• ראש העכביש
  • סרטים חדשים: ״המיניונים: עלייתו של גרו״ בקולנוע
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

פסטיבל טרייבקה 2022: Good Girl Jane, Huesera, The Wild One

21 ביוני 2022 מאת אורון שמיר

פסטיבל טרייבקה נעל את המהדורה ה-21 שלו ביום ראשון, מותיר את ספריית הסרטים הווירטואלית פתוחה לשבוע נוסף. עבור עיתונאים ואולי גם הקהל הרחב, זו הזדמנות להשלים זוכים או סרטים שלא הסתייע להגיע אליהם באופן פיזי, ולכן אקדיש את הדיווח הנוכחי לכמה מן הזוכים שראיתי ומצאתי מה לכתוב עליהם. על כל הזוכים המרכזיים כתבתי ל״הארץ״, וזאת לאחר שאת הדיווח הפותח שלי כאן בסריטה מילאתי בסרטים שהתחבבו עליי במיוחד, גם אם לא יצאו מעוטרים בפרסים אחרי שבוע וחצי של פסטיבל. תכננתי גם לכתוב קצת על האווירה בפסטיבל אבל אני לא בטוח מה לומר. אנסה להסביר מדוע וגם בכל זאת להדגים אותה בתמונה בראש הפוסט, שצילמתי בחטף בדרך להקרנת אחר-הצהריים בקולנוע וילג׳-איסט בו ביליתי את הפסטיבל.

לרוב אני משתדל להיות נדיב כלפי פסטיבלי קולנוע, במיוחד אם לא מדובר בגדולים והעצומים שבהם, כיוון שבפסטיבל הקטנים יותר אפשר להרגיש בעיניי את מידת ההשקעה והרצון של המארגנים והצוות ליצירת חוויה מוצלחת לכל. אולם, לעיתונאים זה תמיד פסטיבל שונה מאשר לקהל הרחב, או אפילו לאנשי תעשייה. גם אם בטרייבקה הקרנות הבוקר עירבבו בינינו, התקשורת והמקצוענים והיוצרים. בבקרים פגשתי לרוב את אותם פרצופים אבל הקרנות העיתונות-תעשייה היו רחוקות מלהיות מלאות. זה ממש לא היה כך בעבר ולכן קראתי ושמעתי לא מעט תלונות על סיקור תקשורתי דליל במיוחד השנה. הנה שרשור פייסבוק כזה לדוגמה.

הסיבה המרכזית היא התזוזה בלוח השנה, מאפריל אל יוני, כלומר ההבדל בין מיקום לפני פסטיבל קאן או אחריו. בהקרנות הערב, בהן ניסיתי לנכוח כמה שיותר כדי לחוות את הסרטים עם קהל, המצב היה טוב יותר. לא נתקלתי באולמות ריקים, אבל גם מעט מאוד היו מלאים עד אפס מקום. שווה גם לציין כי בחרתי כלוקיישן המועדף עליי בית קולנוע אחד מתוך כמה הפזורים בעיר, עוד החלטה של קברניטי הפסטיבל שמקשה על יצירת אווירה מלכדת שכולם יכולים לדבר עליה ולהרגיש חלק ממנה. אולי מי שבילו בצ׳לסי או טרייבקה יעידו על הקרנות מלאות יותר מאלה שאני הייתי בהן, אם כי אני בספק (רוב הבכורות או ההקרנות הראשונות היו בווילג׳-איסט והחוזרות בצ׳לסי). אם יש כאן במקרה יש כאן מישהו או מישהי שחוו את הפסטיבל, אחרת או בכלל, אשמח לשמוע. במידה ולא, המטרה של הדיווחים היא גם לנסות ולהעביר חוויה, לא רק לסמן סרטים מעניינים.

Good Girl Jane
ג׳יין ילדה טובה

זוכה פרס המייסדים לסרט הטוב ביותר בתחרות האמריקאית לסרטים עלילתיים, ופרס השחקנית באותה קטגוריה, הזכיר לי מאוד סרט בולט מפסטיבל סאנדנס שהתקיים רק לפני כמה חודשים – ״עצי דקל וקווי חשמל״. למעשה, כיוון שהסרט מספיק טוב לסאנדנס בעיניי, ואף פותח במעבדת היצירה של הפסטיבל, הייתי רוצה להפיץ תיאוריית קשר לפיה הסיבה שהוא לא הוקרן שם היא משום שכבר היה להם אחד על המשבצת שלו. גם סרטה של שרה אליזבת׳ מינץ עוקב אחר תיכוניסטית שלא ממש מוצאת את עצמה בבית הספר או בבית, מתאהבת עד כלות בבחור מבוגר ממנה (ושבניגוד אליה אינו קטין) וסובלת מן הקשר עימו. יש אפילו סצנות כמעט זהות, בעיקר תחנות מפתח במסעה של הגיבורה, אז אפשר להכריז בעיניי על סרטים תאומים משתי אימהות שונות.

מינץ פיתחה את סרט הביכורים שלה מסרט קצר שביימה לפני חמש שנים, אבל הקריירה שלה עד לאותה נקודה מעניינת אפילו יותר. אחרי צמד סרטים קצרים ב-2012 היא בחרה להשתפשף בתעשייה כעוזרת אישית לבמאים על הסטים של היצירות הבאות: פרקים של ״בלש אמיתי״ שביים קארי פוקאנגה, ״השקט שבפנים״ של יואכים טרייר, ו״האיש שנולד מחדש״ של איניאריטו. אם זה לא בית ספר לקולנוע דרך צפייה במאסטרים בפעולה, אני לא יודע מה כן. מינץ ספק שאלה אלמנטים מסוימים משיטות העבודה או הרגישויות של היוצרים הללו, אבל ניכר שהגיעה עם סגנון ייחודי ומגובש משלה לסרט שכתוב עליו ״זכרו את שמה של הבמאית הזו״ כבר מהשוט הראשון.

כל סצנה ב״ג׳יין ילדה טובה״ מורכבת משוט רציף וחסר פשרות, בין אם מדובר ברגע קצרצר או דקות ממושכות של התרחשות על פני לוקיישנים מתחלפים. המצלמה חודרת לפרטיות של הגיבורה ומערערת את נשמתה לפחות כמו האירועים שנלכדים בעדשה, רובם מטרידים דווקא בשל האגביות היומיומית שלהם. הסצנות הללו נחתכות באבחה חדה, לפעמים באמצע משפט או פעולה ולעתים ממש באמצע מילה או הברה. בחירה אמנותית זו נשמרת לכל אורך היצירה (להוציא כמה מונטאז׳ים) ומגבירה את תחושת חוסר הנחת המתמהווה. היא גם מעצימה את התלישות שמקרינה הגיבורה, הזרה לסביבתה למן שוט הפתיחה המציב אותה בכיתה לאחר שחבריה ללימודים יצאה להפסקה ומשתקפים מן החלון. קשה לומר שכל רגע בסרט מצדיק את האסתטיקה הזו, המגובה בשמש החורכת של לוס אנג׳לס ובצילום כתף דינמי אך לא רוטט מדי, אבל חזון לא חסר בסרט והביצוע לרוב משובח.

את ג׳יין מגלמת ריין ספנסר, התשובה לשאלה מה אם קייט מוס הייתה עכשיו בתיכון. אולי כשהיא מסתכלת שמאלה מבליחה לאה סיידו, וכשהיא מביטה ימינה צצה פלורנס פיו, אבל רוב הזמן הרגשתי שאני צופה בשיבוט של דוגמנית-העל שהושתלו בו יכולות משחק דרמטיות, מה שהפך את כל הסיפור למטריד עוד יותר. זאת משום שג׳יין עברה בית ספר לאחר אירוע שטיבו ייחשף בשלב מאוחר, ומתקשה למצוא את עצמה מבחינה חברתית. זה חמור משום שאחותה הצעירה (אלואיזה האגינס) כבר רכשה חברות חדשות מיד, ובבית מחכה לשתיהן משאבת אנרגיה בצורת אמא (אנדי מקדואל). ההורים פרודים והאב נוכח מעט מאוד בחייה של ג׳יין, שמוצאת עצמה מתחברת באיטיות לחברי הצד האפל של התיכון – סוחרי הסמים. דרכם היא מגלה את ג׳יימי (פטריק גיבסון) הצד את עינה ומאוחר יותר את ליבה, מה שמאפשר לו אחיזה מנטלית בצעירה.

העלילה מתרחשת סביב 2005-6 ולכן בני הנוער לא דבוקים לסלולרי שלהם, אלא מקניטים זה את זה ברשתות חברתיות פרימיטיביות במחשב הביתי. ג׳יין היא קורבן של בריונות מסוג זה, של בית הרוס ושלילי ובמהלך הסרט גם של מערכת יחסים זוגית רעילה, אבל היא לא חושבת על עצמה ככזו ולרוב גם לא מוצגת כך. היא צעירה שמחפשת את מקומה ובוחנת את יחסה של הסביבה אליה בכל הזדמנות, משנה את התנהגותה בהתאם. זה אומר שהצפייה מלווה בתחושת חרדה מתמשכת עקב ההחלטה הרעה הבאה שהיא עלולה לקבל, אבל זה לא סרט מסוגת פורנו-סבל או אפילו התעללות בדמויות ובצופים. הוא כן ארוך מדי לטעמי (כשעתיים), וכאמור דומה מאוד לסרטים אחרים מהעת האחרונה בכלל ובקולנוע האמריקאי העצמאי בפרט, אבל מבחינת תצוגת תכלית של בימוי וצלילה את נקודת המבט של צעירה פגועה זה פשוט יופי של דבר.

Huesera
שק עצמות

אם תשאלו את צוותי השיפוט השונים, זו כנראה תגלית הפסטיבל – זוכת הפרס ע״ש נורה אפרון לבמאית המבטיחה (מבין סרטי הפסטיבל כולו) וגם פרס הבמאי-ת החדש-ה מבין סרטי העלילה. האותות הוענקו למישל גארזה סרברה המקסיקנית, שיוצרת סרטי ז׳אנר קצרים כבר עשור וכעת בשלה העת לסרטה הראשון באורך מלא. תרגמתי את שמו בעזרת גוגל, שהציע גם ״סל עצמות״, אבל כיוון שאני סקרן מטבעי חקרתי קצת יותר. גוגל תמונות יעלה מולכם אימג׳ים של מעין קסילופון עשוי עצמות, כאשר ״Huesera״ הוא גם כינויה של דמות מאגדת-עם מקסיקנית, ואלו תמיד מטורללות. אשת-העצמות מן הפולקלור תרה את המדבר בחיפוש אחר עצמות יבשות, לרוב של זאבים וחיות, כדי להרכיב מהן יצור, בו תנסה להפיח רוח חיים. זה לא בדיוק מה שקורה בסרט אחד לאחד, אבל מיסטיקה מקסיקנית בהחלט אופפת את דרמת האימה הזו המציגה הריון בתור רדיפה. אני אמנם לא בדיוק הצופה המתאים ביותר להזדהות עם תחושות של היריון מפרך, או ציפיות חברתיות מנשים במקסיקו שנאלצות להדחיק חלקים מסוימים באישיות שלהן, אבל סיפורי-עם שהופכים לסיפורי אימה אני מחבב אז החלטתי לנסות.

האימג׳ הפותח את הסרט הוא של מדרגות אינסופיות המובילות לפסל מוזהב עצום של הבתולה מריה וישו התינוק, אתר עליה לרגל עבור נשים רבות אם להאמין למתרחש בסרט. אחת מהן היא ולריה (נטליה סוליאן בבכורה קולנועית) המגיעה כמו כולן לקבל ברכת פריון. היא ובן-זוגה החמוד (אלפונסו דוסאל, ״נרקוס: מקסיקו״) מנסים להיכנס להיריון, בשיטה המסורתית, אך נדמה כי האקט לא מעניין את ולריה. לא כמו להתאבק עם בעלה לאחר מכן ובציפיה להתעבר. לפני שתספיקו לחשוב (כמוני) שסרט לוצ׳אדורים לפנינו, ולריה מתפנה לעיסוק החביב עליה – נגרות. ואז היא נבוכה לפגוש מכרה מן העבר ברחוב. אל דאגה לגבי הרמיזות, הסרט יחליף אותן ככל שהוא נמשך בהבהרות, הסברים, הדגמות ואמירת הדברים בקול רם.

עיקר העלילה מתמקדת בחווית ההיריון של ולריה, המשוכנעת יותר ויותר כי רוח רעה רודפת אותה. היא מתחילה לראות בכל מקום דמות של אישה כחושה שעצמותיה נשברות, ובנוסף פוקקת את אצבעותיה בעצבים ומפתחת הרגלים מחרידים נוספים. הסרט הזה יהיה סיוט בעיקר למי שרעש של פקיקת סחוסים הוא הסיוט שלו או שלה, מה שגרם לי לחשוב על כל הירקות הפריכים שוודאי קיפחו את חייהם בחדר הסאונד. סצנות המתח והאימה הללו מבוצעות באופן משביע רצון אבל לא מקורי או מבהיל מדי בעיניי, בעוד הסצנות המכירות לנו יותר את ולריה ועברה הן שיא השגרתיות. לפרקים שכחתי שאני צופה בסרט אימה ולא בטלנובלה מקסיקנית, מבחינת הסיפור אבל בעיקר הבחירות הקולנועיות של הצילום והעריכה. תהיתי היכן ראו השופטים את ההבטחה הגלומה בבמאית, אלא אם התכוונו להעניק את הפרס על הפוטנציאל הרעיוני ולא על הביצוע בהכרח.

גארזה-סרברה השתיקה אותי היטב בסיקוונס אחד שהוא כנראה הקולנוע הכי מפעים שראיתי בפסטיבל טרייבקה השנה, מעין שילוב טמא בין לארס פון-טרייר, ורנר הרצוג ודייויד קרוננברג, אבל בסגנון מקסיקני-ילידי. השאלה היא האם זה מעט מדי ומאוחר מדי, האם הורדמתי כדי להתעורר עם מקדחה של יופי מבעית ישר לעצמות, או האם פספסתי את רמת הגימור הגבוהה של סצנות השגרה שאינן השיא המפלצתי של היצירה. אני לא לגמרי בטוח כפי שאינני יודע איך אפשר להמליץ על צפייה בסרט שלם רק בשביל סיקוונס אחד, בו פתאום כל החושים מתחדדים, עבודת הסאונד נעשית מעודנת והצילום והעריכה מחושבים. פשוט קחו בחשבון ששאר הסרט שקוף באלגוריות שלו כמו הסצנה בה חדר העבודה של ולריה הופך לחדר המיועד לתינוק או התינוקת שבדרך, והכלים שתלויים על הקיר יתחלפו בצבע ססגוני ומובייל לעריסה. עוד כדאי לדעת מראש שהאימה הגופנית פה אינה בהכרח דומה לסרטים אמריקאים ודומיהם, אבל דווקא בגלל זה יש בה משהו אפקטיבי ומספק כמו קנאק טוב בצוואר.

The Wild One
הפראי

האות בו זכה הסרט התיעודי הזה מעניין – פרס הצילום. כי גם לקולנוע דוקומנטרי מגיע, ובסרטה של טסה לואיז-סאלומה ניכרת עין לדימויים ותפיסה ויזואלית מרשימה. לא שזה מפתיע אם מביטים ברזומה של הבמאית, שהייתה חלק מצוות הצילום של לאוס קארקס ב״מנועים קדושים״ והמשיכה משם לבימוי סרטי תעודה אודות היצירה והיוצר שלה. סרטה הנוכחי גם הוא סוג של ביוגרפיה קולנועית, אבל לבמאי אפילו יותר נישתי מן המאסטר הצרפתי, שלא לומר נשכח – ג'ק גרפיין. הסרט נוצר על מנת לספר את סיפורו, לעשות צדק היסטורי עם דמותו ואולי להפכו מנישתי ונשכח לנושא לשיחה.

שם הסרט אינו קשור ליצירה ההוליוודית בכיכובו של מרלון ברנדו, אלא משלב בין שני הסרטים שביים גרפיין בהוליווד של אותה התקופה – ״The Strange One״ ו-״Something Wild״. על האחרון תוכלו לקרוא כאן אצלנו בסריטה טקסט יפה של שני קיניסו, שכינה את הסרט ״משהו פראי״, אבל שם עברי מוכר יותר הוא ״הכרך האכזרי״. סרט זה גם יצא בהוצאת קריטריון, הסיבה לטקסט של שני, והחל במלאכה של הפיכת שמו של גרפיין למוכר יותר. זו המשימה אותה ביקשה להשלים הבמאית הצרפתייה, שעושה זאת לאחר מותו של גרפיין לפני כשלוש שנים ובגיל 90.

שאלות כמו מדוע ביים רק שני סרטים בהוליווד (רמז: סם שפיגל. המפיק, לא בית הספר שקרוי על שמו) או כיצד נסיבות חייו של גרפיין השפיעו על יצירתו, עומדות במרכז הסרט התיעודי. המבנה שלו מאוד מסורבל אבל אנסה את כוחי בהסבר ופישוט. גרפיין עצמו מספר על חייו בהוליווד ובכלל, כמהגר יהודי שניסה להשתלב באמנויות שאהב – קולנוע ותיאטרון. ווילם דפו מקריין את חייו המוקדמים של גרפיין, בגוף ראשון, החל מילדותו בצ׳כוסלובקיה ודרך פרוץ מלחמת העולם והיותו שורד שואה. בין לבין, משובצים קטעים מיצירתו של גרפיין, שזוכים לפרספקטיבה שונה, משתי סיבות. האחת היא השילוב של נסיבות חייו הנמסרות לנו ישירות, והשנייה היא שורה של דוברים ודוברות המשוחחים על חייו ועל יצירתו. מפיטר בוגדנוביץ׳ עליו השלום ועד איירין ג'קוב שתיבדל לחיים ארוכים.

החלק המעניין בעיניי היו הניתוחים של יצירתו של גרפיין על רקע דוגמאות מתוכם, מעין חיבורי וידאו כמעט ברמה של מהדורת קריטריון, אם כבר הזכרתי את המוסד. החלק שהיה הכי פחות לטעמי משום שהוא מניפולטיבי מטבעו הוא זה הנוגע לזכרונות הילדות שהפכו לסיפורי מחנות הריכוז. גרפיין עצמו לועג בשלב מסוים לסרטי שואה הוליוודיים כז׳אנר, אבל ספק אם השילובים שמייצרת הבמאית בין פסקול ותמונה שונים בהרבה ברמה האתית. גם הרצון ליצור ביוגרפיה כמה שפחות שגרתית מוביל לבסוף לתוצאה שאיני בטוח כי הייתה הרצויה – סיימתי את הצפייה בתחושה שאולי מקומו של גרפיין בהיסטוריה בכל זאת הולם את גודלו.

זאת משום שעל פי הסרט, נדמה כי היה לו כישרון להימצא לצד הגדולים והמוכשרים (סחבק של מרילין מונרו למשל), אבל זה לא הופך אותו לגדול כמוהם. הוא מתואר כמייסד של ״סטודיו למשחק״ סניף החוף המערבי, אבל זה כי הצטרף לסניף המקורי בחוף המזרחי וחסה בצילי ענקים. הוא היה בעלה של קרול בייקר שכוכבה זרח מעל שלו, כאשר אפשר לתהות עד כמה תרם לקריירה שלה ועד כמה עיכב או קיטלג אותה במשבצת מאוד מסוימת עבור במאים אחרים. הוא נחשב לאיש שגילה את ג׳יימס דין, לצד שמות אדירים נוספים, אך זה נמסר בכתובית טקסט במקום להיות נושא שיחה מרכזי בסרט. זה תמוה בעיניי כמו שאר הבחירות האמנותיות וההחלטות התכניות בסרט זה, שבכל זאת ודאי יעניין קהל בישראל מהזווית היהודית או הסינפילית.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.