• בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • פרויקט חדש: בחזרה אל הקולנוע של ג׳יין קמפיון
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב
  • המתמודדים לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 5
  • ״המעריצה״ ו״אנגסט״: דאבל אימה גרמנית ואייטיזית
  • הודעה אדומה
  • ״אתמול בלילה בסוהו״, סקירה
  • על ״קופסה שחורה״, ״תיק קוליני״ ו״מבצע יקינתון״
  • נצחיים

פסטיבל דוקאביב גליל 2021: מדריך והמלצות

2 בנובמבר 2021 מאת מערכת סריטה

עוד לא הספקנו להתגעגע לפסטיבל דוקאביב והנה כבר ממתינה בפתח מהדורה נוספת של השלוחה הצפונית. פסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא מתקיימת זו הפעם ה-13 ויימשך השנה ארבעה ימים, בין ה-3 וה-6 בנובמבר. חלק מסרטי הפסטיבל יהיו גם הם זמינים אונליין, אם לא ייצא לכם ולכן להצפין, וזה גם הזמן להזכיר שמיזם דוקוסטרים לבית דוקאביב זורם כל השנה באתר שלהם ומתעדכן פעם בחודש. אתר הפסטיבל הוא גם המקום להתעדכן במחירים, מבצעים, כרטיסים וזמינות, כמו גם בתוכניה המלאה הכוללת כמעט 30 סרטים הפעם, חלק מהם בבכורה ישראלית ועליהם אפשר יהיה לקרוא בהמשך. עופר ואורון אחראים על הפוסט הזה, המורכב מארבע המלצות והשלמה לעשר בעזרת לינקים לסרטים שכבר כתבנו עליהם.

כמחצית מסרטי הפסטיבל השנה הם תוצרת הארץ, ביניהם כתבנו בהזדמנויות שונות על שניים: קופסה כחולה של מיכל ויץ, ודיוקן של יעל קיפר ורונן זרצקי בשיתוף עם כיפאיה עיאיטי. את הפסטיבל יפתח פרויקט ״כנפיים״, במסגרתו הופקו ארבעה סרטים של יוצרים מקומיים ממעלות-תרשיחא כחלק מסדנת הקולנוע של דוקאביב גליל, וינעל הסרט ״התזמורת עם הכלים השבורים״ של יובל המאירי. סרטים בולטים נוספים כוללים את: ״המלכה שושנה״ של קובי פרג' ומוריס בן מיור על שושנה דמארי, ״כל העצים נושבים ברוח״ של תומר הימן זוכה פרס הבימוי והצילום בדוקאביב, ״אף מילה אמת״ של נועה אהרוני על עלייתו ונפילתו של הפסיכו־גורו הראשון בארץ, ״אשת חיל״ של אנה סומרשף המלווה אישה חרדית במסע לשינוי איסור היסטורי ו״יורש הקעקועים״ של אורית אופיר רונאל אודות שושלת מקעקעים מירושלים.

מתוך ההיצע הבינלאומי צפינו וכתבנו במסגרות אחרות על ארבעה סרטים: ״ילדותו של עימאד״, ״חייה של איוואנה״, ״ציידי הכמהין״ ו״לברוח״. שני האחרונים הם מסרטי התעודה שחוזרים וצצים בכל פסטיבל השנה, כמו גם כמה שפספסנו, דוגמת ״הילד היפה ביותר בעולם״ על כוכב ״מוות בוונציה״ שהיה צעיר מדי לתהילה, או ״הלאונרדו האבוד״ על מציאת פריט מסתורי שאולי צייר דה-וינצ׳י. אך כאמור, סרטים אלה בעצם מתארחים בשנית או בשלישית בישראל, לעומת שלושה בינלאומיים שהפסטיבל יספק להם כעת במה לבכורה מקומית. עליהם ועל סרט מההיצע הישראלי ששמחנו להשלים, בזכות העזרה האדיבה של דוקאביב והיח״צ, בחלק הארי של הפוסט.

החילוץ – The Rescue

National Geographic

הסיפור הזה עדיין טרי יחסית בזיכרון הציבורי. מספיק לתקצר או לומר כמה מילות מפתח: נערים, תאילנד, לכודים, מערה, הצפה. אפשר גם להזכיר שמדובר בקבוצת כדורגל שהסבה את תשומת הלב העולמית באמצע טורניר גביע העולם (מבלי להשתתף בו), וסיפקה סיפור חדשותי מתגלגל שנמשך ימים ארוכים. אבל נדמה לי שגם מי שעקבו אחרי הסיפור בזמן אמת יופתעו מעוצמת הסרט התיעודי של ג׳ימי צ׳ין ואליזבת צ'אי וסרהלי. אבל רגע, מה לזוג הנשוי והיוצר, זוכה האוסקר על ״סולו חופשי״ ושלל סרטים אחרים על ספורט אתגרי, ולסיפור החילוץ וההצלה של הנערים מצפון תאילנד? כשמגיעה התשובה לשאלה מתגלה גם הזווית הייחודית שהם בחרו לספר דרכה את האירוע שכבר ראינו ושמענו במהדורות החדשות.

הסרט אינו משתהה על הסיבות שהובילו למצב הביש – קבוצת כדורגל לנערים יצאה לטיול עם המאמן שלה, בתוך מערה המתפרשת על פני קילומטרים, שהוצפה בשל גשמי מונסון והפכה למלכודת מוות. הפתיחה מוקדשת לתזכורת או הצגת הסיטואציה בעוד הסרט כולו מתמקד במאמצים הסיזיפיים של צוותי הצלה, קודם כל לאתר ואז גם לנסות לחלץ את מי שיימצא. האתגרים הלוגיסטיים והאנושיים משורטטים בבהירות, כמו גם העובדה שהגיבורים יגיעו ממקום לא צפוי. היוצרים מלאי כבוד לאומה התאילנדית, כולל להיבטים הרוחניים שהעסיקו את מי שהרגישו חסרי אונים או ודאות לגבי המצב של יקיריהם. אבל מהצד, נדמה שמקבלי ההחלטות ופלגים צבאיים בתאילנד (פניהם של רבים מהם טושטשו בסרט) התקשו להשלים עם העובדה שהמושיעים שלהם זרים. הם קיבלו את העזרה הבינלאומית בענווה (הצוללת המטופשת של אילון מאסק לא מוזכרת בסרט) אבל התקשו לשחרר בכל הקשור לשרשרת הפיקוד ולקבלת החלטות קשות.

כאשר הולכים ומתבהרים הגיבורים של הסרט, אפשר ממש לשמוע את הקליק שמסביר את העניין של היוצרים בסיפור. אילולא צמד צוללני מערות בריטיים, שהמשיכו משם והרכיבו צוות שלא היה מבייש אף סרט בסדרת ״משימה בלתי אפשרית״, קשה לומר איך היה מסתיים האירוע. הקולנוע של צ׳ין את וסרהלי נמשך אל אנשים מסוגרים וחריגים, שמקדישים את חייהם לפעילויות שנראות מהצד כמו נסיונות מרהיבים לסיים את חייהם או לפחות להתגרות קצת בגורל. אבל אלה בדיוק הטיפוסים שצריך כדי לצלוח צלילה חוזרת במערה מבעיתה ומוצפת, בלי אור שמש ועם יותר קלאוסטרופוביה ממה שאני אישית מוכן לחוות גם בתיווך מסך. דווקא הטיפוסים הללו, שבמונטאז׳ כמעט קומי מספרים אחד אחרי השני איך ספורט אקסטרים הציל אותם מלהרגיש דחויים, יכולים להיות גיבורי היום במצב הסבוך והבלתי רגיל שנוצר בתאילנד בקיץ 2018.

סרטים כמו ״החילוץ״ מזכירים את הכוח של הקולנוע התיעודי כשהוא עוקב אחר אירוע מתגלגל בזמן אמת. יחד עם הגב של נשיונל ג׳יאוגרפיק, והחיבה של הבמאים להגיע עם המצלמה אל תוך האקשן, מתפתח מותחן מורט עצבים גם עבור מי שיודע איך הסתיים הסיפור. זו פשוט חוויה אחרת לגמרי כשהצופה צולל יחד עם צוותי החילוץ אל תוך המערה המקוללת, עד כדי כך שהיה נדמה לי שבלעתי מים באחד הרגעים ובפינאלה נשנקתי ונלחץ לי כלוב הצלעות (שווה לציין שלא כל הצילומים הם בהכרח מה שמתואר בקריינות). בין לבין, הטבע של תאילנד מצליח להיות יפהפה כשם שהוא סוער, כמעט כמו המתועדים שנראים כמו האנשים הכי לא טבעיים מול המצלמה, אבל זה בדיוק מה שגורם להם לרגש כדמווית קולנועיות. יחד עם המסרים החוזרים על נדיבות ועזרה הדדית לזולת, שאכן זלגה אל תאילנד מכל קצוות תבל, מתקבל סרט שיוצא לעולם בדיוק בזמן. לכן מפליאים הדיבורים על אפשרות לאוסקר נוסף, או לכל הפחות מועמדות.
(אורון שמיר)

להיות קוסטו – Becoming Cousteau

The Cousteau Society / National Geographic

הבמאית ליז גרבוז היא שם דבר בקולנוע הדוקומנטרי (״מה קרה, גברת סימון?״), ואף התנסתה בקולנוע עלילתי עם ״נערות אבודות״, כך שסרט חדש שלה מעורר עניין עוד לפני שנודע הנושא. הפעם קל לנחש זאת מהכותרת, צלילת עומק אל האייקון ושמו ז׳אק-איב קוסטו, אבל השאלה היא מדוע עכשיו. האיש עם הכובע האדום והחולצה התכולה כבר לא איתנו כרבע מאה, גם אם דמותו ממשיכה להדהד בתרבות הפופולרית (״עמוק במים״ של ווס אנדרסון, למשל). הבמאית עונה על התהייה כשהיא בוחרת להדגיש פן מסויים באישיותו ופועלו של מי שהיה סמל בהרבה תחומים: חקר מעמקי הים ויצוריו, כושר המצאה ויצר הרפתקנות חסרת אחריות, או השימוש שלו במעמדו כידוען כדי לקדם נושאים שחשובים לליבו. בכך היא מצדיקה את קיומו של סרט על קוסטו דווקא באקלים הנוכחי, תרתי משמע. אגב התחממות גלובלית, הצוות של קוסטו כולל המוני גברים שזופים וחטובים, חשופי חזה ודחוסים במכנסונים, המוצגים בו בכמויות שיהפכו את הסרט הזה למושך עבור קהל נוסף.

את סרטה פותחת גרבוז עם דבריו של קוסטו על התחושה שלעלות בחזרה אל פני המים אחרי צלילה כמוה כשיבה אל הארץ אחרי שהייה בגן-עדן. הפולקלור של גן העדן בהחלט מהדהד בסיפורו של הצרפתי, שהתאהב בים והפך אותו למגרש המשחקים הפרטי שלו, עד שהבין שהגן נחרב. הסרט מתאר באופן כרונולוגי, מאז הצלילה הראשונה ב-1936 ובמשך כשישים שנות פעילות בעין הציבור, כיצד הפך קוסטו מטייס משוקם לחובב נלהב של האוקיינוסים שהקדיש את חייו להם בכמה אופנים, שהשתנו עם הזמנים. קוסטו עצמו קם לתחייה למשך כשעה וחצי דרך המון קטעי ארכיון משוחזרים להפליא, ביניהם הצילומים התת-ימיים המרהיבים שהביא לעולם, בתקופה בה איש לא חלם עליהם עדיין. קולו של ונסן קאסל מקריא את היומנים של קוסטו, רובם ככולם קשורים לקריירה שלו, בעוד הבמאית בוזקת פנימה את חייו האישיים כתבלין מריר. בין זו הקרבה של הקולגות שלו, ברמה של חיי אדם לפחות פעם אחת, או של התא המשפחתי שלו שהתגורר עימו על הספינה קליפסו. לא היה מפתיע לשמוע שאשתו אהבה את הספינה יותר מאשר אותו, ועל אף שידעתי מראש חלק מהסיפורים על ילדיו וממשיכי דרכו קשה שלא לחוש את הצביטה.

על פניו, העבודה של גרבוז וצוות ההפקה של נשיונל ג׳יאוגרפיק הייתה קלה הפעם, משום שמושא התיעוד הרבה להצטלם ולצלם טבע, וגם היה קולנוען בעצמו. קוסטו נעלב כשקראו לסרטיו ״דוקומנטריים״ ובקטע החביב עליי בסרט כתב ביומנו: ״דוקומנטרי נשמע כמו סרט של מישהו שיודע טוב ממך (הצופה). הסרטים שלנו הם סרטי הרפתקה אמיתיים״. בכל זאת, באוסקר הוא זכה בקטגוריה התיעודית. בפסטיבל קאן הוענק לו דקל הזהב, ובשני המקרים היה זה אותו הסרט, ״The Silent World״ מ-1956, עליו הוא חתום יחד עם לואי מאל. אחרי עוד כמה סרטים הוא יזכה בחוזה לסדרת טלוויזיה, מדיום שהוא מגדיר כנחות מבחינת הגדול אבל נעלה מבחינת הגעה לקהל הרחב. הדבר היה חשוב לו יותר בשלב זה מבחינת העברת המסרים, משום שכעבור שני עשורים הוא לא רק יתחרט על חלקים מהסרט שפירסם אותו, אלא בכלל על מעורבתו בפנטזיה של האנושות לכבוש וליישב את קרקעית הים.

כמו בסרט התיעודי שהוקרן אף הוא במסגרת דוקאביבית, ״לשחק עם כרישים״ על חייה של ולרי טיילור, המסלול שעובר קוסטו מתחיל עם דגים משופדים וניסיון להתקרב אל חיות הים (והיבשה) שפוגע בהן. כולל התירוץ ״לא ידענו״ ואזהרת טריגר מתבקשת למי שלא מוכנים או מוכנות לראות צילומים של קטל בעלי חיים. ושוב כמו בסרט ההוא, גם הפעם הדמות הראשית תעבור מהפך מצפוני. קוסטו עבד עם חברות הנפט משום שאלה מימנו את המחקר שלו, אבל בתחילת שנות ה-70 החל לפעול למען הים וניקיונו, לצד העלאת מודעות לאיכות הסביבה ולמשבר האקלים. התאריך של הצילומים הוא עוד תזכורת מצערת שכבר יובל שנים אנחנו (האנושות) לא עושים עם זה כמעט כלום. או בשביל המכחישים והמכחישות, עוד סיבה להגיד שכבר חצי מאה מלהגים והנה, אנחנו עדיין פה. אני באופן אישי לא סקרן לגלות מי ינצח, או יותר נכון איך כולנו מפסידים בינתיים, אבל אולי סרטים כמו ״להיות קוסטו״ יכולים לשמש גם כקריאה לפעולה או לפחות כאזהרה מן העבר שנותרת רלוונטית.
(אורון שמיר)

יער הארגמן – Dark Red Forest

Jin Huaqing Studio

הארגמן בסרטו של הואצ'ינג ג'ין (נניח שזה תעתיק שמו בעברית) הוא צבע הגלימות המסורתיות של נזירים בודהיסטים-טיבטיים, או במקרה של סרט זה בעיקר נזירות. הבמאי התלווה במשך מספר שנים למנזר גדול בטיבט ותיעד את חיי הנזירות במקום כמכלול – כל אחת מהן מנסה לעבור מסע רוחני פנימי, השלמה עם הכאבים השונים בחיים כמו גם עם המוות הצפוי. כמו יער, הן גם משתפות פעולה באורח החיים היחודי. בכל חורף חלק מ-20,000 הנזירות במקום יוצאת למסע של 100 ימים בהם הן נודדות בהרים ולנות בקוביות עץ לא גדולות שהן בונות בכל פעם מחדש. אלה לא בדיוק מבנים אשר מגינים מפני קור באחד מחבלי הארץ המיושבים הגבוהים בעולם. ואכן, ג'ין כותב בקצרה כבר בראשית הסרט כי חלק מן הנזירות שמתחילות לחלות חוזרת למנזר ולא ממשיכות בלינה הקשה אך המזככת נפשית.

מעט בניגוד לתקצירים הרשמיים, הסרט מתאר את כל השנה ולא רק את חודשי החורף והוא גם יוצא מן הנזירות למבט על הגורואים, נזירים, וחברי קהילה אחרים בחבל הארץ בטיבט, עם הרבה דיאלוגים על טיב האמונה ומעט מן הפוליטיקה המאוד-סבוכה של האזור. הבמאי משתמש במעט כותרת ובהרבה שוטים אשר פשוט מראים את המציאות, עם או בלי קטעי דיאלוג. המבט הוא אכן על המכלול, אולם ככל שמתקדמת היצירה מספר מצומצם של גיבורות הופכת למייצגות את כל היער. אחת מהן אף תקבל סוג של מונולוג פנימי המסכם את המבחן הרוחני וגם את היכולת למצוא שלווה בתוך האמונה.

חומר הגלם בסרט מתאים ל"פסטיבל לקולנוע הרוחני" והסרט אכן מלא כבוד למסע הרוחני. אבל הכוח שלו הוא גם בכך שהוא מתאר את חיי הנזירות באופן מעריך אך לא מטיף לאמונה ואינו מדלג על הקשיים וההקרבה. יש בו בעיקר קבלה של המציאות כפי שהיא, דבר שמתאים לתפיסת העולם והאמונה המוצגות בסרט. לצד הקבלה, יש גם בסרט הרבה בקשות ממנהיגים רוחניים ושאלות לגבי דרך התפילה והפחד מן המוות/גורל הנשמות המתות. בחלקים אחרים, יער הארגמן הוא אכן סוג של מכלול נטול פנים, כולל שוט אחד חביב במיוחד המציג רק כפות רגליים בגרביים הנכנסות למקדש. ג'ין הוא במאי קשוב אשר מצא קצב מדוד המתאים לסרט שלו, וגם לכד, כצפוי, נופים שהם חלק מן החוויה. באותה נשימה, אומר כי אין בסרט משהו יוצא דופן בסגנון או במסקנות לגבי רוחניות בכלל או אורח החיים הטיבטי בפרט – אך דומני כי זאת לא הייתה המטרה ביצירת הסרט.
(עופר ליברגל)

ענת גוב, על החיים ועל המוות

מסרט טיבטי לסרט ישראלי שמצטיין בכך שפספסנו את ההזדמנות לכתוב עליו בפסטיבל דוקאביב גרסת תל אביב השנה, או בהקרנות המסחריות שלו בקולנוע לב, שנמשכות מזה מספר שבועות, אם כי מזה זמן מה מדובר רק בהקרנה אחת בשבוע. "יער הארגמן" נתן לי פתח לכתיבה גם על סרטה של תמר טל ענתי, שכן שני הסרטים חולקים השקפת עולם רוחנית שיש בה קווי דמיון בכל הנוגע לקבלת הצדדים הקשים בחיים ובמוות. אולם מדובר בסרטים בעלי מוקד שונה, לא רק בגלל שהסרט על ענת גוב הוא לא סרט על קהילה אלא דיוקן של אמנית. "ענת גוב, על החיים ועל המוות" נסוב כולו סביב מנטרה מרכזית אחת: מושא התיעוד הפסיקה לפחד מן המוות. עם הידיעה על כך כי מחלת הסרטן בה חלתה אובחנה רק בשלב סופני, גוב החלה להתייחס למוות שלה בצורה שלווה והייתה עסוקה בהשארת שולחן נקי אחריה (ובכתיבת מחזה אודות הקבלה הצפויה של המוות). היא לא רצתה למות, אבל חיה בלי פחד וחשש. היעדר הפחד הזה הוא יותר בלתי נתפס עבור רוב הצופים מרצון למות.

במבט ראשון, הבמאית הגיעה לסרט הזה בשלב מאוחר: חומר הגלם העיקרי הוא שיחה בין ענת גוב לבין סוכן השחקנים אריק קנלר, שיחה בה היא מבקשת להסדיר מראש את עזבונה. בדרך, היא מדברת מעט על חייה בעבר ובעיקר בהווה נטול הפחד. אולם, הבמאית ידעה לערוך את השיחה הזו בחכמה ובצורה קולחת יחד עם החומרים האחרים: ראיונות עם בני משפחה, תמונות ארכיון, מבט של בתה של גוב על צילומים מאוחרים של הוריה, קטעים מן ההצגות וגם ציון של נקודת מפנה בחיים. לא מדובר ממש בביוגרפיה מסודרת הקופצת על פני כל התחנות על פי הסדר ("המלכה שושנה" שמוקרן גם הוא בפסטיבל עונה על הצורך הזה), אומנם אין קפיצות גדולות בזמנים.

המעבר קולח גם בין נושאים הקשורים לסוג היצירה של גוב, היחס שלה לסביבה הישראלית והפעילות הפוליטית שלה. לא בכל נושא הסרט מעמיק ואף כי בני משפחתה מתראיינים, דומה כי הרבה נותר עדיין בגדר הפרטי. זה לא שהסרט מסתיר סודות או מיסתורין, הוא פשוט בוחר לא לפרש או להסביר כל דבר, או אפילו לא לציין את כל השלבים בקריירה של היוצרת. למשל, "זהו זה" היא תכנית הטלוויזיה היחידה שמוזכרת (ענת גוב המשיכה לתרום גם לתכניות אחרות בהובלת בן זוגה, גידי גוב). התוצאה היא סרט מזוכך אשר לא חודר לפרטיות של הגיבורה או אפילו מנסה להגדיר אותה, אלא מתמקד בלקחים שלמדה על החיים ובעיקר ביכולת שלה לא לפחד מן המוות של עצמה, כאשר מבין השורות ניכר כי מוות של אנשים אחרים עדיין מפחיד אותה. באופן זה, הבחירה הסגנונית בסרט כמעט ומהווה סוג של המשך להסדרת העיזבון, שהיא המניע לשיחה העיקרית בסרט: הוא לא רק מבט כללי על היצירה של גוב כמחזאית, אלא מתפקד בעיקר כצוואה רוחנית ועצה לחיים המושאת לצופים.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.