• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

אימת החודש – נובמבר 2021: "המדיום", "היומית האחרונה", "הסעודה"

28 בנובמבר 2021 מאת אור סיגולי

עם תומו של חג ליל כל הקדושים בסוף אוקטובר נראה שממש יבשה באר האימה, במיוחד בכל מה שקשור לקולנוע אמריקאי. זה די הגיוני, כי רוב סרטי האימה מחכים להאלווין, וסביר מאוד שתירשם האטה בהפצה לאחר מכן, אבל השנה זה הרגיש מאוד קיצוני. לכן נאלצתי להיות אקסטרה יצירתי והרפתקן, ופניתי לכל מיני מקורות אחרים על מנת למצוא מספיק דברים מעניינים לפינה החודשית, ואני חייב להודות שזה דווקא השתלם. לא שכל הסרטים בסקירה הזו הן המלצות – חלק מהם די ההפך – אבל לפחות אפשר לתייג אותם כהרחבת אופקים. שלושה סרטים תמצאו בסקירה הנוכחית, אף אחד מהם לא מארה"ב ואולי לראשונה בתולדות אימת החודש, אף אחד מהם לא באנגלית (למרות שהאחרון מגיע ממדינה שזו שפתה הרשמית).

אבל אלו כמובן לא סרטי האימה היחידים שמככבים בסריטה החודש. במהלך נובמבר הופיעו אצלנו כמה טקסטים אחרים שכדאי להכיר, למקרה שפספסתם, בהם טקסט מסוג קצת אחר של לירון על שני סרטי אימה יוצאי דופן, ואורון הקדיש סקירה ל"אתמול בלילה בסוהו" השנוי במחלוקת שבוודאי ימצא את דרכו לסיכום השנה בצורה כזו או אחרת.
ובהקשר הזה – אימת החודש שאותה אתם קוראים כעת היא גם, כזכור, האחרונה לשנה במתכונת קלאסית מכיוון שזו של דצמבר תהיה כבר בגרסת סיכום שנה. זה אומר שעכשיו אני נכנס למצב פעולה של השלמות הסרטים שפספסתי, כדי שיהיה לנו סיכום אימה כמו שצריך. כלומר, צריך למצוא זמן לראות הרבה דברים מפוקפקים שהצלחתי להתחמק מהם עד כה, אז אחלו לי בהצלחה.

החודש אני מציע לכם סרטים מתאילנד, ארגנטינה ואנגליה. שלוש יבשות, שלוש שפות, ואף סרט לא דומה בשום אופן למשנהו. מי ראוי יותר ומי פחות? הנה מה שאני חושב.

"המדיום" – The Medium

על אף שזה מעולם לא הוכיח את עצמו כמהלך אסטרטגי חכם – או לפחות ככה זה נראה מהידע שלי – בכל שנה יש כמה מדינות ששולחות סרט אימה כנציגן לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אירוע די יוצא דופן התרחש בשנה שעברה, כשסרט מגוואטמלה בשם "האישה הבוכייה" הצליח להעפיל לרשימה המקוצרת. הישג די מדהים בכך שהאקדמיה דוחה באופן תקיף את סרטי האימה שמגיעים לפתחה, אבל בכל זאת הסרט נעצר שם ולא הגיע לחמישייה.
מצד שני, אולי ככה זה צריך להיות. האידיאל הוא לשלוח לאוסקר סרט שנציגי המדינה חושבים שהוא טוב, בשונה מ"בעל פוטנציאל להתחבב על האקדמיה". רוצה לומר, אני מלא הערכה לאלו שמקדמות את סרטי האימה שלהן, שבמקום לשלוח עוד סרט על ילד יתום בעיר ענייה, אומרים לעולם "עשינו סרט רוחות והוא הדבר הכי שיצא לנו השנה. תנו לו הזדמנות, הא?".

הרשימה הסופית והרשמית של האקדמיה עם מתמודדי האוסקר הבינלאומי המתקרב טרם התפרסמה, אבל נכון לרגע זה שתי מדינות (מתוך 93 ששלחו), בחרו סרט אימה כנציגן. הראשונה הייתה הונגריה עם "פוסט מורטם", והשנייה היא תאילנד, שפותחת את אימת החודש של נובמבר, עם סרטו של באנג'ונג פיסנתנקון, הזכור (ואני משתמש במילה הזו בנדיבות) מתרומתו הלא מוצלחת לאנתולוגיה "האל"ף-בי"ת של המוות" ב-2012, כמו עוד כמה סרטי אימה בתחילת האלף.
סרטו של פיסנתנקון קצת הרתיע אותי בהתחלה, לא רק בגלל שאורכו מעל שעתיים (מאוד נדיר בקולנוע האימה, אפילו כיום), אלא גם כי הוא מוקומנטרי, וזה באמת יכול ללכת להמון מקומות שלא הוכיחו את עצמם בעבר.

"המדיום" מתחיל כאשר צוות צילום תיעודי עוקב אחר בעלת אוב ותיקה בשם נים, המתקשרת עם רוח טובה בה מאמינים תושבי הכפר שלה. התוכנית משתנה כאשר נים מקבלת דיווח על מותו של גיסה, ומחליטה לנסוע להלוויה על אף שלא ראתה את משפחתה זמן רב. במיוחד ישנו מתח עם אחותה, לאחר שזו הייתה אמורה לקבל על עצמה את תפקיד המדיום התורשתי, וסירבה, מעבירה אותו לנים. הצוות מצטרף אל נים כאשר היא מנסה להתאחד עם משפחתה, כאשר דווקא אחייניתה מתחילה להפגין התנהגויות מוזרות שרק הולכות והופכות מדאיגות יותר ויותר. נים מנסה לעזור, ומגלה שיש כוח אפל מאוד שמאיים על יקיריה, וכשכמה סודות משפחתיים מתגלים היא נאלצת לפנות לעזרה למרות שאולי קצת מאוחר מדי. זה מגיע עד לכדי סצנת קליימקס אכזרית למדי, אז כבר עכשיו אסגיר שהסרט הזה ממש לא מיועד לבעלי קיבה רגישה.

על אף שהוא באמת קצת ארוך מדי, "המדיום" התגלה כאחד מסרטי האימה האהובים עלי השנה. אמנם הרף שקבעה 2021 לא גבוה במיוחד, אבל באמת שהמון דברים עובדים לטובתו. הראשון הוא הופעות המשחק של כל המשתתפים במיוחד נארילייה גולמונגקולפץ' בתפקיד האחיינית הרדופה. כאשר היא כבר בשלבים מתקדמים של הטירוף, השחקנית הצעירה מגיעה לגבהים ותהומות מאוד מרשימים, במיוחד בהתחשב באתגר שעמד בפניה להציג מספר זהויות שונות. גם האפקטים והאיפור ברמה יוצאת דופן ומאוד משכנעים להפליא שהזוועות על המסך אכן מתרחשות.
בסופו של דבר זה סרט על משפחה ועל אמונה, ובזמן שהתסריט לא חוקר את הנושאים האלו בצורה מאוד מורכבת, הוא כן בעל איזשהו סוג של מצפן פנימי שמונע ממנו להיות סתם פסטיבל זוועות. כך יוצא ש"המדיום" הוא עוד תוספת נהדרת של סרטי האימה האסייתים של השנים האחרונות, וכזה ששווה לחפש ולמצוא מהם עוד יציאות.
ואם לחזור לנקודת הפתיחה, זו השנה השנייה ברציפות שתאילנד שולחת את אחד מהנציגים האהובים עלי מהתחרות, אחרי "זורקת". "המדיום" בשום אופן לא יביא אותם לאוסקר, אבל לפחות אנחנו מרוויחים משהו מהניסיונות שלה.

"היומית האחרונה" – The Last Matinee / Al Morir la Matinee

קופצים לצד השני של העולם, אל אורוגוואי (בהפקה משותפת עם ארגנטינה), מדינה שעל אף שאנחנו בקושי נחשפים לקולנוע שלה, הביאה לנו את אחד מסרטי האימה הבולטים של האלף הקודם – "הבית הדומם" מ-2010, שנשלח בעצמו לאוסקר (אתם כבר יודעים איך זה נגמר) וזכה לרימייק אמריקאי עם אליזבת אולסן. הפעם מדובר בסרטו של מקסימיליאן קונטנטי, שזהו סרטו הארוך השני.
"היומית האחרונה" מתרחש כולו באולם קולנוע אחד ב-1993, בבירת אורוגוואי מונטבידאו, שם מוקרן הסרט "פרנקנשטיין: יומה של החיה". מעניין לציין שעל אף שהסרט-בתוך-סרט נראה כאילו הוא תוצר של שנות השישים, למעשה מדובר בסרט שנעשה ב-2011, אפילו אחרי עלילת הסרט לשמו התכנסנו. בכל מקרה, בזמן שהמפלצת של פרנקנשטיין משתוללת על המסך בהקרנה הזו, שבאופן טבעי איננה עמוסה בצופים, באולם עצמו משתולל רוצח פסיכופט עם חיבה לא נעימה לגלגלי עיניים.
על הנייר באמת יש פה קונספט חביב למדי, דרכו קונטנטי הופך את כל עולם האימה, הג'יאלו האיטלקי, אולפן האמר הבריטי והסלאשרים האמריקאים למין מעגל שטוח בלי התחלה ובלי סוף. מה גם שהאהבה של קונטנטי לקולנוע מגולמת בעבודת צילום נפלאה של בנחמין סילבה שממש מוציא את המיטב מהלוקיישן הנוסטלגי. למרבה הצער, אלו אינן מספיק סיבות טובות לראות את הסרט הזה.

הבעיות של "היומית האחרונה" מתחילות בזה שמעבר לניסיון לשחזר עולם קולנועי נושן, אין בו שום דבר נוסף. לרוב זה מרגיש כמו תרגיל מושקע שבטעות הפך לסרט באורך מלא. גלריית הדמויות, שכוללת בין היתר את הסדרן הזרוק, ארבעה מתבגרים, ילד שהסתנן להקרנה וזוג בדייט, פשוט מאוד לא מעניינת והם לא מעוררים איזושהי רמה של חיבה. אולי חוץ מהגיבורה, בתו של המקרין שבאה להחליף את אביה המבוגר. הרוצח עצמו שכיח לחלוטין, ובעיקר ממש קשה לקנות שום דבר שקורה שם. לא לגמרי ברור איך הרוצח מצליח לשפד קורבנות ולעקור עיניים בלי ששאר יושבי האולם שמים לב, וכנראה באורוגוואי של שנות התשעים לא היה את הקונספט הזה של לצרוח כאשר אתה מותקף. לא שאנחנו חייבים בריאליזם בסרטים מהסוג הזה, אבל איזשהו הגיון היה עוזר.
סך כל הדברים האלו מתגבש לפחות משעה וחצי שמרגישה ארוכה בהרבה, מאוד לא נעימה לצפייה, ממנה אני זוכר בעיקר רצון לזעזע אותנו בכוח, אבל התוצאה כל כך ילדותית וחסרת אמירה שזה נטול אפקט לחלוטין. הכי פול גז בניוטרל שאפשר לחשוב עליו.

"הסעודה" – The Feast / Gwledd

הנה משהו שעשיתי לראשונה בחיי רק השנה – ראיתי סרט שלם דובר וולשית. זהו סרט האימה של במאי הטלוויזיה-בעיקר לי הייוון ג'ונס ("דוקטור הו"), שבחר בשפה העתיקה כדי לספר סיפור מאוד רלוונטי שעוסק בכאן והעכשיו. כמובן שהשאלה הראשונה שעולה היא על פשר הבחירה יוצאת הדופן הזו, ובזמן שאין לי תשובה מאומתת, אני מאמין שזה על מנת להעניק ממד קצת מיתי וזר לסרטו, כזה שמזכיר לא מעט אחרים ממדינות רבות ושונות כמו למשל "פרזיטים" הדרום קוריאני, "סיטקום" ו"הטקס" הצרפתים, "תאורמה" האיטלקי, ועוד ועוד. לסיפור הזה, שנראה בהתחלה שעוסק בהבדלי מעמדות, הוסיף התסריטאי רוג'ר וויליאמס גם אלמנטים אקולוגיים מזווית קצת אחרת. האמת שלא מעט מהמתרחש פה הזכיר לי סרט שראיתי לגמרי במקרה לאחרונה, "אימה בלילות". אבל קשה לי להאמין שבכוונה.

הסעודה משם הסרט היא זו שמארגנים זוג אמיד בביתם היוקרתי והמוקף טבע עוצר נשימה במישורים הוולשים, אליה מוזמנים קומץ חברים: איש עסקים מהעיר, וזוג שכניהם. עוד בבית נמצאים שני הילדים שלהם, גברים לכל דבר ועניין, כל אחד מהם עם המוזרות שלו. כדי להצליח לעמוד במשימת הכנת האוכל והאירוח, מוזמנת למקום צעירה שתשמש כעזרה, בחורה שתקנית שמגיעה לבית קצת באיחור, וכמובן שבגלל הזמן הדוחק אף אחד לא באמת טורח לוודא שזו מי שהייתה אמורה להגיע. טיפ לעתיד: תמיד תזכרו לעשות את זה כשמישהו מופיע אצלכם.
ככל שהערב מתקדם מתגלים לנו לא רק כמה סודות של הנוכחים, אלא גם הסיבה האמיתית לאירוע הזה, כזה שקשור באופן ישיר להופעתה של הצעירה והרבה דברים לא נעימים יתרחשו.

"הסעודה" הוא מסוג הסרטים האלה שחמישים דקות פנימה אתה מבין פתאום ששום דבר לא קרה עדיין, רק המון אווירה. זה כאילו סרט של שתי מערכות, הראשונה והארוכה יותר (במעט) היא מין סטינג לשלב השני, שבו פתאום דוושת הדלק נסחטת והדברים מתחרפנים מאוד מהר. באופן אישי אני לא משתגע על הפורמט הזה, כי מגיעה נקודה בה הדברים מאוד רפטטיביים ואתה מייחל לשלב שבו האמת תצא לאור, תהיה מה שתהיה, ואז כשפתאום הגיהנום פורץ זה מרגיש נמהר מדי. ועם זאת, אני נהניתי רוב הזמן. הדמויות עצמן אמנם לא מאוד מאופיינות ומרגישות מתוסרטות מדי, והסרט באמת מתחיל להרגיש לאה אחרי האמצע, אבל בגלל שהוא מצולם וערוך טוב זה מקל על העניין.
מה עוד שאפשר לומר לטובתו הוא שבהחלט שווה להתקדם אתו עד רצף של סיקוונסים מאוד מטרידים שמצדיקים את הציפייה. אם תשעים הדקות של "היומית האחרונה" היו מתישות ולא מסעירות, אלו של "הסעודה" מחזיקות די בסדר רוב הזמן. הוא בהחלט הולך על הקו האומנותי יותר, כזה שאפילו יש לו אג'נדה עכשווית (שאני מאוד מתחבר אליה באופן אישי), אז צריך לקחת בחשבון שהוא קצת יוצא דופן. אני בטוח שיהיו לא מעט שימצאו אותו משעמם, אבל הוא תרגיל סגנוני יפה, פחות מתוחכם ממה שהוא חושב, עם המון כישרון בעשייתו. ובכל מקרה, סרט בוולשית. כבר לא משהו שנתקלים בו כל יום.

עד כאן מהדורת נובמבר, וכאמור בחודש הבא אנחנו במצב סיכומים אז נראה כיצד שלושת אלו ישתלבו בתמונה הכללית של הרטרוספקטיבה ל-2021, ונגלה מהו סרט האימה של השנה. יש לי הרבה דברים לחזור אליהם, כי באמת שאימת החודש השנה הייתה עמוסה במיוחד. עד אז, אני מזכיר לכם גם לקפוץ לדף הפייסבוק חתולשחור, שם יעלה הפוסט הזה גם באיזשהו שלב ולפעמים יש שם כמה דיונים מעניינים. שתכירו.