• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

"מותם של שני אוהבים", סקירת yes

4 ביולי 2022 מאת אור סיגולי

שנתיים אחרי הופעת הבכורה שלו בישראל כחלק ממהדורתו המקוונת של פסטיבל ירושלים, חוזר אלינו סרט סאנדנס אמריקאי בשם "מותם של שני אוהבים", מצטרף לספריית הסרטים המעולה של yes. אם השם הזה במקרה נשמע לכם מוכר זה אולי מכיוון שלירון כתבה עליו בקצרה כחלק מפוסט ההמלצות המקדים שלנו. ובזמן שנגעה בנקודות המעניינות בו (במסגרת המקום שהתאפשר) ונראה שהחוויה שלנו מהסרט די דומה, אני חושב שזו יצירה שכדאי לשוב אליה בשנית, הפעם עם טקסט ארוך יותר. זה סרט שהייתי מאוד רוצה שתכירו, ויש בו הרבה שכבות מעניינות לצלול אליהן.
אבל רגע לפני שנכנסים לזה, אומר שחלק משמעותי ממה שהופך את הסרט ליצירה מהדהדת מתגלה רק בחלקיו האחרונים, ולכן יהיה בעיני קצת עקר לכתוב עליו לעומק בלי נקודות המפנה וכמובן מערכתו האחרונה. לכן הטקסט הזה יתחלק לשניים, הראשון יהיה התרשמות נטולת ספויילרים למי שטרם ראה, ולאחר מכן אוכל להתייחס גם לתמונה השלמה שעולה כשהנראטיב מסתיים. אתן אזהרה לפני זה, אל תדאגו. בינתיים, איזור בטוח מקלקלנים.

"מותם של שני אוהבים" (The Killing of Two Lovers, ועל הבחירה הזו במילים שווה להרחיב בהמשך) הוא סרטו של רוברט מאצ'ויאן, עליו הוא חתום גם כתסריטאי, עורך ומפיק אחראי. זהו הפיצ'ר הרביעי שלו, אחרי "ארבעים שנה מאתמול" ב-2013, "אלוהים יברך את הילד" מ-2015 ו"כשהיא רצה" מ-2018, אבל באמתחתו גם לא מעט סרטים קצרים ותיעודיים. אחד מהדברים שאפשר להבין מהקצב המהיר של עבודתו גם בלי לראות את שאר סרטיו הוא שמאצ'ויאן מתנהל במתכונת עצמאית, יחסית קלה להפקה, ואכן אחד הדברים הבולטים הוא שהאורך הממוצע של סרטיו הוא כשמונים דקות. מה שכן, אם לשפוט לפי הסרט הזה בלבד, מאצ'ויאן יודע כיצד לעבוד עם האמצעים המוגבלים שלרשותו בכל מה שקשור לליהוק, תמונה וסאונד. במקרה הזה בולטים גם נופי יוטה רחבי הידיים שבין היתר מעניקים תחושה אפית לכמעט כל שוט.

את "מותם של שני אוהבים" בחר מאצ'ויאן לפתוח בסצנה שהיא הימור מאוד גדול לגבי כינון היחסים בין הגיבור והצופים. השוט הראשון בסרט הוא של דיויד (קליין קרופורד, המוכר מהגרסה הטלוויזיונית ל"נשק קטלני", הפעם חובש גם כובע של מפיק אחראי), בקלוז אפ שמעיד על מצוקה רצינית. כמה שניות לאחר מכן תיחשף הסיטואציה – זוהי שעת בוקר מוקדמת, ודיויד עומד בחדר שינה עם אקדח שלוף מעל זוג ישן שאיננו מודע לקיומו של הזר. אמנם אף אקט אלים לא מתבצע, ודיויד מתחרט ונמלט משם, אבל המקום הכל כך מפחיד ומסוכן בו פגשנו אותו, בטח כשזה הרושם הראשוני שיש לנו ממנו, ירחף מעלינו למשך כל הסרט. בעזרתו ינסה מאצ'ויאן לבחון את המורכבות הזו בתפיסה שלנו אל דיויד, במיוחד כאשר כשהאלימות כן תגיע זה יקרה מהמקום הפחות צפוי. אבל את זה נשמור לשלב הספויילרים.
הפתיחה הזו נוגעת במקום די חשוף אצלנו, כשאנחנו יודעים איזו מכה חברתית איומה זו אלימות נגד נשים, ואילו מספרים מזעזעים מרכיבים את הסטטיסטיקה הזו. גם אם בסופו של דבר דיויד לא הלך עד הסוף, רק המקום המעורער שהגיע אליו הוא תמרור אזהרה גדול.

אבל לא רק הסיטואציה עצמה נוטעת חשש גדול, אלא גם העיצוב הוויזואלי והאודיופוני של הסרט ממשיך להדאיג אותנו. כאשר דיויד נמלט מהבית לאחר שהתחרט, המצלמה עוקבת אחריו בשוט רציף כאשר עולם הסאונד מסביבו מייצר איסוציאציה של משהו בין נשק נטען או קפיץ שנמתח, כל רגע קצת יותר, בדרך להתפוצצות. אז משתלטת על המסך כותרת הסרט, מתחתיה דיויד ממשיך לרוץ, נכנס לרכב לנסיעה של כמה שניות, ואנו מבינים שהוא גר לא רחוק משם. כך נקבע לנו לוח המשחק של הסרט – עיירה חורפית ומבודדת, כזו בעלת רחובות רחבים, בתים נמוכי קומה, ומעליה כל הזמן ההרים הגבוהים של יוטה והשמיים המתפרשים עד הנצח.

לאחר הפתיחה המאוד איטנסיבית שתיארתי, מתגלה שהדרמה של "מותם של אני אוהבים" מאוד קטנה – בעיירה קטנה ותקועה אי שם בארה"ב, גבר ואב לארבעה מנסה לחזור לאשתו לאחר שנפרדו ועזב את הבית, אבל בכל רגע מתבהר שפרודתו ניקי (ספידה מואפי) די המשיכה הלאה, ושיש לה בן זוג חדש, דרק (כריס קוי, שכמו מואפי השתתף במיני סדרה "הצמד"). הוא נראה כמו ההפך הגמור מדיויד – מגולח, חייכן, ומאופס על עצמו.
הבטחתי מילה על השינוי הישראלי שניתן לשם הסרט, זה שעל אף שיש בו החלפה של מילה אחת בלבד מהשם המקורי, המשמעות די שונה. שם הסרט בתרגום ישיר הוא "הרג של שני נאהבים". בישראל כנראה רצו קצת להקל על האכזריות של השם ובחרו ב"מותם", מילה שהיא קצת יותר פאסיבית, פחות תוקפנית. עד סוף הסרט נצטרך בעצם להבין לעצמנו לא רק מיהם האוהבים שאליהם הסרט מתייחס, כי יש בהחלט יותר מאופציה אחת, אלא בעיקר מהו אותו הרג אליו נרמז.

מעבר לשם מבשר הרעות, מה שנותן נופך של טרגדיה אמיתית לסיפור האינטימי הזה הוא באמת השימוש של מאצ'ויאן וצלמו אוסקר איגנסיו חימנז בנופים, שממש מותחים את הפריימים המרובעים של הסרט, משווים להם אווירה אפית. יש לא מעט קלוזאפים בסרט אבל בד בבד גם התעקשות להכניס את הטבע העצום לפריים כמה שניתן, לעיתים לרמה שבה הדמויות – על אף שנשמעות קרובות אלינו – הולכות לאיבוד בתוך היופי האלוהי הזה, יופי שכמובן גם עומד בניגוד מוחלט לקושי והפגיעות של דיויד.
כך הסרט בעצם מייצר דיסוננס מצמית לא רק מהבחינה הנראטיבית, אלא גם בקולנוע שלו: דרמה קטנה שמסופרת כמו אופרה, ו-ויזואליה שלא בהכרח תואמת את הפרופורציות של הסאונד.

בעיני זה גם משתלב לתוך המוטיבים של הגבריות שיש בסרט (כפי שאפשר לצפות מבמאי-תסריטאי שהמילה "מאצ'ו" מרכיבה את שם המשפחה שלו, כנראה). בליבת הסיפור יש צורך של גיבור להוכיח שהוא איש ששולט בגורלו, שיכול לדאוג למשפחתו, להגן עליהם, אבל הקיום מסביבו מגמד אותו כל הזמן. על אף הסטינג שמזוהה עם המערבונים והאמריקאי המתיישב, החלוצי, דיויד בשום שלב לא מצולם כמו איזה ג'ון וויין, או אפילו בריידי, הגיבור של "הרוכב", שעל אף פציעתו משתלב בפאר של מישורי אמריקה. דיויד זעיר, נרמס על ידי אוצרות הטבע והשמיים. אפילו האקדח שלו, אתו הוא עומד שלוף בחדר מיטות כך שהדימוי די ברור, לא יורה. דיויד מתקפל. מבחינתו הוא אימפוטנט בכל אספקט.

עוד כוח של הסרט הוא הופעות השחקנים, במיוחד של קליין קרופורד כדיויד. האנושיות שהוא מציג לעיתים אפילו מצליחה להשכיח מאתנו את החשש שנצרב בעקבות הסצנה הראשונה, כי הוא באמת לא עובר כאדם אלים בשום שלב. אנחנו לא באמת יודעים מה הביא לפרידה של הזוג (אולי הבגידה הייתה הסיבה לזה, מבלי שדיויד יודע) אבל בכל אינטרקציה שלו עם משפחתו, דיויד מתגלה כאבא טוב שהילדים מתגעגעים אליו, וכבן זוג טוב באותה מידה. גם אם הוא לא תמיד עושה את הבחירה הנכונה, הוא בשום אופן לא גבר מתעלל או מסוכן.
אלו הדברים שהופכים את שמונים הדקות של הסרט לחוויה חזקה מאוד, שלא פעם משחקת עם הציפיות של הצופה. ובכל זאת, אותה סצנת פתיחה שאני ממשיך לחזור אליה, יחד עם כמה מהלכים יוצאי דופן בהמשך הסרט, מעלים שאלות האם "מותם של שני אוהבים" לא בעצם חוטא לאמירות שלו, לוקח את הצד הלא נכון במאבק, או שאולי להפך, מציג תמונה מורכבת ולעיתים סרקסטית של גבריות אמריקאית ותא משפחתי.
אז כדי לחשוב על כמה מהשאלות האלו, אצטרך להיכנס לטריטוריית ספויילרים. אם אתם לא מעוניינים לדעת דבר אני ממליץ לעזוב כאן, לצפות בסרט, ואם תרצו לחזור ולהמשיך לקרוא.

"מותם של שני אוהבים" מציב את דיויד כגיבור המרכזי שלו. אין ספק שיש גם אמפטיה לניקי אשתו, לילדים המתוקים שלו או לאביו החולה, אבל הסרט הוא מנקודת מבטו שלו ושואף לקרב אותנו אליו כמה שיותר. אנחנו ללא ספק אנחנו אמורים להזדהות עם דיויד, במיוחד שככל שהסיפור מתקדם ברור לנו שהוא לא באמת יכול להרע לאף אחד. למעשה, הרגע האלים היחיד של דיויד מתרחש כשהוא מנסה להוציא את זעמו על בובת אימונים בדמות טורסו מושלם של גבר, שכמובן לא מאוד מושפעת מהמכות שהיא חוטפת. דיויד לוקח את הבובה ונוסע איתה לשדה פתוח, שם הוא יורה בה, ולא ברור אם הוא מתאמן על צליפה או נוקם בה על כך שהיא הגבר שהוא לא יכול להיות, בנוי, לא פגיע, לא מתכופף. עוד מוטיב ויזואלי נהדר של גבריות פצועה.

זה גרם לי לתהות האם סצנת הפתיחה הייתה הדבר הנכון ביותר לסרט. מעבר לכך שמדובר בסטינג דרמטי במיוחד שגדול על המשך הנראטיב, הוא מרעיל אותנו על דיויד. אי אפשר להתחמק מהעובדות – מדובר באיש שהתגנב לבית אליו אין לו כניסה, עם אקדח שלוף, ועמד מעל שני חפים מפשע. זה אפילו הביא אותי לשאלה קצת יותר מטרידה, האם בעצם הסרט לוקח את הצד של הגבר האלים? מה אם הנראטיב טווה לנו מהלך שבעצם מזכה את הגבר מהתפרצויות אלימות, כי הוא נדחק לקיר, כי מה שהיה שלו נלקח ללא אשמתו? אולי זה סוג של כתב הגנה?
כמובן שאני לא לגמרי מאמין שזה העניין, אם כי הקריאה הזו אכן לגיטימית למי שייבחר בה. אני חושב שמאצ'ויאן יצר תמונה קצת יותר מורכבת כפי שמתגלה ברגע לא צפוי המוביל אותנו לדקות האחרונות של הסרט.

הרגע שממש תפס אותי בהפתעה הוא כאשר האלימות בכל זאת מתפרצת, אבל היא לא מגיעה מדיויד. האקט האגרסיבי הוא של דרק, בן הזוג החדש והמשודרג של ניקי, כאשר היא משאירה את השניים לבד. דרק לא מבזבז רגע, ומפוצץ במכות את דיויד, שכמו המוטיב של האין-אונות שמלווה אותו, לא מסוגל אפילו להגיב. אבל בשונה מדיויד, דרק לא נמצא עם הגב לקיר, לא נרמס או הושפל, לא איבד את מה שהיה שלו. הוא לא פועל מתוך ייאוש או מאבק. זו אכזריות לשמה. כל הזמן היה דרק האלים בסיפור, הוא הסכנה האמיתית.

פה בעיני כל הסרט מתהפך, כי מי שחשבנו שיהיה הפוגע הופך לקורבן, ונראה שאפילו יותר מהכאב אלו העלבון והתדהמה שמרסקים את דיויד. הוא בסופו של דבר מצליח לנהוג הרחק משם, ולנו נדמה שהוא עומד לעשות תאונה קטלנית אבל ניצל. כאשר הוא רואה שדרק דולק אחריו, הוא לוקח את האקדח ויורה ללא מטרה. אנחנו לא בטוחים אם הוא פוגע, אבל הסיכויים לכך די נמוכים. ניקי גם היא שם, ומסתמן לנו שבעקבות האירוע הזה היא מבינה שדיויד הוא הגבר שלה. הפחד לאבד אותו סופית, וכנראה הזעזוע מהאמת על דרק, החזיר אותה למסלול.
הסצנה הבאה היא זו שחותמת את הסרט, והיא הסיבה העיקרית מדוע אני חושב שמדובר ביצירה מאוד חכמה ומטלטלת – ניקי ודיויד חזרו להיות ביחד, והם עושים קניות עם ארבעתם הילדים, תוהים איזו מכונת כביסה לרכוש. בסוף הם יוצאים לחניה בתמונה אידאית של משפחה שמחה למדי, בטח כשאנחנו מבינים שדרק כבר איננו בתמונה. דרך האלימות של הגבר החדש, החיצוני, התאחדה המשפחה המתפרקת והסדר שב על כנו. אבל בכל הזמן הזה, שבו נדמה שקיבלנו סוף טוב, אי אפשר שלא להיזכר באיך התחלנו: דיויד עם אקדח שלוף מעל ניקי הישנה, מרחק תזוזת שריר אחד מלקחת את חייה. האלימות עדיין שם, מרחפת מעל המשפחה כמו ההרים המושלגים במרחק, וניקי לא יודעת כמה קרובה היא הייתה, או אולי אפילו תהיה, לסיים כקורבן של אלימות גברית.