמוביל להחרמת הלהקה, וגם לפתרון: גיוס של השלושה. כלומר, גיוס מזורז ללהקה צבאית שתעלה את הפרופיל ברשתות החברתיות, הן של הלהקה והן של הצבא.

בגרסה המחודשת של הלהקה הצבאית, שנקראת להקת היח״צ, הם יתקלו בשלוש מדמויות המשנה היותר מוצלחת בסרט: המפקדת הקשוחה שרונה (רותם סלע), שהיא היחידה שמנסה לדאוג המקום יתפקד כמו צבא, המנהל האמנותי ירמי (ערן זרחוביץ'), יצרן להיטים די נשכח, ובעיקר כוכבת הנוער היריבה, אדל (נאיה בינשטוק). אדל מצילחה להיות אחד מן הדברים היותר זכורים בסרט, גם בגלל שהתפקיד שלה מורכב ברובו מסצנות קצרות שמותירות טעם של עוד. מצעד הבולטים לטובה עבורי לא יהיה שלם בלי להזכיר כי גם איתי זובולון מגיע מתישהו, אבל למרות שאין יותר מדי מורכבות בעלילה, לא אחשוף איך הוא מתקשר אליה. מעבר לכך, ישנו העיסוק הרגיל של סרטים מסוג זה בדברים אשר מסכסכים ומפרידים בין חברים, לבין ההבנה של הדברים שבאמת חשובים בחיים. מסר שדומה שהוא גם חלק מן הפק"ל של כל קומדיה ישראלית.

יש לציין כי בכל הקשור לדיון בחברות ובהתפרקות שלה, הסרט הוא אחד מן המעודנים ביותר ודומה כי הוא מתייחס לתהליך יותר כזרז עלילה מאשר כנושא עם מוסר השכל. המוקד בסרט הוא הצבא כזירת התרחשות, דבר לא חדש בקומדיה הישראלית, כפי שהסרט מבהיר דרך סצנה קצרה שמרכזת את כל המחוות הברורות לקולנוע ישראלי. זאת בעוד המחוות הפחות ברורות צצות במקומות אחרים. לא במקרה, צה"ל היה מקור ללא מעט קומדיות ישראליות מצליחות ו/או מוצלחות בין אם "גבעת חלפון אינה עונה", "סבבה", "אפס ביחסי אנוש" ו"הלהקה האחרונה בלבנון". רשימה חלקית או כזו שניתן למחוק חלק ממנה. הצבא הוא גם משהו שכל ישראלי מכיר (אפילו אם לא שירת בו) וגם משהו שקל לצחוק עליו אפילו בקרב הקהל הפטריוטי ביותר. "עולה לראש" מכבד כמעט לכל אורכו את הנוסחה של הקומדיות שבאו לפניו: מותר לחשוף את הגיחוך בצבא, אבל עדיף לא ממש לעסוק בסיבה שבגללה צריך אותו. במקרה של הסרט הנוכחי, מלחמה היא אפילו לא משהו שנמצא ברקע.

היחס הזה לצבא הוביל למחלוקת מסוימת בטקסטים שקראתי על הסרט, בשאלה לגבי מידת החתרנות שלו. בעיניי, לרוב אורכו של "עולה לראש" הוא ללא ספק סאטירה אבל גם בהחלט לא חתרני. שכן, זה לא חתרני לבקר את מידת ההשפעה של רשתות חברתיות ואת השיח המתלהם, כפי שזה לא חתרני לטעון כי יש משהו שרירותי ומגוחך באופן בו מתנהלים חיי השגרה בצבא. אולם, יש גם מעט נגיעות חתרניות יותר בסרט. העיקרית שבהן עבורי לא קשורה לצבא, אלא להומור. יש מימד אנרכיסטי בכל הומור נונסנס במינון גבוה, ומדי פעם הסרט מגביר ל-11 את כמות האיגיון שבו, באופן שחושף גם את הצביעות במה שנראה הגיוני. אנשי "ערוץ הכיבוד" נהנים לפרק פתגמים עד לבסיס שלהם, כפי שהם נהנים לחשוף את הרדידות בתרבות הפופ ובקליפים. אך כמו בסרטונים הקצרים שלהם, הם בו בזמן פארודיה ביקורתית וגם חלק בלתי נפרד מן התופעה. האלמנט החתרני האחרון קשור לסיום הסרט. מבלי לחשוף אותו, אני חושב שהוא מבוצע במתכוון בדרך שתהיה גם קלה לעיכול. ואין שום דבר רע בזה.

תגובות

  1. Gidi הגיב:

    הסרט הכי מביך וגרוע שראיתי בחיים, לא להתקרב

  2. אנוכי הגיב:

    הסרט הכי נפלא ומצחיק ואוהב אדם שראיתי מזה המון זמן. לבוא שוב ושוב.

  3. Rotem הגיב:

    סרט מזעזע, וויב של סרט שמיניסטים, פשוט גרוע ברמות, מביך לצפייה, חצי סרט הייתי בטלפון. פתאום לצאת לשירותים לא היה נראה רעיון כזה גרוע. שלא תעזו לבוא, מצטערת על כל שקל.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.