• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

"הודעה אדומה", סקירת נטפליקס

14 בנובמבר 2021 מאת אור סיגולי

גל גדות היא משהו שאני לא לגמרי בטוח אם אי פעם היה. או שאולי כדאי לסייג בצניעות מסויימת, משהו שאני לא זוכר מהתקופה שלי כמי שעוקב אחרי תעשיית הקולנוע והבידור.
גדות היא אחת מהכוכבות הגדולות ביותר בעולם, ייתכן ואפילו הגדולה ביותר, וכבר משהו כמו חמש-שש שנים רק במגמת עלייה, משתתפת בכמה מהסרטים הכי מדוברים של תקופתנו. כחלק מעסקת החבילה הזו, התקשורת העולמית אובססיבית אליה, והחוזים הגדולים שלה מחייבים אותה לעשות לא מעט סיבובי יח"צ, ג'אנקטים בלתי נגמרים וכנסים בכל העולם, בזמן שהיא צריכה להיות כל הזמן במודעות בלתי פוסקת למה היא אומרת ואיך. ואיכשהו, וכאן נכנס העניין יוצא הדופן, היא מצליחה להתחמק מכל הצדדים השליליים של זה. בזמן שהיא אחת הנשים היפות בעולם היא תמיד נגישה בראיונות, תמיד אדיבה, תמיד נעימה. בנוסף, וזה בכלל משוגע, אף סוג של פרובוקציה צהובונית לא דבקה בה, שום מעידה לא הייתה שם (אפשר להתווכח על הסרטון שיר קורונה הזה אז, אבל מי זוכר). וזה לא שהיא עוברת כמושלמת, כאידיאל, אלא כבן אדם מאוד רגיל שיודע איך להתנהל עם הקלפים מאוד יוצאי הדופן שחולקו לו.
יש כמובן עוד כאלו שהצליחו לחיות באור הזרקורים החשוף מדי ולצאת מזה בשלום. טום הנקס הוא הדוגמא הראשונה שקופצת לראש. מריל סטריפ גם. אבל בשונה מהם ודומיהם, לגדות כן יש משהו מאוד משמעותי להתמודד אתו, הקטע הזה שהיא מגיעה ממקום גיאוגרפי די שנוי במחלוקת, נאמר זאת כך. ונגד כל תפיסה אסטרטגית, היא לא מתביישת בזה. היא מדברת עברית, היא מתייחסת ליהדות שלה, ועדיין לא כושלת בלשונה, באופן מעורר פליאה מצליחה שלא לייצר אנטגוניזם אצל אף אחד מהצדדים. וזאת לא משימה קלה. תשאלו את נטלי פורטמן.

יכול להיות שכבר הבנתם את העמדה שלי לגביה, אבל רק למקרה שלא ברור – אני מרוסק על האישה הזו, מוצא את עצמי נעצר מול המסך ומחייך באופן חולמני בכל פעם שמשודר איזשהו ראיון או אייטם איתה, לא משנה כמה יח"צני וחלול הוא (אני גם יודע בוודאות מחבר משותף שהיא צחקה מאיזשהו סטטוס שכתבתי עליה לפני כמה שנים, אז זה גם אומר שהיא סבבה עם ההומור שלי, ועל כן רשמית האישה המושלמת).
במקביל לכל אלו, אני יכול גם להגיד משהו קצת פחות נלהב, והוא שיש קייס שגל גדות מעולם לא השתתפה בסרט מאוד טוב. לא שכולם גרועים, רחוק מזה, אבל קשה למצוא משהו בפילמוגרפיה שלה שיכול להיחשב כצפיית חובה, או כמשהו ששרד יותר מדי טוב. כן, "דייט לילי" היה חמוד וסרטי "מהיר ועצבני" עשו את העבודה (רוב הזמן). אבל בין "999", "ליגת הצדק", "קרימינל" ושני סרטי "וונדר וומן", אלו לא בדיוק החומרים של קריטריון, נגיד בעדינות. איכשהו, שווה להזכיר, גם מאלו היא תמיד יוצאת טוב.

הסרט החדש בכיכובה של גדות, "הודעה אדומה" (Red Notice), בו היא משתפת פעולה שוב עם ריאן ריינולדס אחרי "קרימינל" ועם דוויין ג'ונסון אחרי "מהיר ועצבני 7", קצת ממשיך את הקו הזה, לפחות בעיני הקונצנזוס. הוא עלה לשרתי נטפליקס ביום שישי, וכבר אז הרשת סימנה אותו כלא יותר מתצוגת יכולת כלכלית וסחטנית של ענקית הסטרימינג. רצון מתאמץ להראות שהם, בלי הפצה קולנועית וכל הטררם, יכולים להביא שלושה מהכוכבים הכי גדולים בעולם לסרט פופקורן מתוקצב. פרויקט ראווה, אם תרצו. ארוחה עצומה נטולת כל ערך תזונתי.
אני לא פה כדי להתווכח עם זה, ומותר להיות ציניים לגבי נטפליקס כמה שאפשר, אבל אני חייב להגיד שלא רק שהצפייה עברה לי די בכיף, זה גם יכל להיות הרבה הרבה יותר גרוע.

את המשפט האחרון אני לא כותב מתוך תחושה או איזושהי חשיבה ערטילאית. לא, אני יודע את זה כעובדה, כי זה ספציפית שלא נאמר נקודתית היה הרבה יותר גרוע, וממש לא לפני הרבה זמן.
רובכם בטח לא זוכרים, או אפילו לא ידעתם, אבל ביוני, עם החזרה המהוססת של בתי הקולנוע לתפקוד, יצאה קומדיית אקשן אחרת בה ריאן ריינולדס בכבודו ובעצמו מגלם חוכמולוג סרקסטי שמסתבך עם שני צדדי החוק ומוצא את עצמו במסע סובב גלובוס לצד גבר-גבר מסוכן ואישה יפה ומסוכנת לא פחות. קראו לזה "שומר הראש ואשתו של המתנקש", סרט ההמשך ללהיט המפתיע מ-2017, וזה היה אחת התחתיות היותר נמוכות של הקולנוע האמריקאי השנה. פשוט מחריד בכל אספקט.
התבנית העלילתית ל"הודעה אדומה" לא יכלה להיות דומה יותר. זה די אחד לאחד. אם אתם רוצים להיכנס לפרטים, הפעם ריינולדס מגלם גנב חפצי אומנות שנמצא במאבק אגו תמידי עם "הבישופ" המסתורי שמאיים על מעמדו, והשניים מנסים להקדים זה את זה במציאת ענתיקה יוקרתית מימי קלאופטרה. לתמונה נכנס סוכן אף.בי.איי עם איכויות של בולדוזר, וכשזהות "הבישופ" נחשפת (כמה מפגר זה שאני עדיין מנסה לא להסגיר את הפרט הזה, הא? יש פה מישהו שלא הבין את זה? למה אני מתעקש?) השלושה משתפים פעולה כי סיבות, וכך מתחילה הרפתקה שלוקחת אלמנטים מכל סרט פעולה אי פעם.

"הודעה אדומה" הוא שטות מוחלטת ויקרה באופן שקצת מדגיש את חוסר הפרופורציות של העולם ההולך ונכחד שלנו, אם יורשה לי. תקציב שיכל לעודד חמש יצירות מרתקות וחדשניות, או, לחילופין, להאכיל כפר סורי שלם על פני חצי שנה, הולך על טרללת קולנועית בה אין טיפת היגיון או סבירות בשום דבר שקורה, הדברים ממשיכים רק כדי להמשיך, ואפילו הטוויסט בסוף שנועד לסדר כמה מהחורים בעלילה לא באמת מצליח. הסרט הזה, שכתב וביים רוסון מארשל ת'ורבר ("דודג'בול", "אנחנו המילרים", "גורד שחקים"), ממציא את עצמו תוך כדי תנועה, מדלג באופן די שלומיאלי מסיקוונס אקשן אחד למשנהו, וכל מהלך בו מעורר הרבה מאוד שאלות של "למה?", "איך?", "מה?" ו"איך, למה ושוב, מה?". זה כולל כמובן אויבים שמפספסים אלפי כדורים גם שהגיבור ממש מולם, בית כלא רוסי מבודד שנראה טוב יותר מרוב הבסיסים הצה"ליים שאני הייתי בהם, התעלמות מחוקי הפיזיקה באופן כמעט מתריס, ומעבר בין יבשות מורכב פה פחות מלנסות להבין את הלו"ז של רכבת ישראל.
להגיד לכם שזה הפריע לי? כן, הרבה פעמים. להגיד לכם שזה מנע ממני ליהנות ממנו? לא, לא באמת.

חלקכם אולי זוכרים, אבל סריטה ייזכר לדראון עולם כזה שהעניק לי מקום לכתוב ביקורת חיובית על "מחתרת השישה", מתקפת החושים המטופשת הקודמת של נטפליקס וריאן ריינולדס, כמו גם "תעלומת רצח" ועוד כמה שאולי עדיף שאשמור לעצמי. רוצה לומר, אם סרט יודע מה הוא, אני יכול ללכת אתו די רחוק, וזה חד משמעית מה שקרה הפעם.
"הודעה אדומה" לא רק שממאן להביא משהו חדש לשולחן, הוא כאילו כולו פיסות שנתפרו די בעצלנות מדברים שהוכיחו את עצמם בעבר. ההומור היבש ושובר הקיר הרביעי של ריינולדס, המבט הלא מרוצה של ג'ונסון, הנבלים הקריקטוריסטיים, האקזוטיות הנגישה של גדות, חברות גברית כנגד כל הסיכויים, והרבה הרבה תסביכי אב. המון. כאילו, כל הזמן. אבל מכיוון שהוא פשוט ממשיך הלאה, לא משתהה על כלום לטוב ולרע, נשאר ברמה של מודעות שאיננה מעיקה רוב הזמן, ועובד טוב עם מה שיש לו (בעיקר האיכויות שמביאים איתם ריינולדס-ג'ונסון-גדות), אני בטח שלא אנפנף בידיים ואצעק על מות הקולנוע. מי יישמע "שקרים אמיתיים" ו"עימות חזיתי" היו מלאכת אריגה מעודנת של לוגיקה וניואנסים.

אז כן, הלוואי ויותר אנשים היו פותחים נטפליקס כדי לראות את "חוצה את הקו" (Passing) או "מבצע יקינתון", וככה לעודד את החברה לשפוך בוכטות של כסף על קולנוע מעניין. אבל מכיוון שזה לא יקרה לא משנה מה, "הודעה אדומה" הוא אופציית סופ"ש נחמדה למדי, אם אתם יכולים לא לחשוב ופשוט לקבל אותו כמו שהוא. זה סרט רועש, חסר אחריות וילדותי שמתנהל על אונה אחת, אבל כבידור משוקע, אני לגמרי זורם עליו. אפילו צחקתי בקול כמה פעמים. ואתם יודעים עוד משהו? זה אולי הסרט הכי סבבה בהשתתפות גל גדות מאז "מהיר ועצבני 6".

איך אני אוהב את גל גדות.