• סיכום 2021: הסרטים הטובים ביותר של השנה
  • לקראת או בעקבות ״דרומית לגן עדן״ של אהרון קשלס
  • ״הבית״, סקירת נטפליקס
  • כישלונות נהדרים - ״לילה מלא גשם״ של לינה ורטמולר
  • דין מרטין: מלך הקול
  • אוסקר 2021/22: המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: שובו של מותג האימה ״צעקה״
  • ״קלון״, סקירת נטפליקס
  • ״אנקאנטו״, סקירה לסרט האנימציה של דיסני
  • פסטיבל אקינו 2021: הסרטים של ריוסוקה המגוצ׳י
  • אוסקר 2021/22: מסקנות והשערות לקראת העונה
  • מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה״, סקירה
  • על כל סרטי
  • ״קינגס מן: ההתחלה״, סקירה
  • סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2021
  • ״ליקריץ פיצה״, סקירה

מבט מחודש על סרטי ג'יין קמפיון: ״שתי חברות״

30 בנובמבר 2021 מאת עופר ליברגל

הקדמה לפרויקט: היציאה לאקרנים (ובהמשך אל נטפליקס) של "כוחו של הכלב" משלימה סוג של תהליך אשר מתעצם בשנים האחרונות: עלייה במעמדה של הבמאית ג'יין קמפיון כאחת מדמויות המפתח בתרבות של העשורים האחרונים. ההערכה המחודשת לסרטיה בקרב חובבי קולנוע נובעת לא רק מן המגדר שלה, אלא גם מכך שהיא הקדימה את זמנה בסוגיות אחרות. חלקן קשורות לייצוג מורכב של מיניות ודיון בטאבואים, חלקן קשורות ליצירת קולנוע הפועל בתוך הזרם המרכזי, ולפעמים גם בתוך ז'אנרים מוכרים, אבל המתבסס על תחושות יותר מאשר על נרטיב. זה גם כאשר היא נצמדת לספרים מוכרים אותם היא מעבדת. העניין המחודש בקמפיון בא לידי ביטוי באתרים ובפודקאסטים בחו"ל דרך בחינה מחודשת של כל סרטיה, ואני שואף להתחיל לעשות זאת גם בסריטה. זה מגיע גם מתוך סיבה אישית – אולי יותר מכל יוצר/יוצרת קולנוע אחרת, אני חש כי נחשפתי ליצירה של קמפיון בגיל מוקדם מדי, לפני שיכולתי להבין את כל הדקויות והאמביוולנטיות הקיימת בסרטיה. לכן ויתרתי מראש על חלק מסרטיה המאוחרים ולא הערכתי כראוי את הסרטים אותם כן ראיתי. על סרטה "הפסנתר" כבר כתבתי אחרי צפייה מחודשת וכעת אני פותח, בלי נדר, בסקירת סרטיה הנותרים.

את הפוסט הקודם הקדשתי לסרטים הקצרים המוקדמים של ג'יין קמפיון וציינתי כי שלושה מתוכם הוקרנו בפסטיבל קאן 1986. סביר להניח כי הסיבה העיקרית בגינה זכתה הבמאית למחווה נרחבת בפסטיבל הצרפתי הוא הסרט "שתי חברות"  (Two Friends) שנעשה עבור הטלוויזיה האוסטרלית והוקרן במסגרת "מבט מסוים" בקאן ובעוד כמה פסטיבלי קולנוע. באוסטרליה הוא היה סרט טלוויזיה ובתור שכזה הוא זכה בפרס סרט הטלוויזיה הטוב ביותר של מכון הקולנוע האוסטרלי (ה-AFI, אבל לא זה האמריקאי עם אותם ראשי תיבות) בנוסף לפרס הבימוי לקמפיון ופרס לתסריט. לכן, עולה השאלה האם זה הפיצ'ר הראשון של קמפיון. אורכו 75 דקות וזה קצת קצר, אבל בהחלט בגבולות הפיצ'ר. קיימת אבחנה בין סרטי טלוויזיה וסרטי קולנוע בתעשיה, אבל מכיוון שהסרט הזה הוקרן בכמה פסטיבלים, כולל אחד מרכזי, דומני כי היא מטושטשת במקרה הזה. בכל מקרה ההגדרה הזו לא משנה, שכן הסרט נהדר בפני עצמו. הוא ממשיך מגמה מסרטיה הראשונים של קמפיון אבל יש בו משהו מעודן ומשוייף יותר.

ייתכן וחלק מן העידון נובע מכך כי קמפיון לא אחראית על התסריט, אותו כתבה הסופרת האוסטרלית הלן גרנר. איני יודע כיצד השתיים שיתפו פעולה, אבל יש בסרט לא מעט אלמנטים מורכבים ואפקטיביים הן במבנה והן בגישה לחלקיו השונים. הסיפור של שתי החברות מן הכותרת מוצג תחילה מנקודה בה הן נמצאות במקומות שונים מאוד בחיים, וייתכן והחברות ביניהן היא רק זיכרון עבר. אחרי כ-15 במצב הזה, הסרט מתחיל לחזור לאחור. סיקוונס מרכזי חוזר בזמן וגם מאפשר לשתי הגיבורת להתקרב זו לזו, כפי שהיו בעבר, לפני האירועים שהפרידו ביניהן. ההתרחקות קשורה למספר גורמים: התבגרות, אופי שונה של שתי הנערות, אופי המשפחות מתוכן הן באות, ובעיקר מעבר של אחת מהן לבית ספר יוקרתי לבנות, בעוד השנייה מוצגת בתחילת הסרט כמי שנשרה מן הלימודים.

הנועזות של התסריט היא לא רק במבנה הלא נפוץ שלו. בכל חלק ממנו הדרמה בהחלט נוכחות אבל יש גם מקום להתנהגות שגרתית של הדמויות ובזה הכוונה לא רק לדמויות הראשיות. המשפחה של כל אחת משתי הנערות מורכבת מדמויות הנבנות היטב ויש בהן סתירות. כך גם לגבי חברות נוספות, ידידים, ואופציות לזוגיות. יש בדגש הזה משהו שמזכיר את היצירות של מייק לי, במאי אשר בתקופה זו גם הוא עבד בעיקר בטלוויזיה. אני סבור כי הדמיון בין היצירה שלו לבין היצירה של קמפיון ימשיך במידה כלשהי גם לפיצ'ר הבא שלה, אבל עליו בפוסט הבא.

הסרט נפתח בטקס אשכבה לנערה, מה שמקנה נימה טרגית לסיפור. אלא שאותה נערה אינה אחת משתי הגיבורות ודרך הסיפור שלה עולה הדאגה של ההורים בסצנה לבתם ושאם יקרה לה משהו, הם ינסו לחשוב על כך שהיו לה חיים טובים ועשירים עד כה. ואכן, דומה כי הבת שלהם במצב טוב. לואיז (אמה קולס) היא תלמידה בתיכון יוקרתי לבנות בלבד ומוזיקאית המשקיעה בנגינה וגם בשיחה עם ידידה. היא לא רוצה לחדש את הקשר עם קלי (קרי בידינקו), מי שהייתה חברתה הטובה. ייתכן וגם העתיד של קלי יהיה אפל כמו בפתיחה, שכן מכר משותף אומר ללואיז כי קלי כבר לא גרה בשום מקום – גם אם מכתב מקלי שנכתב באותו יום נותן הסבר אחר. בכל אופן, לא רק הפער בסגנון החיים מפריד בין השתיים, לפחות לפי לואיז שיש לה סיבות לכעוס על קלי, בעודה טוענת כי היא "בקושי בן אדם". במקביל, נראה כי קלי בהחלט עדיין אנושית והיא אף מנסה ליצור קשר עם הגורמים בחייה אותם היא לכאורה נטשה – היא מבקרת את אמה ביום ההולדת וכותבת מכתב ללואיז.

הסיבות לנשירה של קלי ממסגרת משפחתית וחינוכית מתגלות בהדרגה. היא בת להורים גרושים וגדלה רוב הזמן עם אמה, אביה החורג וחצי אחות צעירה. קלי מנסה להתקרב לאבא שלה במהלך הסרט והוא לא מישהו שמנהל אורח חיים שמתאים לנערה. הערב שהיא מבלה בחברתו ובחברת השותף שלו במהלך הסרט מאיים ללכת למחזות אפלים. גם אביה החורג הוא מקור לבעיה והוא התנגד לכך כי היא תלמד בבית ספר היוקרתי עם לואיז. בכך מנע ממנה חינוך טוב יותר, יצר קרע בחברות וכנראה הרחיק אותה מבית המשפחה. בנוסף ובאופן המתקשר למצב משפחתי מעורער, קלי גם הרבה יותר הרפתקנית ביחסים עם בנים והיא פעילה מינית (או מצהירה על עצמה ככזו), בעוד לואיז לכאורה לוקחת את הזמן שלה.

למרות זאת, הדברים אינם חד משמעיים. גם המשפחה של לואיז לא בדיוק שלמה ומאושרת כאשר האב רוב הזמן אינו בבית והסיבה לרתיעה של האב החורג מתשלום עבור בית הספר היוקרתי אינה בדיוק מה שהיא נראית. החריגות הקטנות הללו גורמת לסרט להתחמק מן המלכודת של הצבת שתי הגיבורת כתמונת מראה ומאפשרת להן, וגם ליתר הדמויות, לקבל הרבה יותר גוונים. הם מושגים גם על ידי הצגת פעולות כמו הכנת ארוחת ערב, נסיעה בתחבורה ציבורית, או מבחן קבלה לאותו בית ספר יוקרתי לבנות בלבד.

יש בסרט מימד של הטלת ספק במסורת ומול העבר. למשל ניגוד בין החינוך בבית ספר לנשים בלבד ונגינת מוזיקה קלאסית, לבין אורח החיים של נערות. בשעות הפנאי הן צופות בהנאה ב"חלף עם הרוח" אבל גם תוהות על המימד הגזעני בסרט. עולה השאלה האם מה שנחשב כקלאסיקה הוא אכן מה שמתאים להן לצרוך, אף כי הסרט מצדיע לקלאסיקה הקולנועית שהמוזיקה מן הפסקול שלה הוא הרגע היחיד בו "2 חברות" מבליט גוון כלשהו של מלודרמה. דומה כי הניסיון של קמפיון וגרנר הוא לספר סיפור שיש בו רכיבים של מלודרמה וטרגדיה באופן המתנגד להזגמות ומדגיש תהליך איטי. הסיום שלו לא פותר את הבעיות, אלא מציג רגע משמעותי ויפה בפני עצמו.

מעבר לנרטיב, זהו סרט המתמקד בדבר אשר מעטים הסרטים שמצליחים לבצע יפה: הוא מתאר חברות ומתאר התפוררות של חברות. הוא עושה זאת כמעט בלי סצנות של ריב וגם בלי סצנת היכרות, או מציאת תחביבים משותפים. החברות שהולכת ונבנית ככל שהסרט חוזר לאחור נראית כדבר טבעי. באותו אופן, כך גם ההתרחקות והניתוק הולכים והופכים למובנים, גם אם כאשר חוזים בהם בתחילת הסרט יש בהם משהו מטריד. הרי בסופו של דבר, תהליך ההתבגרות כולל לא פעם גם החלפת חברות טובות.

בהשוואה לסרטים אחרים של קמפיון, ניתן לראות בסרט זה כמה סימנים שיחזרו בעתיד: דגש על סצנות ספציפיות שמבטאות את החוויה של הדמויות לא דרך אירוע מכריע, אלא דרך התנהגות ורגשות פנימיים; בניית סיפור דרך חוויה של מספר נשים; סצנות של משיכה (מינית ולא מינית) אשר יש בה משהו החורג מן המקובל ומתקרב לטאבו, מה שמייצר אלמנט של חוסר נחת בקהל. אם כי בסרט זה הדבר נעשה באורח מאוד מעודן במתכוון. זה סרט שחלק מן הכוח שלו הוא בצניעות שלו ובכך שהוא בו בזמן מספר סיפורים חריג (נערה עוזבת את מערכת החינוך והמשפחה בשלב מוקדם) וגם סיפור של מה שאפשר היה לכנות "נעורים נורמליים", אלא שאין באמת כזה דבר. מי שהכי קרוב בסרט להיות דמות נורמלית היא זו של האב המדבר בפתיחה, אותו אב של נערה מתה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.