• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

פסטיבל חיפה 2021: "מים שקטים", "פחד", "אודיסאה של סופר"

20 בספטמבר 2021 מאת אור סיגולי

אחרי שנה של פסטיבל און-ליין וחודשים רבים של דאגות, זה באמת קורה. פסטיבל חיפה ה-37 יצא לדרך כמו פעם, בערך, באולמות מרכז הכרמל אליהם התגעגענו, ועם האנשים שתמיד כיף לפגוש שוב.
מהדורת 2021 התחילה אתמול, וכבר הספקתי לצבור כמה סרטים לדיווח ראשון וחגיגי מהשטח שכולל שלושה סרטים – שניים מהם היו חלק מיומו הראשון של הפסטיבל, ועוד אחד שבהמשך יקבל מקום הן על המסך הגדול והן במתכונת האון-ליין, למי שעדיין מעדיף לראות קולנוע איכותי בסביבה הסטרילית והפרטית.

לפני זה, כמה מילים לגבי ההמשך. השנה גם עופר וגם אני נהיה על הכרמל עד תום הפסטיבל, או לפחות זה התכנון. אנחנו נשאף לדיווח אחד לפחות בכל יום, אבל ייתכן והעייפות תכניע אותנו פה ושם. אנחנו אולי נעדיף לפעמים לקחת יום להירגע כדי שהסקירות שלנו יהיו איכותיות וקריאות יותר. שאיפה נוספת היא כמובן שיעלו פוסטים שאינם בהכרח קשורים לחיפה, בעיקר מהצד של אורון ולירון, כי על אף החוויה הספציפית שלנו העולם עדיין מתקיים גם מסביב. או כך שמעתי. אני לא תמיד בטוח כשאני נשאב לתוך פסטיבל חיפה.

אז אנא חזרו ועקבו, ואולי שימו לכם במועדפים את תגית פסטיבל חיפה 2021 כדי שלא תפספסו כלום, ואם אתם במקרה מסתובבים במתחם, גם תמיד מוזמנים להגיד שלום. בכל שנה זאת הזדמנות נחמדה להכיר חלק מכם.
אז אחרי שכתבנו על לא מעט סרטים עוד לפני תחילת הפסטיבל, אם במקרה פספסתם, הנה אנחנו מתחילים במאני-טיים.

"מים שקטים" – Stillwater

על אף שבאיזשהו מקום בכל זאת קיוויתי שפסטיבל חיפה בחר כסרט הפתיחה שלו את הקטסטרופה הלא סבירה מ-2019 בכיכובם של מת'יו מקונוהי ואן הת'וואי, מסתבר שיש עוד סרט שקיבל את אותו שם בעברית, חדש הפעם. הרבה יותר הגיוני, כשחושבים על זה.
"מים שקטים" הוא סרטו האחרון של טום מקארתי, זה שאחראי ל"ספוטלייט", בעיני עדיין אחד מזוכי האוסקר הכי יוצאי דופן – ותמוהים – בתולדות הפרס. מאז הוא הספיק לביים סרט ילדים לדיסני+ וכמה פרקים של "13 סיבות" בנטפליקס. השנה חזר למסך הגדול בגיבויו של מאט דיימון כשחקן הראשי, עם סרט חדש שהגיע לחיפה לאחר בכורה בפסטיבל קאן, ועוד לפני שנקבע לו תאריך יציאה בישראל (למיטב ידיעתי).

"סטילווטר" הוא שמו הלועזי של הסרט, והוא נקרא כך על שם מקום מושבו של ביל (דיימון), איש צווארון כחול שכעת מתקיים מעבודות קבלנות אקראיות עד שיימצא את חברת הקידוח הבאה שתעסיק אותו, כמו גם חפץ שיהיה משמעותי בחלק האחרון של הסרט ולכן לא נרחיב על כך כרגע. זה גם דימוי לביל, מיותר לציין. את הגבר האמריקאי הזה אנחנו פוגשים כמה ימים לפני נסיעתו המתוכננת למרסיי שבצרפת, לשם הוא מגיע כל כמה זמן על מנת לפגוש את בתו היחידה (אביגיל ברסלין), שכלואה שם כבר חמש שנים לאחר שהורשעה ברצח סטודנטית עימה היה לה רומן. על אף שהבת טוענת לחפותה, רשויות החוק בצרפת דנו אותה לאחר קרקס תקשורתי מדובר, ובפגישתם הנוכחית ביל מגלה שכנראה ישנן עדויות חדשות שיכולות לזכות את בתו. הבעיה היא שהסיכוי לפתוח את המשפט מחדש די קלוש, והבירוקרטיה הצרפתית לא באמת משתפת פעולה.

על אף שהשמות שונו, לא קשה להבין על מה התבסס מקארטי וצוות התסריטאים האמריקאי-צרפתי שלו, מרקוס הינצ'י, נואה דברה ותומס בידגיין – זהו סיפורה המוכר של אמנדה נוקס, הרוצחת בעלת פני המלאך כפי שנודעה בעבר, שעברה גהינום ממש כמו בתו של ביל והציתה את דמיונו של העולם. יש עליה אפילו סרט תיעודי בנטפליקס, אבל אל תראו אותו. הוא מאוד לא מוצלח. נוקס, אגב, לא מאוד העריכה את הסרט לשמו התכנסנו.

לפני שאתייחס ל"מים שקטים" אוסיף כוכבית שאולי כדאי להגיד מראש, שכנראה הקולנוע של מקארתי ואני לא נועדנו להסתדר. מאז "אנשי התחנה" החביב שלו, מצאתי את כל סרטיו יבשושיים, כשהבימוי הקורקטי, הפרגמטי וחסר המעוף שלו לא באמת תופס אותי בשום שלב. סרטיו אמנם לרוב מתהדרים במשחק טוב וכמה סצנות שנותנות דגש ראוי על הרגש, אבל הקולנוע שלו מרגיש לי נורא גנרי, שגרתי ומכביד.

התפיסה שלי לגביו לא השתנתה בעקבות "מים שקטים". למעשה, אפשר לומר שהיא הוחרפה. עם זאת, הפעם אני לא חושב שהבעיה היא בבימוי, אלא בתסריט. סיפור עמוס דרמה שמרגיש כמו מיני-סדרה שנדחסה באופן מסורבל לשעתיים וחצי, וכך בעצם יצאה קרחת מכאן ומכאן.
חלקו הראשון של הסרט הוא דווקא לא רע. סיפור חקירה של אמריקאי בעיר זרה, כאשר על הכף נמצא סיכון אדיר – עתידה של בתו היחידה. למרות כמה דברים מתוסרטים מדי, כמו הקלות שבה ביל פוגש אם חד הורית מקומית ומקסימה ששמחה מאוד לעזור לו תוך רגע (קאמי קוטן מהסדרה "10 אחוז"), או כמה צירופי מקרים שמביאים אותו להתקדמות בחקירה, יש בקו העלילה הזה מתח ודחיפות. הבעיה היא שאחרי כארבעים דקות הסרט מבין שאין לו כל כך לאן להמשיך עם זה, ופשוט עוזב את זה לטובת דרמה בסגנון וקצב שונה לגמרי על אבא שמנסה לבנות חיים חדשים בצל בתו אליה הוא לא יכול להתקרב. על פניו גם החלק הזה של הסרט בסדר גמור, אבל הוא מייתר לחלוטין את הדקות הארוכות-ארוכות שהגיעו לפניו, ויוצר דיסאוריינטציה כי קשה להבין על מה הסרט. ואז מגיע החלק האחרון שאיכשהו מנסה לאחד בין השניים הראשונים ולהביא לשיא רגשי באפילוג ארוך מדי, אבל גם הוא כתוב לא טוב ולא מאוד אמין.

המזל של "מים שקטים" הוא באמת קאמי קוטן שהכריזמה שלה משדרגת את הסרט, למרות שהדמות שלה פונקציונלית להדהים. לעומתה, מאט דיימון נראה שמנסה לעשות חיקוי של טום הארדי מ"ארץ יבשה" ולא באמת מתפתח לשום מקום. זה סרט על אנשים שממש מנסים לעשות את הדבר הנכון, אבל בכל פעם מגלים שהם חוזרים על אותן הטעויות, ואמנם יש בזה המון כוח, אבל זה נשאר על הנייר. ממש אפשר להקיף בעיגול את החלקים הטובים ב"מים שקטים", ויש כמה מהם ללא ספק, אבל המרווחים ביניהם גדולים מדי והתחושה היא שהיה צורך בהידוק קיצוני.

הקרנות נוספות: יום שבת, 25.9, בשעה 20:30

"פחד" – Fear

את המשפט הידוע על בחירות לראשות הממשלה אפשר להכיל גם על סרטי פסטיבלים: אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אף פעם לא יכול לדעת איך תצא. רוב הסרטים באירועי קולנוע שכאלה הם לא בהכרח תבניתיים או צפויים מראש, חלקם מנסים לבדוק גבולות, להביא בשורה חדשה לקולנוע, לאתגר את המדיום. בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים פסטיבלים.
ועדיין, הרבה פעמים יש כמה אלמנטים יבשים המוסגרים כבר בשלב התוכנייה שיכולים להתריע לך על המצב הנפשי שסרט ינסה לגרום לך. למשל, אם הייתי אומר לכם שאני הולך לסרט בולגרי, בשחור-לבן, שעוסק בגזענות, וקוראים לו פאקינג "פחד", כנראה שהייתם מניחים יד מנחמת על כתפי ומאחלים לי בהצלחה, ובשקט תוהים למה אני עושה את זה לעצמי. הרי העולם הזה קשה גם ככה.
לכן, תארו לכם את הפתעתי המוחלטת כש"פחד" התגלה כאחד הסרטים המשעשעים ביותר שראיתי מתוכניית הפסטיבל. נשבע לכם שצחקתי כמה פעמים בקול רם.

"פחד" לא הוקרן ביום הראשון של הפסטיבל, ולאון-ליין יעלה רק בעוד חמישה ימים, אבל רציתי לעבות אתו את הסיקור הראשון וגם להגיד לכם מראש שעל אף איך שזה נראה, זה ממש לא מה שאתם חושבים.
זהו סרטו של איוואליו חריסטוב, עליו זכה בפרס הראשון של פסטיבל "הלילות השחורים של טאלין", אירוע קולנועי שבכל שנה אני בטוח שמיועד רק לערפדים, אבל מסתבר שהוא דווקא אחד מאירועי הקולנוע המוערכים גם אצל בני התמותה. "פחד" מתרחש בעיירה קטנה, שם חיה סווטלה (סווטלנה יאנצ'בה המעולה), אלמנה שחיה בגפה וממש לאחרונה בית הספר המקומי בו שימשה כמורה מוערכת נסגר, והיא נשארה ללא עבודה וללא משפחה. באמת שזה מרגיש כאילו פרנסס מקדורמנד עוד שנייה מקבלת על זה אוסקר. בכל מקרה, בעת שסווטלה יוצאת לצוד ביערות הסמוכים, היא מגלה פליט שחור שנקרה בדרכה, וכמובן שהקסנופוביה שלה משתוללת, והיא רוצה להסגיר אותו לכוחות הביטחון המקומיים. הם דווקא עסוקים במשהו אחר באותו הלילה, לכן היא נאלצת להחזיק אותו בביתה, לחרדת שכניה. כאשר היא מגלה דווקא שמדובר בבחור מאוד נחמד, היא לא ממהרת להיפטר ממנו, וזה כבר בכלל מחרפן את כל תושבי המקום הגזענים וחסרי הסובלנות.

אז בהחלט יש תכנים לא נעימים ב"פחד". הבורות של התושבים שמייצרת שנאה לשונה היא כזו שתגרום לזעם אצל כל צופה ליברלי, הפעולות של העיירה נגד סווטלה הן איומות (וגם, למרבה הצער, מוכרות לנו בישראל באופן שקשה לנתק), והבדידות והכאב מוצאים את דרכם לקדמת המסך לא פעם. ועדיין, איכשהו, חריסטוב כבמאי ותסריטאי, מצא לנכון להכניס כל כך הרבה הומור לסרט, שהוא לעיתים מרגיש ממש כמו קומדיה בלקנית. יש בו הברקות מצלמה נהדרות, ההתנגשות הוורבאלית בין המהגר השחור שאינו דובר בולגרית והתושבים שלא יודעים שום דבר חוץ משפת אימם מייצרת רגעים מבדחים בהחלט, וסגנון החיים המבודד מובא למסך באיזושהי קלילות אוהבת אדם שהיא באמת הדבר האחרון שהיה אפשר לצפות לו בסרט עם תימות כל כך מדכדכות.

המהמורות שאני חוויתי עם הסרט המקסים הזה, רובן קשורות לתסריט. לא לגמרי הצלחתי לקנות את הקירבה שנוצרת בין סווטלה והמהגר, ויש לא מעט רגעים בהם נראה שהאמינות נאלצת לפנות את מקומה לטובת איזושהי הלצה או הרמה שלא לגמרי נוחתת טוב. השחקנים והעריכה מצליחים לעקוף את זה חלק מהפעמים, אבל לא תמיד.
עוד תהייה שהייתה לי לגבי הסרט היא הבחירה לצלם בשחור לבן. זה כמובן נראה נהדר – והסרט מדי פעם לוקח הפוגה מהעלילה כדי לצלם מלמעלה את נופי העיירה שנראים כמו תרבות שגוועה ולא נותר ממנה דבר – אבל ניסיתי להבין האם מדובר ביותר מבחירה אסתטית. חלק מהזמן הרהרתי האם זו מחווה קולנועית להזכיר לנו סרטי רדיפה מתקופות רחוקות יותר של הקולנוע, כמו למשל "פרנקנשטיין" של ג'יימס ווייל או "ליל המתים החיים" מ-1964, אבל לא מצאתי לזה עיגון חזק מספיק. אבל בסדר, כנראה שלא צריך להבין הכל. עם זאת, על אף שלא מדובר ביצירה שלמה, "פחד" הוא סרט יפה, שונה ומפתיע, שעוקף את האג'נדה לטובת קולנוע עם לב גדול.

הקרנות: יום שישי, 24.9, בשעה 13:15; יום שבת, 25.9, בשעה 16:30
און-ליין: בין ה-24.9 ל-27.9

"אודיסאה של סופר" – A Writer’s Odyssey

ומדרמה אמריקאית יוקרתית שחשבה שיש לה סיכוי לפרסים ודרמה קטנטנה מבולגריה, אנחנו שוב שוברים את ההגה, והפעם לסרט שעשה את הקרנתו הראשונה בפסטיבל אתמול והוא לא אחר מאשר פנטזיה ומד"ב צבעוני מהצד השני של העולם – סין. לא בדיוק הסרטים שאנחנו נתקלים בהם הרבה בפסטיבלי קולנוע, לפחות אלו שמחוץ לגבולות הז'אנר, ולכן זה לכשעצמו מרענן ושונה.
מדובר בהפקת פאר מוחלטת, כזו שמקפצת בין יקומים ומתארת מסע כפול. הראשון מתרחש בעולמנו שלנו, ובו גבר המחפש את בתו שנחטפה לפני שנים מתפתה להצעה מסתורית, על פיה יקבל מידע על ילדתו אם יתנקש בסופר צעיר שעומל על ספר פנטזיה. השני הוא הסיפור בתוך הסיפור, שם לוחם צעיר יוצא למסע נקמה בעולם מלא מפלצות ואבירים, ומתחבר עם ילדה קטנה שאיבדה את אביה.

סרטו של לו יאנג הוא בהחלט אחד המסעות הקולנועיים המרהיבים שראיתי לאחרונה. שני צירי העלילה מעוצבים לעילא, מלאים אנרגיה, וגם אם ברגעים החלשים רגעי הפנטזיה קצת מזכירים משחק מחשב, זה עדיין מאוד מרשים. באמת סרט יפייפה ומלא דמיון, עם סצנות קרב משובחות ביותר. העניין הוא שיש קצת יותר מדי. מהכל. על פני מעל לשעתיים בסרט הזה תוכלו למצוא מפלצות, גיבורי על, תאגיד מרושע, חוטפי ילדים, מתנקשים, אבירים, נזירים, סיפור מסע, סיפור נקמה, סיפור התבגרות, עלילת מטא, מרדפים, קרבות המוניים, אמירות על מהות היצירה, על זקנה, הורות, פוליטיקה, וזה רק אלו שאני מצליח להיזכר בהם.

אני יודע, זה באמת לא לעניין להתלונן על סרט שרק נותן ונותן, מביא עוד ועוד דברים חדשים, מנסה לבדר, להדהים ולאתגר באין סוף השקעה. אני באמת מלא הערכה ופליאה לכל הנוגעים בדבר. זו פשוט ההרגשה של שולחן עמוס מדי, כזה שממשיך להאביס אותך אחרי שאתה כבר מלא, עד שאתה כבר ממש לא יכול להכיל שום דבר יותר ופשוט רוצה לישון איזה רגע. יש כזו מידה של כאוטיות בהתפתחות העלילתית כאילו הסרט, ממש כמו הספר שנכתב במהלכו, ממציא את עצמו תוך כדי תנועה ומאלתר את דרכו לסוף. אחרי זמן מה זה מתחיל להתיש, וכשהקרב האחרון פשוט ממשיך וממשיך כבר לא יכולתי לצבור מספיק עניין כדי לעבור את המסע הרגשי שלו.
עם זאת, בשונה מ"מים שקטים" לצורך העניין, זה סרט שאני כן חושב שכדאי לתת לו הזדמנות, גם כי זה באמת לא משהו שבישראל יוצא לנו לראות יותר מדי (מחוץ לנטפליקס, אולי חשוב לומר), וגם כי כשהוא מתרומם הוא מגיע לגבהים די מרשימים, לפחות בפן הוויזואלי.

הקרנות נוספות: יום שבת, 25.9, בשעה 10:00
און-ליין: בין ה-20.9 ל-23.9

וכאן אסיים את הדיווח הראשון. אנחנו נמשיך עד שלא נוכל יותר, ומחכים לנו עוד המון המון סרטים במהלך חג. מבטיח.