״קלון״ (The Unforgivable), סקירת נטפליקס

לפרוייקטים הוליוודיים לפעמים לוקח זמן להתגבש. לא מעט סרטים מחליפים לא מעט כותבים, במאים וכוכבים, בטרם הם זוכים להיות מופקים. זהו גם המקרה של הסרט "קלון" (The Unforgivable במקור, אבל טוב עשה מי שבחר את השם העברי המונע בלבול עם סרטו קלינט איסטווד). הסרט מבוסס על המיני-סדרה הבריטית ״Unforgiven״ (שוב, אין קשר לאיסטווד) שיצרה סאלי ויינרייט בשנת 2009. העבודה על גרסה אמריקאית החלה כעבור שנה, אבל לקח לה יותר מעשור עד שהיא מצאה את דרכה לנטפליקס. במקור, אנג'לינה ג'ולי הייתה אמורה לככב בתפקיד הראשי, שבסופו של דבר הלך אל סנדרה בולוק.

אולם, העיכוב והנחיתה בנטפילקס בסופו של דבר לא אומרים שלא הייתה תקווה שזה יהיה סרט יוקרתי וזוכה פרסים, דבר שניתן לראות בכך שהאנס זימר הוא אחד משני המלחינים (ביחד עם דיוויד פלימינג) והקאסט לא מסתפק בבולוק, כפי שאפרט בהמשך. מי שעיבדו את היצירה של ויינרייט לסרט הם קורטני מיילס (״מיינדהאנטר״), הילרי זייץ (״אינסומניה״ של כריסטופר נולאן) ופיטר קרייג ("הבאטמן" וסרט ההמשך ל"אהבה בשחקים" שאמורים לצאת שנה הבאה; "משחקי הרעב" עורבני חייקן" על שני חלקיו ועוד). מי שנבחרה לביים היא נורה פינגשיידט, לה זה סרט דובר אנגלית ראשון, אבל היא מגיעה עליו מיד אחרי "מחוץ למערכת" הנהדר. למרות כל השמות הללו ועל אף שהסרט כן היה ברשימת הסרטים הנצפים בנטפליקס עם צאתו, חברת הסטרימינג החליטה לא להשקיע כלל בקמפיין עבורו בעונת הפרסים, גם בגלל ביקורות מעורבות.

"קלון" הוא אכן סרט בעייתי מאוד. אבל הוא גם יותר מסרט שהוא רק כלי להוכיח כי בולוק יכולה לגלם נשים הרחוקות מן הדימוי שלה, או הוכחה נוספת לכך שהיא בשיאה דווקא כאשר היא מתרחקת מן הדימוי שלה. הסרט מראה את הכישרון של פינגשיידט כבמאית בסרט שיש בו קווי דמיון לסרטה הקודם, אולם הקצב שלו שונה לחלוטין. בכלל, כל השמות המפורסמים, וגם כמה שמות פחות מפורסמים, עושים עבודה טובה בתור שחקנים.

עיקר הבעיות של הסרט מצויות בתסריט שלו. ליתר דיוק, במבנה התסריט שלו. לא ראיתי את המיני-סדרה המקורית שזכתה בלא מעט פרסים על הכתיבה, אבל להבנתי לא מעט מן הבעיות הם מורשת מחומר הגלם המקורי: מעבר לסיטואציה הדרמטית המעניינת, יש בסרט יותר מדי עלילה ותפניות שחלקן מיותרות עד מחלישות את הסרט בעיניי. ייתכן וחלק מן הבעיה נעוץ במעבר ממיני-סדרה לסרט בודד, אך מדובר במיני-סדרה של שלושה פרקים בני 45 דקות אל מול סרט באורך 112 דקות, לא הבדל מהותי. ועדיין, הסרט הזה מכיל יותר מדי דברים. זה גם גורם לכך שלא כל ההחלטות שהדמויות מקבלות, או השינויים הפנימיים שלהן, נחווים כאמינים.

לפני הסבר על הפגמים, מעט על הסיפור של הסרט ומה שכן עובד בו. בולוק מגלמת את רות סלייטר, אישה אשר משתחררת מן הכלא אחרי 20 שנה. היא נכלאה באשמת רצח של שריף שבא לפנות אותה ואת אחותה מן החווה שלהן. קצין המבחן שלה (רוב מורגן), מבהיר לה כי תמיד יסתכלו עליה בתור רוצחת שוטרים. רות רוצה ליצור קשר עם אחותה הקטנה, שהייתה בת חמש בזמן הרצח. תנאי השחרור שלה אוסרים עליה לעשות זאת, ורות מוכנה להסתפק בידיעת פרטים לגבי חייה. האחות הקטנה, קטי/קייטליין (אשלינג פרצ'וסי), בסדר. כלומר, היא עוברת תאונת דרכים בתחילת הסרט ואת חמש השנים הראשונות בחייה היא הדחיקה, אבל היא חיה בבית אמיד ומתכוננת להופעה חשובה כפסנתרנית, למרות שהיא עדיין חיה עם ההורים (ריצ'ארד תומאס ולינדה האמונד) ואחות קטנה נוספת (אמה נלסון, בולטת בתוך הקאסט).

בינתיים, הבנים של השריף שנרצח לומדים על השחרור של רות והם לא מרוצים. אחד מהם (טום גוירי) רוצה לנקום, השני (ויל פולן) טרוד גם בעניניים אחרים. המצב המשפחתי של שניהם מורכב לא רק בגלל האב הנפטר. חוץ מזה, אנו מקבלים פלאשבקים לבית בו אירעה התקרית, הן מן הזיכרון של רות והן משברי הזיכרון של קייטליין. לכן, כדאי לנו גם לראות את מי שחי באותה חווה כיום, אחרי שהבית הפך לבורגני יותר וחיה בו משפחה. ההורים מגולמים בידי ויולה דיוויס ווינסנט ד'אונופריו והבעל הוא עורך דין. כמובן שזה יתגלה כחשוב.

אבל רגע, יש עוד קצת עלילה. רות משיגה עבודה מחוץ לכלא. למעשה, שתי עבודות. באחת מהן היא מבצעת את המקצוע שלה, נגרות. בשנייה היא עובדת במשמרת לילה במפעל דגים, שם פועל בשם בלייק (ג'ון ברנתל) מתיידד עימה, למרות שרות לא מראה תחילה סימני נגישות לקשר החדש, שיהפוך לחברות ואולי אף יותר. אגב, בלייק לא יודע על העבר של רות, כמעט אף אחד לא יודע. ובזאת נדמה לי שכיסתי את כל החלקים החשובים באקספוזיציה של הסרט, מבלי להיכנס לתפניות וטוויסטים.

מה שעובד שבסרט זה הסיטואציה הבסיסית: אישה אשר מנסה לחזור לחיים, עם תגית של פשע שהוא אכן בלתי נסלח. זהו הלב המרתק של הדרמה. בולוק מבטאת היטב את הרצון של הדמות, שכולל דאגה לאחות לצד רגשות אשם, רצון להתחיל מחדש בעולם שלא מאפשר זאת, ויש לעולם סיבות טובות. הדילמה הזו נוכחת כבר בכותרת של הסרט והיא עוברת גם בגלל הטון אותו מעניקה פינגשיידט ליצירה. בסרטה הקודם, התמקדה הבמאית בדמות שכולה כאוס ותזיזתיות; בסרט הנוכחי, הגיבורה שלה פסיבית ואף כי העלילה צריכה לנוע מהר, כל סצנה בנויה בקצב מדוד, לפעמים איטי. זה נכון גם לגבי חלק מהסצנות בסיפור של האחות הקטנה ומשפחתה. זה פחות נכון בשני קווי העלילה המרכזיים האחרים שפירטתי. בנקודות שבהן הסרט מאפשר לדרמה את הזמן הדרוש והבמאית מתעכבת על פני הדמויות, הסרט מעביר היטב את הדילמה המוסרית ואת הרצונות האנושיים המנוגדים – לסלוח ולאפשר הזדמנות שנייה, או להיות מזועזעים מהרג ואלימות.

אלא שככל שהסרט מתקדם, אין לו די זמן עבור כל זה. המערכה האחרונה כוללת כמה וכמה רגעים בהם דמויות מבינות דברים במהירות או משנות את עמדתן ברגע, באופן שגם השחקנים המוכשרים ביותר לא יכולים להפוך לאמין. כמו כן, הסרט הופך יותר למותחן ופחות לדרמה ובתור מותחן הוא הרבה פחות טוב. זאת משום שהוא לא ממש מפתיע או מותח. תפנית עלילתית אחת הנפרשת בו פשוט לא קשורה לכלום וסתם נמצאת שם. התפנית העלילתית המרכזית הייתה בעיניי גם צפויה וגם כזו שהופכת את הדרמה ביצירה כולה להרבה פחות מורכבת. הסרט עדיין מהנה לצפייה ואין בו חלקים מרושלים ברמת הביצוע, אבל הוא הרבה פחות מרשים או מעורר מחשבה מכפי הנראה.