״שירת הברבור״ (Swan Song), סקירה לסרט של אפל TV+

בשקט ובהתמדה, שירות הסטרימינג של אפל TV+ בונה יופי של קטלוג. אולי יותר מדי בשקט, שהרי סרטים בהפקת תאגיד האלקטרוניקה והבידור כמעט ולא מעוררים תהודה. לא יחסית למתחרות בתחומה ואפילו לא ביחס למה שמגיע לסרטים מעולים כמו ״מוליכי הזאבים״ המונפש, ״מדינת הבנים״ התיעודי, והשנה גם ״קודה״ העלילתי. לראייה, על האחרון אין לנו עדיין סקירה מאז הבכורה שלו בסאנדנס ועד שהפך לחלק מעונת הפרסים ומועמד פוטנציאלי לאוסקר (אני כתבתי עליו לגלריה של ״הארץ״). להערכתי זה עומד להשתנות בחודש הבא, עם הגעת ״הטרגדיה של מקבת״ של ג׳ואל כהן לשירות, ובעיקר אם הסרט יהיה מועמד לאוסקר שניים. זה יכול גם לקרות ל״קודה״ או ״הוולווט אנדרגראונד״, הדוקומנטרי המהולל של טוד היינס על הלהקה ששמה כשם הסרט. אבל תחזיות אוסקר הם לא התחום שלי.

עוד בענין גזרות, לרוב עופר הוא מי שאחראי אצלנו על סיקור סרטי השירות. אבל כיוון שגם אני מנוי כמוהו ומאותה הסיבה (שנה חינם עם רכישת מוצר של אפל) חשוב לי לחזק את מה שהוא תמיד כותב – מדובר בקטלוג בוטיק, כלומר מצומצם אך איכותי למדי, עם אפס נפילות על פי מה שאני דגמתי (שזה רוב הסרטים ושתי עונות של ״טד לאסו״ פלוס ספיישל אנימציה חדש לכבוד החגים). מדובר במודל די שונה משירותי הזרמת תוכן אחרים, ואפס נפילות לא אומר שכל סרט הוא יצירת פאר. לראייה, ״Swan Song״ שנוסף ממש אתמול עשוי היטב ומעורר מחשבה אבל לא מעבר. התיישבתי לצפות בו משתי סיבות, האחת היא השתייכותו לז׳אנר המד״ב הבלתי מתלהם והשנייה היא השחקן הראשי, מהרשלה עלי. קיבלתי בדיוק את מה שרציתי, לא פחות ולא יותר.

לפני שנגיע לסרט עצמו הבהרה חשובה לגבי שמו. ראשית, הממשק של אפל אינו זמין בעברית אך הסרטים כן מתורגמים לשפת הקודש, למעט השמות שלהם במקרים מסויימים. למשל המקרה שלפנינו. מטעמי נוחות אקרא לו ״שירת הברבור״ אבל אין לי הוכחה שזה שמו הרשמי. שנית, היה השנה סרט נוסף הקרוי כך בלעז, עם אודו קייר וג׳ניפר קולידג׳ בדרמה קווירית על מעצב שיער ותיק וססגוני. לצערי לא צפיתי בו אבל הוא נשמע כמו ההיפך מן הדרמה העתידנית והשקטה שמתהדרת בצבעוניות רוויה, עליה אכתוב כעת.

עלי מגלם את קמרון, צייר ומעצב גרפי שהוא איש משפחה אוהב לזוגתו (נעמי האריס) ובנו הקטן (דקס ריי). בשל כך, או דווקא ממניעים אנוכיים אם תבחרו לשפוט זאת כך, הוא לא מספר להם על מצבו הרפואי המתדרדר. קמרון הוא חולה חשוך מרפא וכל התקף המפיל אותו לרצפה עלול לסיים את חייו. הדבר מוביל אותו לבחון אופציה שזה עתה נעשתה קיימת בעולם של הסרט – שיבוט אדם. בקליניקה המציעה את ההליך מסבירה לו ד״ר סקוט (גלן קלוז) על יצירת העתק אנושי שלו עצמו, אליו יועברו הזיכרונות של קמרון, שכפול שיחליף אותו בחייו האישיים מבלי שמשפחתו ומכריו ידעו על כך. קמרון מתלבט ואף פוגש את הלקוחה הקודמת של החברה (אקוופינה). מכאן קצרה הדרך לכמה מן השאלות הגדולות שמעסיקות את ז׳אנר המדע הבדיוני מאז ומעולם, בעיקר מה נחשב אנושי ומה הופך את הזהות המסוימת של כל אחד מאיתנו לייחודית.

מה שהכי בולט בסרט למן הפתיחה הוא היעדר כפייה של עושר העולם המד״בי על הצופה. במקום זאת, הסרט מציג את האלמנטים הבדיוניים שבו בעדינות וכאילו מבלי משים. נסיעת רכבת בפתיחה נראית זהה לזמננו, עד שמגיעה מכונת חטיפים מהלכת ומתקשרת. את הטלפונים הסלולריים החליפו התקנים זעירים ומשוכללים יותר, שאפשר לא לשים לב אליהם בתחילה, אבל הסרט יווסט את תשומת הלב להיכן שצריך בבוא העת. במכוניות לא נוהג אף אחד, וכן הלאה. הכל מצטבר ברקע כדי שנוכל לקבל כמאורע המחולל את ההחלטה של קמרון לשבט את עצמו, כלומר את היותה של האפשרות הזו לא רק מוסרית אלא גם קיימת, גם אם באופן נסיוני עדיין. כל הטכנולוגיה שתיארתי ובכלל הנועם של עיצוב העולם מזכיר מאוד חברה אחת ספציפית – זו שבמקרה מימנה את הסרט ומציגה אותו בפלטפורמת הסטרימינג שלה. אני לא טוען שחברת אפל כבר עובדת על המוצרים שבסרט, אבל להערכתי כך הם היו נראים לו הייתה מפתחת אותם. לגבי מעורבתה בשיבוטים, אני מעדיף להימנע מדיבה ואפילו לא אתבדח.

אם מבחינת אופי וביצוע האלמנטים המד״ביים בסרט באתי על מבוקשי, אפשר גם לומר שהסיבה הנוספת שלי לצפייה התבררה כנכונה. עלי, זוכה שני פרסי האוסקר (״אור ירח״ ו״הספר הירוק״ למי ששכחו) מוכיח ששניים ממנו זה לא יותר מדי. התפקיד הכפול שלו הוא יותר מסתם לשחק את אותו אדם פעמיים. זאת מכיוון שמספר החלטות תסריטאיות לא מבריקות, בלשון המעטה, מערבות את קמרון והשכפול שלו הרבה יותר מדי בתהליך שאמור להיות החלפה נקייה ביניהם. חוץ מנוכחות מסך המשתלבת בנועם החזותי של הסרט, שזו דרכי להתפעל מאדם יפה בצורה נדירה, עלי הוא שחקן שיכול לעורר רגש בצופה גם בלי להזיז שריר בפרצוף. והוא עושה כאן הרבה יותר מזה, מקדיש את כל כולו לתפקיד מאוד רזה, כמעט קולב לדיונים שהסרט מבקש לעורר. גם האריס מצליחה לעשות הרבה עם דמות הכתובה במינימליזם, בעוד קלוז, אקוופינה ויתר השחקנים מוסיפים את מה שנדרש מהם ומונעים מהיצירה כולה להיראות שטוחה מדי.

זהו סרטו הראשון באורך מלא של בנג׳מין קלירי, שבאמתחתו מספר סרטים קצרים, כולל זוכה אוסקר בשם ״Stutterer״ מלפני כחמש שנים. אם לנסות ולאפיין את סגנונו באופן לא הוגן, כלומר רק על פי הסרט הזה, יש כאן מעין שילוב בין ״אקס מאכינה״, מינוס האדג׳יות והדמיון של אלכס גארלנד, לבין ״אחרי יאנג״, רק בלי העומק והסבלנות של קוגונדה. מתחת למעטה הסגנוני תמצאו דרמה סוחטת דמעות, סיפור על מהות הסוף ודרכי ההתמודדות עימו, בדגש על מה ועל מי שאנחנו משאירים מאחור בלכתנו. הנושא והטיפול בו מבטיחים שזו אינה תהיה צפייה אגבית, אבל יש בה משהו יותר מכבד מאשר מכביד, בכל הקשור להתייחסות לסוגיות העולות ממנה.

יהיה מעניין להשוות את הסרט הזה ליצירה עם תקציר דומה שתיחשף בפסטיבל סאנדנס בעוד חודש – ״Dual״ של ריילי סטירנס. נשמע שהבמאי של ״אמנות ההגנה העצמית״ הלך לכיוון אפל יותר עם הקונספט, בסרט בו קארן גילן משכפלת את עצמה עקב מחלה סופנית, אך שורדת אותה ונאלצת להיאבק בשיבוטה (לא הדג) כדי לתפוס מחדש את מקומה. כל זה כמובן לא חדש ומעניין לציין שסרטי כפילים מגיעים לפעמים בזוגות, כפי שב-2013 יצא גם ״Enemy״ של וילנב וגם ״The Double״ של ריצ׳ארד איואדה, בשניהם מגלה הגיבור שיש לו גרסה נוספת המסתובבת בעולם. כשם שכל סרט וכל יוצר או יוצרת לוקחים רעיונות לכיוונים אחרים, כך גם עצם הרעיון של סרט אודות האתיקה של הגנטיקה מדגים כיצד זהות היא מושג דינמי המשתנה כל העת. אפילו שני אנשים החולקים ד.נ.א. מפסיקים להיות בדיוק אותו בנאדם מרגע שכל אחד מהם מתחיל לצבור חוויות חדשות שונות. אם תרצו עוד מחשבות מעניינות ומטרידות מעין אלו, הנה מצאתם ומצאתן סרט שיכול לספק אותן.