• סרטי 2022: סיכום מחצית
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים
  • ״הכל עבר בשלום״, סקירה לסרט של פרנסואה אוזון
  • סרטים חדשים: ״המיניונים: עלייתו של גרו״ בקולנוע
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • ראש העכביש
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

"רווק נצחי" (Single All the Way), סקירת נטפליקס

7 בדצמבר 2021 מאת אור סיגולי

רצף די קיצוני של אירועים הביא לכך שבשנה שעברה קרה מקרה מאוד משונה – סרט הכריסמס האהוב והמדובר ביותר היה סיפור אהבה להט"בי. סגירת בתי הקולנוע בעקבות המגיפה, הזמן הממושך בתוך הבית מול הטלוויזיה, התחזקות הסטרימינג, הפופולריות העצומה של הסדרה "שיטס קריק", וההחלטה הביזארית שלנו כחברה על פיה קריסטן סטוארט יודעת לשחק, כל אלו הצטברו למין רגע ייחודי בזמן בו "עונת השמחות" (The Happiest Season) שעלה לשרתי hulu קיבל את תואר סרט החגים הרשמי של 2020.
סרטה של קליאה דובאל סיפר על בחורה שמתלווה לבת זוגתה אל חופש חג המולד המשפחתי, אבל רק בהגיעה לשם מגלה שהמשפחה כלל לא יודעת על חייה הפרטיים של בתם, והן נאלצות להעמיד פנים שהן שותפות לדירה. הסרט גם קיבץ לעצמו כמה שחקנים אהובים מאוד כמו אוברי פלאזה, דן ליווי ישר מסחרור האמי של "שיטס קריק", ויקטור גרבר, מרי סטינברג'ן, אליסון ברי וכאמור קירסטן סטוארט. זה היה הכי רחוק ממובן מאליו שתקופה בה נחגגים ערכים מסורתיים כמו משפחה ונצרות נשלטה בידי סרט שבמרכזו רומן לסבי. יותר מזה, הרשת הוצפה בממים מהסרט ודיונים עם מי הייתה צריכה הגיבורה לבחור בסוף – בבת זוגה הארוניסטית, או צעירה מקומית אחרת שמתפרצת לחייהן. באמת שנראה שכולם מאוד שמחים בסרט הזה.
טוב, אולי לא כולם.

יותר מהפלגים השמרנים של ארה"ב, מי שלקחה את העניין הזה הכי קשה היא כפי הנראה נטפליקס, שעל אף שהיא מעמיסה כמויות של סרטי חגים בכל שנה, ראתה איך תשומת הלב הולכת לסטרימינג מתחרה שמשאיר לה אבק בצורת שלג. ואם להגיע למסקנות בעקבות "רווק נצחי" (Single All the Way, בדיחה מילולית על שיר הכריסמס המפורסם), הסרט החדש שעלה ממש כעת בנטפליקס שבועות ספורים לפני חג המולד 2021, אין ספק שמייל עם סימן קריאה אדום יצא אל כל קודקודי התוכן של החברה, מצווה למצוא בזמן את הקומדיה הלהט"בית שתראה מה זה ל"עונת השמחות". מסתבר שיש שוק חדש – סרטי כריסמס להטב"קים, והמרוץ פתוח.
מי שכביכול קיבל את המשרה הוא התסריטאי צ'אד הודג', שגם חתום כמפיק אחראי ואפילו מגלם דמות אורחת בדקות הראשונות של הסרט, אבל אם אי פעם עלה לנטפליקס סרט שהוא כולו אלגוריתם, זה "רווק נצחי", שעלילתו זהה כמעט לחלוטין ל"עונת השמחות" רק עם חילוף מגדרי, ומראהו כשל כל סרט כריסמס אי פעם.

פיטר (מייקל יורי) הוא מנהל סושיאל מדיה צעיר מלוס אנג'לס שרווקותו כבר הפכה לעניין מדאיג אצל משפחתו בניו המפשיר, אבל השנה זה עומד להשתנות כי הוא סוף סוף יביא בן זוג לחופשת החג, קרדיולוג הורס את הבריאות שאתו הוא יוצא כבר שלושה חודשים ו-22 יום. עשר דקות מהירות לתוך הסרט זה משתבש (כמובן במהלך תסריטאי לחלוטין לא סביר) ופיטר, שלמשפחתו כבר הבטיח בן זוג לשבת, מבקש מחברו הטוב ביותר ושותפו לדירה ניק, הנדימן שגם כותב ספרי ילדים, להתלוות אליו ולהעמיד פנים שהם ביחד.
כל אדם שמכיר את המונח "קומדיה רומנטית" יודע בדיוק לאן זה מתקדם, בטח כשאותו החבר-הכי-טוב מכיר את פיטר יותר מכולם, נראה כמו פילמון צ'מברס היפיוף וגם, אני חוזר על זה למקרה שאולי לא הייתם מרוכזים, הוא הנדימן שגם כותב ספרי ילדים. בכל תולדות התעסוקה לא היה שילוב מפרה ביציות שכזה.
אבל האלגוריתם של נטפליקס החליט שזה לא מספיק, ומתוך ההיכל הזהוב בו הוא ניצב עמוק בלוס-גאטוס קליפורניה, שם זובחים לו בכל שבוע ומקריבים לו ילדים וקרעי צלולויד מסרטים של כריסטופר נולן, הוחלט על מהלך נוסף על שם "עונת השמחות", ולעלילה הוכנס בחור מקומי לוהט וחמוד במיוחד (לוק מקפארלן, יקיר סרטי הכריסמס), שייצר דילמה רומנטית לפיטר.

שווה לעצור רגע ולהגיד שבעצם יש פה סוג של חדשות טובות. נראה שהנה תוכן להט"בי חדר לעוד סחיית חמדה (מהמילה "סחי" כמובן), פיסת קונצנזוס נוספת נלקחה שבויה, וגם אנחנו בשעה טובה חלק מהבינוניות המנחמת של סרטי החגים. רצינו, קיבלנו. משפחה, חברות ואהבת אמת היא שאיפה של כל אישה וגבר באשר הם, ללא יוצא מן הכלל, וזה בדיוק מה שאנחנו חוגגים.

ובאמת, רק שני דברים מבדילים את "רווק נצחי" מקאבוטות סרטי הכריסמס שיוצאים בכל שנה, אלו שעל הפוסטר שלהם מצולם זוג לבן במיוחד, היא בירוק והוא באדום (או להפך) כשברקע אשוח או אח בוערת, ואת כולם כתבה נינה וויינמן.
הראשון הוא שכאמור מדובר בסיפור אהבה בין שני גברים, והשני הוא שכמות הכסף שיש לנטפליקס אפשרה ללהק שחקנים מוכרים יותר מאשר אלכסה פנאווגה וברנדן פני. אל תרגישו רע אם השמות האלו לא אומרים לכם כלום.
"רווק נצחי" אולי לא הביא שחקנים מליגת העל, אבל בכל זאת מצא כמה פרצופים מוכרים ואהובים שיכולים לעשות את העבודה. לתפקידי המשפחה של פיטר לוהקו קתי נאג'ימי הנפלאה מתהילת "הוקוס פוקוס" ו"הנזירות בלוז"; בארי בוסטוויק שכבר מזמן איננו רק שריד של "מופע הקולנוע של רוקי"; נקטר האלים ג'ניפר קולידג' שנמצאת בנקודת שיא חדשה בעקבות "הלוטוס הלבן" ונותנת פה כניסה שראויה למעמדה; ומכיוון שהיה אחד כזה גם ב"עונת השמחות", האלגוריתם של נטפליקס איים שאם לא יביאו מישהו מהקאסט של "שיטס קריק" הוא ימוטט את הכלכלה של מערב אירופה או לחילופין יחדש את החוזה עם אדם סנדלר, ועל כן נבחרה ג'ניפר רוברטסון, הלא היא ג'וסלין שיט מהסיטקום המעוטר. זה דווקא יצא טוב כי למרות שכולם טובים מאוד, זו רוברטסון שבעיני גונבת ההצגה.
מעבר לאלו, הכל בדיוק אותו דבר פה, על הקולנוע הפונקציונלי והעלילה הצפויה. אפילו יש פה סצנת ריקוד ספונטנית וקרינג'ית באופן קיצוני (לצלילי בריטני ספירס, כי כנראה לא נשאר מספיק תקציב למריה קארי).

ציניות בצד, "רווק נצחי" הוא בהחלט סרט מאוד חמוד. צחקתי כמה פעמים בקול רם, הגבתי ברגשנות לא מחמיאה לקראת הסוף, ועל פני פחות ממאה דקות התגלה שהוא יודע בדיוק מה הוא ולמה הוא פה. עוד שתי נקודות הוא מקבל על רפרנסים ל"רמז – הסרט" ואני די בטוח שגם ל"לב פראי" (שימו לב מה לובשת קולידג' בהצגה שלה). מדובר בסרט שנותן מה שציפו ממנו אבל לא מיליגרם יותר, והוא היה אפילו יכול להיות טוב יותר אילולא חטא מאוד שכיח של סרטים מהסוג הזה – הבחירה בשחקן הראשי.
שום שייד נגד מייקל יורי, שהוא גם חמוד מאוד וגם אחראי על הציטוט האהוב עלי בתולדות הטלוויזיה שהוא מינימום מנטרה בשבילי ("Don't worry. No one noticed"), אבל מצד שני הוא לא בדיוק הבחירה הכי הגיונית לבחור הזה שכולם מתאהבים בו על השנייה הראשונה. הציר המרכזי של הסרט הוא הדילמה של פיטר בין שני גברים מושלמים שרוצים אותו (אם כי, במהלך תסריטאי אומלל הסרט בורח מהקושי הזה כמה שיותר רחוק), וזה לא הדבר הכי אמין שראיתי אי פעם. כמובן שאנחנו מדברים פה במונחים של דרמטורגיה של"רווק נצחי" אין כל עניין בה, אבל אם היה מלוהק מישהו כריזמטי יותר זה היה עוזר לעיצוב הדמות המפוקפק, והרבה מהדחיפות של העלילה הייתה משתדרגת. או קיימת, לצורך העניין.

גם בתור מי שלא לגמרי הבין את ההתלהבות מ"עונת השמחות", וכאמור מניח שהוא פשוט הגיע בזמן הנכון, אני יכול לומר שהוא טוב יותר מ"רווק נצחי", גם אם במעט. הניסיון של נטפליקס ללהיט כריסמס ביתי מצליח להיות מקסים כשצריך, מצחיק פה ושם, ומוביל אותך למקום שמלכתחילה רצית להיות בו בלי יותר מדי מהמורות בדרך. כמעט לכל אחד מאתנו יש שלב בשנה שזה בדיוק הסרט שהוא צריך. בזמן שאפשר ואף כדאי להתקטנן על העשייה המהונדסת שלו (לראייה, בכל הטקסט הזה לא מצאתי מקום או סיבה להזכיר שיש לו במאי. זה מייקל מאייר, אגב), צריך לזכור שהוא לא הבטיח לנו שום דבר אחר, ושאנחנו עדיין במקום שבו הערך הלהט"בי שלו הופך אותו לאירוע. נותר להחזיק אצבעות שעוד נתקדם מספיק בשביל שגם זה כבר לא יהיה עניין.