מבט מחודש על סרטי ג'יין קמפיון: ״סוויטי״

הקדמה לפרויקט: היציאה לאקרנים (ובהמשך אל נטפליקס) של "כוחו של הכלב" משלימה סוג של תהליך אשר מתעצם בשנים האחרונות: עלייה במעמדה של הבמאית ג'יין קמפיון כאחת מדמויות המפתח בתרבות של העשורים האחרונים. ההערכה המחודשת לסרטיה בקרב חובבי קולנוע נובעת לא רק מן המגדר שלה, אלא גם מכך שהיא הקדימה את זמנה בסוגיות אחרות. חלקן קשורות לייצוג מורכב של מיניות ודיון בטאבואים, חלקן קשורות ליצירת קולנוע הפועל בתוך הזרם המרכזי, ולפעמים גם בתוך ז'אנרים מוכרים, אבל המתבסס על תחושות יותר מאשר על נרטיב. זה נכון גם כאשר היא נצמדת לספרים מוכרים אותם היא מעבדת. העניין המחודש בקמפיון בא לידי ביטוי באתרים ובפודקאסטים בחו"ל דרך בחינה מחודשת של כל סרטיה, ואני שואף להתחיל לעשות זאת גם בסריטה. זה מגיע גם מתוך סיבה אישית – אולי יותר מכל יוצר/יוצרת קולנוע אחרת, אני חש כי נחשפתי ליצירה של קמפיון בגיל מוקדם מדי, לפני שיכולתי להבין את כל הדקויות והאמביוולנטיות הקיימות בסרטיה. לכן ויתרתי מראש על חלק מסרטיה המאוחרים ולא הערכתי כראוי את הסרטים אותם כן ראיתי. על סרטה "הפסנתר" כבר כתבתי אחרי צפייה מחודשת וזוהי, בלי נדר, המשך סקירת סרטיה הנותרים.

אחרי הפסקה, הפריוקט מגיע לסרט אשר נחשב לפיצ'ר הראשון אשר ביימה ג'יין קמפיון, אחרי סרטיה הקצרים. אם כי כפי שכבר טענתי בפוסט הקודם, גם "שתי חברות" הוא טוען לכתר. מאידך, "סוויטי" (Sweetie) הוא סוג של הצהרת כוונות של יוצרת חדשה, או סוג של גיבוש המוטיבים מסרטיה הקודמים לפיצ'ר. הפעם היא גם חתומה על התסריט ביחד עם ג'רארד לי, חבר ושותף של קמפיון מבית הספר לקולנוע, שהיה חתום עמה על הסרט הקצר "רגעים חסרי תשוקה". למעשה, הסרט כל כך נראה כהמשך של סרטיה הקודמים עד כי נדמה לי שהכותרות של רובם יכולות להתאים גם לסרט הזה או לחלקים ממנו: "קליפה", "רגעים חסרי תשוקה" ו"סיפורה האישי של נערה". האורך המלא של הסרט מאפשר לקמפיון בעיקר פרק זמן יותר ארוך לסצנות ובנייה של מורכבות במערכת יחסים, ניאונסים שלא יכולתי להבין כשצפיתי בסרט בתור נער. בין היתר משום שהסגנון של קמפיון לפעמים מציג דברים פשטניים בחזית ועמוקים במה שרק נרמז, מה שבולט במיוחד בסרט הזה. בדומה ל"כוחו של הכלב",  יש בסרט הזה הרבה דרמה על המסך, אולם חלק ניכר ממנה כמו גם הרקע לסיפור נמסרים ברמזים, אם בכלל.

״סוויטי״ היה גם כרטיס הביקור של קמפיון לעולם. הוא הציג בתחרות הראשית בפסטיבל קאן 1989, תחרות שבדיעבד סימנה עלייה של כוחות חדשים בקולנוע דובר האנגלית, עם הזוכה "סקס שקרים ווידיאוטייפ" של סטיבן סודנברג וסרטו המסעיר של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון". לצד סרטים אלו, סרטה של קמפיון נראה תחילה כצנוע ומינורי יותר, סוג של מהפכה שקטה שהרשימה חלק מן המבקרים בזמן שאחרים לא ידעו מה בדיוק לעשות איתו. למשל, רוג'ר איברט הודה שבצפייה בקאן שהעריך דברים מסוימים אבל לא הבין או אהב את הסרט. בצפייה שנייה הוא מצא סרט מגובש ומרשים.

אף כי הסרט נקרא על שם דמות אחרת, מי שמובילה את העלילה היא אישה צעירה בשם קיי (קארן קולסטון), אישה צעירה ומופנמת המאמינה באמנות תפלות, ברמה של לשנות את כל חייה. בראשית הסרט, מגדת עתידות אומרת לה כי היא תדע אהבה גדולה ומשמעותית עם גבר שיש לו סימן שאלה על הפנים. זמן לא רב אחר כך, היא נתקלת בגבר שאיכשהו ניתן לראות סימן שאלה נוצר בין נקודת החן שלו והשיער. זהו לואי (טום לייקוס), אליו קיי לא ממש שמה לב עד כה. הוא גם ארוס טרי של בחורה העובדת עם קיי. אולם, קייי לא נותנת לפרט הזה להתערב בגורל ויוזמת פנייה ישירה אל לואי, בעזרת הוכחות לכך כי זה אכן הגורל ושימוש במיניות אגרסיבית. לכאורה זה עובד כמה באגדות, אולם אז הסרט קופץ 13 חודשים קדימה (מספר שקשור גם הוא לאמונה תפלה).

מערכת היחסים בין קיי ולואי חווה קשיים: הוא שותל עץ בגינה, היא מפחדת מן העץ ועוקרת אותו בסתר. היא עוברת לישון בחדר שינה נפרד ודומה כי התשוקה שלה כבתה לחלוטין, אולם עדיין רואה בלואי בן זוג, למרות שהוא מוטרד מן המצב ומרגיש שהיא כמו אחותו. ואז, האחות של קיי פורצת לתוך הסרט וזה נכון בכל מובן שניתן לפרש את זה. דון, המכונה סוויטי (ג'נבייב למון), מתפרצת לבית של קיי ולואי ביחד עם בוב, שמוגדר בתור האמרגן שלה ובפוען נראה כמו מכור לסמים. סוויטי לא יציבה מבחינה נפשית והיא מכניסה חוסר יציבות לתוך כל מי שהיא פוגשת: בעוד קיי איבדה את התשוקה המינית, סוויטי משחקת על התשוקות שלה ויוזמת גם מגע מיני עם לואי, באופן אשר מהדהד את טכניקת החיזור של קיי מן הפתיחה. סוויטי שואפת להצליח בעולם הבידור ומאמינה כי עוד יש לה סיכוי, אולם בפועל היא רק נטל על משפחתה וכל מי שסובב אותה, בעודה דורשת תשומת לב תמידית.

צרות משפחתיות נוספות מגיעות כעבור זמן קצר: ההורים של שתי האחיות נפרדים, גם אם לתקופה קצובה. האב גורדון (ג'ון דרלינג) מגיע גם הוא לדירה של קיי ונראה די מדוכא. אם כי בניגוד לסביבה או לכל היגיון, דומה כי הוא עדיין מאמין בסוויטי. פלאשבק קצר לעבר מראה אותו עובד עימה על ריקוד והכלב המשפחתי מפריע להם. סצנה אחרת בסרט מרמזת באופן מטריד על קרבה יתרה בין השניים, אם כי הדבר לא מוצג בהכרח כגילוי עריות ויותר כפרשנות אפשרית של קיי. בסצנות אחרות, סוויטי מדמה התנהגות של כלב כלפי אחרים כאשר היא מסרבת להתנהג כבוגרת ודורשת את תשומת הלב המירבית. בסופו של דבר ההורים משלימים וגם קיי מצליחה לחזור לסוג של שגרה. אבל לבני המשפחה יש צרות שקטות, בעוד סוויטי היא צעקה מתמשכת, או פצצה שהם לא מצליחים לנטרל: לא בגישה האוהבת של ההורים ולא בעיונות הלא תמיד סמויה של קיי. בחלק האחרון, הטון משתנה מסרט אפיזודות לסוג של סיקוונס מתח בו יש סכנה לגורל מספר דמויות. כולל ילד החי בשכנות לקיי, אשר נחשף יותר מדי לאופי הסוער והלא קונבנציונלי של סוויטי.

לכאורה, הסרט מציג שתי אחיות, אחת מהן מנהלת חיים "נורמליים" במעמד הבינוני באוסטרליה, והשנייה חומקת מכל הגדרה של נורמליות או התנהגות תקינה. סוג של ניגוד האופייני גם לגיבורות "שתי חברות". אלא שהסרט נפתח עם 25 דקות בהן סוויטי לא נראית על המסך ולא מוזכרת, פרט לפרולוג. החיים של קיי, במנותק מן הניגוד לסוויטי, סובלים בעצמם מחוסר איזון. בעיקר, יש בהם פער בין האהבה הגדולה המובטחת והשגרה של מערכת יחסים בפועל. דומה כי קיי ולואי לא בדויק חולקים את אותם תחומי עניין: היא רוחנית דרך אמונה בגורל וייעוץ של מגדת עתידות, הוא מתרגל מדיטציה אליה היא לא מצליחה להתחבר. כל זאת אפילו בלי הבעיות בחיי המין של השניים, שהן בהחלט בעיות אשר קיי לא ממש מוכנה לדבר עליהן בגלוי למרות שהיא מנסה לפתור אותן. במידה רבה, שתי האחיות רודפות בדרכן אחרי חלום אבוד ולא ממש מנסות להסתגל למציאות החיים. במהלך הסרט, לואי אומר את המשפט: "אשליות לא נעלמות, הן הופכות מעודנות יותר". הוא אומר זאת ביחס לסוויטי, אבל בפועל מתאר גם את האשליה של קיי בצורה לא פחות מדויקת. עבור קיי, הסתגלות או ויתור על האשליה הוא עדיין אפשרי. או לפחות, מקור האשליה מספק לה את הכלי להתקפחות אפשרית.

כאשר קיי חוזרת אל מגדת העתידות, היא שומעת את המשפט "אומץ ומין – זה כל מה שאהבה היא", משפט אשר סותר את המחשבות הרומנטיות או את תחושת הייעוד שמנחה את קיי. האמירה דווקא מצד המדריכה הרוחנית (שחיה עם גבר במצב בעייתי בעצמה) על כך כי האהבה היא קודם כל פיזית ולא רוחנית, וכי הדברים דורשים אומץ ולא מסתדרים מעצמם, היא סוג של זעזוע לתפיסה היותר טוטאלית של ייעוד וקשר בין אנשים הנוכחת בפתיחת הסרט. למעשה, ניתן לראות בשני הביקורים אצל הקוראת פער בין התמימות של האופן בו חושבים על חיים בוגרים במהלך ההתבגרות, לבין המחשבה על החיים אחרי צבירת ניסיון. גם האדם התרבותי הוא בסופו של דבר חיה. אולם הדברים מורכבים יותר, שכן ההליכה של סוויטי רחוק מדי לתוך היסודות החייתים גובה מחיר. חלק מן הגדולה של הסרט הוא שלמרות המראה הראשוני, קיי לרגע אינה תמימה לחלוטין. אף על פי שנסיבות החיים של המשפחה שבלב הסרט שגרתיות, הנושא של ריחוק במשפחה ובזוגיות הוא אוניברסלי, וחלק מן הסיבות לקרעים ולקירבה בתוך הסרט צצים גם בנסיבות פחות קיצוניות.

המוטיב הבולט בסרט הוא עץ. הסרט נפתח בפרולוג בו קיי מספרת על בית העץ שהיה מיועד לסוויטי, בית שהיה לה אסור לטפס אליו וגרם לה לפחד מעצים בהמשך חייה. הפחד הזה מוביל לקרע ביחסים על לואי, שכן היא לא יכולה להסביר לו את הרתיעה שלה מעצים. סוויטי לעומת זאת מגלה את העץ המוסתר והנוכחות שלה היא איום תמידי על הסוד הקטן של קיי, אשר ניסתה לטאטא את הדברים מתחת למיטה, מילולית, במקום להתעמת. סוויטי לא מעלימה עין מבעיות אלא שמה אותן בחזית כמשהו שהוא חלק מן האישיות שלה. מעבר לכך, אותו בית עץ בפתיחה הופך להיות מהותי ברגע השיא של הסרט. יותר מסגירת מעגל, יש בכך אמירה שמשהו בסוויטי לא לגמרי עבר את גיל ההתבגרות. היא כבר לא הילדה בעלת הפונטציאל שהייתה, אבל חווית הילדות הפגומה שלה והאמונה הלא מבוססת שקיבלה בכישרון שלה החזירה אותה לילדות.

ייתכן וזה קשור לגילוי עריות, אולם כאמור, הסרט מאוד רומז אבל לא אומר. השימוש ברמיזות לנרטיב הוא מהותי לדרך בה קמפיון בונה את הסרטים שלה. הדגש שלה הוא לא רק על העלילה, אלא על הרגעים הלא ממש קטנים אשר מעצבים את האישיות. הדבר בולט לא רק בדרך בה הנרטיב נפרס, אלא גם בדרך בה כל דימוי בסרט מצולם. קמפיון מרבה להשתמש בצילומים של אובייקטים או חלקים מן הפנים בתקריב, או לחילופין עושה שימוש בזוויות לא שגרתיות, או יוצרת פריים בתוך פריים. הדבר מקנה לסרט תחושה מחושבת: גם כאשר ההתרחשות לא סוערת, כל פריים מביע משהו, לרוב את חוסר הנחת של קיי במגע מול העולם. שכן, חלקים רבים בסרט לא רק מתארים את קיי, אלא גם מובאים מתוך נקודת המבט שלה. על פי רוב, קיי אמנם יודעת איך להתנהג בציבור טוב יותר מסוויטי, אך תפיסת המציאות שלה גם היא מעוותת לפרקים. בעיקר, יש לה חרדות ממגע בדברים ו/או אנשים וגם חרדות מלהכיר את עצמה ואת הסביבה עד הסוף.

בקשר לצילום, יש להזכיר את התרומה של הצלמת סאלי בונגרס, עוד שותפה של קמפיון מימי הלימודים. הצילום של בונגרס מעניק גם לסביבה השגרתית גוון מעט סוריאליסטי, וכאשר הסרט יוצא לסיקוונס קצר אל האזורים המרוחקים במערב אוסטרליה, אור טבעי חודר לאסתטיקה של הסרט וגורם לו להיראות כמו מערבון מודרני. הפתיע אותי מעט לגלות כי הקריירה של בונגרס, לה זה היה פיצ'ר עלילתי ראשון, לא ממש התרוממה אחרי הסרט הזה וכי יש לה רק עוד מספר מצומצם של פרויקטים בתור צלמת או במאית.

הסרט מסתיים עם מה שנראה תחילה כמו בדיחה אכזרית: הוא מוקדש "לאחותי". התיאור של האחות בסרט נראה, לפחות במבט ראשון, כביקורתי עד זוועתי. אבל לא במקרה, כאשר הסכנה הופכת מוחשית, האקט של קיי כלפי סוויטי הוא אקט של דאגה ואהבה, בניגוד לדברים אחרים שאמרה במהלך הסרט. שתי האחיות מאוד שונות באופי, אבל גם קשורות זו בזו. בסופו של דבר הן סוג של עוגן, גם אם פגום, אחת של השנייה. איני יודע דבר על מערכת היחסים של קמפיון עם אחותה הגדולה אן (שהחלה את קריירת הקולנוע שלה באותה שנה עם סרט קצר), ואני מניח שהסרט הוא לא אוטוביוגרפי, מעבר לתחושה הכללית של המגע של אישה עם העולם. זהו סרט שמראה הרבה דברים בעייתיים, אבל במרכזו קשר רגשי תומך וגם אהבה עם המשפחה, שלא בוחרים. אהבה שאינה כרוכה במין ולעתים היא נראית כמוכתבת מראש, אבל גם בה לפעמים דרוש אומץ.