• פסטיבל סרטי הסטודנטים 2022: מדריך והמלצות
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • סרטים חדשים: ״אלביס״ של באז לורמן בקולנוע
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח ראשון
  • ״טווח אפס״, סקירה
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • גל במאים שבים אל תקופת ילדותם בסרטים מאוחרים
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

״קדימה, קדימה״, סקירה

27 במאי 2022 מאת עופר ליברגל

אחת מן התלונות הנפוצות לגבי הקולנוע העכשווי היא שהוליווד כבר לא מפיקה דרמות בתקציב בינוני שפונות לקהל בוגר. הבמאי מייק מילס יוצר בדיוק דרמות מן הסוג הזה, מתוך שולי הוליווד פינת הקולנוע העצמאי. הסרטים שלו מיועדים לקהל בורגני לא בהכרח עשיר אך בהכרח משכיל, יש בהם כוכבי קולנוע וטלוויזיה אבל לא בהכרח הנוצצים ביותר, והדגש בהם הוא על כתיבת הדמויות ותהליך למידה של לחיות ביחד בתוך התא המשפחתי. דומה כי הייחוד של הסגנון שלו הוא כבוד לקהל וצניעות מסוימת בעשייה. גם אם בחירות מסוימת בסרטו החדש, "קדימה, קדימה" (C'mon C'mon), נראות מעט פחות צנועות, משהו בסרט הזה משדר רצון לקדש את הסיפור דווקא כי הוא לא יוצא דופן.

הוליווד מודעת אל הקולנוע של מילס מעבר לנוכחות של הכוכבים בסרטיו, שכן שני הקודמים שלו הוזכרו בטקס האוסקר: "בגינרס" זיכה את כריסטופר פלאמר בפרס שחקן המשנה, ו-"נשות המאה ה-20" העניק למילס עצמו מועמדות על תסריט. הרבה מבקרים בארה"ב דחפו גם את הסרט הנוכחי שלו לכיוון מועמדיות לאוסקר, עקב תאריך יציאה באמצע עונת הפרסים והזנקה בסבב פסטיבלי הסתיו, אבל דומה שזה לא קרה ולא ממש היה קרוב. לא שמדובר במדד למשהו, אבל נראה לי שהסרט הזה אכן מעט פחות טוב משני קודמיו, למרות שבהחלט יש לו גם יתרונות, בעיקר בהופעה של צוות השחקנים.

"קדימה, קדימה" לא עוסק בסניף מפלגת קדימה במושבה קדימה שבשרון, אלא בג'וני (חואקין פיניקס), שדר רדיו די מצליח שחי לבדו. התכנית הנוכחית שלו מורכבת משיחות עם ילדים ובני נוער ברחבי ארה"ב. במהלך המסעות שלו, אחותו ויו (גבי הופמן), שהקשר עימה לא היה במיטבו בשנים האחרונות, מבקשת ממנו עזרה: בן הזוג שלה הסתבך עקב התמכרות כלשהי והיא צריכה מישהו שישגיח על ג'סי, בנה בן התשע (וודי נורמן), שמכיר את הדוד שלו ג'וני, אבל לא ממש זוכר אותו.

ג'וני נוסע ללוס אנג'לס להשגיח על האחיין למספר ימים, אולם המצב של הורי הילד מסתבך אף יותר וג'וני מוצא את כמשגיח העיקרי. הוא יוצר עם אחיינו קשר במהלך תקופה יותר ארוכה, כולל בערים אחרות בארה"ב, בעודו נדרש לשוב ולראיין ילדים אחרים לתוכנית הרדיו שלו. מן הסתם, הילד והדוד לומדים להכיר אחד את השני באופן שתורם נפשית לשניהם, גם לגבי מציאת אומץ ליצור קשרים ובכלל להעז בחיים. הדבר בא לידי ביטוי בציטוט אשר נתן את כותרתו לסרט, שלמרות הפיתוי לא ממש ניתן לתרגם אותו בתור "יאללה, יאללה", במקום המילה שכן נבחרה.

כאמור, הנכס העיקרי של הסרט הוא השחקנים. פיניקס מלוהק לרוב לתפקיד של דמויות אקסצנטריות וכאן הוא בפאזה רגועה, דמות שהמקצוע שלה הוא להקשיב. אני מאוד אוהב את הצד הזה של פיניקס, שלא בא לידי ביטוי מאז "היא". סצנות רבות בסרט הוא חולק עם הילד-שחקן ונורמן הוא ליהוק מוצלח גם כילד חמוד וגם בתור מי שלא גונב יותר מדי את ההצגה.
אולם, המצטיינת של הקאסט לדעתי היא הופמן, שבונה דמות מורכבת ומעבירה קשת גדולה של רגשות דווקא בגלל שרוב הסצנות שלה הן קצרות. לרוב היא מופיעה בשיחות טלפון בהן רואים את שני הצדדים, לפרקים בפלאשבק לעבר, מדי פעם אפילו מוצגת רק תגובה שלה להודעת טקסט. יש לה הרבה נוכחות בסרט, במנות קטנות ומדי פעם, דבר שמשאיר טעם של עוד אבל גם בונה בהדרגה את מערכות היחסים שלה: עם אחיה, עם בנה, עם בן הזוג שהיא נשארת איתו למרות שהוא בעייתי, וגם עם אמא שלה ושל ג'וני, אשר הבדלי גישות בטיפול בה בשנים האחרונות הובילה לקרע בין האחים. הסרט חושף בהדרגה כי הקרע, כמו גם החיבור מחדש, לא נוצר רק בגלל סיבה אחת.

דבר נוסף הבולט בסרט הוא הצילום. מילס והצלם רובי ריאן בחרו לצלם את הסרט בשחור-לבן, אשר מעניק לו גוון אמנותי יותר וגם לוכד את הדמויות ככאלו הנמצאות בארה"ב העכשווית, אבל שייכות לעידן מעט אחר. הדבר גם חושף את היכולת של ריאן לייצר קולנוע מלוטש ויפה לצפייה ולבסס את מעמדו כצלם בכיר בתחום הקולנוע העצמאי. למרות שהעלילה עוסקת בדרמה פשוטה, הסרט נודד בין חמש ערים שונות ברחבי ארה"ב וכל אחת מהן מקבלת אישיות משלה בדרך בה היא מצלומת. כך לדוגמה, לוס אנג'לס כוללת מרחבים פתוחים ושמש שהופכת את האפור ללבן יותר, בעוד ניו יורק מצולמת בפריימים עמוסים היוצרים תחושה של לחץ.

הבעיה העיקרית של הסרט היא דווקא במה שאמור להיות הנקודה החזקה שלו, הכתיבה והבימוי. מילס הוא עדיין תסריטאי מאוד חכם וכל מהלך עלילתי או ציטוט של מקור ספרותי מרגיש מחושב מאוד, אולם הפעם הסרט לא ממש מוצא את הקצב שלו. הסצנות עם הופמן טובות גם משום שהן קצרות יחסית, בעוד הסצנות בין פיניקס ונורמן לא בהכרח ארוכות מדי, אבל יש להן קצב לא אחיד. הדבר מקשה על כניסה של ממש לעולם המצטייר בסרט או על שמירת עניין לאורך כל זמן הצפייה. גם ברמת הדיאלוגים או המהלכים הרגשיים שהדמויות עוברות, הסרט תמיד חכם אבל כמעט אף פעם לא מבריק. לכן יש לו מעט מדי ערך מוסף יחסית לסרט שלא ממש מוצא את הטון שלו.

הטון הזה כולל גם קטעים תיעודים באופיים, שיחות של פיניקס עם בני נוער עבור התכנית הרדיו. השיחות הללו, בהן הצעירים מתבקשים לדבר על העתיד, מכניסות גם גוון אחר לסרט. בעוד המשפחה שבמרכז העלילה היא לבנה, המרואיינים הם בני מהגרים ומיעוטים. הדבר מכיר בכך כי ארה"ב משתנה לא רק חברתית, אלא גם שהבורגנות הלבנה והמשכילה מתעניינת יותר באחר מאשר בעצמה, לפחות כמראית עין. קטעי השיחה עם המרואיינים יפים ומעיינים בפני עצמם, לפחות מדי פעם, אך גם הם לא שומרים על רמה אחידה. ממש כפי שהשיחות בין ג'וני לבין האחיין שלו מעניינות ומרגשות לפרקים ומרגישות בנאליות במקרים אחרים.

למרות חסרונותיו, "קדימה, קדימה" עדיין עובד בתור הסרט בזכות השחקנים המספקים כמה רגעים שמצדיקים את חווית הצפייה. אך בסופו של דבר הוא לא נחרת בזיכרון או הופך למשהו שאי אפשר להפסיד. מכיוון שהזכרתי את הצילום של ריאן, אציין כי הצלם עבד גם על הסרטים האחרונים של נואה באומבך, במאי אמריקאי נוסף שהקולנוע שלו פועל באותן טריטוריות כמו מילס. ההשוואה הזו לא מוציאה את האחרון בצורה טובה הפעם (בסרטו הקודם הפער היה קטן יותר). מילס מרגיש כמו גרסה מעט פחות טובה של באומבך לא מפני שהוא חקיין, אלא מפני ששניהם פועלים במסורת של הדרמה האיכותית שכמעט נעלמה. לכן, אולי הסרט הנוכחי שלו עשוי לספק בעיקר את מי שחסרים להם סרטים כאלו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.