"בלאק-פון", סקירה

אולפן ההפקות בלומהאוס נמצא אתנו כבר כמה שנים טובות, ובקלות אפשר לומר שהוא אחד הכוחות המשמעותיים והמשפיעים ביותר של האימה הקולנועית. מאז הפריצה של המייסד-מפיק ג'ייסון בלום עם "פעילות על טבעית" ב-2009, יצאו תחת לוגו החברה עשרות סרטי אימה, חלק גדול מהם אתם בטוח מכירים. כמה מהם היו מדהימים, כמה מהם היו אסון בלתי צפי, וכמה מהם איפשהו על הסקאלה.
אחד מסרטי הדגל של בלומהאוס, מהאהובים וגם המזוהים ביותר עם שיטת העשייה הבלומהאוסית, הוא "רוח זדונית" מ-2012 ("Sinister" במקור). זהו צ'יזבט אימה אפקטיבי במיוחד א-לה "הניצוץ", על סופר שעובר עם משפחתו לבית חדש, מבלי לעדכן אותם שבמקום התבצעו רציחות מחרידות אותן הוא רוצה לתחקר לטובת ספר חדש. מעבר להצלחותיו אצל הקהל והביקורות, "רוח זדונית" הפך את הבמאי סקוט דריקסון למחוזר במיוחד (היה זה סרטו השלישי) והוא נחטף לעולם המארוולי לטובת "דוקטור סטריינג'". שם גם החל את הרומן של בלומהאוס עם השחקן אית'ן הוק, שבהמשך הופיע בלהיט אחר של החברה, "הטיהור", וגם ב"בעמק האלימות".
לכן אפשר לומר שהתרגשות לא מבוטלת אחזה בקרב חובבי קולנוע האימה כשהוכרז הסרט "בלאק-פון" (The Black Phone", כפרה על המפיצים עם הבחירת התרגום הביזארית הזו), כי לא רק שמדובר באיחוד של קודקודי "רוח זדונית" בלום-דריקסון-הוק (בתוספת של שחקן המשנה ג'יימס רנסון), ולא רק שזו חזרתו של דריקסון לעולם ההפחדות אחרי שנפל מהפקת "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", אלא גם יש לו קשר לשושלת של מלך האימה המודרני, סטיבן קינג – הסרט מבוסס על סיפור קצר של בנו, ג'ו היל. מה עוד אפשר לבקש?

האמת שגם בלי לדעת מי הכוחות הפועלים מאחורי "בלאק-פון", תוך שנייה היה אפשר לזהות את השפעותיו של סטיבן קינג על העלילה. הסרט מתרחש בשולי העיר דנוור בסוף שנות השבעים, בה נעלמו כמה ילדים קטנים על ידי דמות מסתורית המכונה "החוטף". פיני וגוון הם שני אחים צעירים החיים במקום עם אביהם הלא מתפקד מאז מות האם, כאשר האח הגדול סובל מנחת ידם של בריונים ולא מצליח לעמוד מולם, או מול אביו בהתקפי האלימות שלו; וגוון הצעירה חולמת חלומות שלעיתים נראה שמתגשמים, מתת שכנראה קיבלה מאמה המנוחה.
בשלב די מוקדם מתפצלת העלילה לשני מישורים: באחד פיני מוצא את עצמו כלוא במרתף של אותו "החוטף", מנסה למצוא את דרכו החוצה לפני שיהיה מאוחר מדי, ובשני גוון מנסה למצוא את אחיה תוך כדי שימוש בכוחותיה.
בגדול, כל האלמנטים המוכרים מקינג פה: עיירה קטנה, ילדים בסיכון, ילדים עם כוחות מיוחדים, אוזלת ידם של המבוגרים, הורים אלכוהוליסטים, בריונים, קו דק בין ריאליזם לפנטזיה, האימה שנמצאת הבית ממול, ואביזר שגרתי לחלוטין (הפעם טלפון, אבל בעולם של קינג זה יכול להיות מכונית, מכונת כביסה, או כל מכשיר חשמלי בעולם) שהופך למכושף או מסויט. הציניים שבנינו יגידו שהסיפור הקצר עליו מבוסס הסרט הוא משהו שקינג כתב בזמן שחיכה לקפה שלו בסטארבקס, ונתן את התמלוגים לבן שלו. אלו שחקרו קצת יגלו שזה רחוק מלהיות האמת.
וזה מה שהכי מוזר פה. הרפרנסים הקינגיים לא נמצאים רק בעלילה, שתמיד אפשר לפטור כצירוף מקרים, אלא גם בפן הוויזואלי של הסרט – פסיכופט במסכה מפחידה עומד מחזיק זר בלונים בחיוך מרושע, מעיל צהוב על ילד קטן בעת גשם, נער בריון שחורט על עור קורבנותיו, כל אלו נמצאים פה. והקטע הכי ביזאר – כמעט כל המחוות והאלמנטים המזוהים עם קינג האב, אלו הנראטיביים ואלו הוויזואלים, בכלל לא חלק מהסיפור הקצר של היל אלא תוספת של הסרט עצמו! נותר רק לתהות האם ג'ו היל היה בסדר עם זה שהתייחסויות ברורות לכתביו של אביו מעטרות סרט על פי סיפור שהוא כתב, או שזה דווקא סבבה לו. אולי נשאל אותו יום אחד.

בהפקעת קינג ובניו מהשיח על הסרט, בעיני דריקסון עושה פה עבודה מעולה בתחום הקולנועי. לתסריט נגיע עוד מעט, כי יש מה להגיד עליו, אבל העולם שבנה דריקסון יחד עם הצלם ברט ג'וטקיוויץ ("צעקה 5", "מי שעומד מאחורי") והמעצבת האומנותית פאטי פודסטה ("ממנטו") הוא כזה ששאב אותי פנימה, מההתחלה וכמעט לכל אורכו של הסרט. אבל לא רק ש"בלאק-פון" נראה מצוין, הוא גם נהנה מרמת מיומנות מרשימה בכל מה שקשור לבניית מתח, לאימג'ים מרהיבים, לכמה הקפצות לא רעות בכלל, ואיזושהי אווירה שממנה נעשים סרטי פולחן אליהם חוזרים דורות של צופים. אני לא בהכרח אומר שזה מה שעומד לקרות עם "בלאק-פון", אבל לי במהלך הצפייה הייתה תחושה של משהו שהוא קצת יותר משודרג מרוב סרטי האימה שיוצאים.
כל האלמנטים האלו הצליחו, חלק משמעותי מהזמן אבל ממש לא כולו, לעזור לי להסיט הצידה כמה שהתסריט הזה לא מחזיק מים. כל מי שבטעות משקיעה קצת מחשבה בזמן או אחרי "בלאק-פון" ירגיש פיזית איך כל האופרציה הזו מתפוררת והופכת לאבק.
מיותר לציין, אבל אעשה זאת, שאין שום ספויילרים בהמשך הטקסט.

זה מתחיל עם בחינה של כל אחד מקווי העלילה ביחד, ובכל אחד בפני עצמו. יש הרגשה של אקראיות כמעט מוחלטת, של חוסר נימוק או הבנה בתסריט שכתב דריקסון עם סי. רוברט קארגיל.
בצד אחד נמצא הילד הכלוא שמקבל טיפים לבריחה דרך הטלפון השחור, מבלי שלגמרי נבין מה הקטע של הטלפון, למה דווקא הוא זוכה לשיחות כשהילדים שנחטפו לפניו לא (בסיפור הכתוב זה דווקא מוסבר באופן ברור), מתי אפשר לשמוע מה קורה במרתף ומתי לא, ואיך החוטף לא שם לשינויים די קיצוניים במקום (אחי, אין חצי רצפה והסורגים נעלמו). אני מתישהו פיתחתי תיאוריה שקצת עזרה לי, על פיה השיחות שפיני מקבל הן בעצם קולות בראשו שעוזרים לו לפענח את הסיטואציה ובכל פעם לנסות משהו חדש. זה לגמרי מסתדר כשנראה שכל ההתמודדות עם החוטף היא בעצם דימוי להתמודדות הפנימית שלו עם אביו (הצורך להיות שקט סביב שניהם, החיבה של שני הגברים לחגורה) – הסיפור כולו הוא דימוי עצום למהלך קטנטן, ילד מתבגר שצריך פעם ראשונה לאזור אומץ ולהציל את עצמו. אבל גם אם זה תקף, ואפילו קונספט לא רע בפני עצמו, זה עדיין לא עונה על הרבה שאלות אחרות.
וזה עוד בסדר לגבי קו העלילה של גוון, שם נותרתי לגמרי אובד עצות. אין לנו הסבר מדוע ולמה היא מקבלת את החזיונות (וזה דווקא לג'יט. לא תמיד צריך לתת תשובות לדברים כאלה), אבל יש חוסר אחידות מוחלט בנבואות שהיא מקבלת, מתי הם דברים שקרו ומתי הם דברים שיקרו, וכמובן צירוף המקרים המוחלט שמביא את אחד מחזיונותיה לרגע השיא של הסרט, שמבהיר שגם היה אפשר לחלוטין בלעדיהם (אני בכוונה מעורפל כדי לא להסגיר יותר מדי). קריאה בסיפור הקצר, אליה הגעתי בזכות תגובה של הקורא גיא בפוסט סרטים חדשים, מבהירה למה – היא לא קיימת שם. זו תוספת מוחלטת, או יהיה נכון יותר לומר "תירוץ להרחיב את העלילה לסרט באורך מלא", של התסריט.

מה שעוזר לחלק של גוון הוא ההופעה של השחקנית הצעירה מדלין מקגרו. היא לא נותנת את אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר של ילד אי פעם, למעשה הרבה פעמים היא עוברת כמנייריסטית כאילו מבצעת הוראות בימוי מבלי לגמרי להבין אותם, אבל האנרגיה והתזמון הקומי של הקטנטנה הזו נהדרים. המסך קצת נדלק כל פעם שהיא עליו.
לעומתה, מייסון ת'יימס כאחיה פיני אולי קצת יותר טבעי כשחקן, אבל גם הוא לא ממש מצליח להעביר חרדה או תהליכים פנימיים-פסיכולוגיים שנדרשים ממנו. הדמות של פיני נשארת כמעט סתומה רוב הזמן, מבלי שיהיה אפשר לפענח מה קורה בתוך נפשו. וזה שהוא נראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו גרסה מעט יותר בוגרת של דני מ"הניצוץ" זה בכלל מפליפ.
אצל אית'ן הוק כנבל הפסיכופט שכמעט כל הסרט נמצא מאחורי מסכה מלחיצה במיוחד (שנעשתה בהשראת דון צ'ייני מ"חצות בלונדון". המסכה, אגב, גם היא איננה קיימת בסיפור של היל), הדברים קצת יותר אמביוולנטיים. הוא לחלוטין עשה כמה בחירות מעניינות גם אם זה לא מעט פעמים גובל בקאמפ. הוק נותן לעצמו להתפרע, ולכן הוא עובר כבלתי צפוי, אלמנט קריטי לפסיכופטים מהסוג הזה. מצד שני, גם אצלו קשה לומר שיש איזשהם רבדים או שכבות, זה רק טירוף. אם הייתה שם טיפת אנושיות, בעיני זה אפקטיבי הרבה יותר.

בעקבות חלקו הראשון והמשובח של "בלאק-פון", כמו גם האנשים שעומדים מאחוריו, נורא רציתי להיות בעדו במאה אחוז, אבל יותר מדי דברים כרסמו לי בראש תוך כדי שהוא התקדם. כך עברתי עם עצמי מאבק לסלוח כמה שניתן ותוך כדי לענות על כל מיני שאלות שלא נתנו לי מנוח. אני בכל זאת חושב שהוא יהיה אחלה לצפייה עם חברים בבית או בקולנוע, שם ההקפצות יהיו אפקטיביות אף יותר, אבל יכול להיות שציפיתי לקצת יותר. או לפחות, הופעתי מהמקומות בהם הסרט קרטע, כי דווקא בהם קיוויתי שיצליח.