• אימת החודש - נובמבר 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים

פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח ראשון

14 ביוני 2022 מאת עופר ליברגל

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל-אביב נפתח ביום ראשון, ועל האורחים השונים וחלק מסרטי הפסטיבל תוכלו לקרוא בפוסט המדריך וההמלצות שפרסמנו מראש. בפוסט הזה תמצאו דיווח על כמה מן הסרטים הקצרים שהוקרנו עד כה בתחרות הבינלאומית, ובעיקר דיווח מערב הפתיחה. הצילום בראש הפוסט לקוח מתוך עמוד הפייסבוק של הפסטיבל ומתאר את האווירה באירוע.

בהתאם למסורת בשנים האחרונות, הפסטיבל מציג בפתיחה סרטים שזכו במענקי הפקה במסגרות הפרויקטים "קצר אנימציה" ו"קצר על הדרך", אותם מארגן הפסטיבל לבוגרי ולבוגרות בתי ספר לקולנוע. מכיוון שהם הסרטים שפתחו רשמית את הפסטיבל, אפתח איתם (אף כי בפועל הסרטים הבינלאומיים הוקרנו לפניהם מבחינת שעה). איני יודע אם זה מכוון או מקרי, אבל שלושת הסרטים מתכתבים עם זה דרך דיון בהתבגרות, מיניות כדבר מפתה ואפל, ויחסי הורים וילדים. על כמה סרטים מן התחרות הישראלית ועל המפגשים עם אורחי הכבוד אדווח בהמשך.

החיות הרעות שלך

האנימטורים עידו שפירא ועמית כהן יצרו סרט שבולט בזכות סגנון הצבעים וסגנון הציור שלו: הצבעים הם שחור, לבן וצהוב, והסגנון משלב בין צורות מובחנות וקווים בודדים המציירים צורות אחרות, לבין דמויות שהן חיות מאונשות (כלומר, רוב הדמויות נראות כמו חיות אך מתנהגות כבני אדם). הסגנון מייצר חוסר נחת ומצוקה, אך הבמאים יודעים להרפות ממנו על מנת לברוא רגעים של חדווה והנאה המתלווה אל גילויי מיניות ומשיכה. העלילה עוקבת אחר עכברית קטנה ומתבגרת שחיה עם אם מגינה ומחבקת בצורה המעניקה ביטחון, אך משדרת גם לחץ והגבלת החופש. בעיקר בעוד הגיבורה בוחנת אפשריות בטינדר.

הסרט, שעבורי כלל מספר הפתעות נרטיביות ובעיקר חזותיות, מעביר היטב את תחושת גיל ההתבגרות. האמא עוטפת חזק מדי, אבל גם מספקת דאגה ואהבה. ההתנסויות בחוץ מפתות ונותנות מקום לאישיות של הגיבורה, אך יש בהן גם סכנה – גם של ניצול מיני או אונס, גם של אכזבה ממה שמבוצע בהסכמה. החיות רעות עוד בכותרת ויש כמה חיות שנראות רעות בסרט, אבל בסופו של דבר הוא חומק מיצירת ניגוד בין טוב ורע עבור הגיבורה שלו, ורק משקף את הרצונות המנוגדים.

תענוגות בשר בשמש

צילום: מעיין טולדנו

נעבור לסרט מצולם אבל לגיבורה הנמצאת פחות או יותר באותו מצב. סרטה של אושרי זיתוני (״הצפה״) מציג נערה השוחה לבדה בחוף ים ומבחינה בקבוצה של נערים פחות או יותר בני גילה. המראה שלהם מפתה אותה וייתכן שהיא בשלה להתנסות מינית, אך כל קירבה אל החבורה מעמידה אותה בפני סכנה. בעוד היא רוצה להתקרב לנער בודד או למעטים, הנערים המשפיעים בחבורה מייצרים אווירה המתייחסת רק למראה שלה ולאפשרות לשכב עמה בתורות, מה שמייצר מתח של אונס שיכול להתרחש בכל רגע. בשלב די מוקדם בסרט, האופציה שהנערה תהיה מעולפת או לא בהכרה מלאה במהלך האקט עולה, והדבר לא מטריד חלק מן הנערים, שאף רואים ביכולת לנצל אותה סוג של מבחן גבריות. המבחן הזה מייצר מתחים נוספים בתוך הסרט בו גם הנערים העדינים יכולים להפוך לחלק מן ההשפלה והניצול, שאולי יחמיר ויהפוך לאונס. חלק מן הנזק הנפשי ייתכן וכבר קרה, גם בגלל שהנערה מתביישת או בוחרת כמעט ולא לדבר באופן המרמז על ההתלבטות הנפשית שלה, בלי קשר לאיום שהחוויה המינית המוקדמת שלה לא תהיה תענוג עבורה, מול גברים שלפחות חלקם רואים בה רק בשר.

לצד הסיטואציה הטעונה, סרטה של זיתוני בונה גם נרטיב שמציג התפתחות של יותר מדמות אחת, דרך חשיפת מידע בהדרגה וסיום המציע קריאה מחדש של מה שהתרחש, אף כי המרכז נותר אותה סיטואציה שתיארתי. המתח בין הרצון להעז בהתבגרות לבין הסכנה גדול ומוחשי מאוד בסרט הזה, כמו גם החיפוש אחר מרחב מוגן, בין אם בגיאוגרפיה של החוף או בחברת בני אדם אחרים. השמש, החלק השלישי בכותרת, לא רק נותנת את המראה המאוד מואר של הסרט, אלא גם הופכת את החוף לסביבה בה יש משהו ראשוני ומנותק מן הציוויליזציה, מה שיכול להיות תשוקה נוספת. אלא שהגסות של החבורה היא שיקוף של החברה האנושית והיא נוכחת בסרט כל הזמן. הסרט גם מעלה את השאלה לאן אפשר לברוח: למקום מרוחק יותר, או בחזרה לתרבות ולקידמה. בסופו של דבר הנערה מדברת מעט יותר, אולם עדיין קשה לה למקם את עצמה ביחס למצבים בהם היא נמצאת. זה קורה באינטרקציה ספציפית שיכולה להיות חזרה לילדות או חזרה לטראומה הטרייה, משחק מרצון או חוסר יכולת לבטא את המצוקה.

לאהוב אותך אני לא חייבת

צילום: זוהר מוטעין⁩

סרטו של יותם קניספל (״בחורה עם מזלג בעולם של מרק״) מתרחש כולו בבית אחד ובחצרות הסמוכות אליו. הדבר נובע גם מכך שדין, אחת מן הדמויות בסרט, מצוי במאסר בית בהמתנה לדיון משפטי שצפוי להתרחש למחרת. אלא שדין אינו הגיבור של הסרט, אלא אמו רינה, בגילומה של חנה אזולאי הספרי. רינה חשה רגשות חצויים: מצד אחד היא רוצה לשמור על נאמנות לבנה, מאידך היא נרתעת מן הפשע המיוחס לו, פשע שהשלכותיו ניכרות גם ביחס של הסביבה כלפיה. התסריט של קניספל חושף את ההשלכות מצד הסביבה לפני שהוא מבהיר מה בדיוק היה הפשע ומדוע הוא מעורר זעם, למרות שלא מדובר בהפתעה גדולה. הסרט מתעסק ביחסים בין הדמויות בהווה, רגע שהוא לא בהכרח נקודת מפנה בנרטיב בין פשע שכנראה התרחש בעבר ועונש שייתכן וצפוי בעתיד.

כותרת הסרט מתייחסת למניע של האם ולשאלה האם היא פועלת מתוך אהבה לבנה, תחושת חובה נוכח היותה אמא שלו, או רגשות אשמה. הכוח של הסרט נובע מן התחושה שהיא עצמה אינה בטוחה מה הוא המניע שלה מתוך השלושה, בכל רגע לנתון. זאת מעבר לשאלה לגבי דרך הפעולה הרצויה בעתיד. נוסף למשבר הפנימי, קניספל יוצר מתח בין היחסים בין הדמויות בתוך הבית לבין העולם החיצון שמופיע מדי פעם במהלך הסרט, ומשנה את הדינמיקה בין האם לבנה, כמו גם את ההשקפה של רינה לגבי האירוע בכללותו. זהו סרט שניתן לחוות כתמונת מראה לשני הסרטים שהוצגו לפניו.

תכניות לקיץ
Summer Planning

המקבץ הראשון של התחרות הבינלאומית הרגיש קצת כמו קלישאה של קולנוע בינלאומי, עבורי. כל סרט התאפיין בסגנון המזוהה עם זרם מסוים בקולנוע האמנותי האופנתי בארצו: הסרט הפולני ("יום האם") נעזר בצילום שחור-לבן מרהיב ומדויק על מנת לספר סיפור בלי דיאלוג; הסרט מנפאל ("ג'ונקו") הציג סיפור מרגש על שתי דמויות החיות לבדן בשטח חקלאי למרגלות הרים; הסרט הרומני היה דרמה משפחתית המורכבת מסצנות בשוט אחד. יש בכך משהו מעט מתסכל, אבל כל הסרטים הצליחו לעשות את העבודה בצורה מעניינת גם מעבר לקלישאה, במקבץ שהשתפר מסרט לסרט. הרומני היה נהדר בעיניי ולכן אני מרחיב עליו מעט יותר בשלב זה.

הבמאי אלכסנדרו מירונסקו פותח את סרטו בשוט ארוך שרובו מצולם מבעד לחלל של דלת פתוחה, דרכה ניתן לראות שגרת בוקר בבית משפחה. האישה מסדרת את הבית ומכינה אוכל לילד, בעוד הבעל ישן בסלון. במהלך השוט נפתחת דלת נוספת ומתעורר הילד שישן בחדר עם צילום של ניו יורק. באותו שוט, הילד אוכל רק חלק מארוחת הבוקר ונמסר כי הוא מתכנן להעביר את הקיץ במחנה עם ילדים אחרים מבית הספר, עליו הוא צריך לשלם למחרת. האם רוצה לתת לילד את הכסף למחנה, אך למשפחה יש צרות אחרות. מהר מאוד, הילד נקרא להעיד במשפט הגירושים של הוריו, בעוד שוט העובר דרך חללים שונים וחושף דמויות נוספות ודינמיקה משפחתית מורכבת.

בפחות מחצי שעה, מירונסקו בונה היטב את דמויות ההורים, את דמות הסבתא מצד האם, ובסופו של דבר את דמות הילד שלפעמים נשכח דווקא בשעה שרבים על גורלו, באופן שהדהד עוברי את הסרט "אהבה חסרה" של אנדריי זבייגינצב. אולם, הסרט הקצר הזה נשאר בתחום הדרמות הפחות "גדולות" ולא פחות מתסכלות. כן, השוט הארוך שמתחיל דומם ולאחר מכן נע הפך למוכר מדי בקולנוע בכלל, ובקולנוע הרומני בפרט. אבל הוא עודנו מרשים ואפקטיבי במקרים בהם הוא מבוצע ביעילות, משרת תסריט הנותן לדמויות ניאונסים של התנהגות ולא רק תפקיד בעלילה. מירונסקו מבצע זאת היטב.

ילדות
Daughters

הסרט שסגר את המקבץ הגיע מבלגיה וכנראה שהקלישאה החדשה בסרטים בלגיים היא עיסוק בילדות בגיל בית ספר יסודי. או שזו רק הקלישאה של סרטים בלגיים שאני מאוד אוהב, אחרי "מגרש משחקים", סרט השנה שלי דאשתקד. בשני הסרטים יש מימד של רצון לשייכות וחברות מחד ואכזריות שלא מסתירים בילדות מאידך. אולם, הם גם סרטים שונים מאוד והחיבור שאני מייצר אינו הוגן כלפי שניהם.

הבמאית מריוליין ורהובן פותחת את סרטה בסצנה טעונה: ילדה נלקחת מאמה הביולוגית על מנת לחיות עם אם אומנת, מבלי שהסיבה להחלטה נאמרת במפורש. הקהל יכול להניח כי נקבע שהאם לא יכולה לטפל בבת, אך דומה כי רגע הפרידה קשה כמעט לכל המעורבות בו. הילדה שעוברת לבית החדש היא רומי בת ה-7. במכונית, רגע אחרי השינוי אותו היא לא לגמרי תופסת, היא פוגשת את נדין, מי שהופכת לפתע לאחותה הגדולה. היחס של נדין כלפי האחות נע בין טיפול ועזרה מול רגעי השבר של הילדה הקטנה ממנה, לבין קנאה על גזילת חלק מתשומת הלב של האם. להוציא את הפתיחה, הסרט כולו מכיל רק את שלוש הדמויות הללו – שתי ילדות במערכת טעונה ואישה מבוגרת המנסה למצוא את האיזון.

ורהובן נעה בין סצנות בהן המתיחות והדרמה נמצאת בחזית לבין רגעים בהם נדמה כי שגרה מתחילה להירקם, או יכולה להירקם. הבמאית נשנעת על ההופעה של השחקניות-הילדות ובונה סביבן תחושה של אינטימיות, בה משחק הופך אותן לאחיות של ממש. אך מגע לא נכון אחד יכול להפוך לריב שבנקודות מסוימות בסרט יש בו סכנה של ממש.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.