פסטיבל סרטים בערבה 2021: מדריך והמלצות

זה התחיל כבר אתמול, אבל יימשך עד ה-13 בנובמבר אז בהחלט יש זמן לקבל את ההחלטה הנכונה ולהגיע אל פסטיבל סרטים בערבה, שחוגג השנה עשור להיווסדו. כן, זו הפעם העשירית שבחודש נובמבר, בלב שמורת הטבע עשוש הסמוכה ליישוב צוקים, צומח מסך ענק אל מול טריבונת מושבים ופינות רביצה, ולמשך שבוע וחצי אפשר להנות מ״פסטיבל של פסטיבלים״ – לא מעט בכורות מקומיות לסרטים שבלטו בפסטיבלי תבל השנה, והזדמנות נוספת לראות את הסרטים שכן עשו עליה והוצגו בירושלים ובחיפה מוקדם יותר השנה. הפסטיבל, מיסודם של אייל וטינקר שיראי ובניצוחם האמנותי של עדנה ודן פיינרו, יכלול הפעם 20 סרטים באורך מלא, וכמות זהה של סרטים קצרים יותר, מכל הסוגים והאורכים. על כמחצית מההיצע של הפיצ׳רים כתבנו בהזדמנויות אחרות, אז זה הזמן להזכיר את החצי הנוסף ולהוסיף טקסטים קצרים של עופר ואורון על כמה שטרם כתבנו עליהם. כרגיל, לפרטים מלאים, לוח זמנים, לינה באיזור וכו׳, עדיף להיעזר באתר הפסטיבל.

אתמול נפתח הפסטיבל עם שלושה מקבצים של ״קצר במדבר״, המאגדים סרטים קצרים ביוזמת ובתמיכת סרטים בערבה, שנקווה שאפשר יהיה לראות שוב בקרוב. עוד הוקרן אמש הפרק הראשון של ״דקאלוג״, הפרויקט המונומנטלי של קז׳ישטוף קישלובסקי, שאפשר יהיה לצפות בכל עשרת פרקיו לאורך הפסטיבל. למעשה, כמעט כל ערב יכיל פרק מסדרת הסרטים ע״פ עשרת הדיברות, ועוד שני סרטים נוספים שהגיעו ארצה מפסטיבלי תבל, כך שיש מה לראות ממש בכל יום, למי שלא מתכננים להגיע לכל האירוע. חגיגת הדקאלוג תושלם עם הגיעם ארצה של התסריטאי השותף, קז'ישטוף פיאסביץ', המפיקה אירנה שאלקובסקה, וצלם הסטילס פיוטר ג'קסה שליווה את חברו לספסל הלימודים לאורך הקריירה ויציג תערוכה בפסטיבל, כולל מאחורי הקלעים של סרטי הדקאלוג ויצירות גדולות אחרות של קישלובסקי – ״חייה הכפולים של ורוניק״ וטרילוגיית שלושת הצבעים. סיבה בפני עצמה להגיע דרומה, וכפי שאפשר לשים לב, שוב יש אורחים בינלאומיים בפסטיבל קולנוע בארץ, לראשונה מזה זמן רב. נמשיך ונציין אותם לאורך הפוסט.

סרט הפתיחה של הפסטיבל יוקרן רק הערב בעצם. הוא נקרא ״התחרות הרשמית״ (Official Competition) וכדאי לבלבל הוא הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. מדובר במעין סאטירה/פארודיה על עולם הקולנוע האמנותי, עם פנלופה קרוז ואנטוניו בנדרס ובבימויים של גסטון דופרה ומריאנו כהן. מאותו פסטיבל ונציה יגיע לערבה להתארח מישל פרנקו, עם סרטו החדש ״שקיעת החמה״ (Sundown), בכיכובם של טים רות ושארלוט גינסבורג, וגם סרט שהפיק ועליו עופר יכתוב בהמשך. אורח נוסף יהיה הבמאי ההודי פ.ס. וינוטרג', שסרט הביכורים שלו, ״חלוקי נחל״ (Pebbles) נבחר לייצג את מולדתו באוסקר. מפסטיבל טורונטו הסתווי נמשה סרטו החדש של לורן קאנטה הצרפתי, ״ארתור ראמבו״ (Arthur Rambo) וכפי שאפשר להבין מהאיות השגוי במקור זו לא ביוגרפיה של המשורר המפורסם אלא סיפורו של סופר צעיר ממוצא צפון-אפריקאי ועבר בעייתי.

עוד צרפתים עטורי תהילה הם פרנסואה אוזון וז׳אק אודיאר, שיוקרנו סרטיהם החדשים – ״הכל עבר בשלום״ (Everything Went Fine) ו״פריז הרובע ה-13״, בהתאמה. על הסרט של אוזון טרם כתבתנו, ומככבים בו סופי מרסו ואנדרה דוסולייה כבת חומלת ואב שסופו קרב, בעוד הסרט של אודיאר הוא אחד מהמוני סרטי קאן שהוקרנו לרגע בארץ ולכן כתבנו עליהם. יחד עימו עונים להגדרה הזו ״תא מספר 6״ הנפלא של יוהו קוסמאנן (עוד עליו בהמשך), ״הנהגת של מר יוסוקה״ המצויין של ריוסוקה האמגוצ׳י, ״ממוריה״ המדיטטיבי של אפיצ׳פונג ווירסתקול, ״טלה״ האלגורי של ואלדימר יוהנסון, ו״אינטרגאלדה״ המבריק של ראדו מונטאן. עוד סרטי קאן שטרם כתבנו עליהם כוללים את ״אונודה – 10,000 לילות בג'ונגל״ (Onoda) של ארתור הררי על החייל היפני שלא ידע על כניעת יפן במלחמת העולם השנייה והמשיך בשלו, ״שלוש קומות״ (Three Floors) של נני מורטי ובו הוא מעבד את ספרו של אשכול נבו באותו השם, וגם זוכה האופיר ופסטיבל חיפה, ״ויהי בוקר״ של ערן קולירין ע״פ סייד קשוע. שני האחרונים גם ינעלו את הפסטיבל, לערב שכולו עיבודים לספרות ישראלית.

יש גם סרטים דוברי אנגלית בפסטיבל, אל דאגה. במסגרת הקלאסיקות יוקרן ״סיפור הפרברים״ המקורי, רגע לפני הגרסה המחודשת של ספילברג בחודש הבא, והקלאסיקה העכשווית ״מוליכי הזאבים״, סרט האנימציה של קארטון סלון האירים שזוכה לעוד הקרנה על המסך הגדול אחרי זו החיפאית. לצידם יוקרנו שני סרטים חדשים יותר, המצויים בסיבוב הפסטיבלים העולמי שלהם כעת. ״קדימה קדימה״ (C’mon C’mon), סרטו החדש של היוצר האמריקאי מייק מילס (״בגינרז״, ״נשות המאה ה-20״), מציב בתפקיד הראשי את חואקין פיניקס שנאלץ להשגיח במפתיע על אחיינו למשך כמה ימים. אולי שלושה, זה בכל זאת בשחור-לבן. ״דברים אמיתיים״ (True Things), מאת הבמאית הבריטית הארי ווטליף (״Only You״) ובכיכובם של רות ווילסון וטום ברק, כאישה נשואה החיה חיים מנומנמים וזר מסתורי המטלטל את עולמה. על עוד סרט דובר אנגלית, מאת במאי מוכר שזו הפעם הראשונה שלו בשפה זו, ועל עוד שני סרטים בשפות אחרות, בחלק שמורכב מסקירות קצרות.

הקול האנושי
The Human Voice

"הקול האנושי" הוא חריג ביצירה של פדרו אלמודובר בהיותו דובר אנגלית ברובו (לראשונה בקריירה) ובאורך חצי שעה (לראשונה מאז הפך לבמאי פופולרי בכל העולם). אך במידה מסוימת, דומה כי הוא ממשיך את הקו של סרטו הקודם, "כאב ותהילה", כחלק ממה שאולי יתברר כתקופה הבשלה/מבוגרת ביצירה של הבמאי. כל האלמנטים היו שם לאורך הקריירה, אבל אם בסרט הקודם התחושה הייתה של משהו אישי יותר וכניסה אל תוך תהליך היצירתי, בסרט זה הבמאי קודם כל מצדיע למקורות ההשראה שלו, ואחר כך עוסק גם בקשר שבין רגשות אמתיים ליצירה מבוימת ומעוצבת.

הקשר להשראה הוא דרך עיבוד למונודרמה של ז'אן קוקטו, שמהווה את הבסיס של היצירה, וחלקים ממנה השפיעו/צוטטו בסרטים קודמים של אלמודובר. הטקסט המקורי הוא שיחת טלפון של אישה עם גבר שעזב אותה לאחר מערכת יחסים של מספר שנים. אלמודובר מתאים את העלילה לימינו וגם מבצע בה מספר שינויים לגבי סיבת הפרידה, אפיון הדמויות והחלל בו מתרחש הסרט. בעיקר, אלמודובר עיצב את הדירה ממנה מדברת הגיבורה במחוות ליוצרים שהשפיעו עליו, בצורה הישירה ביותר דרך ערימת סרטי DVD וספרים של יוצרים אליהם התייחס בעבר, כגון דאגלס סירק ואליס מונרו.

החלל עצמו מעוצב בצבעים חמים ובוהקים המדגישים את המלודרמה בטקסט, באופן המנוגד מעט לסגנון המשחק של טילדה סווינטון, שמנסה לשדר קרירות ורוגע גם בתפקיד אישה שאחיזתה במציאות ובתפקוד כחלק מן החברה הולכת ומתרופפת. האמירה העיקרית קשורה לכך כי הדירה נראית לפרקים כמו דירה ולפרקים היא ללא ספק אולפן צילומים. לא מדובר בחשיפת האמצעים לשם חשיפה, אלא באמירה של אלמודובר על כך שלפעמים, דרך הזיוף והעמדת הפנים שבאמנות, מתגלים הרגשות הכנים יותר והביטוי הוא שלם וטהור יותר.

כל זה עובד בצורה בהחלט יפה ומובנת עבורי. חובבי אלמודובר, שמן הסתם לא צריכים המלצה ממני, יתמוגגו. זאת בעוד מי שלא אוהב את הסגנון שלו יסבול לפרק זמן מעט קצר יותר מבסרטיו האחרים. אני אהבתי בסך הכל, אבל לדעתי לא מדובר בהישג יוצא דופן או בסרט שמצדיק יציאה מיוחדת לקולנוע, בלי קשר לזהות הבמאי. גם אם מדובר בסרט שיכול לשמש כסוג של מפתח להבנת יצירות ארוכות ומורכבות יותר שלו. בגלל מעמדו של הבמאי, הסרט הקצר הזה מקבל ייצוג בפסטיבלים וגם הפצה מסחרית בבתי הקולנוע (במחיר מוזל), אולם קצת חבל לי כי לא חיברו לסרט זה סרטים קצרים נוספים. דרך החיבור למוקדי משיכה כמו אלמודובר וסווינטון, סרטים אחרים היו יכולים למצוא קהל גדול יותר.
(עופר ליברגל)

היום המאושר בחייו של אולי מאקי
The Happiest Day in the Life of Olli Maki

סרטו החדש של יוהו קוסמאנן, ״תא מספר 6״, מתרחש ברובו בתוך רכבת, ובאופן משעשע, סרטו הקודם מתחיל בסצנה קצרה ברכבת. לכבוד הגעת הסרט החדש מבין השניים לפסטיבל סרטים בערבה, אחרי זכייה בגרנד פרי של פסטיבל קאן ובכורה ישראלית בירושלים, תוקרן בפסטיבל הדרומי גם יצירתו הקודמת של הבמאי הפיני, חמש שנים אחרי שהפסטיבל זיהה את כשרונו כשבחר להקרין את ״היום המאושר בחייו של אולי מאקי״. כמעט התפתתי לצפות גם ביצירת הביכורים שלו, ״מוכרי הציורים״, שנשמע דומה מבחינה תמטית. לדעתי כדאי להקשיב למנהלי הפסטיבלים ולהכיר את הבמאי המצוין הזה, גם כדי להנות מסרטיו וגם כדי שאפשר יהיה להתרברב בהיכרות בעתיד.

הקולנוע של קוסמאנן מדגים מה קורה כאשר רגשות בלתי צפויים מתגנבים אל ליבם של מקצוענים שממוקדים בדבר מה אחר. בסרטו הראשון נשמע שזה קורה למוכרי ציורים מדלת לדלת, המצויים בדרכים לא-דרכים אך מוטרדים דווקא מהידידות הנרקמת ביניהם. בסרטו האחרון, זוהי סטודנטית פינית בדרכה ברכבת לקוטב הצפוני שנאלצת לחלוק תא עם כורה רוסי, שיחסה אליו משתנה במהלך הנסיעה. בסרט הנוכחי, אולי מאקי מן הכותרת הוא מתאגרף במשקל נוצה שאמור להתכונן לקרב על אליפות העולם, נגד יריב אמריקאי פייבוריט. יש לו מאמן נודניק, שגרת אימונים דוחקת, פגישות עסקיות עם ספונסרים, מסיבות עיתונאים, ואפילו צוות דוקומנטרי שעוקב אחריו (ובעצם מביים הכל, בעקיצה קלה כלפי מה נחשב כקולנוע תיעודי). בתחילה נדמה שהבעיה של המתאגרף היא משקל שמסרב לרדת מתחת ל-60 ק״ג כדי לעמוד בתנאי הקטגוריה, כאשר עול הציפיות כמו רובץ על כתפיו ומוסיף קילוגרמים של לחץ. עם זאת, כבר בדקות הראשונות מתגלה בעיה חמורה יותר – הוא מאוהב.

הספורט נראה חסר משמעות כשאי אפשר להפסיק לחשוב על מישהי מסוימת, והסצנה בה מאקי מספר למאמנו על רגשותיו מבוימת ומשוחקת כאילו הוא מבשר לו על מוות. יחד עם תגובות לא אנושיות בנוסח ״זה לא תזמון טוב להתאהב עכשיו״, והידיעה של הקהל שזה המצב עוד לפני שהדמויות מודות בכך, מתקבל אפקט קומי משונה אך מעודן. כשהסרט רק יצא לאקרנים, לפני כחצי עשור, היו שהגדירו אותו כקומדיה בשל רגעים אירוניים כמ וזה ורבים אחרים. אינני שותף להגדרה אבל בהחלט אפשר להסכים שהסרט שופע הומור, הנובע מן האנושיות של הדמויות. או סתם מבליח ברגעים בהם בן שיחה של הגיבור מתלונן שאין היגיון בקטגוריות משקל באיגרוף. מבחינת ז׳אנר, הייתי אומר שיש כאן דרמת ספורט שנאבקת בדרמה רומנטית, לצד ההכרה בכך שזוהי גם ביוגרפיה המבוססת על פרק בחייו של אדם אמיתי (חפשו הופעת אורח שלו ושל זוגתו בסיום).

ה-17 באוגוסט 1962 אכן הייתה הפעם הראשונה שאליפות העולם באיגרוף התקיימה בפינלנד. כדי לשוב לתקופה, או למסגר את סרטו בעבר, השתמש קוסמאנן בצילום בפילם שחור-לבן אך שמר על סגנון עשייה עכשווי מאוד וקצבי. זה מתבטא בעיקר במעברים בין הסצנות, כאילו הוסר מביניהן השומן המיותר, שיאפשר לסרט להגיע לקטגוריית המשקל המועדפת של שעה וחצי. קוסמאנן, שגם כתב את הסתריט יחד עם מיקו מיילילהטי, משרטט על המסך דמויות מובחנות כאילו בלי להזיע. וזה לא רק מאקי, המגולם באופן מעורר אמפטיה בידי יארקו להטי. גם המאמן (אירו מילונוף), מתאגרף לשעבר שמתקשה להבין שהוא לא המוקד הפעם, או האהובה (אונה איירולה) שצריכה לספוג מהלומות לאגו ולבחור אם להישאר בפינה של האיש שלה או להשליך את המגבת. בהשוואה לא הוגנת לבן ארצו אקי קאוריסמקי, נדמה שפינלנד יכולה להתגאות בעוד קולנוען שהוא מעין ציניקן הומניסט. בשפת המקור הסרט נקרא ״איש מחייך״ וזה מתאר גם את המצב שלי כצופה בסיום עוד יצירה מלבבת של יוהו קוסמאנן.
(אורון שמיר)

התיבה
La Caja

הבמאי יליד ונצואלה לורנצו ויגאס פרץ לתודעה ב-2015 עם סרטו "מרחוק" אשר זיכה אותו בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. שנה מאוחר יותר הוא יצר סרט תיעודי אודות אביו, הצייר אוסבלדו ויגאס, ומאז הוא פעול במקסיקו, בין היתר כשותף בהפקה של הסרטים "הבת של אפריל" ו"סדר חדש" של מישל פרנקו (פרנקו הוא גם ממפיקי סרט זה; ויגאס לא הפיק את "שקיעת החמה" של פרנקו שמציג גם הוא בפסטיבל) ו"על הקרשים" של סופיה קופולה. כעת הוא חוזר לביים פיצ'ר עלילתי שני, שיחד עם הסרט התיעודי משלים סוג של טרילוגיה על יחסי אבות-ילדים. או ליתר דיוק, יחסים אשר מדמים יחסי אהבות בצורה שהיא לפעמים יצירתית ולא בהכרח ביולוגית (או להבדיל, לא ביולוגית).

"התיבה" חולק עם "מרחוק" קצב התפתחות איטי יחסית בשלבים הראשונים של הסרט, מפגש בין-דורי וכמות כלשהי של אלימות. מעבר לכך, מדובר בשני סרטים שונים למדי. בעוד סרטו הראשון של ויגאס התרחש בעיר הגדולה קראקס ואת העלילה הניע בעיקר גבר מבוגר הבוהה בצעירים, "התיבה" מסופר דרך עיניים של נער, בגיל של כיתה ח', הנוסע ממקסיקו סיטי לעיירה קטנטנה באמצע שום מקום. שם נאמר לו לאסוף את הגופה של אביו אשר זהותה בתוך קבר המוני. מבנה התיבה הנמסרת לילד/נער מראה כי הגופה היא חלקית או עברה אי אלו דברים מאז המוות. הזיהוי נעשה דרך תעודת זהות שנמצאה סמוך לגופה.

הילד מתקשה להאמין כי זוהי אכן גופתו של אביו, גם אם האב לא היווה נוכחות בחייו במשך שנים ארוכות. בעודו באוטובוס, הוא מזהה ברחוב גבר שמזכיר לו את אביו והוא חובר אליו, תחילה בכוח. אותו גבר מכחיש כל קשר לילד או לאב, אבל מגלה סוג של רחמים ובשלב מסוים מצרף את הילד לעבודתו. הוא סוג של קבלן עובדים המרוויח משיתוף בין דורשי עבודה למפעלים שלא בדיוק עומדים בתקנים כלשהם של בטיחות או מוסר תשלומים. אולם, יחס לא הוגן לעובדים הוא לא הדבר הכי בלתי מוסרי שהעבודה דורשת. אולם, בסביבה הזו ועל רקע פשעים שהולכים ומחמירים, כן נרקם קשר בין הדמויות המרכזיות, בעוד הסרט נע על מסלול כפול: הילד כן מתבגר ומוצא דמות אב, אבל ייתכן כי אותו תהליך גם צריך להוביל אותו למרד באותה סמכות. בייחוד כאשר הוא גם מפתח סימפטיה או משיכה לנערה המנוצלת על ידי תנאי העבודה האיומים באזור.

תיאור העלילה הזה כולל בעיקר דברים המתרחשים בשליש הראשון של הסרט, שכן ההמשך כולל מעט יותר תפניות ותגליות. "התיבה" מספר סיפור אינטימי של נער אחד, שבוחר להתנתק מן הסביבה בה גדל ולחיות בסביבה רקובה ואלימה מתוך חיפוש זהות, אבל הוא מהדהד גם את הסיפור הגדול יותר של החברה והפשיעה הגוברת במקסיקו. כולל הנושא של חטיפת בני אדם וחוסר היכולת של הממשל לשלוט בפשע המאורגן, לא רק של מאפיה גדולה אלא גם של קבלנים או פושעים זוטרים בזירות מקומיות קטנות. בגלל שהנושא כבר עלה במספר סרטים עלילתיים ותיעודיים שנוצרו במקסיקו, "התיבה" נראה במבט ראשון פחות יוצא דופן, או פיוטי בסגנון שלו, מאשר "מרוחק" של אותו הבמאי. אבל בסופו של דבר הוא בהחלט מספק מספר רגעים חזקים מאוד הן של דרמה, הן של ייצוג של אלימות, והן של מבט סימבולי אחר על בעיה חברתית ספציפית, צורך פסיכולוגי בדמות אב ובניית זהות עצמית עצמאית.
(עופר ליברגל)