פסטיבל ירושלים 2021: הזוכים, ״באבי יאר. קונטקסט״, ״שפאר בדרך להוליווד״, ״גגארין״, ״חצר משחקים״, ״הפלנטה״

פסטיבל הקולנוע של ירושלים מגיע אל סוף השבוע האחרון שלו, ואני לא הספקתי מספיק. לא מבחינת צפייה בכל מה שרציתי לצפות בו, ובעיקר לא בכתיבה על כל מה שראיתי. בעיקר, אני מרגיש כי קצת קיפחנו את הקולנוע התיעודי בכתיבה על הפסטיבל עד כה, ולכן הדבר יזכה לפיצוי חלקי בדיווח זה. אתחיל עם ציון הזוכים מתחרויות הפסטיבל השונות, כי שהוכרזו אמש, כאשר על כמה מהם תוכלו לקרוא בהמשך. אציין כי באופן כללי אני די מרוצה מן הבחירה של חברי השיפוט בתחרות הישראלית והבינלאומית, ואת הזוכים בתחרות ברוח החופש לא יצא לי לראות. בתחילת השבוע הבא אנסה לכתוב על סרטים בולטים נוספים ואולי גם לסכם את הפסטיבל כולו בדרך כלשהי.

רשימת הזוכים

הסירו דאגה מלבכם

תחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי באורך מלא
פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר באמצעות הקרן לירושלים מחולק בין שני סרטים (ex aequo):
"מישהו יאהב מישהו" – בימוי: הדס בן-ארויה, מפיקות: מעין עדן, הדס בן-ארויה
"הסירו דאגה מלבכם" – בימוי: תום שובל, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד, מאיה פישר, סול בונדי, משה אדרי, לאון אדרי, אלחנדרו גונסלס-איניאריטו, פרד בורלה, נטליה מוקריסקאיה, מילה רוזנובה
פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר: "סינמה סבאיא" – בימוי: אורית פוקס רותם, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד, מאיה פישר, אורליין בודינו, ריאן ויאלווה
פרס דליה סיגן לתסריט: פיני טבגר על הסרט "יותר ממה שמגיע לי"
פרס ענת פרחי לשחקנית: אלישבע וייל על הופעתה בסרט "מישהו יאהב מישהו"
פרס ענת פרחי לשחקן: עומר פרלמן שטריקס על הופעתו בסרט "השחיין"
ציון לשבח מוענק לשחקן יובל אורון על הופעתו בסרט "איך נתת לזה לקרות"
פרס אהרון עמנואל לצילום: דניאל מילר וזיו ברקוביץ׳ על הסרט "הסירו דאגה מלבכם"
פרס קמינגס לעריכה: ז׳ואל אלקסיס על הסרט "מחברות שחורות"
פרס יוסי מולה למוסיקה: אשר גולדשמיט על הסרט "הסירו דאגה מלבכם"
פרס בחירת הקהל ע״ש מיכאל שווילי: "סינמה סבאיא", בימוי: אורית פוקס רותם, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד, מאיה פישר, אורליין בודינו, ריאן ויאלווה

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי
פרס דיאמונד לסרט התיעודי הטוב ביותר: "מחברות שחורות", בימוי: שלומי אלקבץ, מפיקים: שלומי אלקבץ, גלית כחלון
פרס דיאמונד לבימוי: ונסה לאפא על סרטה "שפאר בדרך להוליווד"
ציון לשבח לסרט תיעודי: "חצר משחקים" של נורית קידר

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי קצר
פרס דיאמונד לסרט העלילתי הטוב ביותר: "שמש זורחת למטה", בימוי: דילן יוסף שטרית
ציון לשבח לסרט עלילתי מוענק לסרט "הוא יכול לישון על הספה", בימוי: אחינעם קפון
פרס עליזה ומיכה שגריר לסרט תיעודי: "מולוטוב", בימוי: אריאל סמל
פרס המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים לסרט האנימציה הטוב ביותר: "הולי הולוקוסט", בימוי: אוסי ולד, נועה ברמן-הרצברג
ציון לשבח לסרט אנימציה מוענק לסרט "פלומות", בימוי: תום קוריס, חני דומבה
פרס עליזה ומיכה שגריר ליוצרים המבטיחים: "המזמור החמישים", בימוי: חמד שרוף, פאדי קובטי

התחרות לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני
פרס ע"ש ליה ון ליר בתרומת רבקה סאקר לסרט הניסיוני הטוב ביותר: "How to Be Alone", בימוי: נטע מוזס
פרס קרן משפחת אוסטרובסקי: "בא הביתה", בימוי: מיכאל ליאני
ציון לשבח: "התאבכות הורסת", בימוי: ציון אברהם חזן, קרן בן־אלטבט, אבנר מרים־עמית

התחרות הבינלאומית בחסות הקרן לירושלים
פרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, תרומת רונלד ס' לאודר וג'ו קרול לאודר, באמצעות הקרן לירושלים: "תא מספר 6" (Compartment No. 6), בימוי: יוהו קוסמאנן (פינלנד, גרמניה, אסטוניה, רוסיה).
ציון לשבח: "לברוח" (Flee), בימוי: יונאס פוהר רסמוסן (דנמרק, צרפת, שוודיה, נורבגיה)

התחרות לסרטי ביכורים בחסות GWFF
פרס GWFF לסרט הביכורים הבינלאומי: "הפלנטה" (El Planeta), בימוי: אמליה אולמן (ארה״ב)

תחרות ברוח החופש
פרס קאמינגס לסרט עלילתי: "להרפות את האגרופים" (Unclenching the Fists), בימוי: קירה קובלנקו
פרס MKR לסרט תיעודי: "מבעד לעיניהם" (From Where They Stood), בימוי: כריסטוף קונייה

תחרות שנטל אקרמן לסרטי תעודה ניסיוניים
פרס שנטל אקרמן באדיבות קרן משפחת אוסטרובסקי: "באבי יאר. קונטקסט" של סרגיי לוזניצה.

ברכות לזוכים, על חלקם אפשר לקרוא בלינקים לדיווחים קודמים, ועל חלק מהאחרים כאן בהמשך.

שפאר בדרך להוליווד

שני הסרטים הראשונים בהם אדון בפוסט הם סרטים תיעודיים המבוססים לכאורה אך ורק על חומרי ארכיון (והדגשת/הוספת אלמנטים בפסקול) ושניהם נוגעים באופן ישיר בשואה. אולם החיבור שלהם ביחד מראה לא על הדמיון ביניהם, אלא עד כמה כל אחד מהם שונה ומדגיש את הסגנון האישי של היוצרת או היוצר, גם בסרט אשר בו הוא לכאורה רק עורך ומציג מחדש חומרים אחרים.

סרטה של ונסה לאפא (״אדם הגון״) עוקב אחר הניסיון של אלברט שפאר לעבד את ספרו "בתוך הרייך השלישי" לסרט הוליוודי. זאת אחרי שהספר קנה לשפאר מעמד מסוים בחוגים אינטלקטואליים בשנות הששים, למרות ובגלל הכותרות שלו ומה ששפאר אכן היה: שר בכיר במשטר הנאצי, מקורב להיטלר, ואדריכל שטרם רבות לאסתטיקה הנאצית. אלא ששפאר בנה לעצמו תדמית של "נאצי טוב", או לפחות נאצי שלא ידע על מחנאות ההשמדה וכל פשעי המשטר. הוא עובד על הסרט עם תסריטאי מטעם אולפני פראמונט, בסדרה של שיחות שהוקלטו ומהוות את חומר הגלם המרכזי בסרטה של לאפא.

בשיחות המוקלטות, התסריטאי מדי פעם מנסה לעמת את הסופר עם המעורבות שלו בפשעים, אולם שפאר מנתב את התסריט לזיכרון שלו, או יותר נכון לדרך שבה הוא רוצה להיזכר. הסרט גם מנכיח את קולו של הבמאי הידוע קרול ריד כיועץ שמן ההתחלה שם לב לכל הכשלים באמינות של שפאר, ומפנה את התסריטאי ואת הצופים לא רק לנוכחות של שפאר בהנהגה, אלא גם למעורבות ישירה שלו בפשעים. רובד נוסף הוא משפטי נירנברג בהם שפאר הורשע בעבירות קלות יותר לעומת נאשמים אחרים, ולכן נידון רק למאסר ארוך ולא למוות. בדיעבד, ניתן לראות בכך העמדת פני תמים כאשר בפועל שפאר מתחיל כבר אז להתל בקהל עקב יכולת הסיפור שלו.

לכן, סרטה של לאפא הוא לא רק סרט על נאצי אשר ניסה ובמידה רבה הצליח לטהר את שמו. זהו גם סרט על מלאכת המניפולציה של העברת סיפור בכלל והעברת סיפור בדרך בפרט. דווקא דרך סרט שלא נעשה ודימויים שלא צולמו (על רקע חומרי ארכיון), נחשף המנגנון בו הקולנוע יכול לעצב מחדש את התודעה. הדבר בא לידי ביטוי גם בדרך בה לאפא, לכאורה בלי לעשות הרבה, מעמידה בספק את כל דבריו של שפאר.

באבי יאר. קונטקסט
Babi Yar. Context

למרות המילה הוליווד בכותרת, קשה לחשוב על סרטה של לאפא כסרט הוליוודי או מסחרי, אולם אין ספק כי הוא הרבה יותר נגיש ומתקשר מאשר סרטי הארכיון של סרגיי לוזניצה (״הלוויה ממלכתית״, ״המשפט״, ״יום הניצחון״ ואלו רק הדוגמאות האחרונות). הבמאי ממשיך בסרטו הנוכחי את הקול של סרטיו התיעודים המבוססים על חומרי ארכיון. לוזניצה חוזר בסרטים רבים לפרקים משמעותיים בעבר של מזרח  אירופה. הוא מציג חומרי ארכיון משוחזרים שמצא, עם מעט דברי הסבר ועל פניו בלי התערבות בנעשה מעבר להצגת החומר בצורה מופרטת יותר ממה שהקהל הורגל לה. זה עלול לגרום לשעמום, אולם דרך משך הזמן לוזניצה מעורר לא רק מבט להיסטוריה, אלא גם מחשבה עליה. בכך הוא גם יוצר הקשרים רחבים סביב המתואר, מבלי לומר דבר מלבד כמה עובדות שהוא מציין על המסך.

בסרטו החדש הוא נותן מעט יותר כתוביות הסבר מן הרגיל, כאשר הוא מתאר את הטבח שביצעו הנאצים ביהודי קייב בבאבי יאר, וכן מעשי ירי אחרים ביהודי אוקראינה. לוזניצה מתעניין בטבח במשך שנים ארוכות (ועובד גם על סרט עלילתי על הנושא), ואף כי לא מצא צילומי קולנוע מן האירוע עצמו, הוא מציג בסרט שורה די מדהימה של חומרים הבונים את הנרטיב אשר הקיף אותו: מתחילת הלחימה בין ברית המועצות לנאצים, דרך קבלת הפנים החמימה לה זכו הגרמנים באוקראינה (והחלפתה בקבלת פנים דומה לצבא האדם בבוא הזמן), החוקים נגד היהודים, והדרך בה הציבור הלא יהודי ידע על ההשמדה ולא עשה הרבה. זה ממשיך עם משפט על פשע הרציחות אחרי המלחמה ובסופו של דבר העלמת העדויות והעיסוק בטבח בידי הרשויות הסובייטיות.

התוצאה כוללת סרטי חדשות רשמיים וצילומי סטילס בקייב ולבוב, באופן אשר כולל גם חזרה מכוונת על דברים, מה שמייצר אפקט הולך וגדל של זעזוע מן המשך השגרה. יש מעט צילומים ממשיים של מוות בסרט, רובם של יהודים מלבוב, אולם די בהם על ידי לייצר זעזוע מתמשך בצופה מול הקטעים בהם אין מוות או אלימות של ממש, אלא רק סביבה של יער או עיר. רגע אחר של מוות אלים הוא דווקא הוצאה להורג של הנאשמים הנאצים. הסרט לא צפייה קלה מכל בחינה, אבל עבור מי שמגיע עם סבלנות ואולי גם עם קשר אישי לנושא (במקרה שלי, חלק מן המשפחה במקור מלבוב) יקבל חוויה מרשימה, מטרידה ומעוררת מחשבה. לוזניצה שומר על העקרנות שלו כמתעד פוליטי בתור צורה של שמירת הזיכרון, גם אם מדובר בסרטים אשר פונים לקהל מצומצם. הקולנוע העלילתי שלו שונה ולכן אני גם מסתקרן וגם חושש מן הסרט העלילתי הצפוי על אותו הנושא.

חצר משחקים

סרטה של נורית קידר (״ליבר-מן״) חוזר לראשית מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) ולאירוע שמוגדר בסרט כ"סיפור שטרם סופר". במרכז הסיפור יחידת מילואים ישראלית שהוטל עליה לשמור על שבויי מלחמה בחצר משחקים של בית ספר בצידון, מעט אחרי שכיבוש העיר גילה ללוחמים את הכאוס של המלחמה שעלתה גם בחיי חברים לנשק. מאות השבויים היו כאלו אשר סומנו בימי משת"פ כחברים באירגוני הטרור, אך בדיעבד הסתבר כי היו הרבה טעויות בזיהוי/זיהוי שגוי במתכוון. בכל מקרה, פרט לחשודים בטרור בחצר בית הספר הוחזקו במשך שעות גם רופאים מן הסהר האדום, בהם לבנונים, תושבי מדינות מוסלמיות אחרות, וגם רופאים יוונים ונורווגים. קידר חוזרת לספר את הסיפור דרך עיני החיילים הישראלים, הרופאים הזרים וגם שבויים לבנונים ופלסטינים. הסרט כולל לא מעט צילומים בסגנון ראשים מדברים ויש להם מקום נכבד ויעיל בסרט, אולם בנוסף אליהם יש גם צילומים של צידון בימינו (כולל בית הספר, המצולם בטלפון) ובקטעי ארכיון.

בנוסף, קידר מבצעת מהלך מעניין ויעיל לא פחות בבניית האווירה: היא מצלמת את הסביבה הגיאוגרפית בה חיים העדים כיום, כך שנוף מושלג מנורווגיה מלווה דיון בעבר של המזרח התיכון. הסיפור שעולה מן העדויות, דרך הצדדים השונים של המתרס, מן הסתם כולל נקודת מבט שונות, אבל אין בו סתירה של ממש. מדובר בסוג של אסון כמעט ידוע מראש כאשר ייתכן והתנהגות החיילים והשבויים לא הייתה מובילה למיעוט פגיעות, אך הספק קיים. מבין החיילים הישראלים, התחושה היא כי חלק מכים על חטא וחלק שלמים עם הפעולה שלהם כאקט של הגנה עצמית. סרטה של קידר  נותן די מקום לטענות של שתי העמדות הללו, כמו גם להאשמות הישירות יותר מצד מי שחוו את המצב בתור שבויים במצב משפיל ומפחיד. מדובר בסרט על סיפור שטרם סופר, אך גם על סיפור שמהדד יותר מדי סיפורים אחרים; איני אומר זאת נגד הסרט, שכן להשקפתי זה חלק ממה שהוא מבקש לשקף: עוד אבן בחומת המלחמה שצריך לדון בכשלים שבה, דווקא בגלל שהיו אירועים מתוקשרים יותר ומפני שאירועים כאלו יכולים להתרחש שוב.

הפלנטה
El Planeta

מן הקולנוע התיעודי אעבור לזוכה בתחרות הביכורים, סרטה הארוך הראשון של האמנית אמיליה אולמן, שפרט לכתיבה ובימוי גם מככבת בסרט. לצידה אלי אולמן, שאני אניח כי היא אמה של היוצרת, שכן מדובר בסרט שעוסק ביחסי אם ובת. אם כי תשכחו את רוב מה שאתם חושבים על סרטי אם ובת. הבת, ליאו, למדה בחו"ל וזכתה להצלחה כלשהי בעולם האופנה, עד לרמה שמציעים לה לעזור בסטיילינג לכוכבת פופ גדולה שלא תצליח להגיע בכוחות עצמה בניו יורק. אלא שהיא תקועה בגיחון ביחד עם האם ולשתיים ממש אין כסף. ברמה שניתוק הדירה מחשמל ומים או פינוי כפוי הוא עניין של זמן. השתיים מעדיפות למצוא דרכים להמשיך להיראות טוב ולקנות דברים לא זולים עם פתקי החלפה או קנייה בהקפה עד הרגע האחרון.

העצבות מן הסיטואציה, ואולי גם הביקורת על הדמויות, נמצאת ברובה ברקע. בחזית יש שורה של סצנות קצרות או קצרצרות בהן השתיים לרוב נהנות מן החיים, מתקשרות זו עם זו, כאשר מדי פעם הבת מחפשת מוצא כלשהו דרך מערכות יחסים עם גברים, כולל בדיקה של קבלת תשלום בדקות הראשונות של הסרט. יש בסרט משהו לא מחייב, רענן ואירוני. הצילום בשחור לבן מקנה לו גוון אמנותי ומנוכר, אך התנהגות הדמויות מרגישה גם טבעית אף על פי שהיא נעה מאבסורדי לאבסורדי יותר. בנוסף, לאמיליה אולמן יש נוכחות קומית כובשת למדי כשחקנית ויכולת להשתמש היטב באתרי הצילום. דומה כי יש בסרט השפעות של הגל החדש הצ'כי לא פחות מזה הצרפתי, אך הוא לא מכביד על הקהל כסרט פסטיבלים או זוכה פרסים טיפוסי, אלא נראה שהוא מתנהג על פי הסגנון הפרטי של היוצרת שלו.

גגארין
Gagarine

נסיים את הדיווח הזה מסרט מתוך מסגרת פנורמה, אולי המסגרת הכי נידחת מכל מסגרות הפסטיבל. סרטם של פאני ליאטאר וז'רמי טרוי מתרחש בשיכון בשכונות עוני בפאריז והדמויות שלו הם נערים בני מהגרים. אולם, ליאטאר וטרוי לא ממש הולכים בתלם של מה שמצופה מן התיאור הזה. בראשית הסרט, כאשר ראיתי את גיבור היצירה מציץ על הסביבה שלו דרך טלסקופ, חשבתי להדהוד לסרטים כמו "עלובי החיים". הסרט הפתיע אותי כאשר הוא שבר לדימוי האחר הנרמז בשמו – זה סרט על התבגרות באזור הלא זוהר של פריז, אך הוא מכוון קודם כל החלל.

השיכון בו מתרחשת העלילה ברובה קרוי על שם הקוסמונאוט יורי גגארין, האדם הראשון בחלל. גיבור הסרט הוא צעיר ממוצא אפריקאי, אך הוא מכנה את עצמו יורי וחולם על טיסה לחלל. דומה כי הסביבה שלו משתפת פעולה. יורי אוהב מאוד את הבניין הגדול והישן בו הוא חי, לא רק בגלל שמו, אולם הבניין הזה עומד בסכנת פינוי. הוא נבנה בשנות הששים עם לא מעט אסבסט וליקויי בנייה אחרים שלא את כולם יכול הנער לתקן בעצמו, אפילו עם קצת עזרה מחברים.

יותר מכך לא אחשוף על עלילת הסרט אשר נרכש להפצה בארץ (אך איני בטוח אם אכן יופץ). רק אציין כי הוא בכל זאת גם סרט חברתי על שכונות מצוקה וקשר בין לאומים שונים, אולם יש בו גם גוון של סרט התבגרות אופטימי. יש בו גם משחק עם נקודת מבט ותנועות מצלמה לא שגרתיות וצלילה לא תמיד רגעית לשוטים המשלבים גם פנטזיה והמצאות קולנועיות. יתרה מכך, יש בסרט גם הופעות אורח קצרצרה של דני לוואן, שייתכן והשחקנים הצעירים בסרט הם סוג של ממשיכים רוחניים שלו בסגנון משחק שלפעמים קצת מתפרע.