• פסטיבל סרטי הסטודנטים 2022: מדריך והמלצות
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • סרטים חדשים: ״אלביס״ של באז לורמן בקולנוע
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח ראשון
  • ״טווח אפס״, סקירה
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • גל במאים שבים אל תקופת ילדותם בסרטים מאוחרים
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

״ספנסר״, סקירה

11 בפברואר 2022 מאת אורון שמיר

האובססיה של התרבות הפופולרית לדמות של הנסיכה דיאנה נמצאת, להערכתי, בנקודת רוויה ושיא של כל הזמנים מאז מותה. היא השתלטה על הסדרה ״הכתר״ בעונותיה האחרונות, שם גילמה אותה השחקנית אמה קורין, ועתידה להמשיך בכך השחקנית שמחליפה אותה, אליזבת׳ דביקי. באותה נטפליקס תוכלו למצוא את ״דיאנה: המחזמר״ (בחיי שזה אמיתי). בכל מקום שאינו נטפליקס, כתבות וסרטים דוקומנטריים המשתמשים בדמותה מילאו את המסכים בשנה-שנתיים האחרונות, יותר מעבר. כולל דוקומנטרי חדש בפסטיבל סאנדנס שהסתיים רק לפני כשבועיים, שנקרא פשוט ״The Princess״. אחד מן הסרטים התיעודיים מן השנה החולפת, ״Secrets of Diana's Last Royal Christmas: 1991״, שב אל חג המולד האחרון של דיאנה עם משפחת המלוכה. רגע לפני ההתפרקות הפומבית של נישואיה ליורש הכתר הנסיך צ׳ראלס, אחרי עשור, וקצת לפני מה שמלכת אנגליה תתאר בהמשך בתור ״השנה האיומה״. זוהי בדיוק תקופת התרחשות העלילה של הסרט בעל הפרופיל הגבוה ביותר אודות הדמות הציבורית, ששמו כשם משפחתה לפני הנישואים – ״ספנסר״ (Spencer).

יכול להיות שתגיבו אל קיומו כפי שעשיתי אני כששמעתי עליו לראשונה, במשיכת כתף ומלמולים שעדיף לא לחזור עליהם. אפשר גם להטות את הראש בזווית תוך כדי, ג׳סטה שכל שחקנית המגלמת אותה מאמצת. מי צריך עוד ביוגרפיה על אומללות בית המלוכה הבריטי, ומה הקשר לקריסטן סטיוארט בתפקיד הראשי – היא גם לא דומה לה, גם אמריקאית, ובעיקר איננה שחקנית. נתון אחד שינה את דעתי והוא שם הבמאי, פבלו לאריין (אני מוכן לכתוב כמו כולם כל עוד נזכור שקוראים לו לא-רא-אין, אחרת אני חוזר לכתוב ״לראין״). הצ׳יליאני המבריק הוכיח את כוחו בביוגרפיות, בארצו (״נרודה״) כמו גם בתרבויות שאינן שלו (״ג׳קי״), והפגין את כשרונו קודם לכן בסרטים שביים במולדתו (ובראשם ״לא״). מבחינתי, ״הסרט החדש של פבלו לאריין״ זה משהו שצריך לראות ובקולנוע, בלי שום קשר לשמו, לעלילה או לצוות. אחרי הצפייה הבנתי את העצה שקיבלתי מחברים שצפו בו בבכורה בפסטיבל ונציה – להעמיד פנים שזה לא באמת סרט על הנסיכה דיאנה שכולם מכירים, אלא בדיון. ברגע שמשחררים את הבקיאות או המטענים הרגשיים כלפי ההיסטוריה, של הדמויות או המשתתפים, מתגלה ״ספנסר״ במלוא היופי והחרדתיות שלו.

הבמאי מסייע לצופים לעשות בדיוק את זה ופותח את הסרט בלי הדמויות של משפחת המלוכה, אחרי הכתובית ״משל המבוסס על טרגדיה אמיתית״. אחוזה ריקה מתמלאת באנשי צבא, הבודקים את השטח למטרות אבטחה. בעוזבם, חולפת מולם שורת טבחים מאורגנת משל הייתה צבא מאומן בפני עצמה, כפי שניכר בהקפדה על המדים והצעידה בסך. הם פורקים בזהירות ארגזי תחמושת, שבעצם מלאים במצרכים. הטקס הוא העיקר בעוד המשתתפים בו, אצילים רמי מעלה ככל שיהיו, חסרי חשיבות וברי חלוף. יעידו מאות ואלפי שנים של מסורת המתבצעת בדיוק באותו האופן, כאשר הדבר היחיד שמתחלף הם האנשים. הילת הקדושה המרימה אותם מעם מוענקת להם הודות להתרחקות מן האנושי והיצמדות אל הכללים הנשגבים. את כל זה ועוד הרבה יותר מתקשרים הבמאי וסרטו אל הצופה בלי מילים מפורשות, בפרולוג נטול דמויות של ממש. הנקודה הזו תלוטש לאורך הסרט, תשויף ותחודד עד שתהיה מסוגלת לפצוע, ואז תוחזר לנדן בכל פעם שהדיאלוגים יסבירו את מה שכבר הובן.

דיאנה מגיע באיחור אל המקום בו היא עתידה לבלות את חג המולד, איחור שיש בו אירוניה כפולה. הרי זו לא הפעם הראשונה שלה במקום כנסיכת ויילס, ולמעשה היא בכלל גדלה באיזור. היא תועה בדרך במובן הסמלי יותר מאשר המעשי, או שמא איבדה את דרכה דווקא משום שהיא בבית ובכלל לא בבית, באותה נשימה. היא גם יודעת מה מצפה לה כאשר תיכנס בשערי האחוזה – הטקס הראשון. בבית משפחת וינדזור נשקלים בתחילת החג, מסורת שנועדה להבטיח שכולם עלו במשקל אחרי פיטום, ובכך להפגין הודיה מהולה בהנאה דקדנטית. בתור מי שעוסקים במשקל שלה בכל ימות השנה, ומצויה עמוק בתוך הפרעת האכילה הנודעת לשמצה שלה, דיאנה מרגישה בתחילת החג כמו בקר. במיוחד אחרי שרעתה בשדה בוצי, בחיפוש אחר דחליל שיכוון אותה אל המקום בו שיחקה בילדותה, ממנו היא שומרת מזכרת.

ההרגשה הנוראית המלווה אותה כענן שחור בתחילת הסרט תחלוף כשתפגוש את בניה, וויליאם (ג׳ק ניילן) והארי (פרדי ספרי), שני בלוני החמצן הג׳ינג׳ים שלה בשלושה ימים צפויים של מחנק. אבל ישנן תחושות נוראיות אפילו יותר מלהיות חיה המובלת ממקום למקום, נטולת סוכנות ועצמאות מחשבתית. זה קורה כאשר דיאנה הופכת כבר בארוחת הערב הראשונה לחפץ דומם. השמלה שנבחרה עבורה מראש, כמו יתר התלבושות שלה לכל שעה בכל יום, צבועה בצבע הווילונות, הקירות של חדר האוכל ואפילו המנה הראשונה – ירוק חיוור. הארוחה שעוברת ללא דיאלוג אך עם המון מבטים רבי משמעות, ממזגת את הגיבורה עם הרקע ועם הקערה עליה היא מביטה, שכמו התהום של ניטשה כאילו משיבה לה מבט. דיאנה היא סתם קישוט נוסף בחדר מקושט מדי, ושרשרת הפנינים שלה היא קולר ורצועה. אם היא בכלל שלה או רק שלה.

מפתה לעבור סצנה אחר סצנה ולהתפעל מן המלאכה של לאריין וצוותו המפואר, אבל במקום זאת אנצל את הנקודה האחרונה כדי לעבור מהמיקרו למאקרו. ההחפצה של דיאנה בסרט היא לא אישית נגדה, בעולם בו שום דבר אינו אישי כי הכל בו טקסי. עולם בו אנשים הם בעצם תארי אצולה והמלכה היא בעצם ״הכתר״, האנשה של מושג המונרכיה. הכליאה של דיאנה בכלוב הזהב נעשית תוך סגירת הבריח מהצד הפנימי, דרכם של הסובבים להראות לה שהיא חלק מן המשפחה. יש להם גם דרכים לגרום לה להרגיש את ההיפך, בין היתר במיקרו-אגרסיות, ורוב הזמן הם שולחים את המשרתים כדי לנעול אותה בכלוב. בשלב הזה של הצפייה כלוב אחר החל ללחוץ, כלוב הצלעות שלי.

דיאנה של הסרט קצה במשחק ובהעמדת הפנים, בעוד מוסבר לה במפורש שהכל הצגה. היא נמשכת אל האנושי – בתוכה ובסביבתה. מול האצילים זה לא עולה יפה, ויש לי הרגשה לא מבוססת שזו הסיבה שלוהקו לגלם אותם פרצופים פחות מוכרים, דוגמת ג׳ק פארת׳ינג בתור הנסיך צ׳ארלס. הוא בקושי דמות בסיפור, המלכה היא ממש ניצבת עם שורות בודדות. הסרט לא מתעכב עליהם ולצופה אין סיבה להיקשר אליהם. לעומתם, שלוש דמויות נטולות ייחוס זוכות למספר רב של סצנות עם הנסיכה. מגי (סאלי הוקינס), המלבישה ואשת סודה, היא היחידה עימה דיאנה מצליחה לשוחח. דארן (שון האריס) הוא ראש המטבח, שמתייחס אל הצוות שלו כאל צבא (ומכנה אותם ״בריגדה״), שהיכרות מוקדמת בינו ובין דיאנה מובילה לרגעי קירבה. מייג׳ור גרגורי (טימותי ספול) המופקד על שמירה על הכללים הופך להיות הצל שלה, אבל גם לומד לראות אותה כאדם. האינטראקציות עם הדמויות הללו, המשוחקות להפליא, הן הסצנות מבוססות הדיאלוג הטובות בסרט. לצידן, הרגעים של דיאנה בתור אמא ליורשי העצר וויליאם והארי, שתי האהבות המאירות היחידות בחייה.

כתבתי ״הסצנות מבוססות הדיאלוג״ משום שהסרט בשיאו דווקא כשהוא מתקרב לאבסטרקטי, במקום לנסות להבהיר את מה שברור מן התמונות והצלילים. הקולנוע של לאריין תמיד שטוף אור בוהק, וכאן השמש מתפרצת גם מבעד לחלונות מסורגים, ובזכות הצלמת המופלאה קלייר מאתון גם נרות ושלל גופי תאורה זוהרים חרישית בחשכת העלילה. את האווירה מקדירה המוזיקה עוכרת השלווה של ג׳וני גרינווד, עבודת ההלחנה הכי מוצלחת ומגוונת שלו השנה בעיני (הסליחה עם מעריצי ״כוחו של הכלב״), וגם עיצוב פסקול שעוטף את החלל באופל ותוקף מכל הכיוונים. כמעט רכנתי להשתיק צופים אחרים בהקרנה בה נכחתי, באולם עם סאונד משובח במיוחד, עד שהבנתי שכל הלחשושים מאחורי הגב בוקעים מהרמקולים. הם חלק מהסרט ומעבירים את אווירת הפראנויה של הנסיכה אל הצופה, ואגב, בצפייה ביתית זה הורגש פחות. גם מחלקות הארט והתלבושות וכל היתר מצטיינות, אבל ההבדל בין הסרט לבין פרק של ״הכתר״ הוא שיש במאי והוא לא עבד לתסריט. לאריין שב ומזכיר כי הוא אחד הבמאים המצטיינים היום ביצירת והעברת התחושות מן המסך אל יושבי האולם.

״ספנסר״ קרוי על שם מה שהיה ואיננו – שם המשפחה של דיאנה, הרודף אותה כרוח רפאים. העבר שב להטריד את מנוחתה בשל המיקום של חופשת החג, יחד עם תזכורות תכופות לזהותה המחוקה. עוד רוח הרודפת אותה לאורך הסרט היא רוחה של אן בולין. ספר המונח בחדרה הופך להמחשה לדמותה של אשתו הטרגית של הנרי השמיני, שדיוקנו משקיף על הסועדים בחדר האוכל. אין צורך לדעת היסטוריה שכן התסריט מפרט על כל הקשרים האפשריים בין הדמויות. העיקר הוא שדיאנה מאמינה כי משפחת המלוכה משחקת עם הראש שלה, מושג שמקבל משמעות עגומה במיוחד בהקשר של אן בולין, וזה מעודן בערך כפי שזה נשמע. רוח הרפאים הזו, בגילומה של השחקנית איימי מנסון, מוסיפה למוטיב האימה הפסיכולוגית ומדגישה את האופן בו הסרט מתעתע בין המציאות והתודעה הלומת הקרבות הנפשיים של דיאנה. רק כאשר רגע מכביד נוסף מסתיים, אפשר לנשום ולהבין האם התרחש בדמיון הרדוף, או מה בעצם קרה במציאות של אותו רגע. אפשר גם לראות בפרנואידיות שלה טפח נוסף של אובדן הזהות, כאילו היא זו שכבר לא בטוחה מי היא, מדקלמת לדמות אחת משפט ששמעה סצנה קודם לכן מדמות אחרת.

התסריט של סטיבן נייט מלא ברגעים רדופים מאין אלה, כמו גם בסצנות בוטות, אמירות נחרצות ומטפורות משומשות. נייט, שאפשר למצוא צד אפל בהרבה מתסריטיו (״דברים יפים מלוכלכים״, ״סימנים של כבוד״, ״לוק״) כמעט מתחפש בסרט הזה לכותב אנגלי ותיק אחר, פיטר מורגן. ממש כמו הלן מירן בסרט ״המלכה״, גם בת המלוכה בסרט זה תשוחח על צפונות ליבה עם חיה שעומדת להיות ניצודה (אחרי שסיימה לשוחח עם חפץ דומם ורוחות רפאים בשלבים אחרים). במקרה זה מדובר בפסיון, המומשל אל בני המלוכה שצדים אותו וספציפית אל דיאנה. כך ממשיך הסרט לזגזג בין המרומז לנאמר במפורש, באופן שעבורי לא פגם בחוויה אבל אני מסוגל להבין את מי שכן. הרי אין צורך לחזור על המשפט ״הם שומעים הכל״ שכתוב בגדול במטבח, כפי שההסברים של דיאנה לילדיה על כך ש״כאן העבר והווה זהים, ואין עתיד״ מומחשים טוב יותר במעשיה מאשר בדבריה. בהסתייגות, אומר שלא קלטתי הכל בצפייה הראשונה וחלק מן הרגעים המרומזים חלפו לידי עד שחברים העירו את תשומת ליבי. למשל לעובדה שעל השמלות של דיאנה ישנה תגית המייעדת אותן לנסיכת ויילס, אבל אלו אותן ראשי תיבות המשמשות באנגלית לשבויי מלחמה (POW).

אחרי כל זה, היה קצת מרגיז לגלות שאת המועמדות היחידה של הסרט לאוסקר קטפה השחקנית הראשית. לא כל העוסקים במלאכה שציינתי בכוונה בשמם אלא רק קריסטן סטיוארט. היא סיפור שלם ולכן שמרתי את דעתי עליה לסוף. כלומר, דעתי הכללית עליה ידועה למי שקוראים וקוראות כאן – אינני מבין מה מוצאים בה, הקהל ואנשי הקולנוע כאחד. אבל הפעם משהו אחר התרחש. בשביל להסביר כיצד חוויתי את ההופעה שלה בסרט הזה אני צריך לשוב אל פסטיבל ונציה 2019, שנתיים לפני שהיא ו״ספנסר״ יתארחו שוב באי לידו.אי אז, ניצלתי את התג שלי כדי להיכנס למסיבת העיתונאים של הסרט ״סיברג״, בלי לצפות בו. כמו עם הרבה כוכבי קולנוע, הרצון לחזות בהם במציאות ולנסות להבין את הכריזמה שלהם קיים אצלי גם מול כאלה שאני רחוק מלהעריץ.

נכנסתי ונעמדתי בכניסה, מביט בשולחן המרואיינים בחדר מסיבות העיתונאים מן הצד. התמזל מזלי וסטיוארט ישבה הכי קרוב לדלת ואליי, וכך יכולתי לראות את הרגליים שלה רוטטות בעצבים מתחת לשולחן. מי שישב מולה ראה רק את החיוך המפורסם של חיה המוחזקת בכלוב ומקווה שהכל ייגמר כבר, שהכרתי ממסיבות עיתונאים איתה. אני ראיתי שהיא שבה לכרסם ציפורניים ברגע שהקרקס הסתיים, אולי כי לא הרשו לה ומכאן העצבים שזלגו לרגליים. לכן אני מאמין שהיא מבינה היבטים מסוימים של דיאנה, בעיקר את הפוזות לצלמים והקרקס התקשורתי. סטיוארט איננה דיאנה, אבל היא משתדלת. ובניגוד להרבה סרטים שלה, היא גם ממש משחקת. אני לא יכול לשקר ולומר שהיא שיחקה טוב, או שאהבתי את המבטא, שחיבבתי כל עפעוף או כל עוית. אבל זה אפשרי ואפילו מתבקש בעיניי שתגלם את התפקיד של זו שלא רוצה להיות שם, שעומדת להתעלף בכל רגע מרוב לחץ וחיוכים מזויפים. ממש כשם שבראיונות שלה היא מקפידה להיות המרדנית המתפרצת, מלאת הבוז לכל מה שמסריח מטקסיות וכלפי כל מי שמנסה לכלוא אותה בכלוב של זוהר ותהילה.

לכן התפקיד של דיאנה, כפי שהיא מתוארת בסרט הזה, תפור למידותיה. תפור כמו שמלה לכל ארוחה ואירוע במהלך שלושת ימי חג המולד – קצת חונק במקומות מסוימים אבל גם משאיר מקום באיזורים אחרים, מקומות בהם השחקנית יכולה לנוע בתוך הדמות. סטיוארט מתנפלת על ההזדמנות באופן שטרם נראה על המסך מצידה, לא בעיניי. אין פלא שהתגובה של רבים ממסקרי ומבקרי הקולנוע מאז אותו פסטיבל ונציה בו נחשף הסרט היא שמגיע לה אוסקר. המועמדות אכן הגיעה, אבל קשה לי להאמין שזה ייגמר בזכייה. אם כי בתחרות הפופולריות של האקדמיה האמריקאית הכל אפשרי. העיקר מבחינתי הוא שהרגשות כלפי סטיוארט או דיאנה פחות רלוונטיים ולא אמורים להוות את השיקול המרכזי לצפייה. יש סרט חדש של פבלו לאריין בבתי הקולנוע, ומעטים הבמאים ברמתו שפועלים כיום ומבינים כל-כך יפה את נפש האדם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.